הסֶדֶק שבאוויר

יורם אורעד                                                  20.2.2021 

מה יהיה אחרי שנמות ומה היה לפני שנולדנו? הסיפור "הסדק שבאוויר" מנסה לתת לכך תשובה דמיונית, מוזרה משהו… ואולי לא?

יורם אורעד אומר שאת כתיבתו מניעה סקרנות עצומה ותשוקה לדמיין ולשחק ברעיונות. בין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן" (אוסף סיפורי מדע בדיוני) ו"מסע אל העולם האחר" (רומן מדע בדיוני לילדים). אורעד עובד מזה שנים רבות בפיתוח תוכניות לימודים וכתיבת ספרי לימוד בתחום הפיזיקה, במשרד החינוך, בסוכנות החלל הישראלית, ובמחלקה להוראת המדעים של האוניברסיטה העברית. בבלוג שלו, "קסם הטכנולוגיה", הוא כותב על פיתוחים טכנולוגיים, עם קריצה עתידנית.     

---

א: סֶדֶק

הוא ריחף באוויר…הסֶדֶק. הוא היה דקיק ואוורירי, שברירי, וכמעט בלתי מורגש …

אך ללא ספק קיים.

שוב ושוב הופיע הסדק אל מול עיניו של תמיר ושב ונעלם, הופיע ונעלם. בתחילה הוא הופיע רק להרף עין ועוד לפני שהעין סיימה להתמקד בו, כבר נמוג כאילו מעולם לא היה קיים. לאחר מכן שהה זמן רב קצת יותר והתייצב מעט. הוא רטט, אך ללא קול. לעתים היה נדמה לו שהסדק פוער פתח בחלל עצמו. תמיר דימה לראות מבעדו דברים אחרים, דברים שלא הכיר.

מדולל כוחות הוא שכב על מיטתו בחדרו בבית החולים, כמעט ללא תנועה, מוקף בבני משפחתו ובצוות הרפואי המסור.

המכשירים הרפואיים שהקיפו אותו כבר בישרו על הסוף המתקרב.

נשימותיו הלכו ונעשו רדודות יותר, חלושות יותר, פחות מוחשות. הסובבים אותו, והם לא היו מעטים, אהבו אותו והעריכו אותו במהלך חייו. והוא כל כך רצה להמשיך להיות אתם, ליהנות מחברתם, במיוחד עם בני משפחתו ובפרט עם נכדו הצעיר אביב, בחור בן שלושים ושלוש שעמד גם הוא לצד מיטתו, מחובק על ידי אשתו ההרה.

הצגים הרפואיים המשיכו להבזיק את סימני הסוף המתקרב, הבלתי נמנע. מדי פעם ניגשה הרופאה או האח כדי לבדוק את המידע שהוצג בהם.

נשימותיו היו כבר כבדות מאד והן איבדו בהדרגה את סדירותן.

קצב הלב פחת בהדרגה בפרפוריו האחרונים, אותו הלב שפעל נאמנה במשך תשעים ושמונה שנות  חייו והזרים דם אל איברי גופו.

"… איש כבר לא יצילו", הרהר. תוך זמן קצר יכבו אותות חייו. הוא תהה את מה יאבד קודם – את הראיה, את השמיעה, את חוש המישוש?

ואולי פשוט יאבד את הכרתו בבת אחת ויצלול אל תהומות החושך הנעלמים, הבלתי ידועים?

"כך עדיף". חשב לעצמו.

עצב הציף אותו ולהפתעתו הוא היה נסבל, כזה שאפשר להכילו, לא יותר מהעצב שחש כשפרויקט שיזם, אחד מפרויקטים רבים פרי יוזמתו, לא צלח.

העצב הלך והתפוגג בתוכו עם חלוף הזמן, עם התקרבותו של הקץ. ולבסוף…נגוז לגמרי …

עוד מעט יאבד את הכרתו.

…והנה שוב הסדק הדקיק, מופיע ונעלם, מופיע ונעלם, סדק שמעולם לא ראה כמותו, גם לא בחלומות.

"האם זה פתח לעולם אחר?" תהה. הוא היה רציונלי מכדי להאמין בכך, אפילו כאפשרות רחוקה.

הוא הביט בפני נעמה, אשתו הדומעות, וחש (כן, עדיין חש) את כף ידה המלטפת את פניו ברכות. נסיונו לבטא את שמה לא צלח. הוא ניסה לפצותה על כך בעיניו שנעו לכיוונה, מודות לה במצמוצים איטיים וארוכים.

זכרונותיו השתוללו לכל עבר, ללא שליטה וללא כיוון.

הוא נזכר במשחקי הילדות ששיחק עם ילדיו, בטיסה הראשונה אתם ובעיניהם הנוצצות והמתפלאות בעת שהמטוס המריא. בהתרגשות זכר את התפעלותם הטהורה לנוכח טיסתו של המטוס, את התפעלותם מנחיתתו על אדמת מדינה זרה…

לפתע נזכר בילדותו שלו, בחיבוקים עם אמו, ועם סבתו האהובה, בניצוצות האהבה שבעיניהן, בנשיקותיהן החמות. הוא זכר את משחקי הילדות ואת החצר המופלאה והגדולה של ביתם, את קסמה ואת פגישתו המחודשת עם החצר כבוגר לאחר שנים רבות, ואיך התאכזב מממדיה שקטנו לפתע.

ב: על הסף

על סף אובדן ההכרה ראה אותו שוב… את הסדק. עכשיו הוא היה יציב. לא עוד הופיע לסירוגין אלא שמר על נוכחות קבועה, פרוש באופן קבוע מלמעלה למטה ומימין לשמאל.

הוא התארך …

והתרחב

הסדק.

עכשיו חשד שבאמת יש מאחוריו משהו, שהוא אכן מוביל למקום כלשהו.

"זה אמיתי?" חשב לעצמו. "ואולי זו עוד אחת מהתחושות שמביא עמו המוות המתקרב?

אך חשדו התחזק כשהסדק הפך עכשיו לפתח של ממש, פתח גדול.

"איך בעצם עדיין לא איבדתי את ההכרה?", הרהר.

ואז, הבין במעומעם שהוא חוזר.

"חוזר לאן?" חשב.

מבעד לסדק המתרחב, ראה מבנים מוזרים ומרחפים שלא הבין את פשרם, שלא תפס אפילו את צורתם, ובוודאי שלא את מהותם. הוא חש שביכולתו לגעת בהם בלי להושיט יד. הוא הבין שהם מתקשרים אתו בדרך כלשהי.

"מה זה?", הסקרנות הבלתי נלאית, שליוותה אותו כל חייו, פעלה עליו גם עתה, על סף המוות…

הסובבים אותו התחילו להתפוגג – נעמה, ילדיו, אביב…הוא שמע מסביבו קולות בכי חנוקים.

קולות הבכי של הנוכחים בחדר, שעתה הבחין בהם רק במעומעם, הפכו מחנוקים לרמים יותר ויותר. הם הלכו והתגברו, והקול הרם ביותר שזיהה היה של נעמה, ללא ספק. אבל כבר לא הייתה לו  כל יכולת להגיב.

עתה כבר פחות היה אכפת לו מהפרידה מהם.

משום שלפתע חדרה בו ההכרה…הם לא היו אלא… דמויות בלתי קיימות.

ורק מעין געגוע עמום בעבע בקרבו כלפיהן.

עתה נעלמו לגמרי הסובבים וקולותיהם נדמו.

הוא עבר את סף הפתח, ונכנס מבעדו אל הצד השני.

המבנים המוזרים וחסרי הפשר היו עתה לפתע מסביבו, מקיפים אותו מכל עבר, סוגרים עליו…יכול היה לגעת בהם במחשבתו, כן, ממש לגעת.

הם קראו לו.

והוא נגע בהם

במחשבתו…

הם הודיעו לו משהו.

"הגיע הזמן." הם אמרו לו.

"זמן למה?" שאל.

ועכשיו נזכר לפתע בַּהתחלה ואיך…בחר במשחק המוזר והמרתק הזה…

והבין שאלה הם כנראה הרגעים האחרונים…

רגעיה האחרונים של ההרפתקה.

"הרפתקה???" עברה בו תמיהה.

"כן, הרפתקה." אישר לעצמו כשהצליח לשחזר לפתע את מה שעבר עליו, את ההתרחשות שהחלה לפני תשעים ושמונה שנים.

הוא זכר שבחר לברוא את כוכב הלכת המדומה הזה ששמו כדור הארץ.

המבנים המוזרים המשיכו לקרוא לו שוב ושוב.

מזה רגעים ארוכים כבר לא שמע עוד את הנוכחים בחדר, את הדמויות. הוא לא ראה עוד דבר, לא שמע עוד דבר ולא חש עוד בדבר.

אבל המשיך לתַקשר עם המבנים המוזרים שריחפו סביבו.

לפתע הבזיקה בו ההבנה…

"חזרתי למציאות".

הוא בהה במבנים שמסביבו.

ונזכר…

אלה היו המכשירים שבהם השתמש כדי לתכנן את המשחק, לקבוע את המשתנים שלו, את מאפייניו של העולם המדומה שבו תיפקד כשחקן במשחק, ואלה שהביאו בסופו של דבר לסיומו של המשחק. באמצעות המכשירים קבע את כלליו של המשחק.

תוך שימוש במכשירים האלה הוא ברא את העולם שכרגע הגיח מתוכו בחזרה למציאות.

הנה, זה המכשיר שבאמצעותו ברא ועיצב את כוכב הלכת המדומה כדור הארץ, ואת כל היקום המדומה שבו שהה כוכב הלכת המדומה, והוא עצמו. זה לקח לו לא מעט זמן. לפתע זכר במעומעם יקומים אחרים ששהה בהם במשחקים אחרים.

והנה המכשיר שבאמצעותו התווה וברא את הדמויות העיקריות של המשחק, מלבד הדמויות הרבות והאקראיות שהניח למחשב לברוא בעצמו על פי קריטריונים שקבע מראש.

והנה, באמצעות זה ברא  את… דמותו והווייתו שלו עצמו בתוך המשחק.

כרגע עדיין לא זכר מדוע המכשירים היו מופרדים זה מזה, אבל בוודאי עוד ייזכר בהמשך.

חלפו עוד רגעים ממושכים עד שהִפְנים את מה שקרה, עד שעיכל ש…

המשחק נגמר.