טל קרן                                                         2.6.2021

טל קרן היא עורכת ומתרגמת, בעלת תואר שני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. היא גדלה על טהרת המדע הבדיוני, וכיום נהנית ליצור ולצרוך ספרות ספקולטיבית על כל גווניה. היא רוצה להבין בני אדם אחרים טוב יותר, אבל לא בטוחה כיצד לעשות זאת בלי מוחות נוספים לחשוב איתם. הסיפור שלפניכם זכה במקום השני בתחרות הסיפורים של כנס "עולמות" האחרון של האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה. הוא מציג היסטוריה חלופית של העיר ירושלים, שהאנשים בה לעתים דומים מדי, ולעתים לא מספיק.


התור בשער ירושלים גדול כעיר נוספת, עם שדרות, שווקים, ותושבים משלו. הוא תופח וגורע כמפוח אדיר, מתכווץ בנושפו שיירה אחת אל תוך השערים ונמתח שנית בהגיע שיירה נוספת. השיירה שלנו קטנה, סימטה אחת מבין רחובותיה הרבים של עיר-התור, אך אני יודעת שלא נמתין זמן רב. בכל שנה דוד שושן הולך אל השער וחוזר אל המחנה זמן-מה לאחר מכן, ואז אנו צוררים את מתנותינו והולכים יחד לתוך העיר. דוד שושן הוא אחיינה של גיסתו של סבי, אך הוא מתעקש שעלינו לקרוא לו פשוט "דוד", ואומר שכך או כך אף אחד לא יודע כיצד לקרוא לאחיין של גיסה של סב. מלבד אולי הלב של אלוהים, שיודע את כל השמות, ואת כל הדברים.

"פעמיים כי טוב!" מרעים דוד שושן כשהוא מבחין בנו בשובו מן השער. כך הוא קורא לנו, לי ולאזוב, ולעתים מוסיף, "אחייניי האהובים ביותר!"

אך היום הוא רק טופח בחיבה על ראשינו ושואל, "היכן אמכם?" ואנו מצביעים אל האוהל הגדול שבמרכז המחנה. אני שומטת את ידי כשאני רואה שאזוב מרים את שלו באותו האופן. בין כה וכה חושבים תמיד שאנו דומים מדי. תאומים הם עסק מנקר-עיניים, אומרת אמא, ותמיד חוששת שינסו לקחת אותנו או לגנוב לנו שערות ושיניים בשביל כל מיני כשפים. עלינו להישמר תמיד, ובייחוד כשאנו מוקפים בכל כך הרבה זרים – ריבוא אנשים על אלף שיירות, אמר דוד שושן. וכולם באו להעניק מתנות ללב של אלוהים.

בתוך האוהל אמא ואחיותיה פורמות את הצרורות שהבאנו ואורזות בפשתן נקי וחדש את הדבלים והתפוחים והמשמשים המיובשים ואגוזי המלך, קושרות אותם לחבילות נאות וקלות לנשיאה, ואת אלו עוטפות בסרטי פשתן שהוכתמו בצבעים מיוחדים שהדוד איטן הביא מהגלבוע, ורוד וסגול ואדום וכתום, צבעי דם ובשר ופרח ופרי, צבעי הלב של אלוהים. פעם שמענו את אבא אומר לאמא בתוכחה רכה שסבא חורש היה מוהל דם בצבע, רוק וזיעה, ועוד דברים. "מה חשבתי לעצמי כשנישאתי למשפחת כוהנים," אמרה, וצחקה, "עסק ביש, עסק ביש."

דוד שושן ניגש אליה כעת, והם מדברים ביניהם בקולות נמוכים. אנו לא שומעים, אך עיניים וידיהם מספרים לי ולאזוב שדוד שושן מאוכזב לראות שהאריזות לא מוכנות עדיין, ושאמא לא שתה ליבה לכך. הוא עומד שם לזמן מה וזועף ומסביר להן מדוע עבודתן איטית כל כך וכיצד לבצע אותה טוב יותר עד שדודה תמר קמה ומגרשת אותו בנפנופים כמו היה דבורה טורדנית. הוא רוטן גם בדרכו החוצה, אך כשהוא רואה אותנו הוא מחייך חיוך רחב והכיווצים במצחו נפרמים. "בוא, אזוב. הגיע הזמן לשיעור שלך," הוא אומר, ואזוב ואני מביטים זה בזה, ועיניו מלאות כמיהה ואשמה, ואני נעצבת מעט, כפי שאני תמיד נעצבת כשהוא הולך ואני נשארת.

דוד שושן רואה את מבטינו, ומבין חלק מהם, ואת האחרים לא יבין לעולם. "השיעור לא יארך זמן רב," הוא מחייך אליי. "בינתיים לכי ועזרי לאמך ודודותייך עם המתנות, שיבולת."

"הן אינן רוצות בעזרתי," אני רוטנת.

"אם כך הביטי בעבודתן ולמדי אותה," הוא אומר, והם הולכים אל האוהל הקטן והצפוף שבמזרח המחנה כדי ללמוד את מלאכת הגברים, ואני נכנסת אל האוהל הגדול, שם אמי ואחיותיה עסוקות במלאכתן שלהן. האוהל מלא ריח מתוק ודביק ובטני מקרקרת. אני מתיישבת ליד דודה תמר, שבוררת את המשמשים המיובשים ומשליכה הצידה את הפגומים מביניהם, אלו שנמעכו ואיבדו את צורתם, או אלו שלא יובשו כהלכה והחלו מעלים עובש, ועוד כמה שהיו כדבריה "קטנים ומכוערים". היא אורזת את המשמשים שנותרו לחבילות קטנות ונאות, וכשהיא רואה אותי מכרסמת את המשמשים הפגומים היא נוזפת בי ומגרשת אותי אל דודה תאשור, שנוטלת קני סוף מערימה גדולה וחורצת מהם בסכינה עיטורים דקים ומסתלסלים אותם היא מצמידה לחבילות. היא טופחת על המחצלת לידה ואני מתיישבת, ולאחר שאני מביטה בה עובדת במשך זמן מה, מבקשת לנסות בעצמי. היא מושיטה לי את הסכין בחיוך, ומכסה את ידי בשלה, זרועותיה עגולות ורכות סביבי – דודה תאשור גדולה מאתנו בשבע שנים, וכעת היא כבר אישה, אשר שישה עשר אביביה התפיחוה כשמרים. היא מראה לי כיצד לחרוץ את הגבעול היבש עד לבסיסו, להשטיח אותו כנגד האגודל ולהחליק את הסכין לאורכו, כשהלהב פונה פנימה. כשאני מנסה אצבעי מחליקה והסכין ננעצת בכף ידי, ואני זועקת בכאב, ומשליכה אותה אל המחצלת המאובקת. אמא מרימה את ראשה מעבודתה, וכשהיא רואה את הדם היא מסמנת לי לבוא אליה, ואני באה ומתיישבת על ירכה העבה, והיא מוצצת את הדם מכף ידי ונושקת לה, ונושקת לשיערי, ומלטפת אותו. אני מושכת באפי ומערסלת את ידי הפגועה.

"עכשיו השיבי לתאשור את הסכין שלה," היא אומרת לי. אני הולכת באי רצון ומרימה את הסכין ומושיטה אותה לדודה תאשור. היא לוקחת אותה בחיוך וטופחת פעם נוספת על המחצלת לצידה. כשאני חוזרת ומתיישבת היא מושיטה לי את הסכין. אני מושכת בכתפי. החתך עמוק, וכף ידי רועדת מעט כשאני סוגרת אותה לאגרוף.

"חשבתי שרצונך לעזור," אומרת דודה תאשור, ומניחה את הסכין על רגליי המשוכלות.

"זו סכין מרשעת," אני אומרת, נרגנת.

"סכין לעולם אינה מרשעת," אומרת דודה תאשור. "רק אנשים הם רשעים, או צדיקים; כלי הוא בטוח או מסוכן, ותו לא. הסכין שלי מסוכנת, אך אינה מרשעת. זו דרכם של כלים – סכין, או אתון, או נול – "

"או גבר," אומרת דודה תמר, וכולן צוחקות, ואני גם צוחקת. אנו ממשיכות לעבוד, ובפעם הבאה שאני מנסה לגנוב לעצמי משמש, אמא אומרת לדודה תמר, "תני לה לאכול. הילדה גדלה, ורעבה תמיד."

אחר הצהריים אנו מסיימות את מלאכתנו ודוד שושן חוזר עם אזוב, ואני מראה לו את העיטורים המסולסלים שלמדתי ליצור והצמדתי בסיכה לחבילות הפשתן יחד עם הסרטים הצבועים. הוא מביט בהם בהשתאות, ולא מספר לי מה הוא למד באוהל הקטן, כי נאסר עליו לספר. דוד שושן ואבא ועוד דודים וגברים אחרים שהגיחו מהאוהל הקטן ומהאוהלים האחרים עוזרים לנו להעמיס את המתנות על העגלה, ואנו לובשים את אדרות החורף החמות שלנו, כי בירושלים קר מאוד כבר בסוף הקיץ, וכולנו הולכים בשיירה אל השער, מכתרים את האתון ואת עגלתה.

בדרך לעיר, אני ואזוב רכובים על כתפיהם של אמא ואבא, ודוד שושן מספר לשאר את הדברים ששמע כשהלך מוקדם יותר אל העיר: שלפני כמה חודשים הלב של אלוהים יישב סכסוך בין שני מלכים זרים שהגיעו לירושלים בייחוד לצורך זה, ושבוע לאחר מכן חזה בדיוק מושלם את הגעתו של כוכב שביט, ושגדולי הרופאים של ארץ חתי הגיעו באמצע החורף, וטיפסו בשלג במעילי הצמר שלהם וכובעיהם המחודדים כדי להעניק ללב מתנה של זהב וכסף וישפה ואחלמה ולבקש מרפא למלכם הגוסס, ובהגיעם כוהני המִפְחֶרֶת התנצלו ואמרו שהלב חפץ רק במתנות מזון, ולא מתכות או אבנים. אך תושבי ירושלים התאגדו ואספו יחד מתנה צנועה של שומן ודבש וזיתים, והלב ניזון ממנה ונתן לחיתים את מבוקשם, והמלך שלהם הבריא ושלח אל הלב מתנה נוספת של זהב וכסף, משום שהחיתים טיפשים הם ולא מבינים דבר, ובייחוד עברית אינם מבינים.

"חשבתי שהלב ישן בחורף," אני אומרת ממרום מושבי על הכתפיים של אבא, ודוד שושן מחייך ואומר, "הלב אינו ישן לעולם. בכל יום, ובכל שעה, יכול לבוא אדם אל כוהני המפחרת, ובלבד שבידיו מתנה אל הלב ובפיו בעיה לשטוח בפניו. מתנת ליל המפחרת היא הסעודה העשירה ביותר של הלב, אך אינה היחידה." אני מביטה מטה, אל העגלה העמוסה, ויודעת שכמוה ישנן אלף נוספות. "כמה יכול הלב לאכול?" אני שואלת בשקט, ודוד שושן אומר מילה אחת שאיני מכירה: "אינסוף."

"והכוהנים – כפליים," אני שומעת את אמי ממלמלת מבין ברכיו של אזוב, ומתחת לרגליי, כתפיו של אבי רוטטות בגיחוך. דוד שושן יורה בו מבט נזעם, והוא מכחכח בגרונו ואומר בקולו העדין, "הלב חייב לאכול כדי לספק תשובות לכוהני המפחרת, שיבולת קטנה. הבנתו אינו יודעת סוף, ולכן גם תאבונו אינו יודע שובע. אולם הארוחה של סוף הקיץ היא גדולה במיוחד, ובמשך כל החודש  שבעקבותיה, הלב רווה, והמפחרת מספקת תשובות לכל שואל, גם לעניי העיר, יתומיה ואלמנותיה, ולשאר אלו שאין ביכולתם להביא מתנות. כך מאחד הלב את תושבי העיר, לא רק בפתרון סכסוכים, אלא בחלוקת אהבתו עם כל הבריות – זוהי תכליתו החשובה ביותר."

"מה נשאל אנו את הלב?" אני שואלת. אבי צוחק ואומר, "מה שתרצי, קטנטונת. מחר בבוקר כוהני המפחרת יבואו למחנה ותוכלי ללכת בעצמך ולשאול את הכוהן חולד את כל שתהתה נפשך, ובכל החודש הקרוב הכוהנים יתנבאו –"

"איני רוצה לדבר עם הכהן חולד," אני אומרת. "הוא נבל."

"שיבולת!" מתקצף אבי, ועוצר במפגיע כדי להוריד אותי מכתפיו, וסוטר לי בחוזקה. אני מושכת בכתפיי ומחמיצה פנים. "אני אוסר עלייך לדבר כך. הכוהן חולד הוא אחד הצדיקים הגדולים בדורו – "

"אזוב!" זועקת אמי לפתע, כאב בקולה, והיא תופסת את ידו של אזוב ומתירה בזהירות את אצבעותיו מסבך שיערה היכן שהסתבכו נוראות, ומורידה אותו גם אל הקרקע, ללא כעס. הוא אוחז בידי ואנו הולכים את שאר הדרך זה לצד זה, וגם חמתו של אבי שוככת במהרה כשאנו נכנסים דרך שער העיר ורואים את ירושלים, מוארת כולה במנורות ועששיות ענקיות ומדורות רבות, וכולם בה עטויים בגדי חג בצבעי הלב, אדום וכתום וסגול, כאילו השקיעה נשפכה לה אל תוך העיר ונוזלת היא מכתפיהם. במהרה אנו מוקפים ערב-רב של אנשים, ואמא אוחזת בידינו כשאנו מתקדמים במעלה הרחוב הראשי, אל כיכר השוק, להתכונן לליל המפחרת.

כיכר השוק היא קדירת תוהו ובוהו שבליבה הבאר. רחוב רחב, ארוך ומרוצף אבנים שטוחות וחלקות מתעל אליה את זרימת האנשים. ישנן בארות רבות בעיר, אך כולן ניזונות מהבאר הגדולה, שניזונה בתורה מהאגם אדיר הממדים שבבטן ההר. היא הרחבה והעמוקה ביותר, וכל העולים לרגל באים ליטול ממימיה. סבא חורש, שידע מאה סיפורים, סיפר פעם לי ולאזוב שבעבר לא היו כלל מים בעיר ירושלים, שהגשם היורד עליה בורח מרחובותיה כמו נמשחו שמן, והמעיינות שבה קטנים וקמצניים, ומי התהום עמוקים, אלפי אמות מתחת לקרקע. דוד איטן, שביקר במאה ארצות, סיפר לנו שהבאר בירושלים היא הבאר הגדולה בתבל, והיא עמוקה כשם שהמגדל בבבל גבוה. חפירתה, על מבוך המנהרות והתעלות שבה, ארכה עשרות שנים, ורבים מתו במהלכה, נופלים אל מצולות אין-חקר. לא היו אלו שרטטים ואדריכלים שתכננו את הבאר; ככל בעיה ללא פתרון, היה זה הלב של אלוהים – ושליחיו, כוהני המפחרת – שפתרו אותה. והם בנו אותה, כאילו להכעיס, על ראש-ראשו של ההר, בקרבת המקום בו נהגתה: בית המקדש, לבן ועתיק וחולש על סביבותיו, ובתוכו הלב.

אנו נעצרים לנוח, סוף-סוף, ברחבה שסביב הבאר בשעה שאמא והדודות הולכות לשאוב מים. כשהן שבות אנו משחררים את האתון מעולה ומשקים אותה, ואז פושטים את חולצותינו ומקרצפים את פנינו ואת גופנו ברוח המקפיאה עד שבשרנו אדום ומבריק. השמש שוקעת ולוקחת עמה את שארית החום. הגברים של שיירתנו מתגודדים סביב העגלה, אופפים אותה כענן זועף, עיניהם מנתרות בחדשנות בין האנשים הממלאים את הרחבה – ירושלים גדולה, מסבירה לי דודה תאשור, ורבים הרעבים בה. מי יעז לגנוב מהלב של אלוהים, אני רוצה לשאול, אך יודעת כבר את התשובה: נבלים, בני בליעל. התור לבאר נדחס ומצטופף עם שקיעת השמש, ומדי פעם נשמעות צעקות, ואנשים דוחפים זה את זה ומתקוטטים. אחת הקטטות נהפכת לתגרה של ממש, וממרכז מעגל האנשים שנוצר סביבה בוקעות צעקות וחבטות ועוד צלילים שאיני מזהה. דוד שושן ושאר הגברים מביטים בתגרה בסקרנות, ואבי מניף שוב את אזוב על כתפיו כדי שיוכל לראות מעבר לחומת האנשים, שחלקם מעודדים את המתקוטטים וחלקם מהמרים על התוצאה. במהרה הגברים משיירתנו מאבדים עניין ומחליטים להרחיק את עגלת המתנות מהמקום פן תיטה ותיפול בתוך המהומה. אזוב ממהר לאחוז בידי כשאבי מוריד אותו בחזרה אל הרצפה, ואני חשה כי כל גופו רועד. אני מאמצת אותו אליי, אך הרעד לא מש ממנו. "קר לנו," אני אומרת לאמא, והיא עוטפת אותנו באדרת הצמר העבה שלה ומשפשפת חום אל תוך גופנו עד שאזוב פולט נשיפה ארוכה ורוטטת, והרעד בגופו שוכך מעט.

כשהשמש מפנה את מקומה לכוכבים והצפיפות ברחבת הבאר מגיעה לשיאה, הטקס מתחיל ואנו מצטרפים לשיירות העושות דרכן אל בית המקדש. האתון נותרה מאחור, עם שומר, פן יגנבוה – אנו נושאים את מתנותנו בעצמנו, מטפסים במדרגות הרחבות המובילות אל חצר בית המקדש, שם פרחי הכהונה מקבלים ברוב חשיבות את החבילות לידיהם, ונושאים אותן לתוך בית המקדש.

לחלק מהשיירות מתלווים כרוזים שמצהירים את שמות חבריהן ואת המתנות שהביאו – לנו אין כרוז, אבל אבא ודוד שושן מכירים את הכוהנים, ויחד עם שאר הדודים הם מנידים בראשיהם בנימוס אל פרחי הכהונה ונושאים את החבילות שלהם ישירות אל כוהני המפחרת שממתינים ליד דלת בית המקדש. אני אומרת לאזוב, "בעוד שלוש שנים תצטרף אליהם," והוא מהנהן, ומתכרבל בתוך אדרת הצמר. אני מקיפה אותו בזרועותיי ומביטה מעבר לכתפו אל אבא, שמחבק את הכוהנים ומנשק אותם – אני מכירה את חלקם משום שהם באו לבקר את המחנה שלנו בשנה שעברה, ביום לאחר הטקס: את הכוהן זרזיר שלימד אותנו שיר על גרמי השמיים, ואת הכוהן ירבוע שלימד אותנו לחבר ולחסר מספרים, ואת הכוהן חולד, שמבטו נוגע באזוב תמיד כאצבעות לחות, כמגע-שלא-במשים, ואותי שנא, אולי משום שאני אישה, ואולי משום קרבתי לאחי התאום, ועוצמת אהבתי אליו.

אני ואזוב והדודות לא יכולים לדבר עם הכוהנים היום, ואנו מוסרים את חבילותינו לפרחי הכהונה, כיתר העם. דודה תאשור נותנת לי כמה חבילות קטנות מקושטות בעיטורים המסולסלים שלימדה אותי להכין, ואני מרגישה שלבי יתפקע מגאווה כשאני מושיטה אותן לפרח הכהונה, ואף אומרת בלחש, למרות שנאסר עליי לדבר אליהם, שזה הקישוט שלי, שהכנתי אותו במו ידיי למען הלב של אלוהים, אך פרח הכהונה לא עונה ואיני בטוחה אם אפילו ראה אותי. אזוב רואה, ומניח יד עדינה סביב מותניי, ומושיט כמעט מבלי משים את החבילות שהוא נושא לפרח כהונה אחר, שנושא אותן יחד עם שאר צרורותיו אל דלת בית המקדש שלעולם לא נפתחת כדי יותר מחריץ ומתוכה בוקע חום ואור מוזהב וריח נפלא, ובצער מה אני סבה על עקביי ואנו שבים אל אמא ודודה תמר שממתינות לנו. שאר הדודות מעניקות את חבילותיהן לפרחי הכהונה ושבות גם הן, ולבסוף גם הדודים מסיימים את שיחתם עם הכוהנים ומתחבקים ומתנשקים שנית ונפרדים, ואנו מצטרפים לקהל האנשים החוגגים והרוקדים. כמה אנשים צובאים על דוד שושן כשהוא שב ושואלים אותו אם היה אי פעם בתוך המקדש. הוא משיב שכן, אך מסרב להגיד מה ראה, ובמהרה השיחה מתגלגלת לשאלת אופיו של הלב, איך הוא נראה, וכיצד הוא אוכל, והאם הוא מדבר בשפה מיוחדת, ועוד ועוד אנשים מצטרפים לשיחה, ולפתע מספרים שהם ראו את הלב כבר ויודעים בעצמם, ומגוללים ומתארים, וכל אחד מתאר דבר אחר – זקן אחד שתום עין אומר שבילדותו הוא ראה את הלב, שהיה כמו תאנה בשלה ומבוקעת, ורוד ועסיסי, והזקנה לצדו שאולי היא אשתו ואולי אחותו מקרקרת שזכרונו רקוב כשיניו והלב לא נראה כמו תאנה כלל אלא כמו ראש של תינוק שנדחף מתוך אמו, אדום ומבהיק, ובוכה דמעות חלב. נערה לבושה כתומים אומרת שבן-דודה, שהוא פרח כהונה, ראה את הלב לפני שנתיים, ושהוא ענקי ולבן, מלא זרועות כתמנון, ובמרכזו פה רחב ושטוח ונטול שיניים כפיה של לטאה, ופעימותיו מצטלצלות כפעמוני נחושת. גבר בשרני ואדום פנים אשר הציג עצמו כסוחר עורות מספר ששמע במסעותיו מהכוהן הגדול של ארץ חָרָן כי הלב הוא קופסה, קופסת זהב מעוטרת אבני אודם ושוהם כעין הרימון, ובתוך הקופסה מים זוהרים כברזל מותך, זוהרים ואינם רותחים. ילד כבגילנו צייץ כי התגנב פעם והגיע כמעט עד קודש הקודשים, ולא ראה את הלב אך הריחו ושמעו, והוא מריח כנזיד עצמות, ופועה ככבש. הכל צוחקים, אך דוד שושן מזעיף את פניו, ואנשים נוספים מצטרפים וצועקים את דעותיהם, ונער אחד צועק שהסוחר שקרן ומעולם לא היה בחרן, והסוחר מאדים עוד יותר ודוחף אותו, והנער נופל לאחור ומפיל חבית מלאה שנושא רוכל השיכר, והרוכל מזדעק ומקלל, ובמהרה הכל דוחפים וצועקים, ומכים ובועטים, וכשאמא אוחזת בכתפינו ומושכת אותנו לאחור האוויר הקר התחמם כבר מדם ומהבל ומזיעה.

אבא והדודים נשארים לעמוד במרחק מה מהקטטה, מגחכים או מזדעפים ומדי פעם צועקים מילות עידוד או עצה. אישה בגיל העמידה, שלחייה וצווארה וחזה סמוקים מקור או מיין, לוחשת לאישה לידה, "אין לב, אין לב בקודש הקודשים. גרדי את הזהב בציפורנך ומתחתיו תגלי מעגל של זקנים עשירים שכרסם תפוחה." ואני חושבת לעצמי, היא משקרת, היא וודאי משקרת, אך קול צורמני בראשי שב ושואל כאילו להרגיז, כיצד יכול הלב של אלוהים לקרב בין הבריות אם אפילו הדיבור והניחוש בו מביא להתכתשות.

אבא ודוד שושן נותרים ברחבת בית המקדש, ואני ואזוב ואמא מוצאים את אחיותיה בקרבת הבאר, היכן שכל דרי העיר ואורחיה נאספו לדלות מים וללכת רכיל ולמשוך באפם ולריב עם שכניהם. לאחר כמה בירורים הן מחליטות ללכת אל השוק הקרוב, שנותר פתוח בלילה לכבוד ליל המפחרת, ודוכניו עוטרו בסרטים בצבעי הלב שמתנפנפים ומצליפים ברוח הקרה. אני ואזוב הולכים עמן, אך משתעממים במהרה. צפוף בשוק, וקר על אף המחנק. אני מצטנפת באדרתי, והלילה מעמיק במהירות, כטובע, וכל נשימה ממלאת את ריאותיי בערפל מקפיא ובעשן של בשר נצלה. אני רעבה ואני מושכת בזרועה של דודה תאשור, שואלת אם נותרו עוד משמשים מיובשים. היא צוחקת ומניפה אותי על מותנה באמרה שהמשמשים כבר נאכלו כנראה על ידי הלב, אך באותה נשימה קורצת אליי, מחטטת בצרורה וכממתיקת-סוד תוחבת שני אגוזי מלך לתוך כף ידי. "הקליפות סדוקות," היא לוחשת באזני. "והלב אינו אוכל דברים סדוקים." היא מנפחת את לחיה הימנית כדי שאנשק לה, ואז שומטת אותי בחזרה אל הקרקע, בלא עדינות יתרה. "חלקי עם אחיך," היא אומרת, ואני מהנהנת ומושיטה לו את האגוז שלו. אנו מבלים זמן מה בניסיון לפצחם, ולבסוף אזוב מושך בחצאיתה של אמא ומושיט לה את האגוזים. היא חדלה לרגע מהתמקחויותיה עם הרוכל, לוקחת את שני האגוזים בכף ידה הגדולה והמיובלת ומועכת אותם זה אל זה עד שנשמע קול התפצחות. היא מניחה בידי את השברים ואני מתיישבת על האבנים הקרירות והחלקות שמרצפות את הרחוב, ואנו אוכלים יחד את בשר האגוז המקומט והשמנוני. משמיצינו פעילות זו אנו מביטים זה בזה, תרים בלא אומר אחר דבר נוסף לעשותו, ואני נזכרת בחום ובניחוח שבקעו מתוך סדק הדלת הפתוחה של בית המקדש. משנזכרתי בחמימות מבושמת זו איני רוצה עוד דבר מלבד להיות אפופה בה כולי, ובהביני כמה אסור הדבר אני רוצה זאת עוד יותר – ואפילו יותר מכך אני רוצה לראות את הלב אוכל, ולראות מי צדק, הזקנה או הנערה או הסוחר, איך נראה הלב כשהוא נפתח אל מתנותיו, ואם יש לו זרועות, והאם הוא משמיע קול, והאם הוא לועס, או שמא המתנות נבלעות בתוכו כמו במים, או אולי מתפוגגות לאד מתוק שצף מעלה, כמו שסיפרה לנו אתמול נערה מהמחנה לידינו, והלב תלוי מהתקרה ונושם את האד כמו ידעונית שמתנבאת מעל קטורותיה.

כשאני שואלת את אזוב אם הוא רוצה לראות את הלב של אלוהים, אני בטוחה שיסרב – אף שבחורף הקרוב נחל את שנתנו העשירית, אזוב עודנו ילד, ופוחד מדברים רבים. אני כבר נערה, זקנה ממנו כמעט בשעה, ומלבד אמא איני פוחדת מדבר. למרות חששו הניכר הוא מסכים, ואני יודעת שזה משום שנאתו אל הכוהן חולד, שבראה בו תיעוב עמוק לכל ענייני בית המקדש ומפחרתו וסודותיו. אני רואה את הרעד בידיו כשאנו מתקרבים, וחוששת שאולי השנאה לא תספיק לו כדי לכבוש את פחדו, אך הסדק נגלה לפנינו ומאחוריו העשן והאור שמשכיחים ממני כל חשש, וכשהשומר סר משם לרגע כדי לגרש כמה שיכורים שהתקרבו מדי, אנו מתגנבים פנימה בלאט, נצמדים אל הצללים, אני בראש ואזוב נסחף אחריי, ידו נאחזת בשלי בלפיתה אימתנית. 

המסדרון רחב ומהדהד, אך עמוס מקומות מסתור, וכשחולפים בו פרחי הכהונה עם חבילותיהם אנו נחבאים מהם בקלות. בזהירות, כחתול הניעור לחיים רק כשטרפו מביט ממנו והלאה, אנו מתקדמים לעומק בית המקדש, אל משכן הלב והמפחרת. אף שמעולם לא ראינו את פנים בית המקדש, אנו מוצאים בקלות את דרכנו; אני מובלת באפי, ואזוב בשנאתו. כשאנו מתקרבים אל קודש הקודשים הריח הופך כבד ועשיר, כמרק שבושל שעות רבות. פרחי כהונה מתרוצצים הנה והנה, מזינים חבילות אל תוך החדר ושבים ממנו בידיים ריקות. אנו ממתינים לשעת כושר ואז חומקים לתוך החדר, ומסתתרים מתחת לשולחן, מציצים מבעד לקפליו הכבדים של וילון מאריג מוזהב. ריח המזון מציף את חושיי ופי נמלא ריר. במרכז החדר ישנו שולחן שיש עגול שעליו אגן אבן גדול ומעוטר שאיננו רואים אל תוכו, ולאורך כל קירות החדר ניצבים שולחנות ארוכים ועליהם מפות ענקיות ולבנות, ועל המפות ערימות מזון לרוב, חבילות רבות ככוכבי השמיים. כל המתנות מקושטות בסרטי בד צבועים, פשתן וכותנה וצמר, ומרביתן פתוחות ותוכנן שפוך החוצה, פירות ובשר מיובש ואגוזים וגבינה קשה ודגים מלוחים ופכי יין ושיכר, אך איני רואה כל תבשיל או נזיד שממנו יעלה הריח. הרצפה מכוסה עטיפות, אריזות של בד וקלף, ואני מבחינה בעיטור מקנה סוף מסולסל המתגלגל על הרצפה. אצבעותיו של אזוב ננעצות בכף ידי ואני עוקבת אחר מבטו, ולראשונה מבחינה בכוהני המפחרת. הם שרועים על כריות, גלימותיהם מותרות, חושפות טפח של בשר חיוור ומבהיק מזיעה. חלקם אוכלים עדיין, וחלקם מפהקים ומחטטים בשיניהם, וכולם מדברים בקול, מתאוננים על החום הרובץ בתוך המקדש ועל כרסיהם המלאות מדי, על כך שאינם יכולים לזוז ועל כך שהמזון כבד ועשיר יתר על המידה, היין צעיר מדי, האריזות קשות מדי לפתיחה. עיניי חולפות על פניהם ואני מבינה כמה דומים הם זה לזה, ובייחוד כשהם שרועים כך, גבבים עטויי משי של בשר חמור סבר, אפור שיער וזקן. הרעב מתרוקן מגופי כמו שתן ואני מבינה שהם אינם יודעים את המתרחש ברחבה בחוץ, את הקור והזעם והקטטות – כיצד ידעו? כיצד יבינו?

אנו ממתינים שם זמן מה, ולבסוף זרם פרחי הכהונה גווע ונפסק, ואחד הכוהנים קם באנחה והולך לסגור את הדלת. השאר קמים אחריו, ויחד, באצבעותיהם המשומנות והמסוכרות, הם אוחזים בפינותיהן של המפות הגדולות ומרימים אותן, מצמידים אותן כך שהם נהפכות לשקים גדולים, וכל המזון על אריזותיו נערם ונשפך בתוך השקים זה אל זה, והם נושאים בתוך גיהוקיהם ותלונותיהם את השקים והולכים אל מרכז החדר, אל השולחן העגול, וטופחים כמה פעמים על אגן האבן הגדול, ואף שאיני רואה היטב, אני רואה תנועה מעבר לשפת האגן, איזה דבר חלקלק ואדום כתולע, מבהיק בברק לבן-ורוד, ומאופי התנועה אני מבינה כי הדבר נפתח, נפער ונמתח ככל יכולתו, ואני שומעת מעין אנקה, כחריקת צירים, ובזה אחר זה הכוהנים שופכים את המזון אל תוך הלב הפעור כשפוך שאריות וקליפות ירקות אל המספוא, ועורמים פנימה גם את המפות עצמן שכבר אינן לבנות, ובקלשון עץ מעוטר תוחבים בכוח את מה שלא נכנס בקלות, נזהרים שלא לגעת בדבר בידיהם החשופות, וחלקם מסתובבים בחדר ומרימים מהרצפה שאריות ומשליכים גם אותן לתוך הלב של אלוהים, ודוחפים ותוחבים עד שהחדר ריק והלב מלא. אני חושבת על השעות שבילינו באוהל הלבן, על ההקפדה ותשומת הלב של אמא ואחיותיה בבחירתם ואריזתם של הפירות, ודמעות של זעם ועלבון צורבות בעיני; אני בולעת אותן.

"בואו ונתחיל," אומר אחד מהם, בעייפות, והם מכעכעים ומשהקים פעמיהם אל השולחן העגול ונעמדים סביבו, ומביטים זה בזה, וכאחד מניחים את ידיהם בתוך האגן שמעלה צליל כמו נחירה, או בעבוע של בוץ, ועפעפיהם נשמטים, והם נאלמים. נשמע צליל נוסף, מעין נשיפה עדינה ושורקת, אך היא לא בוקעת מהלב אלא מאזוב, ובתחילה אני חשה אותה יותר משאני שומעת אותה, אולם אז היא מתעצם, ואזוב מתנשף, ועיניו ונחיריו גדולים ועגולים, ואני מאמצת אותו אל ליבי ומלטפת את ראשו, ומבעד לדוק השכול והצער שממלא את ראשי אני מוצאת מילים רכות ללחוש לו, ומנסה להרגיעו, אך הוא לא נרגע, והוא מתנער ממני ומסיט את הווילון, ואני מביטה בבהלה אל הכוהנים ומבינה שאינם רואים או שומעים דבר, ואזוב צורח, צרחה חסרת מילים, צרודה ונואשת, והוא אוחז בידי ומושך אותי בכוח שלא חשתי בו לפני כן, מושך אותי אל מרכז החדר, אל מעגל הכוהנים שנשימתם קצובה ועיניהם ריקות, והוא נדחף ביניהם. הם עדיין אינם מגיבים או זעים כלל, ואני מביטה אל הלב שבתוך האגן ובקושי מצליחה להבין את בליל הרקמות, אדום וכתום וכחול וסגול, רצועות קלועות של בשר או שריר או גידים, איני יודעת, גיבוב מבריק וצמיגי שאיני מסוגלת לרדת לסופו ואני מרגישה את עיני ואת קיבתי וכל עצמותיי נרתעים בהשתאות ובבלבול, אך אזוב אוחז בידי ואינו עוזב, וכשהוא מביט בי בעיניו הפראיות אני מהנהנת, והוא תוחב את ידינו השלובות לתוך האגן, וכשאני נוגעת בלב אנו מרגישים את הבאה החדשה אל תוכנו. הפלישה מבלבלת, בתחילה – כשאנו נאספים אל המפחרת הלב של אלוהים טומן אותנו פנימה ואנו מביטים אל תוכנו, אל טבור הווייתנו, אך הדבר שנגלה הוא יותר מאחד, הוא עולם ומלואו, המון אדם. אנו חוששים בתחילה, אך זה יחלוף; אנו יודעים שכל הדברים חולפים. במפחרת נגלית אלינו חוכמת המונים שאדם לבדו לעולם לא יוכל לה. אנו רואים את עצמנו, חיים את עצמנו, עבר מסועף ומפולג המתכנס להווה שהוא אחד. אנו רואים ראייה מוחלטת זה את זה, זוכרים ומבינים תמיד, סולחים תמיד. הרי כיצד ידון אדם את עצמו? זוהי החוכמה, זוהי גדולתנו – לסלוח תמיד. זוהי דרכו של העולם; דרכה של המפחרת.

אך האִם.

ספק עולה בנו. משהו חדש וירוק מבצבץ בבטן המפחרת ובמהרה עצמותינו פורחות כדשא.

גדלנו – גדלנו כגודלם של שני ילדים.

 אנו יודעים מאין באו שותפינו החדשים, יודעים מדוע, יודעים אותם במלואם. אנו הם, הם אנו, ואנו חד; יצור שכולו הבנה ואינו יודע תהייה מהי.

אך כעת אנו תוהים. תוהים האם אכן גדוּלה היא זו. שכן אנו מרגישים עכשיו את תרומתה של הנוכחות החדשה בליבנו, הפלח החדש ביותר של המפחרת.

גדלנו – גדלנו כגודלו של ספק.

הספק נכנס כסדק בחלון שדרכו חודרת חשיכה, ואנו כל אלו, הסדק, החלון, והחשיכה. הספק עולה ואנו תוהים אם אכן זו גדוּלה לסלוח תמיד. אנו מרגישים

כאב. זעם. ייאוש אדיר, מכלה.

זיכרון עולה בתוכנו כשמש, זיכרון שהוא שלנו, מעשה שעשינו כמה שנים לפני כן. זיכרון. הזיכרון אינו חדש. אנו מכירים את מרקמו, את טעמו וריחותיו, את התשוקה האדירה שחשנו, את האלימות שבלית ברירה ביצענו, בלית ברירה – אנו יודעים, יודעים את כל שעשינו, כל שחווינו. וזהו רק אחד מני רבים, עוד חטא שחטאנו הראוי למחילה. הכיצד ניתן להעניש אדם טוב? ואפילו ביודענו שאיננו תמימים, אנו יודעים שאנו טובים. אנו יודעים את כוונותינו, את הצפון בנפשנו פנימה. אין פשע שאינו ראוי למחילה, אין מעשה שלא ניתן להצדקה כשרואים אותו מבפנים. אנו אדם טוב; אנו יודעים שאנו אדם טוב, אנו יודעים

ניכור. תיעוב. ריחוק בל יגושר.

אנו מביטים בעצמנו ולראשונה רואים כמה אנו דומים. מעגל של גברים חמורי סבר ועטויי גלימות משי, אפורי-שיער וזקן. הכיצד נדע אי פעם את אופי כאבנו? כיצד נדע? כיצד נבין?

אך אנו יודעים אותו כעת. אנו מרגישים אותו כעת.

אנו יודעים אותו.

ידענו אותו. אזוב! אנו, אחינו-תאומנו, פלח מאיתנו!

ידענו אותי. ידענו ולא עשינו דבר, ידענו ולא עשינו

סבל. השפלה. שאט נפש.

הכאב הוא שלנו כעת. הדבר שנעשה, נעשה לנו. אנו רואים הכל, חווים הכל. אנו לא סולחים. כיצד יסלח השה לשוחט?

ידענו, ידענו! הם ידעו. ידענו את הדבר שנעשה לנו. שעשינו לו. הם ידעו ולא עשו דבר. הלב של אלוהים סימא אותנו, מילא את עינינו בבואות בבואות של עצמנו. הכיצד יראה אדם את עצמו? וישפוט את עצמו, וידון את עצמו, הכיצד?

אך כעת אנו דנים.

אלימות פושה בנו כריקבון.

אנו מקיפים את הלב כצבא, את הלב שהקיף את עינינו, שמן ואטום, פן נראה מה קורה מחוצה לו. אנו מביטים בו והזעם רותח בנו, גדול מנשוא, וידינו מתפרצות אליו מתוך המפחרת כרימות הבוקעות מבשר, חזקות ומגוידות, רכות וקטנות, ציפורניים מתחפרות, אצבעות מנקבות וקורעות את הרקמה הרכה, תולשות ופורמות את הפקעת, את בשר הלב שמגעו חלקלק וצמיגי, ורקמותיו הופכות לבד ססגוני, רצועות ארוכות של אריג פשתן צבוע, כתום, אדום, סגול, ורוד, ואברינו רועדים וריאותינו מתנשפות כשאנו מביטים בגזרי הלב של אלוהים, מביטים בידינו, שרידים ספוגיים ולחים, ואני נעקר מתוך המפחרת, נשלף כמו לפת ביד האיכר. אני מבחין במשהו טמון בקרעי הלב הרכים, דבר מה צבעוני, קשה, כאבן או פיסת צדף מנצנצת. אני נוטל אותה ומניח אותה בכיסי. שיבולת אוחזת בידי ואני מרים אליה מבט. "בוא," היא לוחשת. סביבנו הכוהנים מרשרשים אנה ואנה, מנקים שוב ושוב את ידיהם על בד גלימותיהם, מביטים לסירוגין אל הרצפה ואל התקרה. אף אחד לא מדבר. אני מוצא שאני מתקשה להבחין ביניהם, מתקשה להבין מי מהם הוא חולד; אין זה משנה. אני מביט בשיבולת ולראשונה בחיי לא מרגיש שהיא מבינה את המתרחש באופן שאני איני מסוגל לו. אני מביט בלב המפורק ודמעות עולות בעיני. "בוא, בוא ונלך מכאן," שיבולת לוחשת בדחיפות, ואני מהנהן. אנו אוחזים ידיים ויוצאים מבית המקדש. הרחובות מלאים באנשים חוגגים ואף אחד לא שם ליבו אלינו.

אנו משתחלים דרך הקהל ההולל. לרגע קט, אני רוצה למצוא את אמא, שוודאי מחפשת אותנו. אך הרגע חולף, ואני לא מרגיש עוד שבה טמונה ישועתי. כל הדברים חולפים. אני יודע דברים רבים כעת ואמא אינה יודעת דבר, וגם אם תדע לא תבין. שיבולת מתחילה לדבר ומפסיקה ומתחילה ומפסיקה ואני יודע שהיא רוצה להגיד דבר מה על הזיכרון, או לשאול. על הכוהן חולד. אני יודע שהיא רוצה לשאול מדוע לא סיפרתי לה. אני יודע שהיא רוצה להכאיב לו למעני, אבל גם שהייתה בתוך לבי, והיא יודעת שאין בי אלימות, שמעולם לא הייתה בי אלימות. שמעולם לא יכולתי להגן על עצמי. כמה קל לו לאדם לסלוח לעצמו, אני חושב. "הכוהנים יודעים כעת," אני אומר לה, כמנחם. "הם ידעו כבר," היא אומרת, וקולה חם וצרוד. אך שנינו יודעים שהדברים השתנו. שהם ידעו רק את הזיכרון שלו, וכעת יודעים הם את שלי. שנינו יודעים גם שהכוהנים אינם כוהנים עוד. שאין כהונה עוד. מהי כהונה ללא הלב של אלוהים? מהו בית המקדש כעת? ההבנה ניעורה בקרביי ובעל כורחי אני מצר על הדבר שעשינו. הכוהנים עוד לא עזבוני לחלוטין, ומחשבותיהם – מחשבות המפחרת – עודן מצטלצלות בי. אני זוכר את ההוד והגאון של הכהונה ובית המקדש, מאות שנים של פולחן ושל תפארה. את החום הקורן ממאות ואלפים ורבבות ששמו בנו מבטחם. ואת הביטחון שבמפחרת, את אחוות הכוהנים, כבודתם והערכתם זה לזה. ואני מבין כמה הכל שונה עכשיו, כמה שבור.

"מה יקרה עכשיו," שיבולת תוהה, ומביטה בי. "מה קרה ללב? זה כל מה שהוא היה?" כל מילה שוברת עוד רסיס מקולה. "בד? רק בד? רק מה שהבאנו, מה שנתַנו, אנו ושאר האנשים? מתנות? סרטי פשתן ופירות יבשים?"

לא, אני רוצה לומר, וידי נקמצת סביב האבן הקשה, המבריקה שבכיסי. ישנם דברים כעת בתוכי שהם חדשים. קולות חדשים במקהלת מחשבותיי. אחד מהם מדבר כעת, אחד מבין רבים שעוד מהדהדים בי ואולי לא יעזבוני לעולם. הייתי בליבם עכשיו, והם בליבי, ועודם שם. הם הותירו בי משקע של דבר מה פרטי וקנאי, שומר סוד. דבר שרוצה שלא אספר לשיבולת על האבן, שנהנה להיות היחידי שיודע. אני נזכר בקולו של הכהן חולד, עומד בגבו אליי, רוכס את גלימותיו. יודע אתה כיצד לשמור סוד, לא כן, אזוב? אמר, וקולו היה כאצבעות מתפתלות באוזניי. יודע אתה כמה מתוק הוא סוד, כמה חזק.

לא; לא יהיו עוד סודות.

אני מוציא מכיסי את האבן ומניח אותה בכף ידה של שיבולת, וסוגר עליה בכף ידי, ולרגע קט איננו שניים עוד אלא אחת, מפחרת. היא נרתעת לאחור והאבן נופלת ביננו. אני ממהר להרים אותה. המגע היה קצר, אך הספיק כדי שתביט לתוכי ותדע. "זה הלב," היא אומרת. "הלב האמתי, הלב של הלב," ואני שומע את הפחד בקולה ובו בזמן מרגיש אותו עדיין בתוכי. "איני חושב שהוא רשע," אני אומר. הלב הקטן עדיין נוצץ, ברק שמנוני שמשתקפים בו כל צבעי הקשת, אך מרגיש רך יותר משהיה, וחמים. "אך האם הוא טוב?" שואלת שיבולת. היא מתקרבת ומושיטה את כף ידה הפתוחה בחשש. אני שומט לתוכה את הלב ואומר, "לא."

"לא," היא מסכימה, ונדה בראשה. "הוא כלי. כמו נול, או שור. לא טוב או רשע." אני מהנהן. הלב היה יותר מחפץ, אבל פחות מאדם, ורק בני אדם הם טובים או רשעים. אבל אפשר להשתמש בו, לעשות באמצעותו. לעשות רשע. או לעשות טוב.

"מה נעשה בו?" שיבולת שואלת, הופכת את הלב בידה. אני מניח את ידי בשלה ואנו נאספים לאחד. כאחד אנו נזכרים בדרכנו אל המקדש הבוקר, באנשים הצועקים, בקטטות, בריבים הבלתי פוסקים, ונזכרים רחוק יותר, במוחותיהם של הכוהנים שחלקו עמנו את המפחרת, כיצד הבריות תמיד מפולגים הם, ותמיד שונאים, ותמיד צרי עין, וכיצד כל בני האדם עיוורים זה לזה, וכיצד אינם מבינים לעולם. בלא אומר אנו שבים על עקבותינו, פנינו אל קרבי העיר. אנו יודעים שלא נשיב לעולם את הלב אל קן הפשתן שלו בבית המקדש, אל הכלא הרך והמושמד בחיק הכוהנים. אנו לוקחים אותו אל ביתו החדש, בלב העם. בית של חול, לא של קודש. קן שיהא נגיש לכל, מעשיר לעני, מצדיקים לבני בליעל. כל העיר תישא אליו את מתנותיה ותתחבר לה יחדיו, והוא יגדל ויתגדל, לב רחב דיו שהכל יוכלו לגעת בו. אנו אומדים את הרעיון בינינו ויודעים כי הוא יעבוד. זיכרונותיהם של הכוהנים מתמזגים עם שלנו, משלימים את הבקיאות שחסרה לנו בטבע האבן ומנגנוניה, ואנו יודעים בוודאות שאדם לבדו לעולם לא יוכל לה: הוא יעבוד. אנו מחייכים כעת, ולחיינו לוהטות באוויר הקפוא, ואנו מחישים את צעדנו, חסרי סבלנות. בקרוב הכל ידעו ויבינו איש את רעהו; בקרוב הכל יהיו אחים זה לזה, תאומים זה לזה. מרחוק, במעמקי הקהל החוגג, אפשר כבר לראות את הבאר.

תגובות

1 תגובות

  • אביבית משמרי
    On יוני 3, 2021 8:19 pm 0Likes

    סיפור יפהפה וכתוב לעילא. ההקפדה על השפה משתלמת במיוחד בתיאורים של הבלתי ניתן לתיאור.

השאר תגובה

דילוג לתוכן