אין לביא בעירו

שלדון טייטלבאום                                                   7.4.2023

מאנגלית: עמנואל לוטם

במאמר זה סוקר שלדון טייטלבאום את פועלו הספרותי של לביא תדהר, סופר מד"ב מצליח ומוערך מאוד בעולם, ולא מספיק מוכר בארץ. בגיליון מס' 45 של "פנטסיה 2000" (שיצא בשנת 2008 לציון 30 שנה לצאת הגיליון הראשון), כתב לביא תדהר (במדור "פנטסיה שלי") רשימה מרגשת על חוויות ילדות ועל השפעת "פנטסיה 2000" עליו ועל כתיבתו. בין היתר ציין: "ואני זוכר את הסיפורים, את המאמרים, את העטיפות הצבעוניות, את האיורים הפנימיים, את הסימן המוזר שסימן את סופו של סיפור ועד היום הוא חסר לי כשאני קורא…" באותו גיליון (45) פורסם גם סיפור נהדר של תדהר בשם "ברית עולם".

*

שלדון טייטלבאום היה חבר מערכת "פנטסיה 2000" החל מגיליון 19. כיום הוא מתגורר בלוס אנג'לס, ועוסק בעריכה ובכתיבה עיתונאית, במיוחד בנושאי מד"ב ופנטסיה. הוא שותף, ביחד עם עמנואל לוטם, ליוזמה ולעריכה של האסופה המוערכת  Zion's Fiction, ובה מבחר סיפורי מד"ב של מחברים ישראלים, בתרגום לאנגלית.  

---

לביא תדהר, קיבוצניק לשעבר שמתגורר בלונדון, מביא בימים אלה לסיומה את הקריירה כובשת הכול שלו כאחד הסופרים המהוללים ביותר בסוגת המדע הבדיוני והפנטסיה (מדב"פ) בשפה האנגלית. באוגוסט פרסם בית ההוצאה הבריטי Head of Zeus את רומן הזרם המרכזי הראשון של תדהר, שנקרא באנגלית "מרור", וכבר זכה בתשבחות מן הביקורת; המחבר מתאר אותו כ"אפוס, סקירה היסטורית גורפת ואלימה של ישראל משנות ה־70 של המאה ה־20 ועד סוף העשור הראשון של המאה החדשה", בהתבסס על אירועים היסטוריים שמקיפים את הכול בכול, מרוצח סדרתי בשנות ה־70 דרך מלחמת לבנון בשנות ה־80 ודרך קרטלי סמים קולומביאניים, עד רצח רבין.

"אני מתכוון אמנם לשלוח את ידי בסוגה [מדב"פ – ש.ט.] מפעם לפעם גם בעתיד – יש לי כמה רומנים בסוגה בהוצאת Tachyon, כולל ניום, שראה אור בשנה שעברה (על חציית ים סוף ומשיח רובוט) – אבל אני חושב שקידמתי את הסוגה הבדיונית הרחק ככל שאני יכול," כתב בדוא"ל למחבר. "חשתי שהעניינים ההיסטוריים והפוליטיים המעסיקים אותי אולי לא יתקבלו ברצינות אם אעבוד גם על דברים זרים ומוזרים, ולכן החלטתי להתמקד לזמן־מה בספרות כללית. [למעשה,] אני עובד עכשיו על רומן שני [בזרם המרכזי]."

תדהר כמעט אינו ידוע במולדתו. לדברי המבקרת הספרותית והעורכת נעה מנהיים, הסופר בן ה־47 הוא ה"נביא בבלי כבוד" הקלאסי. אך בזירה הבינלאומית, הוא זוכה בכבוד רב. גרי ק' וולף, אחד מסוקרי הספרים של Locus (כתב־העת המקצועי של מדב"פ) ופרופסור אמריטוס למדעי הרוח באוניברסיטת רוזוולט בשיקגו, תיאר את תדהר כ"אחד מגדולי הסופרים שפועלים כיום בסוגה, מחבר עשוי ללא חת."

התשבחות שמקבל תדהר נובעות בין השאר מנכונותו להציב את היהודים, השואה ומדינת ישראל במרכזם של רבים מהרומנים והסיפורים הקצרים שלו. לדוגמה, ב־2016 יצאה לאור אסופת הסיפורים המקושרים שלו "התחנה המרכזית", חזון של "נמל חלל ענקי שמתנשא מעל נופי הערים התאומות, יפו הערבית ותל אביב היהודית. העלילה מתרחשת בין הקשתות ואבני המרצפת, כמטחווי אבן מהים: עדיין אפשר להריח את המלח והעטרן באוויר ולראות ממעל, בשעת זריחה, את הגלישות והפניות של עפיפוני שמש עם הגולשים המכונפים שלהם."

ברומן ההיסטוריה החלופית שלו "ארץ לא־קדושה", המפלט ליהודים שהוקם באוגנדה ב־1903 ביוזמת ג'וזף צ'מברליין ותאודור הרצל, מידרדר כעבור מאה שנים לפלשתינה, רפובליקה מוקפת אויבים שדומה לישראל של ימינו, אם כי אפשר אולי לומר שמצבה קשה יותר.

כיצד היה ביכולתו לשכוח את פלשתינה אי־פעם? אין אדם שוכח את מכורתו, יהיו אשר יהיו תקופת היעדרותו ממנה, משך זמן מגוריו במקומות אחרים, תחת שמים אחרים, כשהוא דובר בלשון אחרת. הדאגות והספקות של ימים עבָרו נשרו מעליו. כבר במטוס, תחושת האוויר הייתה שונה, חמימה ולחה יותר. כשהתקרב המטוס לנחיתה ראה תירוש את הגבעות חולפות מתחת, ובמרחק רב מאוד נפער עמק הבקע הגדול ומעבר לו, ככתם כחול בהיר, הים.

גיבור הרומן "איש שוכב וחולם" (תרגום טל ארצי, כתר, 2018), שומר עליכם שמו – מחבר רומנים זעירים לשעבר ועובד כפייה באושוויץ בהווה של הספר – רואה בחלומותיו מציאות חלופית שבמרכזה עלילותיו של גולה גרמני בלונדון, אדולף היטלר שמו, בלש פרטי. הרדיו הציבורי של ארה"ב העיד שהרומן מעורר "אהדה מצמררת לאדם השנוא ביותר בהיסטוריה המודרנית, בעודו משפיל אותו גופנית, רגשית ומינית." העיתון גרדיאן איפיין את הספר כ"מלאכת מחשבת מעוותת" שמצליחה "לספק גם את ההנאות הבזויות של רומן זעיר גדוש־פעילות וגם את העומק המוסרי מעורר־המחשבות של מעורבות אמיתית במשמעותם של מחנות ההשמדה."

רבים רואים בימים אלה את תדהר כיורשו הראוי של סופר המד"ב המהולל, פיליפ ק' דיק מנפץ המוסכמות – אחד מגדולי הסוגה, שיצירותיו העניקו השראה, בין השאר, לסרטים ולסדרות טלוויזיה כגון בלייד ראנר, דו"ח מיוחד, זיכרון גורלי והאיש בטירה הרמה. בביקורת על ספרו של תדהר "עוסמא" (2012), לדוגמה, תיאר אותו העיתון The Los Angeles Review of Books  כ"סימפוניה סיפורית מהסוג שדיק היה רוצה מאוד לכתוב."

ההשוואה נעשתה קולעת עוד יותר כשגילה תדהר כי הוא עומד לפרוש מהסוגה. דיק (1928–1982) היה סופר שופע מאין כמוהו, שתואר באנציקלופדיה למדע בדיוני המקוונת כ"אחת הדמויות החשובות ביותר בסוגת המד"ב במאה ה־20, וסופר בעל חשיבות כללית." הוא היה גנוסטיקאי, ולפי המסופר, תיעב את מדינת היהודים. באמצע שנות ה־70 עבר דיק לקריירה מקבילה כסופר מהזרם המרכזי, אם כי חשיבותו בתחום זה הוכרה רק אחרי מותו, למרבה הצער.

שלא כמו דיק, תדהר לא הוצע מעולם כמועמד לפרסי הוגו ונבולה, החשובים ביותר במדב"פ, וממילא לא זכה באחד מהם (דיק, לעומת זאת, זכה בפרס הוגו לרומן הטוב ביותר ב־1962 על "האיש בטירה הרמה", והוצע חמש פעמים לפרס נבולה, אם כי לא זכה בו אף פעם אחת). עם זאת, תדהר זכה בשלל פרסים אחרים, וביניהם פרס הפנסטיה העולמית, פרס ג'ון ו' קמבל (שנקרא כיום פרס אסטאונדינג), פרס הפנסטיה הבריטי, פרס ג'רווד, פרס המד"ב הבריטי ופרס נויקום. למעשה, בשנת 2019 לבדה הוצעה מועמדותו של תדהר ל־11 פרסים עולמיים (על מד"ב, ספרות ילדים וספרות פשע).

בדומה למאורות ספרותיים אחרים כגון פיליפ רות, סול בלו ומרדכי ריכלר, תדהר מסתמר כשהוא שומע את עצמו מתואר כסופר יהודי, קל וחומר ישראלי. אבל חרף כל ניסיונותיו, הוא פשוט אינו יכול להתחמק משורשיו.

"השואה," אומר תדהר, "נמצאת בדנ"א שלי, פחות או יותר. לפעמים אנחנו לא בוחרים על מה לכתוב. דווקא ניסיתי בכל כוחי לא לכתוב עליה. עכשיו, כל מי שאני מכיר אומר לי, 'לביא, מספיק כבר עם הנאצים!' הלוואי וזה היה קל כל כך. פשוט, נראה לי שאנחנו חיים בתקופה שמשקפת את גרמניה של שנות ה־30, בעומק כזה שקשה מאוד לא לראות את זה, ולפיכך לדבר על זה."

תדהר, שגדל בקיבוץ דליה שברמת מנשה, לא הרחק מחיפה, גילה את שליחות חייו אחרי זלילת סדרה של ספרי ילדים משנות ה־60, "הרפתקאותיו של קפיטן יונו" מאת אלי שגיא. בהמשך מצא על מדף בספריית הקיבוץ ערימת חוברות מאובקות של כתב העת המיתולוגי פנטסיה 2000. (למען הגילוי הנאות, המחבר והמתרגם של מאמר זה היו חברים במערכת כתב העת האמור.) תגלית זו הוליכה אותו לחשיפת אוסף של כ־200 ספרי מד"ב קנוניים מתורגמים לעברית, החל מ־1975, שראו אור במסגרת "הסדרה הלבנה" של הוצאת עם עובד. תדהר בלע אותם במהירות הבזק. בהמשך צלל לעומקו של המד"ב האמריקני והבריטי משנות ה־50 וה־60, לצד הרומנים הזעירים הזולים שהוצעו אז למכירה בדוכני העיתונים בישראל.

בגיל 16 עבר תדהר עם משפחתו לדרום אפריקה, אם כי חזר לישראל כדי להשלים את לימודיו לתעודת בגרות. לאחר מכן התגורר בלאוס, בבורניאו ובוונואטו. מיומנותו ההולכת ומשתכללת באנגלית התירה לו לבחור בשפה שתשרת את הקריירה שלו כבוגר על הצד הטוב ביותר. הוא פרסם אמנם ב־1998 אסופת שירה בעברית בשם "שאריות מאלוהים: ספר עזר למשיח", והביקורת שיבחה את הספר, אבל הוא לא עורר רושם רב בציבור הקוראים. מאז ואילך, הוא כתב כמעט רק באנגלית.

"הטרגדיה שלי," כתב למחבר מאמר זה, "לא נבעה מכך שהייתי משורר רע, אלא מכך שלא הייתי משורר גדול. בשבילי, כתיבת פרוזה הייתה ירידה. אבל הייתי חייב להחליט אם אני רוצה להתחרות מול כמה מאות סופרים ישראליים, או מול אלפים על אלפים של סופרים דוברי אנגלית. הפוטנציאל לשחייה בבריכה גדולה יותר [התגלה כ]פיתוי שאין לעמוד בפניו."

תדהר, נכדם של עולים מטרנסילבניה שהגיעו ארצה בשנות ה־30, היה בין הגילאים האחרונים של בני משקים שגדלו בבתי ילדים. כפי שסיפר ללוקוס, ידידה ששמעה על כך הזדעזעה קשות – הרעיון נראה לה כלקוח היישר מתוך "עולם חדש מופלא".

"אחד הדברים שקוסמים לי הוא רעיון הקיבוץ בחלל. לפיליפ ק' דיק היה קיבוץ במאדים – זה לא עניין גדול בספרים שלו, אבל יש אזכור של ישראלים שהקימו שם קיבוץ. זוהי הפעם היחידה שראיתי את עצמי במדע הבדיוני האמריקני ("הנה אני!").

בעת שעזב את הארץ, התשתית האידיאולוגית והיסודות הכלכליים של הקיבוץ המסורתי כבר קרסו. אבל חוויותיו בקיבוץ ומסעותיו למקומות אקזוטיים העניקו לו יתרון, בדמות ניסיון חיים שהיה ביכולתו לתרגם לקריירה ספרותית יציבה.

"לא היה אף אחד בשטח שכתב מתוך רקע כזה. אולי העבודה שלי נפסלת (על־ידי אחדים), אבל אני בולט מפני שאני עושה משהו שאף אחד אחר לא עשה."

והוא עשה גם עשה זאת. תדהר כבר פרסם 11 רומנים (ועוד שלושה עתידים לראות אור בקרוב); שמונה נובלות, שחלקן יצאו לאור ככרכים שלמים; שמונה אנתולוגיות; ארבע אסופות סיפורים; מעל 200 סיפורים קצרים במקומות שונים; שני ספרים מצוירים; סיפור כתוב בשפת ביסלאמה, השפה הקריאולית המדוברת בוונואטו; ולאחרונה גם משחק מחשב. לא מעטים מכתביו, אם כי בפירוש לא כולם, עוסקים (או לפחות נוגעים) בנושאים, במאפיינים ובמצבים יהודיים וישראליים.

"אני ממש לא רוצה להגביל את עצמי להגדרה כסופר 'יהודי' או 'ישראלי' בראש ובראשונה," כתב למחבר. "אחד הדברים שאני משתעשע בהם בספרים כמו "המאה האלימה" (2013) הוא מושג הבריטיוּת. ספרי האחרון עד כה, "בכוח הזרוע בלבד" (2020), לדוגמה, הוא בחינה מחדש של המיתוס של המלך ארתור." אבל תדהר מודה שהוא אינו יכול להתנער מהשתייכותו השבטית. בספר מוצג סר לנסלוט כמאסטר קונג פו יהודי מהגליל.

ברוח שונה לגמרי, גרי וולף אומר שקשה למצוא סופר בסוגה ששקוע כה עמוק בקלחת הרוחשת של מה שקרוי תור הזהב של המדע הבדיוני (1938–1946). ביצירתו של תדהר, הארמזים וההתייחסויות לביטויים ולדימויים בכתביהם של מאורות כמו ק"ל מור, קורדוויינר סמית, קליפורד ד' סימאק, פרנק הרברט, פיליפ ק' דיק ואחרים, הם רבים מספור. כפי שציינו רבים, דומה שהוא מנהל שיח רצוף עם מאורות המדב"פ של ימים עברו.

העורך ג'ונתן סטרייהן מעיד כי בסיפורי "התחנה המרכזית", "תדהר בחר במיקום שכנראה לא היה מתקבל על הדעת לפני 30 או 40 שנה." באותם ימים, הוא אומר, גיבורי המד"ב היו תמיד לבני עור (לרוב אמריקנים או בריטים), ובדרך־כלל עסקו בכיבוש קולוניאלי של החלל. ישראל לא תפסה מקום של ממש – אם כי היא נזכרה מפעם לפעם במפות הכוכבים של אחדים, למשל בפארסה של פול אנדרסון, "מסע צלב במרומים" (1960), או ברומן של הווארד וולדרופ וג’ייק סונדרס’ "מלחמת טקסס–ישראל: 1999" (1974).

עכשיו, אומר סטרייהן, "לביא הציב את תל אביב, ישראל והיהדות בחזית הבמה, ולמרבה התדהמה, לא עשה מזה עניין גדול."

"אני חושב שג'ונתן [סטרייהן] צודק לחלוטין," אומר תדהר. "אני מודע היטב לכך שלא הייתי מוצא מקום שם. ולא רק בגלל הרקע המשונה שלי, אלא גם בגלל האובססיות וההשפעות המשונות עוד יותר שלי. אני לא חושב שמישהו היה יודע מה לעשות איתי."

למרבה השמחה, תדהר עלה על הבמה בעת שזירת המדב"פ החלה לאמץ גישה כוללנית חדשה – במידה רבה, לדבריו, הודות לגישה אל סופרים ועורכים זרים באמצעות האינטרנט. סקירה מהירה של הזירה הבינלאומית – שתדהר סייע לקידומה, כעורך של כמה חוברות של כתב העת Apex בעל האוריינטציה העולמית ושל הבלוג רב־ההשפעה World SF Blog – מגלה מבוע של כתיבה יוצאת מן הכלל ממקומות בלתי־צפויים לכאורה, כמו הפיליפינים, ניגריה, הודו, קוריאה ואמריקה הדרומית.

ואילו תדהר עצמו מתכוון להישאר בלונדון עוד לזמן־מה, בגלל הנגישות שיש לו שם להוצאות לאור. הוא אמר לכתב העת של ארגון הדסה שאישית, הוא לא נתקל בבריטניה באנטישמיות, או אף ברגשות אנטי־ישראליים. אבל, כפי שמודה הסופר הנודד מארץ לארץ, הכותב על החלל ועל עולמות חלופיים, מחוזות לא־ידועים אחרים ממשיכים לקרוץ לו.

"אני לא מתכוון לגור במקום אחד יותר מדי זמן. אז בסופו של דבר אני אצא שוב למקום אחר… העולם גדול מכדי להישאר במקום אחד."

והסוגה, אפילו לבחור מקומי שהצליח בעולם, פשוט הרבה יותר מדי קטנה.