עליזה בן מוחה                                       12.12.2020

הכיף הגדול של עליזה בן מוחה הוא העברת הרצאות על מיתולוגיה השוואתית, בין פנטזיה ומדע בדיוני. היא בעלת תואר שני בלימודי מזרח אסיה, וזה בטח עוזר. בעבודתה היומיומית היא מתרגמת מקצועית. סיפור הפנטסיה "דני והג'יני" הוא הראשון בסידרת סיפורים שהתחילה לכתוב לאחרונה. ג'יני? ההוא עם שלוש משאלות? כן, אבל באילת ועם מילכוד מסוים…


רועי גורדון נהג במכוניתו בסבלנות ובשתיקה. אשתו, אפרת, נמנמה קלות במושב הקדמי. במושב האחורי ישב בנם היחיד, דני, ילד שחרחר, ממוצע קומה ותמיר, בן 12, לראשו אוזניות מחוברות לסמארטפון, על פניו ארשת של שעמום נצחי והוא אפילו לא התנועע לצלילי המוסיקה ששמע באוזניות. המכונית נכנסה למגרש החנייה של המלון, ואפרת התנערה מתנומתה והחליפה מבטים עם בעלה. הוא משך בכתפיו בהשלמה, הפנה את ראשו לאחור וקרא בקול תקיף: "היי, דני!"

דני הסיר את האוזניות באי רצון בולט. "הגענו?"

"כן, הגענו. ואתה זוכר מה הבטחת, נכון? אחרי שאנחנו נרשמים ומתארגנים בחדר, אתה עוזב את הטלפון ויורד לבריכה. יש שם המון ילדים בגילך ויש צוות בידור שמארגן משחקים והפעלות. אני בטוח שתמצא משהו מעניין לעשות." אפרת שלחה חיוך אוהב ומעודד אל בנה, אבל ברור היה שגם בעיניה הניסיון נדון לכישלון מראש. "תעשה מאמץ, טוב, מותק? זה כל מה שאנחנו מבקשים."

רועי פתח את דלת המכונית, יצא החוצה, מחא כפיים וקרא בעליצות מוגזמת: "יאללה, בואו נראה לאילת מי זאת משפחת גורדון!"  הסתבר שרועי צדק, על אף שאולי לא התכוון לכך. משחקי הבריכה של צוות הבידור לא עניינו כלל את דני, מפני שרוב הילדים שהשתתפו בהם היו צעירים ממנו בהרבה, והוא חלף על פני הבריכה וירד אל חוף הים של המלון, משם הגיעו לאוזניו קולות משחק של ילדים גדולים יותר. שתי קבוצות של ילדים שיחקו בכדורעף חופים, מוקפים בקהל מעודד של כעשרים ילדים נוספים. הוא עמד לרגע והתבונן, עד שכדור תועה התגלגל ונעצר לרגליו. הוא היסס לרגע, התכופף והרים את הכדור, ועד שהתרומם כבר היה מוקף בחבורת ילדים שפניהם הביעו מסקרנות ועד רוגז. הוא הניף את הכדור, שאל בפשטות: "אפשר?" וחבט חבטה מדויקת לעבר אחד הנערים שנשארו לעמוד מעברה השני של הרשת המאולתרת.

השעה הייתה כבר קרוב לחמש אחר הצהריים, והמשחק הסוער נמשך יותר משעה. דני מצא את עצמו נהנה ואפילו הצליח להוכיח את עצמו כשחקן לא רע, בגלל זריזותו ומהירותו. אף אחד מהשחקנים ומהצופים לא שם לב לכך שהשמים הלכו והתקדרו במהירות רבה, עד שמשב פתאומי של רוח עזה, מלווה בפרץ פתאומי לא פחות של גשם שוטף, גרם לכולם לפתוח במנוסת בהלה. על אף המהומה, חפץ נוצץ שהיה טמון בראש גל אבנים משך את תשומת לבו של דני וגרם לו לעצור. החפץ היה בקבוק זכוכית, ישן מאוד למראה, מלא חול ולכלוך, שכנראה נפלט מהים בדרך כלשהי. דני כבר עמד להשליך את הבקבוק בחזרה, אבל משהו גרם לו לשנות את דעתו. הוא הפך את הבקבוק וניער אותו, ולהפתעתו צנחה מתוך הבקבוק פיסת קלף מגולגלת. גב הקלף היה מכוסה באיורים מוזרים, אבל דני חשש שהקלף יירטב בגשם ולכן מיהר להכניסו לכיסו. הוא השליך את הבקבוק והמשיך בריצה לעבר המלון.

דני שכב במיטתו כשלראשו האוזניות המחוברות לסמארטפון ומולו הטלוויזיה דולקת כמעט ללא קול, אך תשומת לבו לא הייתה נתונה לא לזה ולא לזה. בידיו הוא החזיק את פיסת הקלף שמצא על החוף. גודלה היה כגודל דף מפנקס רשימות ממוצע. היא נראתה עתיקה מאוד, והוא מעולם לא ראה חפץ עתיק כל כך מחוץ למוזיאון שבו ביקרה כיתתו בטיול שנתי. צדו החזיתי של הקלף היה מכוסה כתובת בכתב שדני לא זיהה. קולו התקיף של אביו, שיצא מחדר השינה, עקר אותו מהרהוריו. הוא הסיר את האוזניות והקשיב בחוסר סבלנות מופגן.

"דני, אנחנו נהיה למטה במועדון. לא נאחר לחזור. השארנו לך סנדוויץ' למקרה שתהיה רעב ואתה יכול לקחת מה שתרצה מהמיניבר…"

"בסדר, אבא."

אפרת, שבאותו רגע סיימה להתלבש ויצאה אף היא מחדר השינה, ניגשה אל המיטה. "שלא תפתח את הדלת לאיש ושלא תצא מהחדר עד שנחזור, ברור?" היא אמרה בתערובת שווה של חומרה וקלילות. "ואם תצטרך משהו, תתקשר." היא מיהרה להצמיד נשיקה מצלצלת אל מצחו של בנה לפני שיספיק למחות. "אל תלך לישון מאוחר מדי. לילה טוב, מותק."

רועי ואפרת כבר היו ליד דלת החדר כאשר קולו של דני עצר בעדם. "אבא?" רועי הסתובב בפליאה. "כן?"

דני הרים את פיסת הקלף הפרושה. "מצאתי את זה היום על החוף. מה אתה חושב שזה?" אפרת עשתה צעד אחד בחזרה לעבר בנה, אבל רועי עצר בעדה בתנועת יד. "לא עכשיו, דני. אנחנו ממהרים. תראה לנו את זה מחר, בסדר?" דני הרכיב שוב את האוזניות על אוזניו ולא השיב. רועי ואפרת החליפו ביניהם מבטים מתוסכלים ויצאו מהחדר. ג'יפ של מג"ב נסע לאטו על החוף. שלושת השוטרים שישבו בו נראו משועממים למדי ממה שנראה כעוד לילה של סיור שיגרתי וחסר אירועים, עד שצעיר השוטרים, שישב ליד הנהג במושב הקדמי, נדרך לפתע במקומו וקרא: "עצור! עצור!" הנהג בלם את הג'יפ בפתאומיות שטלטלה את שלושת היושבים בו וכמעט העיפה ממקומו את השוטר שישב במושב האחורי. "יא אללה, מה הקטע שלך?" הוא קרא ברוגז. "נפלת על השכל?!"

"תסתכלו!" השוטר הצעיר התעלם מרוגזו של חברו והצביע בזרועו לעבר נקודה על החוף. חלפו כמה שניות עד שקלטו שני השוטרים כי מדובר באדם שישב לבדו על החוף, ללא תנועה, פניו אל הים. רוגזו של השוטר שישב במושב האחורי, שהיה כנראה מפקד הסיור, שכך מיד והוא נדרך כולו. "בוא אתי," הוא הורה לשוטר הצעיר, ואחר לנהג: "כוון אליו את האור וחפה עלינו."

המפקד והשוטר הצעיר החלו להתקדם לעבר הדמות, בעוד הנהג מכוון לעברה את הזרקור רב העוצמה של הג'יפ. לאור הזרקור אפשר היה להבחין בפרטים נוספים של הדמות. היה זה גבר בגיל בלתי מוגדר, כנראה בסביבות 40 או 50, שלבש וסט צבעוני ומכנסי שרוול צבעוניים לא פחות, למותניו אבנט בצבע זהוב ולראשו טורבן אדום. הוא ישב ישיבה מזרחית, ונראה אדיש לאור שכוון לעברו ולהתקרבותם של שני השוטרים, שהיו מופתעים עד כדי כך שלרגע שכחו לכוון אליו את כלי נשקם. כאשר נעצרו לידו הם יכלו גם לשמוע שהוא ממלמל בינו לבין עצמו בשפה בלתי ברורה, בנימה חדגונית.

"מה זה, הוא יצא ממסיבת תחפושות או מה?" שאל השוטר הצעיר בלחישה את מפקדו.

"נראה לך?" השיב המפקד בנימה לעגנית, ובקול רם פנה אל האלמוני ואמר: "היי, אתה!" האלמוני המשיך במלמול חסר הפשר, לא זז ולא הגיב. "אולי הוא לא מדבר עברית," אמר המפקד בעצבנות. "תגיד לו לעמוד, להסתובב ולהרים ידיים. קדימה!" השוטר הצעיר, שדיבר ערבית טובה, קרא בערבית: "קום, בן אדם! תסתובב! ידיים למעלה!"

האלמוני לא הגיב. המפקד חזר על הקריאה באנגלית, וכאשר לא נענה, דרך את נשקו ואותת לשוטר הצעיר בתנועת ראש. הצעיר ניגש אל האלמוני, אחז בכתפו וקרא: "קדימה, קום!" הוא ניסה למשוך את האלמוני למצב עמידה, ולמרבה ההפתעה האלמוני חדל למלמל ולא התנגד. כאשר הסתובב לעבר השוטרים, פניו הביעו פליאה, כמעט כמו של ילד שזה עתה פתח את עטיפת הצעצוע החדש שלו ועדיין לא החליט אם מה שקיבל מצא חן בעיניו. הוא היה גבה קומה, שרירי למראה, והיה די ברור שאין בבגדיו המוזרים מקום לנשק מוסתר.

"מי אתה?" שאל המפקד בקול רם וברור. "אתה מבין אותי?"

"אני מבין את שאלתך, אני לא מבין אותך," התשובה הפתאומית, בקול רגיל ונורמלי לחלוטין, בעברית במבטא בלתי ניתן לזיהוי, הכתה את שני השוטרים בהלם. "אתה לא יודע שאסור לך להיות באזור הזה אחרי החשכה?" שאל המפקד.

"לא," השיב האלמוני בפשטות. "וכי מי יאסור זאת עליי?"

שני השוטרים החליפו ביניהם מבטים. ההלם הראשוני חלף, ואתו גם החשש שמדובר במחבל או בעבריין אלים, שהתחלף במסקנה שמדובר באדם שאינו שפוי לגמרי, אולי מסומם או שיכור, אבל בלתי מזיק. "אנחנו מהמשטרה, אתה מבין מה זה?"

"משטרה?" האלמוני חזר על המילה כאילו באמת לא הבין את משמעותה, ואז אורו פניו. "משטרה? האם תעזרו לי למצוא את הבקבוק שלי?"

"אה…" המילים נעתקו לרגע מפיו של המפקד. עיניו חיפשו נואשות את עיניו של חברו הצעיר בבקשת עזרה. "הבקבוק שלך? איבדת את הבקבוק שלך?"

"כן!" השיב האלמוני, שנראה מאושר ממה שנדמה היה לו כגילוי ראשון של הבנה למצוקתו. "הבקבוק שלי! האם מצאתם את הבקבוק שלי?"

"לא, אני מצטער," המפקד החליט שכדאי לו לשתף פעולה עם ההזיה הבלתי מזיקה, לפחות עד שיתבררו פרטים נוספים. "אתה יודע מה? בוא אתנו, אנחנו נעזור לך למצוא את הבקבוק שלך."

שני השוטרים החלו ללכת בחזרה לעבר הג'יפ. האלמוני הצטרף אליהם ללא כל התנגדות. הם עלו לג'יפ, המפקד והאלמוני במושב האחורי, והצעיר במקומו במושב הקדמי. הנהג כיבה את הזרקור והתניע את הג'יפ.

"דווח על חזרה לשיגרה," הורה המפקד כעבור כמה שניות של נסיעה. השוטר הצעיר, שהפקודה כוונה אליו, שלח את ידו אל מכשיר הקשר ואמר: "קודקוד מ-11."

"שומע, 11," באה התשובה בקול מתכתי, מקוטע.

"חזרה לשיגרה. חוזרים לתחנה עם עצור אחד. לא אלים ולא מסוכן. בטל כוננות."

"קיבלתי, 11, רות סוף," באה התשובה.  

האלמוני ישב בחדר החקירות שבתחנת המשטרה ונראה אבוד ומבולבל. מולו ישבו חיים טולדנו, בלש ותיק ממשטרת אילת, ושוטר לבוש מדים נוסף, מבוגר ומנוסה למראה, שהתג על כיס חולצת המדים שלו נשא את השם אלכס מרינוב. בחדר התצפית, מעבר למראה הדו כיוונית, ישבו שלושת אנשי צוות הג'יפ שסקרנותם לא הניחה להם לעזוב את המקום.

"אז שמעתי שאתה מחפש את הבקבוק שלך," אמר הבלש טולדנו בנימה סתמית, כאילו התייחס ברצינות גמורה לדבריו של האלמוני. "ספר לי, איך הוא נראה ואיפה איבדת אותו?"

"בקבוק זכוכית בגון ירוק-ים, מעוטר בפיתוחים," השיב האלמוני. "הוא נסחף אל החוף בזמן הסופה. איש קטן, בגובה כזה," הוא סימן בידו את הגובה המשוער. "לקח אותו."

"אתה מתכוון לילד," התערב השוטר מרינוב בשיחה.

האלמוני משך בכתפיו כאילו למילה לא הייתה כל משמעות בעיניו. "כן. ילד," הוא אמר.

"אני מצטער, אני לא יודע שום דבר על ילד," אמר הבלש טולדנו. "מה אתה יכול לספר לי על זה?"

על השולחן לפניו היה מונח שעון כיס מחובר לשרשרת, עתיק מאוד למראה. זה היה החפץ היחיד שנמצא בחיפוש שנערך על גופו של האלמוני כשנלקח לתחנת המשטרה.

"זה מד זמן," השיב האלמוני בפשטות.

"מד זמן? והוא שייך לך?"

"כן, כבר… שלושת אלפים שנים."

"אפשר לראות?" השוטר מרינוב הושיט את ידו אל השעון, הרים אותו ובחן אותו מקרוב. "אני די בטוח שלפני שלושת אלפים שנים לא היו שעונים כאלה," הוא אמר כעבור כמה שניות, וכבר רצה להניח את השעון בחזרה על השולחן כאשר נקלטה לפתע במוחו עובדה מוזרה. "ודאי שלא כאלה שהולכים אחורנית…"

"אחורנית?!" קטע אותו הבלש טולדנו בחדות.

"כן," השיב השוטר מרינוב. "אולי כדאי לקחת אותו לבדיקה במעבדה, כדי לוודא שהוא אמיתי והוא לא גנוב…"

"כן, טפל בזה," הסכים הבלש טולדנו. "ועכשיו…"

נקישה על הדלת קטעה את דבריו. הדלת נפתחה ופנימה נכנסה צעירה בחלוק מעבדה. היא הושיטה לבלש דף נייר מודפס, לחשה משהו באוזנו ויצאה מהחדר. הבלש טולדנו עיין בקצרה בנייר, ואחר הביט באלמוני, שפניו נותרו חתומות במשך כל החקירה. "אז מסתבר שאתה לא שיכור," אמר הבלש טולדנו לבסוף. "והבקבוק שאתה מחפש הוא לא בקבוק יין או ויסקי, נכון?"

"אמת," אמר האלמוני.

 "טוב, אני ממש לא יודע מה לעשות בך. כיוון שאין לך כתובת מגורים ואני לא יכול להרשות לך לחזור אל החוף, אתה תישאר כאן הלילה. נביא לך משהו לאכול ולשתות, תוכל לישון קצת, ומחר בבוקר נראה." האלמוני לא הגיב. הבלש טולדנו והשוטר מרינוב יצאו מחדר החקירות. בחוץ המתינו להם בקוצר רוח שלושת המג"בניקים.

"מטורלל על כל הראש, מה?" אמר מפקד הסיור בנימה אוהדת.

"אתה חושב?" הגיב הבלש טולדנו באירוניה. "תעשו לי טובה, כשתסיימו את המשמרת, תקפיצו לי אותו ישר למחלקה הפסיכיאטרית ביוספטל, בסדר?" שלושת השוטרים החליפו מבטים של "מה עשינו שזה מגיע לנו?" אבל לא אמרו דבר. אחרי ארוחת הבוקר הפתיע דני את הוריו בהכרזה שהוא יורד אל הבריכה. כמה מהילדים שהשתתפו במשחק הכדורעף כבר היו שם, אבל כיוון שמספרם לא היה מספיק למשחק כדורעף, הם החליטו לעבור למתחם טניס השולחן. בלהט המשחק הם לא היו מודעים לכך שהרצפה הייתה עדיין חלקלקה מהגשם שירד ביום הקודם. דני ניתר כדי להגיב על חבטת הגשה, החליק בנחיתה, מעד ונפל. הוא נפגע בברכו, ודם רב זב מהחתך העמוק. המהומה שהתחוללה הזעיקה למקום שניים מהמדריכים, שמיהרו לעזור לדני להתיישב על כיסא. תוך כמה דקות הגיע למקום גם איש צוות העזרה הראשונה של המלון. דני השתדל להפגין גבורה במהלך הבדיקה השטחית, אבל אחרי התייעצות קצרה עם המדריכים פנה איש צוות העזרה הראשונה אל דני בנימה המעודדת ביותר שיכול היה לגייס לרשותו ואמר, "או קיי, גבר, איך קוראים לך?"

"דני, דני גורדון," השיב דני.

"יופי, דני, לפי מה שאני רואה, הרגל שלך בסדר גמור, כן? אבל אנחנו לוקחים אותך לחדר מיון, רק כדי לעשות צילום. איפה ההורים שלך? אני אתקשר אליהם כדי שלא ידאגו…"

"לא, אל תתקשר אליהם!" קטע אותו דני בחדות פתאומית, ואחר הוסיף בנימה מרוככת יותר: "הם לא בחדר. תשאיר הודעה בקבלה, שיידעו איפה אני. כשהם יחזרו הם כבר ימצאו אותי."

איש צוות העזרה הראשונה היסס לרגע, ואחר פנה אל שני המדריכים. "תישארו אתו עד שהאמבולנס יגיע," אמר. 

בחדר המיון בבית החולים יוספטל פגש את דני הרופא התורן, מבוגר ונעים סבר שהצליח להמשיך להיראות כסבא חביב גם אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה ושוחקת. הוא החזיק בצילום הרנטגן של הברך שזה עתה קיבל מהטכנאי, בחן אותו בתשומת לב ואמר בנימה מעודדת: "המממ… נראה לי שהכול בסדר. רק מכה יבשה. אנחנו נחבוש לך את הרגל ובתוך יום-יומיים הכול יהיה בסדר. ספר לי איך זה קרה, בסדר?"

דני היה רגוע יותר ככל שהכאב בברך נעשה עמום יותר. 

"שיחקנו פינג פונג, הרצפה הייתה רטובה מהגשם של אתמול והחלקתי, זה הכול. די טיפשי, בעצם," השיב דני במשיכת כתפיים. הדיבור על הגשם גרם לו להיזכר לפתע בקלף שהיה עדיין בכיסו, ובהחלטיות פתאומית הוא שלף אותו והראה אותו לרופא. "תראה מה מצאתי על החוף בזמן הסופה."

הרופא לקח את הקלף והביט בו בעיון שהפך בהדרגה לסקרנות הולכת וגוברת. "מעניין…" הוא מלמל. "מצאת את זה על החוף? אתה בטוח?"

"כן, זה היה בתוך בקבוק," אמר דני ברצינות גמורה, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

"בתוך בקבוק?" סקרנותו של הרופא הפכה לספקנות, והוא מדד את דני במבט בוחן. אבל למראה הבעת האכזבה הגלויה שהתפשטה על פניו של דני הוא מיהר להוסיף בנימה קלילה יותר: "שמע, יש לי חברים באוניברסיטה בירושלים שהם מומחים לדברים כאלה, ארכיאולוגיה, שפות עתיקות… אני יכול לשלוח להם את זה לבדיקה…"

"לא!" קרא דני וחטף את הקלף מידיו של הרופא המופתע. "זה שלי!"

"בסדר, בסדר!" הרופא הרים את ידיו בתנועה מתגוננת. "תשמע מה נעשה. תן לי לסרוק או לצלם את זה, אני אשלח במייל לחברים שלי בירושלים, בסדר?"

דני היסס לרגע. "אתה מבטיח שתחזיר לי, כן?"

"כמובן," הבטיח הרופא. "עד שהאחות תגמור לחבוש לך את הרגל, תקבל את זה בחזרה."

דני התרצה ומסר את הקלף לרופא. 

דלת חדר הטיפולים נפתחה ופנימה נכנסו רועי ואפרת, קצרי נשימה והיסטריים. "דני!" קראה אפרת, ממהרת אל בנה ומחבקת אותו בכל כוחה. "מה קרה? למה לא התקשרת אלינו מיד? היינו מודאגים עד מוות! הכול בסדר?"

"כן, למה לא התקשרת אלינו מיד?!" קרא רועי, בכעס שהוחמר ע"י דאגתו הכנה לבנו.

הרופא, שבדיוק באותו רגע נכנס פנימה ושמע את הדברים,  מיהר להתערב. "גברת גורדון, מר גורדון, הכול בסדר גמור. דני ספג רק מכה יבשה. מיד תוכלו לקחת אותו בחזרה למלון. אבל אם הוא יסבול כאבים בברך במשך הלילה, קחו אותו למרפאת קופת חולים הקרובה ביותר. ייתכן שהוא יזדקק לניקוז נוזלים. הנה כל הניירת," הוא הושיט לרועי מעטפה שהכילה את צילום הרנטגן, ומעטפה קטנה יותר שהכילה כנראה את סיכום התיק הרפואי, ואחר הושיט את ידו ללחיצה לדני. "תשמור על עצמך, גבר. אני לא רוצה לראות אותך כאן שוב, ברור?"

דני לחץ את היד המושטת, והופתע למצוא בתוכה חפץ גלילי רך. הוא ידע בלי להביט שזו פיסת הקלף שלו, ושלח מבט אסיר תודה לעבר הרופא. בינתיים הושיבו רועי ואפרת על בנם על כיסא גלגלים, והוא ניצל רגע של הסחת דעת כדי להכניס את פיסת הקלף לכיסו. אחרי דברי פרידה אחרונים, יצאו דני והוריו מחדר הטיפולים.     

הרופא שסיים את הטיפול בדני היה בדרכו אל המטופל הבא בתור כאשר הבחין בשוטר לבוש מדים שעומד על משמרתו ליד אחת הדלתות הסמוכות. אל החדר התקרב אדם שלבש חליפת עסקים עם תג זיהוי צמוד לכיס מכנסיו. הרופא הכיר אותו היטב כעמית לעבודה מהמחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים וקרא לעברו בפליאה: "היי, אלי!"

הפסיכיאטר נעצר. "היי, סמי!" הוא קרא בתשובה. "מה נשמע? מזמן לא ראיתי אותך. שמעתי שהיה לך מקרה מעניין הבוקר."

"כן, ילד חמוד, אבל עם דימיון פרוע," השיב הרופא והתקרב אל הפסיכיאטר. "תראה מה הוא נתן לי." הוא העלה על צג מכשיר הטלפון שלו את תמונת הקלף שקיבל מדני והראה אותה לפסיכיאטר.

הפסיכיאטר הביט בתמונה בעניין רב, ואחר חייך ואמר: "נראה מעניין. בוא נדבר על זה אחר כך, בסדר? גם לי יש מקרה מעניין משלי."

"כמובן", אמר הרופא. "נהיה בקשר."

השניים נפרדו בלחצות ידיים, והפסיכיאטר ניגש אל החדר שבפתחו עמד השוטר, הציג את תג הזיהוי שלו ונכנס פנימה.

בתוך חדר הטיפולים ישב על הכיסא האלמוני שנאסף מהחוף, עדיין בלבוש הצבעוני המוזר ובתרבוש, אותם סירב להחליף בחליפת האימונית הנוחה שהוצעה לו. הפסיכיאטר ישב מולו, בתערובת של סקרנות לנוכח מקרה קשה לפיצוח ותסכול על אי יכולתו לדובב את המטופל המוזר.

"אז בוא נסכם," הוא אמר לבסוף. "אין לך שם, אין לך בית, הרכוש היחיד שלך הוא השעון שהשוטרים מצאו עליך, ואתה טוען שאתה… ג'יני?"

"לא אמרתי שאין לי שם. לא אמרתי שאין לי בית. ולא אמרתי שהשעון הוא רכושי. אבל כן, אני ג'יני," השיב האלמוני בסבלנות.

"וספר לי שוב בקיצור, איך הגעת לכאן?"

"הבקבוק שלי נשטף אל החוף. איש קטן- ילד – מצא אותו ושחרר אותי. לפי חוקי הג'יני, אני חייב למצוא את הילד ולהעניק לו שלוש משאלות עד השקיעה, אחרת אני-עצמי אהפוך לבן תמותה."

"ואתה עוסק בזה כבר… 3,000 שנים?"

"אכן. ואני מתגאה בכך שמעולם לא נכשלתי במילוי תפקידי, וגם הפעם אין לי כל רצון להיכשל."

"השעון שמצאנו בכיסיך, רכושך היחיד, איננו בן 3,000 שנים. אני לא מומחה לעתיקות, אבל די ברור שהוא לא בן יותר מ…"

"200 שנים," קטע אותו האלמוני. "מעולם לא טענתי שהוא בן 3,000 שנים. אמרתי שהוא שייך לי 3,000 שנים. הוא פשוט חפץ יפה שמצאתי בדרך, אחרי שמילאתי את המשאלה השלישית של…"

הפסיכיאטר נראה מבולבל לרגע, אבל התעשת במהירות והחליט שהגיע הזמן לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. "יש לך תשובה לכל שאלה, נכון?" הוא אמר, קוטע את דבריו של האלמוני. "אז תענה לי על זה. אם אתה באמת ג'יני, למה אתה לא יכול למצוא את הילד בעצמך?"

"זו לא דרכו של הג'יני," השיב התמהוני, שלא איבד לרגע את סבלנותו. "ג'יני יכול למלא רק משאלות של אחרים, לא של עצמו."

הפסיכיאטר סגר את פנקס הרשימות שלו וקם על רגליו. "בסדר. תן לי לבדוק כמה דברים. אני כבר חוזר." הפסיכיאטר יצא מהחדר, וסגר את הדלת אחריו. השוטר שעמד על משמרתו בחוץ הפנה לעברו מבט שואל, והפסיכיאטר אמר: "הישאר כאן, אני הולך לסדר לו העברה למחלקה הסגורה."

הפסיכיאטר ישב במשרדו, ממתין למטופל הבא שלו, וניסה להתרכז בקריאה בתיק רפואי, אבל משהו הטריד את מנוחתו. כעבור כמה שניות הוא הניח מידיו את התיק, שלח את ידו אל הטלפון וחייג מספר. כאשר נענה, אמר: "סמי? זה אלי. יש לך כמה דקות?"

"בשבילך? תמיד," השיב קולו של רופא חדר המיון שטיפל בדני בקלילות. "מה נגמר עם המקרה המעניין שלך?"

"שלחתי אותו למחלקה הסגורה, אבל משהו לא מסתדר לי. תגיד, שמעת משהו מהחברים שלך באוניברסיטה בירושלים?"

"אם אתה כבר שואל, אז דווקא כן," השיב רופא חדר המיון. "קיבלתי עכשיו מייל מהחבר שלי במחלקה לארכיאולוגיה. הוא אומר שיש סיכוי טוב מאוד שהקלף הזה הוא באמת בן 3,000 שנים, ונראה שהכתובת היא באיזו שפה שמית עתיקה שאני לא יכול לבטא את שמה, אבל הם לא יכולים לדעת יותר בלי לבדוק את המקור."

"איפה הילד שנתן לך את הקלף?" שאל הפסיכיאטר. "שלחת אותו בחזרה למלון?"

"כן, ההורים שלו באו לקחת אותו."

"איזה מלון?"

"אני לא זוכר, זה כתוב בתיק…"

"חפש את המספר. אני כבר בא אליך," אמר הפסיכיאטר וניתק את השיחה.

במשרדו של רופא חדר המיון המתינו שני הרופאים בדריכות עד שקולה האדיב של פקידת הקבלה במלון  ענה לבסוף: "סליחה על ההמתנה, אדוני, אבל משפחת גורדון עזבה את המלון לפני חצי שעה…"

"עזבה?!" קרא רופא חדר המיון. "הם השאירו מספר טלפון?"

"אני מצטערת, אדוני, אסור לי למסור…"

"תשמעי, גבירתי, אני ד"ר גרמן מחדר המיון ביוספטל, הרופא שטיפל בבן שלהם הבוקר, ואני צריך מספר טלפון של אחד ההורים בדחיפות!"   

במכונית של משפחת גורדון שררה דממה זועפת. היה ברור שלא כולם היו שלמים עם ההחלטה לעזוב. דני שכב במושב האחורי כשרגלו החבושה מורמת על שמיכה מגולגלת, האוזניות צמודות לאוזניו, מסוגר בתוך עצמו, רועי העמיד פנים שהוא מרוכז בנהיגה, ועיניה של אפרת היו עצומות, אם כי היה די ברור שהיא לא שקועה בשינה או אפילו מנמנמת.

צלצול הטלפון קטע את הדממה ורועי לחץ על כפתור הדיבורית. "הלו?"

"מר גורדון?" אמר הקול מעברו השני של הקו. "מדבר ד"ר גרמן, אני טיפלתי הבוקר בבן שלך בחדר המיון. רציתי רק לוודא שהכול בסדר…"

"כן, דוקטור, הכול בסדר, דני מרגיש מצוין, פשוט החלטנו שעדיף שהוא ינוח בבית, ומחר ניקח אותו לביקורת אצל הרופא שלנו…"

"מצוין, מצוין," קטע אותו הרופא. "מר גורדון, אגיד את זה ישירות. אני צריך שתסתובבו ותחזרו לאילת מיד. יש לנו כאן… מצב חירום קטן ואנחנו זקוקים לעזרתכם. בעיקר לעזרתו של דני."

אפרת נפנתה בחדות לעברו של בעלה: "תגיד לו לא!" היא אמרה בלחישה תקיפה.

רועי היסס לרגע, ואחר אמר אל תוך הדיבורית: "אני מצטער, דוקטור, אבל אנחנו לא יכולים לחזור. אנחנו כבר…"

השניים לא קלטו שדני כבר הסיר את האוזניות והקשיב בדריכות לשיחה. הוא היה ער ועירני ואפילו הוריד את רגלו החבושה מהמושב. "תגיד לו שאנחנו חוזרים, אבא!"

רועי הפנה את ראשו לאחור בתדהמה וכמעט איבד לרגע את השליטה על ההגה. "מה אתה מדבר?" הוא התפרץ בכעס. "כבר מאוחר מדי! אנחנו לא יכולים…"

"תגיד לו שאנחנו חוזרים! אנחנו מוכרחים לחזור!"

"למה?" תבעה אפרת. "למה אנחנו מוכרחים לחזור? מה קרה? מה חשוב כל כך?"

"אנחנו פשוט מוכרחים!" קולו של דני הביע תחינה, כמעט על סף הבכי. "אבא, בבקשה! בוא נחזור!"

רועי המשיך בנסיעה עוד כמה שניות, עד שקולו של דני צעק באוזניו מהמושב האחורי: "אבא! בבקשה!"

רועי לחץ בפראות על דוושת הבלמים. הוא החליף מבטים עם אפרת, שהנהנה בראשה. הוא קלט שהרופא עדיין ממתין לתשובתו מעברו השני של הקו, ואמר: "בסדר, דוקטור, אנחנו חוזרים." קולו של הרופא הביע הקלה עמוקה כאשר אמר: "תודה רבה, מר גורדון. סעו ישר ליוספטל, למחלקה הפסיכיאטרית. אסביר לכם הכול כשתגיעו."

כאשר הגיעה המשפחה למחלקה הפסיכיאטרית, חיכה להם כיסא גלגלים עבור דני, כדי שלא ייאלץ לעשות את הדרך בצליעה. האחות בעמדת הקבלה כבר קיבלה הוראות לאן לכוון אותם, אבל כאשר הם הגיעו אל תאו של האלמוני, הדלת הייתה פתוחה, והתא היה ריק. האלמוני נעלם. ליד התא המתינו רופא חדר המיון והפסיכיאטר. רועי, שגלגל את כיסא הגלגלים של דני, נעצר בפליאה. "מה קורה כאן?" הוא תבע לדעת. הפסיכיאטר ניגש אליו והושיט את ידו ללחיצה. "תודה רבה שחזרתם, מר גורדון. יש לנו כאן תעלומה קטנה, שאני מקווה שהבן שלך יוכל לעזור לנו לפתור."

"הבן שלי?" חזר רועי בפליאה. "מה הקשר שלו לזה?"

אבל דני כבר ידע את התשובה. "זה בגלל הקלף, נכון?"

"הקלף?" אמרה אפרת. "איזה קלף?"

"זה שניסיתי להראות לכם אתמול," השיב דני וקולו הביע יותר משמץ של תוכחה. "קיבלתם תשובה מהאוניברסיטה, נכון?"

רופא חדר המיון, שהשאלה הופנתה אליו, השיב: "אפשר לומר שכן. ומצאנו מישהו שטוען שה… קלף הזה שייך לו."

"מה זה, אתם מנסים להאשים את הבן שלי בגניבה?" רוגזו של רועי התעורר שוב. "בשביל זה ביקשתם שנחזור? אני…"

"לא, לא, חלילה," מיהר הפסיכיאטר להתערב בנימה מרגיעה, ואת דבריו הבאים הפנה ישירות של דני. "אולי לא הבהרתי עצמי. אתמול בלילה השוטרים עצרו על החוף מישהו שטען ש… הוא ג'יני שילד שחרר אותו מבקבוק."

"ומה זה קשור לבן שלי?" התערבה אפרת בשיחה בפעם הראשונה.

"פיסת הקלף שדני מצא על החוף," הסביר רופא חדר המיון. "באוניברסיטה אומרים שייתכן מאוד שהיא אמיתית."

עיניו של דני אורו בפעם הראשונה. "אמיתית?"

"כן. האיש אמר ש… יש לו זמן עד השקיעה למצוא אותך ולהעניק לך שלוש משאלות, אחרת הוא יהפוך לבן תמותה."

דני היה מהורהר לרגע. "אבל לא לקחתי את הבקבוק, השארתי אותו בדיוק במקום שבו מצאתי אותו…" ואז הכתה בו ההבנה. "הקלף! הוא צריך את הקלף!"

באותו רגע יצאו מהחדר שלושת השוטרים, וביניהם השוטר מרינוב, שעמד על חשיבותו של השעון העתיק ביום הקודם. בידו הוא החזיק את השעון.

"הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, אבל לא לקח את השעון," אמר השוטר מרינוב, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "ואם השעון ימשיך ללכת לאחור בקצב הנוכחי, הוא ייעצר בעוד שעה בערך…"

"זה הזמן שנשאר עד השקיעה, נכון?" שאל דני, וקולו ועיניו הביעו את החרדה העמוקה שחש.

שני הרופאים הביטו זה בזה. מישהו היה חייב לקבל החלטה. לבסוף כחכח הפסיכיאטר בגרונו. "ג'יני או לא ג'יני, יש לנו בעיה. חולה נפש ברח מהמחלקה הסגורה וחייבים למצוא אותו." הוא פנה אל השוטר מרינוב. "תוכל לסדר לנו ליווי משטרתי?"

"כן, מיד," השוטר שלף את מכשיר הקשר שלו והחל להתרחק לכיוון היציאה. שני השוטרים האחרים מיהרו אחריו.

"אני מצטרף אליכם," אמר רופא חדר המיון. "ניקח אמבולנס, רק למקרה הצורך. אתם תסעו אחרינו ברכב שלכם. דני, אתה חושב שתוכל להראות לנו את המקום המדויק שבו מצאת את הבקבוק?"

"כן," השיב דני ללא היסוס.

"אז תיסע אתנו באמבולנס. מתאים לך?"

דני שלח מבט מתחנן לעבר הוריו, שלמרבה ההפתעה לא הביעו כל התנגדות, ועיניו נצצו. "בהחלט!"

השיירה, שבראשה ניידת המשטרה, אחריה האמבולנס ובמאסף המכונית המשפחתית ובה רועי ואפרת נבלמה בחריקת צמיגים קרוב ככל האפשר לחוף. השמש כבר החלה לשקוע, והחוף היה כמעט נטוש. ממרחק רב אפשר היה לראות את התמהוני שישב על החוף, פניו אל הים ומבטו בוהה אל האופק. דני ירד מהאמבולנס, שוכח לרגע את הכאב ברגלו ואת צליעתו, ורץ אל הנקודה בתוך גל האבנים שאליה השליך את הבקבוק. הבקבוק עדיין היה שם. דני הרים את הבקבוק, הכניס לתוכו את פיסת הקלף ומיהר לעברו של התמהוני. למראהו של דני המתקרב עם הבקבוק קם התמהוני על רגליו. הוא לקח את הבקבוק מידיו של דני, הציץ לתוכו, וידא שפיסת הקלף נמצאת בפנים, ואז עלה על פניו חיוך אטי, גדול.

"מעולם לא הגשמתי משאלות לבן תמותה קטן כל כך, אבל אתה יודע מה עליך לעשות עכשיו, נכון?" הוא אמר. "בחר בחוכמה ובזהירות, כי ברגע שתבחר, אין דרך חזרה."

שבעת המבוגרים שנשארו לעמוד ליד כלי הרכב צפו במתרחש בדריכות. הם לא הצליחו לשמוע את השיחה בין דני לתמהוני. איכשהו, איש מהם לא חשב ברצינות שלדני נשקפת סכנה כלשהי, אבל עצבנותם של השוטרים הלכה וגברה, ולבסוף אמר השוטר מרינוב: "טוב, אולי בכל זאת נעצור אותו…"

"כן, זה כבר נמשך זמן רב מדי," אמר רועי בפסקנות והחל ללכת לעבר החוף, אבל הוא הספיק לעשות צעד אחד בלבד לפני שהפסיכיאטר עצר בעדו בתנועת יד.

"עוד לא," הוא אמר. "סמוך עליי. סמוך על הבן שלך. אני מבטיח לך שלא יאונה לו כל רע."

בינתיים השיחה הסתיימה. דני נפרד מהתמהוני בלחיצת יד והחל ללכת בחזרה לעבר הוריו, שקיבלו אותו בחיבוקים אוהבים ובהקלה רבה.

"בסדר," אמר הפסיכיאטר לשוטרים. "אני מניח שעכשיו אתם יכולים לעצור אותו."

אבל כאשר הם הפנו שוב את מבטיהם אל הים, האלמוני כבר לא היה שם. 

רועי נהג שוב במכונית בדרך צפונה, אלא שהפעם הייתה האווירה שונה לגמרי. רועי זמזם לעצמו מנגינה בלתי מזוהית, וגם פניה של אפרת הביעו שביעות רצון. הם ניהלו ביניהם שיחה שקטה ונינוחה, כנראה על אירועי הימים האחרונים. מפעם לפעם הגניב אחד מהם מבט אל המושב האחורי, שם ישב דני כשרגלו החבושה שוב מורמת על המושב, הסמראטפון בידיו והאוזניות לראשו. כל אחד מהם בתורו וידא במבטו שהילד בסדר, חייך, וקיבל חיוך בחזרה.

אבל חיוכו של דני לא הגיע אל עיניו, והיה ברור שמשהו מטריד אותו. לבסוף לא היו ההורים מסוגלים להתאפק עוד. הם החליפו ביניהם מבטים של "נו, תשאל אותו," "לא, תשאלי את," "לא, אתה", ואז כחכח רועי בגרונו ואמר בנימה רגילה, סתמית, ככל האפשר: "נו, ילד, מה שלומך, איך הרגל? נוח לך שם?"

"הכול בסדר, אבא," השיב דני. "אני רק רעב, זה הכול."

"אין בעיות, עוד מעט נגיע ליוטבתה ונוכל לעצור…" התחיל רועי לומר, אבל אפרת דחקה בבעלה בנעיצת מרפק קלה, והוא ידע שלא יוכל להתחמק יותר מהשאלה. "אה… מה נגמר בסוף עם הטיפוס הזה שטען שהוא ג'יני?" הוא אמר לבסוף.

דני הסיר את האוזניות מעל אוזניו ומשך בכתפיו. "כלום, הוא אמר לי לבחור שלוש משאלות, בחרתי, וברגע שהסתובבתי הוא פשוט נעלם. ראיתם, לא?"

אפרת הפנתה את ראשה לאחור. "מה ביקשת?" היא שאלה, מתקשה לבלום את סקרנותה.

דני התפתל במושבו באי נוחות. "אסור לי לגלות," הוא אמר לבסוף. "זה אחד מהחוקים שלו. אם מגלים, המשאלה לא תתגשם…"

"ו… המשאלות התגשמו?" שאל רועי.

דני משך שוב בכתפיו, "הראשונה התגשמה, אז אני די בטוח שגם האחרות יתגשמו. הג'יני הבטיח. הוא רק לא אמר מתי…"

"וזה הכול?" שאלה אפרת.

"טוב, הוא אמר גם שאני חייב לבחור בחוכמה ובזהירות, כי ברגע שאבחר, אין דרך חזרה, אז…"

אפרת ורועי החליפו מבטים ביניהם, אבל לפני שמישהו מהם הספיק לומר משהו, רועי  נאלץ לבלום את המכונית כמעט בפתאומיות לפני הרמזור האחרון בכניסה למתחם האירוח ביוטבתה. "מצטער," הוא מלמל בינו לבין עצמו, בעודו מסיע את המכונית למגרש החנייה ובולם אותה במקום החנייה הפנוי הראשון. "או קיי," הוא הכריז בקול רם. "מישהו אמר שהוא רעב, נכון?"

"גלידה!" קרא דני בתגובה.

רועי ואפרת פרצו בצחוק של הקלה לנוכח מה שנראה להם כתגובה נורמלית לחלוטין מצדו של בנם. רועי מיהר לפתוח את דלת המכונית ולסייע לדני לצאת ולעמוד ביציבות על הקביים שקיבל בבית החולים. השלושה החלו ללכת לעבר פתח המסעדה. בקצהו של מגרש החנייה, לא הרחק משם, עמדו כמה גמלים מקושטים ולצדם שני בדווים שהמתינו באדישות משועממת לתיירים המבקשים להתנסות ברכיבה על גמל. אפרת ורועי התעלמו מהם, אבל משהו משך את תשומת לבו של דני והוא נעצר והסתובב בפתאומיות שכמעט גרמה לו למעוד וליפול. לצד הבדווים והגמלים ישב על הקרקע, על שטיחון, אדם שלבש וסט צבעוני ומכנסי שרוול צבעוניים לא פחות, למותניו אבנט בצבע זהוב ולראשו טורבן אדום. דני הביט באיש ולרגע היה מוכן להישבע שהאיש החזיר לו מבט, אבל אז הוא חש בזרועו החזקה של אביו שאחזה בו וייצבה אותו. "דני! מה קרה? הכול בסדר?"

"תראה!" קרא דני בהתרגשות. "הוא כאן!" 

רועי היה מבולבל לרגע. "מי?! איפה?!"   

דני הפנה את זרועו. "הג'יני! הוא שם! תראה!" 

אבל חוץ מהבדווים והגמלים, לא היה שם איש.

דני המשיך להביט לאותו כיוון במשך עוד כמה שניות, מתקשה להתגבר על אכזבתו, אבל לבסוף הניח להוריו להוביל אותו לתוך המסעדה.

איש מהם לא הקדיש כל תשומת לב לדוכן למכירת מזכרות, חפצי נוי ועבודות יד שניצב לא הרחק ממתחם הרכיבה על הגמלים. באחת מפינות הדוכן אפשר היה להבחין בבקבוק זכוכית, ישן מאוד ומלוכלך למראה.

תגובות

6 Comments

  • יהונתן יעקבס
    On דצמבר 13, 2020 12:49 pm 0Likes

    רעיון נחמד, אך הסוף לא כל כך מובן. מלבד זאת, שם האמא לאורך כל הסיפור הוא 'אפרת', ובשורות האחרונות משתנה ל'אסתי'. האם זה מכוון, או בעיית עריכה קלה?

    • עליזה
      On דצמבר 13, 2020 1:41 pm 0Likes

      שלום. תודה על התגובה. לגבי הסוף אין לי הרבה מה להגיד… שינוי השם הוא כמובן טעות שתתוקן.

      • aharonh
        On דצמבר 13, 2020 2:11 pm 0Likes

        תוקנה. ואולי שינוי השם היה משאלה…? 🙂

  • רן
    On דצמבר 17, 2020 11:10 am 0Likes

    הסיפור צריך עוד סבב או שניים של עריכה:
    "ממוצע קומה ותמיר" – תמיר זה גבה קומה, אז הוא ממוצע או גבוה?
    "רועי ואפרת החליפו ביניהם מבטים מתוסכלים ויצאו מהחדר. ג'יפ של מג"ב נסע לאטו על החוף." – חסר מעבר פסקה. חוץ מזה, למה ג'יפ מג"ב? נראה שלכל דבר ועניין מדובר בניידת משטרה.
    "ואם השעון ימשיך ללכת לאחור בקצב הנוכחי, הוא ייעצר בעוד שעה בערך…" – אני מניח שזה שעון מחוגים, למה שיעצר? ומוזר שברגע הוא מצליח לתת הערכה כל כך מדוייקת לגבי קצב השעון. יש גם את הסיפור עם ה3000 ו200 שנה שלא ברור.

    אבל הבעיות היותר גדולות זה ההתנהגות של האנשים. כמעט ואין עידון בתגובות, או שמשתוללים או שאדישים; הרבה פעמים מספרים לנו איך דמות מרגישה, במקום להראות לנו.
    וסוף הסיפור נראה כמו התחמקות: במקום לתת לקוראים "סגירה", מסיימים ב"אסור לספר" וב"תראה, בקבוק!"

  • עליזה
    On דצמבר 17, 2020 12:04 pm 0Likes

    תודה על התגובה. אני שמחה שהקדשת זמן לקרוא את הסיפור. בהחלט אשקול את דבריך.

  • ברי אלצופין
    On פברואר 11, 2021 1:00 am 0Likes

    אהבתי את הסיפור בגלל שהוא מאד משפחתי. הניחוש שלי הוא שלפחות משאלה אחת של דני קשורה ביחסיו עם הוריו.

השאר תגובה

דילוג לתוכן