יעל פורמן                                                                       27.9.2021

חלק א' של הסיפור פורסם ב-18.9.2021


פרק 7

"בוס, מה אתה עושה?" שאלה רוזי.

"מתקין פה רמקול, שתהיה לנו מוזיקה בעבודה." אדי עמד על סולם והלחים את תושבת הרמקול על הקיר ליד התקרה, סמוך למצלמה העתיקה.

"אתה? מוזיקה?"

"כן," אמר אדי. "המחסן במצב מצוין עכשיו, ואת סיימת את הקורס. אולי בקרוב תנהלי בעצמך את המקום הזה ואני אחזור למחסן של אגף ד'. אז הנה, מתנה ממני לצעירים."

הוא הרכיב את הרמקול על התושבת, וכיוון אותו כך שכיסה את המצלמה.

"אבל למה דווקא שם?"

"זו נראית לי הנקודה האופטימלית להשמיע ממנה מוזיקה." הוא סיים, ירד מהסולם והחזיר אותו למקומו.

"בואי נחנוך את הרמקול. איך קוראים ללהקה העתיקה הזו שאת אוהבת? הזבובים?"

"החיפושיות," אמרה רוזי. "אבל אולי נשים משהו של חוזה בנדו?"

"מי?"

"הוא היה איתי בכיתה והוא כותב שירים. הוא בדיוק הקליט כמה חדשים והזין אותם למערכת. אני מתה על המוזיקה שלו." רוזי תקתקה על המחשב.

החדר התמלא בצלילו של הצלמואן – כלי נגינה שהמציאה מדפיסת תלת-ממד לפני חמישים שנה ועשוי משאריות מתכת. הוא נראה כמו גליל פתוח למחצה שמיתרים מתוחים מעל גוף המתכת שלו. קולו הערב של חוזה בנדו הצטרף לאצבעותיו הפורטות על המיתרים ושר שיר נוגה על עובד חוץ שמסתתר בשוחה בזמן טורנדו, תוהה אם הטורנדו יחלוף לפני שייגמר לו החמצן בחליפה, וחושב על כל מי שממתין בספינה לשובו. רוזי הצטרפה לשירה וזייפה קשות. אדי ניגש למערכת גם הוא והגביר את הקול.

"הי, אני לא שרה עד כדי כך גרוע," קראה רוזי.

"אני רק רוצה שיהיה חזק יותר," אמר אדי.

"הוא כתב את השיר הזה לפני שנה," אמרה רוזי בקול רם כדי להתגבר על המוזיקה. "שר לנו את זה בכיתה. היינו הקהל הניסיוני שלו. הוא הוסיף את הליווי אחר כך."

"יופי," אמר אדי, סימן לה להתקרב אליו, ודיבר ישר לתוך אוזנה.

"את שומעת אותי ככה?"

"כן, בוס אבל למה…"

"שקט. אני יכול לסמוך עליך שלא תלשיני עלי לאף אחד, נכון?"

"בטח, בוס. על מה כבר יש להלשין? אתה הבן אדם הכי מקפיד על כללים שאני מכירה."

"אל תחזרי אחרי. אני לא יודע אם הרמקול באמת מכסה את המצלמה. אולי הם קוראים שפתיים."

"מה?"

"שקט. את מכירה את המובלעת המעוותת של סיפון 15, נכון?"

"בטח. המקום הכי משעמם ומיותר בספינה. היינו שם פעם אחת בשיעור היסטוריה."

"יופי. תוכלי להגיע לשם היום בתשע בלי לספר לאף אחד? אני ואשתי עורכים שם פגישה עם כמה אנשים, ואני חושב שתתענייני במה שיש לנו לספר."

"אני לא חושבת שאמא שלי תסכים שאלך לבד לפגישה של מבוגרים."

היא צדקה. הוא לא חשב איך ההזמנה שלו נשמעת לפני שדיבר.

"אני מעדיף שלא תשתפי את ההורים, אבל תביאי חבר או חברה שאת ממש סומכת עליהם שיכולים להקשיב למה שיש לנו לומר בראש פתוח בלי לרוץ לספר לאחרים. אבל רק כאלה עם ראש פתוח."

היא חייכה בהקלה. "כן. אין בעיה."

אדי הגיע לפני הזמן עם שלושה כיסאות מתקפלים ומנורה ניידת, מוסווים בתוך סל. הוא הזמין יותר אנשים לפגישה, אבל לא רצה לעורר חשד ולסחוב במסדרונות ציוד רב. ממילא אין שם מקום ליותר משלושה כיסאות. הוא פרש את הכיסאות חסרי המשענת והציב אותם על המשטח הישר הקטן שבבסיס הבועה המעוותת שנוצרה בשטח המת שבין כמה חדרים. לפי מה שלמד בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר, החלק הזה, שנמצא בדיוק במרכז הספינה, היה נטול השפעה של מנוע הכבידה המלאכותית. לכן כשהספינה טסה בחלל הנוסעים השתמשו בו כדי לרחף ולשחק משחקים נטולי כבידה. עיצוב הקירות המעוקל לא הפריע לאיש. אבל מרגע שהספינה נחתה על כוכב הלכת, החדר בעל המבנה המוזר נותר חסר שימוש. לא היה לאדי ספק שבמקום הנטוש הזה שלאיש אין בו מה לעשות אין שום מצלמות, אך בכל זאת סקר את הקירות בקפידה לפני שהחליט לקבוע כאן את הפגישה. הוא היה רגוע למדי. אפילו תאורה איש לא טרח להתקין במקום חסר הייעוד, לכן הצמיד את המנורה שהביא לאחד הקירות. לא הייתה דלת, אך בגלל האקוסטיקה האיומה במקום, אפשר היה לשמוע מבחוץ מה קורה רק אם הדובר מרים מאוד את קולו – מה שגורם לרעש מחריש אוזניים בתוך הבועה בגלל החזרת הקול מהקירות. לא היה מה לחשוש מהאזנה.

ליאורה נכנסה פנימה והביטה על המקום הריק. "איפה כולם?" שאלה וקולה הדהד.

"הזמנתי כל אחד לזמן שונה," אמר אדי. גם קולו הדהד. עליו לזכור לדבר חלש.

ליאורה הנמיכה את קולה. "מה? למה?"

"שלא ייראה חשוד שכמה אנשים מגיעים בבת אחת לחלק נטוש של הספינה."

ליאורה התיישבה על אחד הכיסאות ונאנחה. "אתה לא חושב שאתה קצת מגזים עם כל הסיפור הזה? גם אם התיאוריה שלך נכונה, בכל זאת חיים כאן קרוב לעשרת אלפים איש. לא יתמקדו דווקא בך."

"אבל אני רואה את זה. עוקבים אחרי. אני מניח שלא רק אחרי, אז אני מקווה שנצליח לקיים את הפגישה הזו בלי השלכות."

היא פתחה את פיה לענות, אך יוקו, שדחפה לפניה את ההליכון שלה, נכנסה פנימה באיטיות, מתנשמת בקושי בריאותיה ההרוסות. אדי נחפז לעזור לה לגשת לאחד הכיסאות הפנויים.

"אני מצטער שגררתי אותך עד לפה," אמר.

"זה בסדר," היא צחקה והשתעלה. היא התיישבה על הכיסא, והציבה את ההליכון לידו. כשהחזירה את נשימתה אמרה,  "הרופא אומר לי כל הזמן ללכת כמה שאני יכולה, שאני חייבת לעשות פעילות גופנית."

"אני ליאורה, אשתו של אדי," אמרה ליאורה, והושיטה יד.

"את בחורה יפה," אמרה יוקו, וצחקה שוב. "גם אני הייתי פעם. גם הייתי אפסנאית פעם."

"אני יודעת. אדי סיפר לי שעזרת לו לפני שהמתלמדת שלו סיימה את הקורס."

"ישבתי ליד המחשב והרצתי אותו בכל המחסן. מזמן לא נהניתי כל כך! הוא סיפר לי שאת מדפיסת תלת ממד."

הן החלו לדבר על מעבדות תלת ממד והדפסות אביזרים למחסנים, ואחר כך גילו שאחותה הקטנה של יוקו הייתה הגננת של ליאורה והחלו להעלות זיכרונות. אדי נשם לרווחה כשראאד וג'נה נכנסו וקטעו את השיחה. אחר כך רוזי נכנסה בחשש בחברת צעיר דומה לה, אותו הציגה בתור אחיה הגדול ממנה בשנה שעבד באחד מחדרי האוכל. הם ניגשו לעמוד ליד ראאד מאחורי הכיסאות שכבר היו תפוסים כולם. גם איגור בא, כי ליאורה הבטיחה לאדי שניתן לסמוך עליו. ואחרון בא שמואל, הטכנאי המוזר שאדי חש שיהיה נכון להזמין גם אותו. הם התלבטו אם להזמין גם את ליליאנה, השותפה למעבדה של ליאורה, אך ליליאנה הייתה נשואה לקצינה שהיו לה גם תפקידי חוץ, ולא היה לאדי ספק שהיא יודעת את האמת. הם החליטו לא לקחת את הסיכון ולהזמין מישהי שעלולה להיות חלק מהתרמית.

אדי טיפס על בליטה מהקיר, ואיזן את עצמו כשהוא נשען על בליטה אחרת גבוהה יותר. כך יכול היה להשקיף על כולם מגבוה.

"שלום לכולם," הוא הכריז בקול רם מספיק כדי שהדהודי קולו יפסיקו את הפטפוטים. כולם התרכזו בו.

"כל מי שהגיע נמצא כאן כי הוא חבר שלי או של ליאורה ואנחנו סומכים עליו שיוכל לשמור סוד. האמת שאני עומד לספר לכם היא איומה ונוראה, ובשלב הזה אסור לכם לספר אותה לאחרים. לאף אחד. גם לא למשפחות, ולא לחברים שלכם. אם יש פה מישהו שחושב שהוא לא מסוגל לשמור סוד, אז בבקשה – שילך מכאן עכשיו."

איש לא זז. כולם הביטו בו בציפייה. אדי היה מרוצה, והמשיך בנאום.

"יהיה לכם קשה להאמין למה שאני עומד לספר לכם. זה מנוגד לכל מה שלימדו אותנו מאז שנולדנו. מנוגד לאופן שבו חינכו אותנו. מה שאני עומד לספר לכם הוא שאנחנו חיים בעולם של שקר. כוכב הלכת שאנחנו קוראים לו צלמוות לא באמת קיים. האמת היא שאנחנו כלואים כאן, בתוך עולם מלאכותי שמתחפש לכוכב לכת אחר ונמצא על כדור הארץ."

הבעת חוסר האמון על פני כולם מלבד ליאורה הייתה בדיוק מה שהוא ציפה והתכונן לו. לפני שנתן להם הזדמנות להביע את חוסר האמון הזה, הוא המשיך לדבר. והם הקשיבו.

הוא דיבר ודיבר על צירופי המקרים המוזרים שהתרחשו לאחרונה, על המצלמות שעקבו אחריו, על המחקר ההיסטורי שביצע.

"לא רציתי להאמין בזה בעצמי, שכל החיים שלנו הם שקר," אמר. "אבל לבסוף אחרי שעות על שעות של מחקר מצאתי את ההוכחה!"

ליאורה הוציאה מהסל את המסופונים שהוא ניתק מראש מהרשת הכללית וטען עליהם את המסמכים, וחילקה לכולם.

"כאן תוכלו לראות תקציר של מחקר שפורסם במאה ה-22, בעיצומה של בניית הספינה הזו. המחקר קובע במפורש שמנוע דילוג המרחב לא ייתכן פיזיקלית. הוא לא יכול לעבוד. הוא קובע בצורה חד משמעית שכל הניסויים על האבטיפוס והמסע הניסיוני לאלפא קנטאורי וחזרה היו זיוף והונאה. אני לא פיזיקאי, אבל מצאתי הרבה חומר על המחקר הזה. הייתה קבוצה לא קטנה של מדענים שהובילה את הקו הזה, והושתקה בידי הממסד המדעי של כדור הארץ."

ראאד הגביר את תאורת המסופון והניע עליו את אצבעו כמגדיל את התמונה.

"מה זה 'נמשך מפרסום'?" הוא שאל.

"כמה מדענים קטלו את המחקר כדי שהעיתון שפרסם אותו ייבהל ויבטל את הפרסום. קראתי הרבה וראיתי שזו הייתה דרך השתקה מאוד פופולרית של דעות מנוגדות לקונצנזוס המדעי. המדענים המקובלים על הממסד היו ממציאים כל מיני פגמים במחקר, הוא היה נמשך מהפרסום וכאילו לא היה. ככה הסתירו הרבה דברים. אשלח למי שירצה לחקור בעצמו הפנייה למחקר המקורי שפורסם בצורה חתרנית אחרי שנמשך מהעיתון."

"זה נשמע לי דמיוני," אמרה ג'נה.

"גם לי זה נשמע דמיוני בהתחלה," אמרה ליאורה. "אבל עכשיו אחרי שחשבתי על זה אני כבר לא בטוחה. זה מסביר באמת הרבה דברים."

רוזי שוב הצביעה. "נניח שזה נכון," אמרה. "מה המשמעות מבחינתנו? זה הבית שלנו ואנחנו פה, לא?"

"זה אומר שיש יציאה," אמר אדי. "שאנחנו יכולים למצוא את היציאה הזו ולצאת לעולם האמיתי, היכן שניתן לנשום את האוויר. זה אומר שאנחנו לא חייבים לחיות בפחד. זה אומר שסבתא שלך לא מתה. שהיא רק יצאה החוצה."

"סבתא שלי? חיה?" לחשה רוזי.

"כן, רוזי. יכול להיות שהיא חיה."

ואז החדר החל לרעוד, ומהמסדרון הגיע צליל חלש של אזעקת רעידת אדמה. אדי נזכר מייד במיקומם של המקלטים הקרובים והסתכל לכיוון היציאה כדי לוודא שכולם יוצאים בצורה מסודרת כפי שהיו מתורגלים כל כך טוב, ותהה כמה מהר אפשר להביא את יוקו למקלט הסמוך. שמואל, רוזי ואחיה רצו החוצה ראשונים ואדי הבין שאין טעם בכך. הרי זה לא אמיתי. סתם תעלול של ההפקה כדי להזכיר להם לא להפסיק לפחד מהבית שלהם אפילו לרגע אחד וכדי להכניס שחקנים חדשים. ראאד וג'נה פנו לצאת גם הם. וליאורה עזרה ליוקו לעמוד.

"אין טעם לרוץ למקלט," קרא אדי אחרי ראאד וג'נה.

"אדי, זו רעידת אדמה!" קרא ראאד תוך כדי ריצה. איגור פנה לצאת אחריהם.

"לא, זו רק רעידת ספינה! הם מרעידים את הספינה כדי להפחיד אותנו," אבל כולם כבר יצאו חוץ ממנו, ליאורה ויוקו שלא יכלה לרוץ.

"לכו שניכם," אמרה יוקו, וליאורה השיבה, "לא נעזוב אותך. נלך לאט עד שנגיע למקלט. יש אחד במסדרון הסמוך."

"נישאר שלושתנו פה. הכול יהיה בסדר," אמר אדי, ואחז בזרועה של יוקו כדי שלא תיפול מהרעידות שהתגברו.

ליאורה שאלה, "מה אם הספינה תתבקע?"

"היא לא. זה רק נועד להפחיד אותנו. כדי שנחייה את חיינו בפחד חסר תוחלת מפני הטבע במקום להיאבק באנשים שמפעילים את המקום הזה."

הם ניצלו הפוגה ברעידות כדי לעזור ליוקו להתיישב בסמוך לאחד הקירות והתיישבו משני צידיה.

הרעידות התחדשו והוא חש בכל זאת את הספק מחלחל בו. במקלט הרי יש כיסאות עם חגורות בטיחות שימנעו מהם להיות מושלכים מצד לצד. אולי אין שום פעילות סייסמית מתחתם, אבל המתקנים של אדוני המקום מרעידים כעת את הספינה.

אבל אז הבין שלא, הרעידות לא יהיו חזקות מספיק כדי להעיף בחוזקה אנשים שאולי לא הספיקו להסתגר במקלט. הן יהיו כמעט על הסף הזה.

"אני מפסיק לפחד," הודיע. "הם לא באמת יסכנו את חיינו. אם אני צודק, אז בחוץ עדיין יש מערכת חוקים שתאסור עליהם לרצוח אותנו. זה רק בכאילו." הוא ישב ליד הקיר, התעלם מהמכות הקטנות בגב, נשם עמוקות וספר בליבו. הוא ידע שהספינה תחזיק מעמד, האדמה לא תיקרע מתחתיה והיא לא תחליק לאגם. היא רק רועדת מעט. כשהגיע ל-30 הכול נרגע כאילו מישהו הסיט מתג. ליאורה הביטה בו מצידה השני של יוקו וחייכה. "צדקת," אמרה, "הרבה יותר נחמד לא לפחד."

האם יש כאן מצלמה? ליאורה סרקה את כל קירות המעבדה בזמן שאיגור עבד על הדפסות חדשות שהוזמנו. לא הייתה אמורה להיות כאן מצלמה, אבל מי יודע? אולי יש? מאז הפגישה אתמול בלילה היא חשה כאילו עוקבים אחריה. לכאורה במעבדה לא הייתה מצלמה, אבל אם באמת הם משתתפים בתוכנית ריאליטי ותיקה כנראה יש כאן מצלמה כלשהי, לא גלויה כמו מצלמות המסדרון אלא מוסתרת. אולי אפילו יותר מאחת.

"מה את עושה?" שאל איגור.

"ביקורת סדקים," אמרה ליאורה. נכון שמועד הביקורת הבאה הוא רק עוד שנה, אבל היא תמיד יכולה לומר שהתבלבלה בתאריך, אם מישהו יבוא לשאול למה היא בוהה בקירות במקום לעבוד.

"אדי היה ממש משכנע אתמול, אבל אז חשבתי על זה…"

ליאורה קטעה אותו מייד, "אחר כך, אני צריכה להתרכז." איגור הנהן וחזר לעבודתו. היא לא התכוונה לשוחח איתו על זה לפני שהיא מאתרת את המצלמות המוסוות. היא המשיכה לסרוק את הקירות, אך לא מצאה כלום. כשאיגור סיים את תכנון ההדפסות הוא קרא לה לבקר את עבודתו, ואז שלח את ההדפסות ועבר להזמנה הבאה בתור. העומס עדיין היה סביר בשביל אדם אחד, כך שהיא יכלה לחזור לחיפושים. אם לא בקירות, איפה תהיה המצלמה? ליאורה הסתכלה על התקרה, ואז לקחה את השרפרף מהפינה, גררה אותו למרכז החדר ועלתה כדי לבחון את המנורה. היא צמצמה את עיניה מפני האור ומיששה את השוליים. לא, אין שם כלום. עיניה נמשכו לפתחי האוורור. היא גררה את השרפרף לשם, אך לא הצליחה לראות דבר באפלה שבין הדפדפים. היא ירדה והביאה את מנורת החירום מהמקלט. כשכיוונה אותה פנימה היה נדמה לה שהיא רואה צינור עגול קטן. היא לא הייתה בטוחה מה זה, אבל זה נראה כמו מיקום טוב למצלמה, עם כיסוי יפה של החדר. איך היא יכולה לחסום את השידור בלי לעורר חשד? רעיון עלה במוחה.

מחייכת היא התיישבה מול העמדה שלה ויצרה במהירות תוכנית לפעמוני רוח מתכתיים רחבים מחומרי הפסולת שמהם הייתה מכינה מותרות למי שביקש. היא שלחה את הפעמונים להדפסה, ואז הדפיסה עבורם גם חוטים, הלחימה הכול ביחד, ותלתה את הפעמונים על הדפדפים של חורי האוורור. הרוח שזרמה באופן קבוע מחורי האוורור הניעה את הפעמונים העדינים והחדר נמלא בצליליהם. כך היא גם מכסה את שדה הראייה של המצלמה וגם משבשת את קליטת הקול.

"זה ממש נחמד מה שעשית," אמר איגור שהביט בה בהתפעלות.

"וזה היה בניסיון ראשון!" אמרה ליאורה, מרוצה מעצמה.

"מיקונו ידעה על מה היא מדברת כשהיא אמרה לי שאת המדפיסה הכי טובה בספינה," אמר איגור.

ליאורה התיישבה לידו ואמרה חרישית, "אני חושבת שיש שם מצלמה."

"באמת?"

"כן. אז זה מכסה אותה."

"חשבתי שעשית את זה בשביל היופי."

"זה יהיה התירוץ הרשמי," אמרה ליאורה. "ועכשיו אפשר לדבר על מה שהיה אתמול בפגישה, אבל עדיף בשקט."

"זה נשמע לגמרי משוגע מה שבעלך אמר, כאילו אנחנו על כדור הארץ בתוך עולם מלאכותי," אמר איגור מייד. הוא שילב את ידיו.

"גם חשבתי ככה כשהוא סיפר לי בפעם הראשונה," היא הודתה. "אבל אז קראתי את החומרים שהוא נתן לי ואני הולכת ומשתכנעת שהוא צודק. אתמול, כשהייתה האזעקה וכולכם רצתם למקלט הקרוב, אני והוא נשארנו עם הקשישה ולא פחדתי. ידעתי שלא יקרה כלום. ובאמת הכול היה בסדר. הספינה לא התבקעה, לא התעקמה ולא נפער תחתיה בולען. האזעקה נגמרה וחזרנו לדירה שלנו רגועים."

"אבל למה?" שאל איגור. "למה שמישהו יארגן את זה?"

"אדי לא הספיק להגיע לזה בגלל האזעקה," אמרה ליאורה. "מה שהוא חושב זה שכולנו משתתפים בתוכנית ריאליטי ארוכה. האנשים שמנהלים את זה מרוויחים הרבה כסף. קשה לנו באמת לתפוס כמה כסף חשוב בכדור הארץ, כי אנחנו רגילים לקבל את האוכל שלנו ותרופות ומקום שיהיה שלנו לישון בו, וכל אחד עושה את העבודה שלו כי אם נתרשל בזה כולנו נמות. אנחנו לא משתמשים בדבר הזה, בכסף, כדי שנסכים לעשות דברים או כדי לקבל דברים. אנחנו רק רואים את זה בסרטים מכדור הארץ. אבל שם זה באמת משהו מאוד חשוב. האנשים החזקים בכדור הארץ יהיו מוכנים בשביל כסף גם לכלוא אלפי אנשים בתוך ספינה ולגרום להם לחשוב שהם על כוכב לכת אחר, ושהם עלולים למות בכל רגע. כסף הוא מניע חזק מאוד שגורם לאנשים לחולל בשבילו זוועות של ממש. פעם היו ממש מוכרים בני אדם והופכים אותם לעבדים בשביל זה, שהיו חייבים לציית למי שקנה אותם, והם היו תלויים בו למגורים ואוכל ועבודה."

איגור השיב אליה את מבטו, ושאל בהתרגשות. "ואיך זה שונה מהמצב שלנו פה? אנחנו חייבים לציית למפקדים, ועובדים במה שאומרים לנו, ואוכלים בחדר האוכל, ואפילו אם נרצה ללכת, אין לנו לאן."

"אתה מתחיל להבין," אמרה ליאורה. מצחו התקמט, והוא שקע במחשבות עד שהמדפסת צפצפה, והוא קם לטפל בהדפסות.

לשיחה עם איגור הייתה תוצאה לא צפויה. כל מי שנכנס למעבדה כדי לקחת את ההדפסות שהזמין התלהב מאוד מפעמוני הרוח העדינים המדנדנים ברוח הקלילה שיצאה מחורי האיוורור, וביקש שהיא תדפיס גם לו כאלה. רשימת המותרות התמלאה במהירות.

"אוי לי, ייצרתי לנו הרבה עבודה," אמרה ליאורה כשסגרו את המקום לקראת הערב לאחר שהספיקו לייצר רק שלוש מערכות של פעמוני רוח.

"תשלחי את התוכניות למעבדות האחרות, שיעזרו," אמר איגור.

"זה עלול רק להגביר את הביקוש," אמרה ליאורה. "לפחות התאמנת בהלחמה."

איגור הלך למעלית בדרך לסיפון 13 עם אחת ממערכות פעמוני הרוח שלקח כמתנה להוריו וליאורה הלכה לחדר האוכל שלה בסיפון 4, שם פגשה את אדי כרגיל, והם ישבו לאכול יחדיו.

לפני שהספיקו לאכול יותר משתי נגיסות בא שמואל, הטכנאי המוזר, והתיישב איתם לשולחן בלי שהוזמן.

"אפשר לשבת פה?" שאל, וכבר העמיס מזון על מזלגו ומילא את פיו.

"אה, כן…" אמר אדי בהיסוס.

"אז תקשיב, אדי," אמר בקול נמוך ובפה מלא ובקושי ניתן היה להבינו, "דיברתי עם חבר שלי שאפשר לסמוך עליו, בלי הפרטים כמובן, על הפגישה שהייתה לנו אתמול."

"אבל…" החל אדי, אך שמואל התעלם מההפרעה והמשיך לדבר, "הוא מאוד התחבר למה שאמרת. וגם אני מתחבר לזה. זה נשמע לנו מאוד נכון. דיברנו והוא רוצה להצטרף."

"אולי היה עדיף…" ניסה אדי שוב, אך שמואל המשיך, "ויש לו רעיון איפה לערוך את הפגישה הבאה. יש מקלט יחסית גדול מתחת לסיפון 1ג' שחפרו ממש בהתחלה כשהספינה נחתה כביכול, אבל היום הוא לא קרוב לשום מקום חשוב, אז אפילו באזעקות הוא ריק. בטוח אין בו שום מצלמה, ואם יש אז אף אחד לא מסתכל בה. אני יכול לעבור שם ולסרוק. אם יהיה משהו אני אמצא, ואגרום למצלמה להיכנס ללופ של תמונה קבועה. זה ייראה אותו דבר."

"אה…"

"יהיה שם יותר מקום לאנשים וגם יותר מקום לכיסאות. ואם תהיה אזעקה – זה כבר מקלט! לא צריך לצאת. מה אתה אומר?"

"נשמע טוב."

"יופי. אז סגרנו. ואנחנו צריכים שם לקבוצה שלנו."

"שם?"

"כן. אולי נקרא לעצמנו הריאליסטים?"

"ריאליסטים?"

ליאורה התערבה, "זה יופי של שם, שמואל," אמרה.

"מצוין. אז אני הולך לסכם איתו," אמר שמואל, לקח את המגש והלך למרבה ההקלה לשבת ליד ברנש אחר שנראה מוזר כמוהו.

"ריאליסטים?" שאל אדי שוב.

"אלה שמאמינים שאנחנו חיים בתוכנית ריאליטי וגם אלה שגילו את המציאות האמיתית. זה באמת יופי של שם. ולא יסגיר כלום אם מישהו ישמע אותו במקרה."

"אז אנחנו ריאליסטים," הסכים אדי ונראה מרוצה.

פרק 8

את הפגישה הבאה הם קבעו לעוד ארבעה ימים, והעבירו את פרטי המקום החדש בחשאי. שמואל לקח את אדי לסיור במקום, ואדי גילה מקלט ישן שלא נוקה כבר שנים, גדול מהמקלטים הרגילים. עד מאה איש יכולים להצטופף פה. האוויר היה מחניק והוא השתעל.

"אני אפעיל מחדש את מערכת האוורור," אמר שמואל, וניגש לפאנל הבקרה.

"הם לא ישימו לב?"

"לא. פעם בכמה שנים ממילא מרעננים את המקום. אני אחבר את זה וזה יהיה עוד נקודה זוהרת על מפת מערכת האוורור שאף אחד לא מסתכל עליה אם אין תקלה גדולה."

"זה יכול להיות בסיס פעולה טוב," אמר אדי.

"אני שמח לעזור," אמר שמואל בעודו מתעסק במגעים. אדי חש רוח קלילה. עוד רגע יהיה קל לנשום.

שמואל המשיך לדבר, "אני חושב שעלית על משהו גדול. תמיד הייתה לי הרגשה שמשהו במקום הזה לא בסדר ואתה נתת לי את התשובות שחיפשתי כל חיי."

"אני שמח," אמר אדי בכנות. "אבל אתה זוכר שחשוב לשמור על סודיות, כן?"

"אל דאגה. אני אביא רק אנשים שאפשר לסמוך עליהם," אמר שמואל, ואדי חש שקל לו יותר לנשום עכשיו.

כעת כולם התקבצו בבסיס הפעולה החדש והנוח יותר. הקבוצה גדלה. לא רק שמואל, כל אחד הביא שניים או שלושה אנשים חדשים, ואדי הסביר הכול מההתחלה. גם הפעם קטעה אותו אזעקה – התרעת סופת ברקים – אבל כמו ששמואל אמר, הם ממילא כבר היו במקלט סגור, אז אדי המשיך לדבר מייד לאחר שצלילי האזעקה השתתקו.

"יפה שהם מדגימים לנו," אמר, "אין לי שום ספק עכשיו שיש בראש הכיפה הגדולה שכולאת אותנו מתקנים שמפיקים את הברקים הללו. אף אחד לא בסכנה אמיתית. ממילא אם יפגע ברק בספינה הוא יזלוג על המעטפת ויתפרק לקרקע. אבל כולנו יושבים מבועתים במקלט והתחושה שאנחנו חייבים לציית למפקדים מתחזקת אצלנו. וזו המטרה שלהם."

"כי הברק עלול לגרום לפריצת מעטפת," אמרה אחת הצעירות החדשות.

"ומתי זה קרה בפעם האחרונה? לפני שלושים שנה. בשביל זה להושיב את כולם במקלטים כל פעם שיש סופת ברקים לכאורה? תביני, זה הכול נועד לשלוט בך. כדי שתמלאי את תפקידך בשקט והם יוכלו להמשיך להרוויח עלינו כסף."

ואז הוא הסביר להם שוב את הקונספט של כסף. היה לו קשה להבין בעצמו לאחר שנים של שטיפת מוח בכיתות הלימוד בילדותו. זה היה "משהו מהסרטים" בשבילו. אבל הוא למד וחקר וחשב שהבין עד כמה כסף הוא עניין מהותי וחשוב עבור אנשי כדור הארץ.

אישה כבת חמישים, שהוצגה בפניו כעובדת חדר אוכל מסיפון 11, הרימה את אצבעה.

"אז מה אתה אומר?" שאלה, "שכל הקצינים שותפים למזימה הזו? האחיין שלי קצין ואני משוכנעת שהוא לא שקרן. הוא קיבל את הדרגות בחודש שעבר."

"לא, בוודאי שלא," אמר אדי. "ברור שלא כל הקצינים שותפים. יש יותר מדי מהם בשביל זה. אבל אלה שבדרגות הגבוהות, אני משוכנע שהם שותפים ויודעים. הם בוחרים את הקצינים מבין כולם, וככה הם יכולים לפקח עליהם מקרוב. ומי שהם חושבים שראוי לאמון שלהם – אותו הם יכניסו לסוד ויתנו לו את האפשרות לצאת מכאן לעולם הרגיל. אם האחיין שלך לא שקרן, לא יכניסו אותו לקליקה."

"אז מה בעצם אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה?" שאל ראאד. "הפלת עלינו חלק מעטפת ענק ומה אנחנו אמורים לעשות איתו?"

"להמשיך לחקור," אמר אדי. "להוכיח את הקונספירציה. להכריח אותם לשחרר אותנו."

"אבל איך?" שאלה ג'נה. "אם נגיד משהו בגלוי, יגידו שאנחנו מסכנים את המושבה. והרי גם אתה מסכים שאנחנו מוקפים באוויר רעיל, נכון? ואנחנו לא יודעים איפה היציאה."

"אפשר לצאת עם חליפות ולחפש את היציאה," אמרה רוזי, זו שפחדה מהחוץ. אדי חייך. הוא הצליח לגרום לה להפסיק לפחד.

ג'נה אמרה, "אבל איפה היציאה? את הספינה מקיף שטח ענק שלא ניתן לעבור בו. מלאכותי או לא – הוא מסוכן."

"אנחנו צריכים לאתר אותה. יש למישהו רעיון איפה כדאי לחפש? אני לא מאמין שזה בשטח הספינה כי אחרת מישהו כבר היה מגלה במקרה."

"אף אחד לא נעלם מתוך הספינה," אמר ראאד. "רק אנשים בחוץ נעלמים לפעמים."

"אז זה חייב להיות בחוץ," אמרה ליאורה.

"אולי בתוך האגם?" הציעה מישהי.

"לא…" אמרה אחת נוספת וקפצה על רגליה. "אני יודעת איפה היציאה." פניה זרחו בשמחה.

"תזכירי לי את השם שלך," ביקש אדי.

"רוברטה קנדי," אמרה האישה. "אני חשמלאית וטכנאית אלקטרוניקה ואזור העבודה שלי כולל את המפקדה. לפני כמה שבועות שלחו אותי לתקן חיווט שהשבית כמה נורות בחדר ישיבות במפקדה ובדיוק ערכו שם ישיבה. אז הקשבתי."

אדי נמלא התרגשות ואמר, "הם דיברו על היציאה מכאן בישיבה?"

האכזבה הציפה אותו כשרוברטה השיבה בשלילה.

"הם דיברו על התוכניות לכיפת מגורים 2," אמרה רוברטה. "דנו על מיקומים אפשריים. קפטן דרזני אמר שנהיה חייבים להתחיל לבנות אותה מייד כשהראשונה תאוכלס כי האוכלוסייה גדלה. ואז אחת הקצינות הציעה להקים את הכיפה השנייה מחוץ לגבולות העמק. קצין אמר שזה יהיה רחוק מדי מהמושבה ולא יהיה בטיחותי, וקצינה אחרת סיפרה על מנהרה שהיא והצוות שלה גילו זמן קצר קודם, מנהרה שמתחילה בתוך העמק ומגיעה אל מחוץ לגבולותיו. היא אמרה שהיא משוכנעת שאפשר להרחיב את המנהרה בקלות, לדפן אותה ולמלא אותה באוויר, וזה יאפשר לחבר כיפת מגורים שתיבנה מחוץ לעמק בצורה נוחה לכיפת חקלאות 4 שמתוכננת לקום בהמשך של כיפת מגורים 1. כך ניתן יהיה להגיע מהספינה עד לכיפת מגורים 2 שמחוץ לעמק ללא חשיפה לאטמוספרה."

"ולמה את חושבת שזו היציאה?" שאל אדי.

"כי קפטן דרזני שלל את זה מייד. הוא אמר שזה נשמע לו מסוכן מדי ושהוא לא רוצה לבזבז מתכת על דיפון מנהרה ארוכה כל כך. סגנית המפקד מיקונו אמרה שזה נשמע כמו רעיון נחמד, אבל לדעתה השטח ההוא מחוץ לעמק לא מתאים כדי לבנות בו כיפה בגלל משטר הרוחות, ושהקרקע שם רופפת מדי. זה נשמע כמו תירוצים עלובים. הקצינה שהציעה את המנהרה נשמעה ממש מאוכזבת. כששמעתי את זה בזמן אמת זה היה נשמע כאילו הוא מעדיף לא לסכן את חיינו, אבל עכשיו אחרי שהסברת שאנחנו בעצם על כדור הארץ – זה מקבל משמעות הרבה יותר רחבה, הסירוב לצאת אל מחוץ לתחומי העמק."

"אז יש סיכוי מצוין שהמנהרה הזו היא בעצם פתח היציאה מהעולם המלאכותי בחזרה לכדור הארץ. נשארת השאלה היחידה – איך בעצם מוצאים את פתח המנהרה?"

אדי ורוברטה קנדי הטכנאית הלכו במסדרון לעת ערב וניסו להיראות לא חשודים בדרכם למפקדה, לא לעשות שום דבר שייראה מעניין ויגרום למפיקים של כל הריאליטי שהם חיים בו להתמקד בזוג האנשים הלא חשוב.

רוברטה, בעלת הרשאת הכניסה, לחצה את אצבעה ללוחית הסמוכה לדלת המפקדה, זו החליקה הצידה והם מיהרו פנימה בדממה.

המסדרונות ההומים בקצינים במשך היום היו כמעט נטושים, והאורות בהם מעומעמים כדי לחסוך באנרגיה. קול פטפוט נשמע מחדר בצד ימין.

"שם מפקדי הלילה התורנים," לחשה רוברטה באוזנו. היא סימנה לו בידה והם התגנבו לפתח החדר כמו שעשו הדמויות בסרטי פעולה מכדור הארץ. רוברטה הציצה לחדר ודילגה במהירות לצידה השני של הדלת. אדי המתין בלב הולם, אך דבר לא קרה. הוא הציץ לחדר. קצין וקצינה צעירים ישבו יחדיו מול מסכי מחשב שהראו חלקים מתחלפים ממסדרונות הספינה. הקצינה ציירה על לוח אלקטרוני תוך שהיא מדברת בקול נמוך, והקצין הקפיץ משהו באוויר ותפס אותו בפיו. אין ספק שהם עוזרים למפיקים להשגיח על המתרחש בספינה. אדי חלף על פני הפתח על קצות אצבעותיו עד למקום מבטחים. הם המשיכו להתגנב במסדרון האפלולי עד לדלת סגורה משמאל, שגם היא הגיבה לטביעת אצבעה של רוברטה ונפתחה.

בפנים היה חדר עבודה רגיל, עם מסוף שהגיב לטביעת האצבע של רוברטה, אבל לא לזו של אדי. רק לקצינים ולטכנאים נבחרים הייתה גישה למערכת המידע הפנימית של המפקדה, שהכילה מידע שלא היה זמין לכלל התושבים. כאן היו אמורות להיות שמורות מפות מפורטות של העמק, מעבר לבסיסיות שהיו זמינות לכולם. הם רק היו צריכים להעתיק לעצמם אחת כדי לחפש בה רמזים. מקטע בקיר התעורר לחיים והציג את מערכת ההפעלה של המחשב עם רשימת סמלים. רוברטה הניעה את אצבעה על השולחן, ונכנסה לתיקיה שהיה כתוב עליה "גיאוגרפיה". בתוכה היו סמלים רבים כגון, "נתוני מזג אוויר", "איכות אוויר", "בדיקות עפר", "שינוי הרכב מי האגם לאורך זמן", וגם מה שהם חיפשו: "מפות". רוברטה הקליקה על התיקיה הזו. גם בתוכה היו שתי תיקיות משנה. "צלמוות" ו"כדור הארץ".

"למה הם צריכים פה מפות של כדור הארץ?" תהה אדי.

"בוא נראה מה יש שם," אמרה רוברטה. היא נכנסה לתיקיה. בפנים היה קובץ תמונה שכשרוברטה פתחה אותה הציג להם תמונה תלת ממדית רגילה של כדור הארץ כפי שהכירו מבית הספר. לא היה להם פנאי לבחון אותה, והם ניסו את התיקיה השנייה של "צלמוות".

מסך עם שדה סיסמה עלה על גבי התיקיה, ומתחתיו זהרה מקלדת וירטואלית עם סמלים שאדי לא זיהה. נראו בעיניו כְּרוּנוֹת עתיקות.

"אוי," אמרה רוברטה. "לא חשבתי על זה."

"למה זה מוגן בסיסמה?" התפלא אדי.

"זו פעם ראשונה שאני מנסה להיכנס לתיקיה הזו. לא היה לי מושג מזה," אמרה רוברטה.

"המערכת ממתינה לסיסמה," אמר קול רשמי.

"טוב, תנסי משהו," אמר אדי, לחוץ מכך שמישהו מחוץ לחדר ישמע את המחשב מדבר.

רוברטה הקלידה כמה תווים במקלדת.

"המערכת ממתינה לסיסמה הקולית," אמר הקול.

רוברטה אמרה בקול מבוהל, "יש גם סיסמה קולית?"

"סיסמה שגויה," אמר המחשב, "מזהה קול – רוברטה קנדי. אין אישור גישה לתיקיה זו."

"מה זה אומר?" שאל אדי.

"אפילו אם נגלה את הסיסמה, לא נוכל להיכנס," אמרה רוברטה, "את הסיסמה חייב לומר מישהו שקיבל אישור מראש."

"טוב, בואי נסתלק," לחש אדי בתקווה שהמחשב לא ישמע אותו.

"מי שם?" שאל קול נשי מהדלת ואור חזק נדלק. אדי מצמץ וקפץ במקומו. הקצינה מחדר הכוננות עמדה בפתח. נשימתו נעתקה.

"רוברטה," אמרה הקצינה. "מה את עושה פה בשעה כזו?"

"אני…" אמרה רוברטה, בלעה את רוקה והמשיכה, "אני מחפשת אה…"

"מפה," אמר אדי, שהחליט להמר על כל הקופה. לא היה מה להפסיד. "הקצין מג'ד ביקש שנביא לו את המפה הכי עדכנית של כל העמק, רק לא אמר לנו מה הסיסמה לתיקייה."

"מצחיקים, למה לא ביקשתם ממני לעזור? מג'ד לא אמר לכם לבקש עזרה מקצין?" שאלה הקצינה.

"למעשה הוא אמר," אמרה רוברטה, "אבל לא הזכיר את אישור הגישה, אז חשבתי לקחת לבד ולא להטריח אותך."

"הוא אמר לכם למה הוא צריך אותה?" שאלה הקצינה, וסימנה לרוברטה לזוז מהשולחן. רוברטה נתנה לה להתיישב במקומה.

"בשביל איזושהי פעילות קהילתית," אלתר אדי.

"בטח איזה משחק כרגיל," אמרה הקצינה. "תמיד יש לו רעיונות מצחיקים."

היא הקליקה בעצמה על התיקייה של "צלמוות" ומסך הסיסמה עלה שוב. היא בחרה במהירות כמה מהסמלים ואמרה בקול, "מעוף הציפור".

המחשב אמר, "שלום סגן משנה פרישה גופטה," ופרש בפניה את תוכן התיקייה, שהורכבה מתיקיות רבות נוספות. היא נכנסה לאחת מהן כל כך מהר, עד שאדי לא הספיק לראות מה היה כתוב עליה. בתוכה היו תיקיות נוספות עם תאריכים.

"אני רואה שהכי עדכניות עוד לא קיבלו אישור להפצה," אמרה הקצינה פרישה, "אתן לכם את הכי עדכניות מאלה שקיבלו אישור. אני מניחה שלזה מג'ד התכוון. הוא רוצה שאשלח אותן לשרת שלו, או להטעין לכם על מוט?"

"מוט בבקשה," אמרה מייד רוברטה והניחה את מוט הזיכרון הנייד שהביאה איתה על נקודת השידור בשולחן.

"למה צריך אישור בשביל מפות?" שאל אדי.

"פעם לא היה צריך, עד שמישהו גילה במפה כזו גופה של עובד חוץ שהועף על ידי טורנדו מוטלת לרגלי אחד המצוקים בשולי העמק. מאחר שאחד מקרובי משפחתו נהרג ככה, נגרמה לו טראומה וקפטן ביטה בזמנו החליטה שלפני שמשחררים מפות קצינים חייבים לעבור עליהן ולוודא שאין בהן הפתעות כאלה."

היא בחרה כמה מהמפות ושלחה אותן למוט.

"אתם בטוחים שהוא לא רוצה אותן גם ישירות בשרת שלו?" שאלה.

"לא, הוא לא ליד מסוף עכשיו," אמר אדי.

"איך שהוא רוצה," אמרה פרישה.

"תודה רבה," אמר אדי.

"בשביל זה אני פה," אמרה פרישה וחייכה. הם נפרדו ממנה ויצאו מהמפקדה.

"זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי," הודה אדי.

לפגישה הבאה במקלט הגיעו עוד יותר אנשים מאשר לפגישה הקודמת וכולם בהו בקיר עליו הקרין אדי את המפה המפורטת ביותר מאלה שפרישה העלתה למוט הזיכרון. בתחתית המפה היה האגם, וצמוד אליו, הספינה ממבט אווירי.

"איך צילמו את זה?" תהה אדי.

"עם רחפן," אמר אחד האנשים החדשים ששמואל הביא. "הייתה תקופה שהייתי צריך לנקות אותם מהאבק כל פעם. זוועה האבק הזה, סותם את המסננים תוך שעה בערך וחייבים לנקות אותו בחליפה עם מסכה אטומה כדי לא לשאוף אותו בטעות. ביקשתי להחליף תפקיד בסוף כי נמאס לי."

מסביב לספינה השתרע העמק, מאורך וצר. למעלה רכס ההרים הגבוהים. משמאל השתפלו ההרים וירדו בחדות למרגלות האגם. מימין גם השתפלו ההרים לכדי רכס גבעות שהמשיך מעבר לשולי האגם ומעבר לגבולות המפה. משמאל לספינה היו שלוש כיפות החקלאות צמודות אחת לשנייה. מימין היו כיפת מגורים 1 ההולכת ונבנית וכיפת ניסויי חוץ הקטנה.

"אם הבנתי אותם נכון, פה אמורה להיות כיפת חקלאות 4," אמרה רוברטה והצביעה על שטח ריק מעבר לכיפת המגורים החדשה.

"ואיפה פתח המנהרה?"

אדי ניסה להגדיל את המפה, אך כשהגדיל אותה יותר מדי היא הפכה מטושטשת. הוא הקטין אותה בחזרה עד שהכול היה חד, ואנשים התקבצו ליד הקיר כדי לחפש. אם היה שם פתח של מנהרה, קנה המידה היה קטן מדי בשביל לגלותו. אדי ניסה לשנות את זוויות הצפייה, אך לשווא.

"אולי פה?" הציעה ליאורה, והתקרבה לקיר כדי להראות, אך המקום שהראתה עליו באצבעה נראה זהה לחלוטין לכל שאר השטח שבין כיפת מגורים 1 לרכס הגבעות.

"אז המפה לא שווה כלום," אמרה רוזי.

"בגלל זה היא נתנה לנו אותה כל כך בקלות," הבין אדי. "הם מנקים את המקומות הסודיים מהמפות לפני שהן מקבלות אישור. אחלה תירוץ, שאנשים לא ימצאו גופות בטעות. כאילו שאפשר בכלל לראות גופות בקנה מידה כזה."

"אנחנו צריכים לצלם בעצמנו," פסק שמואל, ופנה לחברו, "אתה עוד מכיר אנשים באגף של הרחפנים?"

"בטח!"

הפעם המשימה שלהם הייתה מסוכנת יותר. הם צריכים לפרוץ את המעטפת, ואז יהיו להם בדיוק 20 שניות לשגר את הרחפן שיצלם עבורם את כל השטח שבין כיפת מגורים 1 לצוקים, ללא צנזורה על הפרטים, ואת הבלון שרוזי הכינה על דעת עצמה כדי שינסה להגיע לכיפה שמעליהם ולמדוד את הגובה שלה. מעבר לכך הם עלולים להילכד כשדלתות החירום ייסגרו כדי למנוע מהאבק הרעיל למלא את הספינה ולפגוע באנשים. רוברטה אמרה שהיא יודעת איך לעכב את הסגירה של דלת הבידוד ולתת להם עוד עשרים שניות. זה עדיין זמן לחוץ להפליא.

הם הביאו איתם חליפות חוץ כמובן, אותן מילאו באוויר לכ-20 דקות, כדי שלא יהיה להם מסורבל לשאת אותן. אולי מחוץ לעולם המלאכותי יש אוויר ארץ נקי ומתוק לנשימה, אך בתווך שבין הספינה לכיפה המתחזה לשמיים היה אוויר רעיל, שאף אחד מהם לא רצה לנשום. הם בחרו בקפידה את נקודת הפריצה שלהם – בסיפון 12ג', באזור שמושפע גם כך מהאדים העולים מהאגם. זה גם האזור ממנו הרחיקו את כל חדרי המגורים וחדרי העבודה הרגישים, וממילא לא הגיעו אליו הרבה אנשים. פריצות המעטפת התכופות שם הבריחו את כולם. אילו רק יכלו לצאת מהכניסה הראשית לספינה דרך מנעל האוויר… אך לא היה סיכוי שהאחראים על מנעל האוויר יניחו להם לעבור ללא אישור. וזה גם ימשוך תשומת לב. עדיף להעמיד פנים שמדובר בפריצת מעטפת רגילה, אירוע שממילא קרה אחת לשבועיים בערך.

ריקרדו, אחד המגויסים החדשים, הלך לפניהם עם מתקן שבנה בעצמו וטען שמשבש את פעילות המצלמות למשך כמה שניות. זה ייראה כמו תקלת תקשורת רגעית, הסביר, ויספיק כדי שלא יראו אותם חולפים במסדרונות סיפון 12. סדרת תקלות קצרצרות שייבלעו בשטף תקלות דומות שיש כל הזמן.

אדי חש את קרביו מתכווצים כשהלכו במהירות לכיוון הנקודה שנקבעה. כל חייו עבד קשה להצלחת המושבה כי זה מה שציפו ממנו, וזה מה שהיה נכון לעשות. מעולם לא חיבל במקום בו הוא גר, המקום ששומר על חייו מפני האוויר הרעיל שבחוץ. ממה שהוא עושה עכשיו, ידע, אין דרך חזרה. החל מהיום גורלו נקבע ונחתם. הוא יחשוף את האמת! הוא יוריד את המסך מעל השקרים, יגאל את אנשיו הכלואים איתו כאן, יעמת את העולם החיצון עם צביעותו ויכריח אותו להתנצל.

ליאורה סירבה להצטרף לפעולה החבלנית. היא כן נאותה לדווח להם כשקיבלה הוראת הדפסה לחלק מעטפת כדי שיפרצו חלק שכבר יש לו תחליף מוכן, אבל טענה בתוקף גם לאחר ויכוח ארוך שזה לא בסדר, ושהיא מספרת להם רק כדי שלא יפגעו בחלק שאין לו חלפים זמינים.

"אבל מה אם אתה טועה?" המשיכה לשאול. "לגנוב מפות זה דבר אחד, אבל לפגוע בבסיס הקיום שלנו כאן?"

"אני צודק, וזו הדרך להוכיח את זה!" הוא התעקש.

"אני לא אשתתף בהרס הבית שלי!" היא התעקשה.

"אדי," לחש שמואל ושלף אותו ממחשבותיו, "הגענו!"

הם פעלו מייד לפי התוכניות, בלי זמן לחשוב, להתחרט. ריקרדו עבר בין המצלמות הסמוכות וריסק אותן במהירות, חבלה שאמורה להיות מיוחסת לפריצת המעטפת. כולם התלבשו מייד בחליפות החוץ. רוברטה הלכה לדלת הבידוד הסמוכה והבריגה החוצה את מכסה לוח הבקרה שלה. במקביל אדי וניוטי, מגויסת חדשה שעבדה בעבר על המעטפת במשך חמש שנים, הרכיבו את הסולמות המתקפלים שלהם, פירקו את אריחי המתכת העליונים של הקיר, והבריגו החוצה את הפאנל של שכבת המגן. ואז הגישו את המקדחים הקוליים שהביאו לנקודות החלשות בפאנל החיצוני שליאורה קיבלה הוראה להדפיס ממנו חדש, אות לכך שהוא כבר אובחן כעומד להיפרץ, וצוותי התחזוקה מתכוונים להחליפו מחר כפעולת מנע. ניוטי ידעה לאן לכוון אותם. שלוש דקות של עבודה הספיקו כדי שחלק המעטפת יישבר. למזלו של אדי החלק שמול ראשו עף החוצה, כי אם היה נזרק פנימה כמו זה שהיה סמוך לניוטי, לא היה מצליח לקפוץ בזמן כמוה הצידה, ולנחות בבטחה על הרצפה. האזעקה שאגה סביבם. שמואל מסר לאדי את הרחפן. אדי הניף אותו למעלה, לחץ על מתג ההפעלה והשליך אותו החוצה. האבק זרם דרך החור והקיף אותו. הוא התכופף, לקח מרוזי את הבלון והשליך גם אותו. כשירד מהסולם, ניוטי וריקרדו כבר היו מעבר לדלת עם כלי העבודה והסולם השני המקופל. רוזי ושמואל אחזו בסולם ורצו איתו מעבר לדלת. אדי רץ אחריהם עם המקדח והספיק לעבור רגע לפני שהדלת נסגרה מאחוריו. הקסדה שלו התריעה בפניו על אבק שחדר לחלק הזה של המסדרון לפני שדלת הבידוד ירדה. האחרים כבר רצו אל מעבר לדלת השנייה, וריקרדו פתח את דלת המקלט שהיה שם. אדי הספיק לעבור רגע לפני שחיישני האבק סגרו גם את הדלת הזו, ונכנס למקלט עם האחרים. ריקרדו נעל אחריו את הדלת.

סוף סוף. אדי עמד והסדיר את נשימתו, בזמן שהאחרים שלפו את מתזי המים שהכינו שם מראש, וניקו אחד את השני וגם אותו כמיטב יכולתם, ואז את הרצפה מהמים המאובקים, לפני שהרשו לעצמם להסיר את החליפות ולהביט זה בזה מחייכים באור מנורת החירום. הפעולה הצליחה על הצד הטוב ביותר.

פרק 9

"מה זה?" הקריאה הדהדה במסדרון כשאדי וליאורה הלכו לארוחת הבוקר, מעמידים פנים שאדי לא היה מעורב בדבר בלילה. מג'ד הקצין החצוף עמד בסמוך לכניסה לחדר האוכל ונעץ מבט מזרה אימה בחריטות מכוערות על הקיר המתכתי שעיצבו את המשפט "הם משקרים לכם!" פירורי מתכת עיטרו את הרצפה מתחת לכתובת כאבק רעיל.

דמו של אדי קפא בעורקיו. מי עשה את זה? הם ניסו הרי לשמור את פעילותם בסוד.

אדי הביט לצדדים. בהמשך המסדרון הייתה כתובת חרוטה נוספת שמג'ד כנראה טרם ראה. הוא התקרב וראה ששם היה כתוב, "כדור הארץ קרוב משאתם חושבים". כן, זה היה אחד מחברי הקבוצה שלו. הוא ינזוף בהם בפגישה המתוכננת הערב.

מג'ד דיבר לנקודת התקשורת שבכניסה לחדר האוכל. הוא הסיר את אצבעו מהכפתור כשאדי וליאורה נכנסו ואמר לכיוונם, "יש כאלה בחמישה סיפונים. למה שמישהו ישחית ככה את הקירות?"

"אתה יודע איך זה ילדים," אמר אדי. "ראו גרפיטי בסרט, החליטו שהם רוצים גם, אבל לא הצליחו לקבל צבע במחסן הצבעים. האפסנאיות שם מאוד קפדניות."

"מה זה הם משקרים לכם?" שאל מג'ד. "מי זה הם? ועל מה הם משקרים?"

"יש שמועה שלא באמת חסר סלק, אלא שהקצינים שומרים הכול לעצמם, ומגישים רק בחדר האוכל של המפקדה," אמרה ליאורה.

עיניו של מג'ד הצטמצמו. "את צוחקת עלי?"

"לא, יש שמועה כזו!"

הוא נחר בבוז ולקח לעצמו צלחת.

"יש שמועה שחסר סלק?" לחש אדי.

"עכשיו יש," לחשה ליאורה בחזרה.

כשסיימו לאכול ויצאו החוצה, צוות ניקוי כבר היה עסוק בשיוף רועש של הקירות שגרם לכל מי שעבר שם לעצור ולעיין בכתובות ההולכות ונעלמות. הם נפרדו ואדי מיהר למחסן הרחוק שלו.

את הכלים הקטנים הוא נשא עליו והחזיר למחסן עוד באותו היום, אבל עבור הסולמות והמקדחים ידע שייאלץ לחזור למקלט ההוא בסיפון 12 ביום אחר. רוזי נכנסה למחסן באיחור ניכר, ופניה עגומים למדי.

"את נראית מדוכדכת," אמר אדי. "אני אשים לך קצת מוזיקה להתעודד." הוא הפעיל קטע מוזיקלי אקראי כדי שימסך את המיקרופונים במקום ושאל את רוזי מה קרה.

"הבלון שלי," היא מלמלה, והתיישבה לדלפק.

"מה איתו?"

"הוא היה אמור להיתקע בראש הכיפה ולשדר נתוני גובה זהים מאותו רגע ועד עכשיו," אמרה רוזי, "אבל הוא השתבש. שידר נתוני גובה עולים ויורדים, ואחר כך לפי השידורים עלה גבוה יותר ממה שאפשר ונעלם. התעכבתי כדי לסרוק את התדרים יותר בקפידה, אבל כלום. כנראה הבלון הושמד מהר ממה שחשבתי, התיבה המשדרת נפלה לאגם והמים שיבשו אותה עד שכיבו אותה לגמרי."

"לא נורא," אמר אדי. "זה היה ניסיון יפה. בפעם הבאה ננסה בלון יותר חזק ותיבה יותר קשיחה. והרחפן הוא אחד מהטובים שיש בספינה, אז אני משוכנע שהוא יביא לנו תוצאות."

אלא שגם הרחפן הכזיב. החבר של שמואל שהביא להם את הרחפן בישר על כך בפנים נפולות בפגישה, מייד לאחר שאדי סיים לצעוק על שני הצעירים שחרטו כתובות על קירות הספינה "כדי לעורר מודעות".

"היה יותר מדי אבק אתמול," אמר החבר של שמואל. "לא רואים כמעט את פני השטח בתמונות."

הוא הקרין על הקיר תמונה שבה לא רואים דבר מלבד אבק.

"נצטרך לעשות את זה שוב," אמר אדי. "בפעם הבאה לא נחכה להזמנת חלקי מעטפת. נדאג לעקוב היטב אחרי תחזית האבק של עובדי החוץ ונשגר את הרחפן שלנו ביום עם מעט אבק."

"אני לא אצליח לגנוב עוד רחפן," אמר החבר של שמואל. "גם ככה מישהו ישים לב לחוסר ההתאמה ברישומים בקרוב ו…"

כולם קפצו לדום. אדי נשא את עיניו וראה את קפטן דרזני עומד בפתח המקלט שלהם בידיים שלובות, סורק במבטו את הקבוצה. גם הוא עבר לדום מבלי משים, החינוך שלו חזק ממנו. קפטן דרזני פסע צעד לפנים, וסגנית המפקד מיקונו התייצבה לצידו.

"מה קורה פה?" שאל קפטן דרזני.

"כלום, המפקד," אמר אדי. "אנחנו רק מקימים מועדון סרט."

"במקלט נטוש?" שאל קפטן דרזני. הוא נעץ באדי מבט שהיה המבט המאוכזב ביותר שאדי ראה מימיו על פניו של איש. היה ברור לאדי שקפטן דרזני לא נמצא שם במקרה, אך הוא ניסה בכל זאת.

"פה זה לא מפריע לאף אחד ו…"

קפטן דרזני פסע עוד צעד לפנים ואדי השתתק. עוד קצין נכנס לחדר למקום שקפטן דרזני פינה.

"מי מכם אחראי לחבלה בסיפון 12?" שאל קפטן דרזני.

"סליחה, המפקד?" שאל אדי.

קפטן דרזני העביר את עיניו על החדר, ואדי ראה איך כל איש ואישה במקום מתכווצים תחת מבטו הנוקב.

"פולסמן, אנחנו לא מטומטמים," אמר קפטן דרזני. "לא היה קשה לעקוב לאחור אחרי המצלמות שהפסיקו לפעול עד שראינו מי התקבץ בדיוק לפני שזה התחיל. גם לא היה קשה לאתר את אלה שכתבו דברים מוזרים על הקירות. לכסות את הפנים לא באמת עוזר כשאנחנו רואים לאלו דירות הם חזרו בסוף. ואחר כך לא היה קשה להריץ תוכנת זיהוי על הצילומים של כל הימים האחרונים ולראות איפה כולכם התכנסתם. היית האפסנאי החביב עלי עד היום, פולסמן. נתתי לך תעודת הערכה. ואני לא מצליח להחליט עכשיו אם אני יותר מאוכזב ממך או יותר כועס. גנבתם רחפן. חיבלתם במעטפת, בזבזתם אוויר טוב וסיכנתם חיים, גם את החיים שלכם. למה? אני נותן לך הזדמנות להסביר את עצמך. נצל אותה היטב!"

אדי ידע שאין טעם לנסות לשקר. הם נתפסו.

"אנחנו יודעים את האמת, המפקד," אמר.

שום שריר לא נע בפניו של קפטן דרזני, כשאמר, "שהיא?"

"שאנחנו בכדור הארץ."

לא בכדי בחרו המפיקים של השקר הזה בדרזני כדי לשחק את הקפטן, הבין אדי באותו רגע. הוא באמת ובתמים נראה מופתע כששאל, "מה?"

"אין טעם להכחיש. אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם מלאכותי קטן על כדור הארץ, שאבותינו הוכנסו אליו במרמה. כולנו כוכבים בתוכנית ריאליטי שאנשי כדור הארץ צופים בה להנאתם. ואנחנו מנסים להוכיח את זה. העולם המלאכותי מקיף את העמק, והיציאה ממנו היא דרך המנהרה. בשביל זה שלחנו את הרחפן, כדי למצוא את היציאה."

דרזני בהה בו כאילו החל לפלוט אבק מתוכו וגבותיה של מיקונו התרוממו בפליאה. הם היו שחקנים טובים. מצוינים.

"תוכנית ריאליטי?" שאל דרזני.

"עולם מלאכותי?" שאלה מיקונו.

"יש כיפה גדולה מעלינו, שמכילה את כל האטמוספרה הרעילה שבגללה אנחנו לא יכולים לצאת ולחפש את היציאה מהמקום הזה. אנחנו יודעים את זה. אין טעם להעמיד פנים עוד."

דרזני ומיקונו הביטו זה בזה. "מאיפה הגיע הרעיון המטופש הזה?" שאל הקצין השלישי.

"חקרתי לעומק והבנתי את זה," אמר אדי. "יש לי הוכחות. אני יודע את האמת."

קפטן דרזני שוב העביר את מבטו החודר על כולם. הוא הצביע על אדי.

"אתה. למשרד שלי. עכשיו," אמר. "כל השאר – תשאירו פה טביעות אצבע אצל סגנית המפקד ותחזרו לדירות שלכם. כולכם בענישה על תנאי מרגע זה. אם אחד מכם יסתבך אפילו בעברה קטנה על הכללים מעכשיו ועד סוף חייו, אני אנקוט בצעדים של ממש. ברור?"

הוא הביט על כולם, עד שזכה למלמולי "כן, המפקד", ואז סימן באצבעו לאדי ויצא מהמקלט. אדי חש את ידה של ליאורה לופתת את זו שלו.

"שאבוא איתך?" שאלה.

"לא, אל תסתבכי יותר ממה שכבר הסתבכת," לחש לה אדי. "תחזרי לדירה כמו שהוא אמר."

הוא משך את ידו ויצא גם הוא מהמקלט. מעבר למבט אחד לאחור, לוודא שאדי אחריו, דרזני לא טרח להפנות את ראשו. הם עלו במדרגות לקומת הקרקע של הספינה ומשם במעלית ישר לכניסה למפקדה. הדלת נפתחה לכבודו של קפטן דרזני אפילו ללא צורך להצמיד את אצבעו ללוחית שבצידה.

הם עברו במסדרונות המפקדה השוממת בשעה זו עד לדלת העץ שנפתחה גם היא מאליה לכבוד הקפטן ונסגרה בדממה אחריהם. דרזני נעמד מאחורי השולחן שלו בפיסוק, שילב את ידיו שוב והביט באדי. אדי השיב מבט. האיש הזה משתף פעולה, הזכיר לעצמו. כל מה שיצא מפיו – זה מה שההפקה רוצה שהוא יגיד. הם עמדו והביטו זה בזה, עד שלבסוף דרזני אמר, "אתה מתכוון להסביר את עצמך?"

"כבר הסברתי," אמר אדי. "אני לא רואה טעם לספר לך דברים שאתה יודע."

"מה אתה חושב שאני יודע?"

"שנינו יודעים את האמת, אין בזה טעם," אמר אדי. הוא הפנה את מבטו לתקרה וקרא, "אני יודע את האמת! אתם יכולים להפסיק את ההצגה!"

"למי אתה מדבר?" שאל קפטן דרזני.

"לאדונים האמיתיים של המקום הזה," אמר אדי, מבטו עדיין נעוץ במנורה שמעליו.

"פולסמן, אתה יודע שאין אף אחד מעלי בכל כוכב הלכת," אמר קפטן דרזני. "ואני מבטיח לך שהמצלמות בחדר הזה עובדות רק אם אני אומר להן, אז אין טעם לצעוק אל התקרה. וממילא המצלמות לא שם."

אדי לא הגיב.

דרזני הרים את קולו. "פולסמן! אתה נראה מטופש ביותר ככה מסתכל על התקרה."

אדי הוריד את מבטו. דרזני נראה כעוס.

"אתה ארגנת את כל האנשים האלה במקלט?" שאל.

"כן," הודה אדי, שלא התכוון להניח לאיש לשאת באשמה במקומו.

"ואת החבלה בסיפון 12?"

"זה היה חלק שממילא עמד להיפרץ, וידעתי שהחלק החלופי שלו כבר מוכן," אמר אדי.

צליל קולו של קפטן דרזני היה חד ומאיים כשאמר, "זו הסיבה שאני נותן לך להסביר את עצמך ולא זורק אותך החוצה ממנעל האוויר בלי חליפה," אך אדי לא חשש. לזרוק אנשים ממנעל האוויר לא הייתה דרך ענישה מקובלת. מעולם לא נעשה דבר כזה בתולדות המושבה, וזה יצטלם נורא ואיום כלפי הצופים. מכל מה שקרא ולמד על כדור הארץ הבין שהמקום מלא באנשים אכזריים, אבל רצח בשידור חי זה משהו שלא יעבור בשתיקה.

"אין לי מה להסביר," אמר אדי. "גיליתי את האמת ואני מנסה להוכיח אותה. בשביל זה שלחתי את הרחפן, אבל היה יותר מדי אבק באוויר, אז לא ראינו כלום."

"מה ניסית לגלות עם הרחפן?"

"איפה הפתח של המנהרה שמובילה אל מחוץ לעמק."

"בשביל מה? היא מובילה אל מחוץ לעמק, ויש שם רק שממה."

"אני מאמין שהיא מובילה לכדור הארץ."

קפטן דרזני בהה בו כאילו צץ כרגע מתוך מימי האגם.

הוא שותק כי אמרתי את האמת, חשב אדי. הוא לא יודע איך להגיב ומחכה להוראות מההפקה.

"שב, אדי," אמר קפטן דרזני, והתיישב בעצמו בכיסא שלו.

אדי הסתכל סביב, ומשך לעצמו כיסא שעמד צמוד לקיר. הוא התיישב, ושמר על מבטו נעוץ באויב.

"הכול בסדר איתך מבחינה אישית?" שאל קפטן דרזני.

"למה אתה מתכוון?"

"בעיות עם אשתך? עם המתלמדת? נמאס לך לעבוד רחוק מהדירה? התחרטת לגבי כיפת המגורים?"

"אל תנסה להמציא לי בעיות. אני מנסה לחשוף את האמת."

"אין מה לחשוף, אדי," אמר קפטן דרזני. "אם תשתף אותי ברעיון הזה שתפס אותך ובמה שהוביל אותך להאמין בו, אוכל להסביר לך איפה אתה טועה. אבל אני מבטיח לך – אין מה לחשוף. כדור הארץ נמצא מאות שנות אור מפה. אנחנו על כוכב לכת אחר ומתמודדים עם סביבה מאוד עוינת. אתה אפסנאי מצטיין, וכרגע אנחנו בכוח אדם חסר באגף האפסנאות, ואני כולי נכון להשתכנע שקרה לך משהו זמני ושזה יעבור לך ואני אוכל לחזור לסמוך עליך. אם מה שיגרום לך לחזור בך אלה צילומים מרחפן, נוכל לשלוח רחפן לצלם."

"אני לא אאמין למשהו שיבוא מלמעלה במיוחד בשבילי," אמר אדי.

"אז למה תאמין?"

"למה שאראה במו עיני."

"בסדר. אתה רוצה סיור שטח? אני בעצמי אבוא איתך. אם נעבור ביחד במנהרה ונגיח עדיין על צלמוות, תשתכנע שהמציאות היא כפי שאנחנו מכירים?"

אדי נמלא חשדנות עזה.

"למה שתצא איתי לסיור אחרי שחיבלתי בספינה?"

"כי הרעיונות שלך הצליחו לקבץ בערך מאה אנשים. הם גרמו לכם לחבל בספינה. אתה היית מספיק אחראי כדי לעשות את זה בזהירות, אבל אחד מהאנשים שאספת עלול להחליט לעשות דברים כאלה בלי להיזהר, ואנשים ימותו. חשוב לי שתשתכנע שהכול בסדר ואנחנו חיים באמת בכוכב לכת עוין למין האנושי, ותסביר את זה לאנשים שאספת. אם מה שנחוץ כדי למגר את הסכנה הזו וגם לשמור על אפסנאי מצוין זה סיור בשטח, אז יהיה סיור בשטח."

אדי הביט בו. קפטן דרזני דיבר אליו כשווה אל שווה. לא התעקש שהוא יקרא לו "המפקד". תחושה של כוח עלתה בו. אלמלא היה צודק, קפטן דרזני היה מנסה להפעיל את סמכותו, מתעקש על ציות לשרשרת הפיקוד. אולי באמת גורר אותו למנעל האוויר כדי להפחיד אותו. אבל לא, חשוב לו שאדי ישתף פעולה. ימשיך למלא את תפקידו בתוכנית. או שאולי הכוונה היא אחרת לגמרי. אולי דרזני מנסה להרגיע אותו. למשוך אותו לסיור, הוא לבדו עם כמה מהקצינים. להוציא אותו דרך המנהרה לכדור הארץ שם יטפלו בו מההפקה, כדי שהתוכנית תוכל להתנהל ללא הפרעתו. לאנשים פה יגידו שקרה אסון והם ילמדו את הלקח, בעוד בכדור הארץ יראו אותו יוצא בחיים, וכך יאבדו בו עניין ויניחו לאנשי ההפקה להעלים אותו. ארור יהיה אם ייתן לזה יד.

"אם אתה אומר אמת, אז נגיע לשם, נעבור במנהרה, נראה את צלמוות, נחזור ואני אספר על זה לכולם. אבל אם אני צודק, אז נגיע לשם, אתה תדחוף אותי לכדור הארץ, יעלימו אותי, והכול ימשיך פה כמו קודם. איזה ביטחון יהיה לי שאם יהיה שם את כדור הארץ אני אוכל להפסיק את ההונאה הזו?"

"אולי תסביר לי מה בדיוק אתה חושב שקורה ומה ההוכחות שאמרת שיש לך? קשה לי לענות על דברים בלי לדעת מה הטענות."

אך אדי המשך לדבר. "זה הרי מה שקרה לקפטן ביטה, לא?"

דרזני לטש בו את עיניו ושאל, "איך היא קשורה לזה?"

"נמאס לה מהתפקיד הזה, אז היא יצאה ולכן החלפת אותה בגיל כל כך צעיר. היא נטשה אותנו פה בתוך ההונאה הזו והלכה לבזבז את כל הכסף שהרוויחה על חיי פאר."

פניו של דרזני התעוותו ועיניו ירו אש. הוא עמד, נשען לפנים ואמר, "פולסמן, אתה עובר את הגבול. קפטן ביטה הייתה המנטורית שלי. אהבתי אותה כאילו הייתה אמי. אל תגיד עליה אפילו מילה רעה אחת."

אדי לא נרתע. "למה לא? היא שיתפה פעולה עם המנגנון הזה, ואז ביימה את המוות של עצמה."

קפטן דרזני הסמיק בכעס והוא שאג, "איך אתה מעז להמציא דברים איומים כאלה עליה?"

"אף אחד לא ראה את הגופה שלה."

"אני ראיתי את הגופה שלה!" שאג קפטן דרזני. "אני החזקתי את הגופה שלה! היא מתה בזרועותיי. רציתי שיזכרו אותה כמו שהיא חיה ולא יראו את מה שקרה לה לפני מותה, אחרי שהסלע שעף עליה ריסק לה את הצלעות והפרצוף, והאבק קרע לה את הריאות והיא נחנקה. היא מתה כשהיא מצילה את המושבה הזו ואתה…" הוא הפסיק לדבר ותפס במגש מתכת על השולחן, מתנשם. המצב הפך מסוכן. אדי הדף את כיסאו לאחור. הוא לא ציפה לתגובה כזו על מה שאמר, כאילו באמת נגע בנקודה רגישה. כאילו זה לא רק משחק.

"חזור עכשיו לדירה שלך," אמר קפטן דרזני, "ואל תצא ממנה עד שיבוא פסיכיאטר לבדוק אותך. אפילו לא לחדר האוכל. אתה מרותק לדירה."

אדי קם והלך לדלת, אך זו נשארה סגורה.

"שמעת מה אמרתי?" שאל קפטן דרזני.

"כן."

"כן, מה?"

"כן, המפקד."

קפטן דרזני לחץ על כפתור והדלת נפתחה. אדי יצא ורץ כל הדרך בחזרה לדירה.

פרק 10

סגנית המפקד מיקונו נכנסה למעבדה. ליאורה ואיגור קפצו שניהם לדום. ליאורה ניסתה להתחמק ממבטה הנוקב של מיקונו, אך לא הצליחה. מיקונו התייצבה מולה.

"מה שלומך, ליאורה?" שאלה.

"בסדר, המפקדת," מלמלה ליאורה.

"אתם באמצע הדפסה דחופה?"

"לא, המפקדת."

מיקונו סימנה לאיגור באצבעה, ואז על הדלת. הוא יצא מייד. הן נותרו שתיהן לבדן.

"מה שלום בעלך?" שאלה מיקונו.

"כועס ורוגז, אבל נשאר בדירה כמו שהקפטן הורה לו. הבאתי לו בבוקר אוכל מחדר האוכל," אמרה ליאורה.

"מה דעתך על כל העניין?" שאלה מיקונו.

"אני…" ליאורה השתתקה, לא בטוחה איך להגיב.

"לא היית מעורבת בחבלה בסיפון 12," אמרה מיקונו.

"הרגשתי שזה מוגזם לחבל בספינה," אמרה ליאורה. "לא רציתי להשתתף."

"אבל המידע על החלק הפגום הגיע ממך."

ליאורה הנהנה והשפילה את מבטה. מיקונו לא שחררה אותה מעמידת הדום והיא תהתה מה יקרה אם תשחרר את עצמה.

"חשבתי שעדיף כבר לומר להם איפה יהיה הכי בטוח לבצע את הפריצה, מאשר שיפרצו סתם חלק שאין לו חלפים באמצע הלילה," אמרה.

"או לדווח על הכוונה שלהם מראש," אמרה מיקונו. "זה היה עוד יותר עדיף."

"את צודקת, המפקדת," אמרה ליאורה. היא נשאה את מבטה.

"אז למה לא דיווחת?"

"אדי הוא בעלי ו…" היא השתתקה.

"ואת חושבת שיש משהו במה שהוא אומר?"

"אני לא יודעת. הוא העלה כמה נקודות מאוד מטרידות בתאוריה שלו. המין האנושי באמת היה מסוגל לבנות את החללית הזאת במאה ה 22 ולשלוח אותה לחלל? ושהיא תגיע בשלום? ושאף אחד לא יגיע אחרינו?"

"נוח," אמרה מיקונו, וליאורה הרשתה לעצמה סוף סוף להרפות את שריריה המתוחים.

"ליאורה," אמרה מיקונו בקול רך יותר, "הקפטן לא הצליח לשכנע את בעלך לספר לו מה בדיוק ההוכחות שלו, אבל השגנו את החומר מהאפסנאי השני, ג'קסון. יש שם מחקר שנמשך מפרסום כי היה מזויף, וכל מיני טורי דעה מהעיתונות של אנשים בלי שום רקע מדעי. הוא ביסס לעצמו מערכת אמונות שלמה על אבק. את מבינה?"

"כן, המפקדת, אבל הוא טוען שאתם חלק מזה, אז ברור שזה מה שתגידי."

"את שמה לב שהוא יצר תורה שלמה שאין שום דרך להפריך?" שאלה מיקונו.

"יש דרך," אמרה ליאורה. "בשביל זה הם שלחו את הרחפן ואת הבלון."

"היה גם בלון?" שאלה מיקונו וגבותיה התרוממו.

אופס. אבל היא כבר פלטה את זה, אז עדיף שתאמר הכול בלי להסתיר.

"כן, אבל אותו הם לא גנבו. רוזי המתלמדת הכינה אותו משאריות, מילאה אותו בעודפי מימן ובנתה משדר שהיה אמור לשדר נתוני גובה. הוא היה אמור להגיע לראש הכיפה שעוטפת אותנו ואז לשדר נתוני גובה זהים משם. אבל היא אמרה שהוא עלה וירד עד שבסוף הגיע לגבהים בלתי אפשריים ונעלם. אז הסקנו שהמשדר או מד הגובה היו פגומים."

"או שהבלון נסחף ברוח למעלה ולמטה ובסוף עלה עד שהתפוצץ כי אין שום כיפה. ההסבר הזה עלה בדעתכם?"

"כן, אבל אדי אמר שאי אפשר לסמוך על ניסוי אחד."

מיקונו נאנחה. "אם הוא מפריך את התיאוריה שלכם, אז אי אפשר לסמוך עליו. כמובן," אמרה. היא נשענה לפנים על הדלפק ואמרה בקול ידידותי יותר, "הקפטן הציע לבעלך לקחת אותו לסיור במנהרה כדי להראות לו שהיא יוצאת מתחומי העמק לתוך שממה גדולה, כדי שיראה שאין שום כיפה ושום כדור הארץ בצד השני. בעלך מפחד שיעוללו לו משהו בהזדמנות הזאת. את רוצה לצאת לסיור הזה במקומו? הוא סומך עליך. אם תגידי לו שראית במו עיניך שאין שם כלום, הוא יאמין."

"למה כל כך חשוב לכם מה הוא חושב?" שאלה ליאורה.

"לא תפסנו את הבעיה הזו בזמן," אמרה מיקונו. "הקבוצה שלכם חיבלה במעטפת, הדבר הכי חשוב כאן ששומר על האוויר לנשימה בפנים ועל האבק בחוץ. ואנחנו לא יודעים מה יעלה בדעתם של האנשים האלה בפעם הבאה. האיום הזה מסכן את כולנו. הקפטן חושב שחייבים לעצור את זה במקור. לגרום לכם להבין שזה פשוט לא נכון. המושבה הזו לא תשרוד אם אנשים יפסיקו לציית לפקודות, ויעשו ככל העולה על רוחם. עשרת אלפים איש עלולים למות בגלל זה. זה חשוב."

"אני מבינה," אמרה ליאורה.

"אז… סיור שטח?"

לראשונה מאז שהייתה בת 11 ליאורה ישבה ברכב השטח, לבושה בחליפת חוץ, ונסעה ברחבי העמק. היא התיישבה ליד החלון הימני והסתכלה בהשתאות בכיפת ניסויי חוץ הקטנה, ובכיפת מגורים 1 הרחוקה יותר מאחוריה. כל החלק החיצוני שלה כבר היה מושלם, והמראה היה מרהיב. איזה כיף יהיה לגור פה בעתיד בדירה הגדולה שיקבלו, עם מקום לחדר ילדים נפרד ורחובות, וגינות עם צמחים, וחדרי אוכל שנראים כמו בתי קפה ומסעדות כמו שיש בסרטים. ואז רוחה נפלה כי הבינה שהקפטן עלול לחזור בו מההצעה, בגלל סיפור הריאליסטים.

"לא הבנתי עד כמה זה גדול," היא אמרה למיקונו שישבה לפניה.

"יהיה כאן מקום לפחות לחמשת אלפים איש," אמרה מיקונו.

"צריך כל כך הרבה מקום?" שאלה ליאורה.

"אנחנו חושבים על העתיד," אמרה מיקונו. "הספינה כבר צפופה מאוד. ניצלנו כמעט את כל החללים שאפשר להסב לדירות. יש הרבה ילדים, ואנחנו גם מעודדים זוגות להשתמש בזרע קפוא או עוברים קפואים בנוסף על הילדים הביולוגים שלהם כדי להגדיל את המגוון הגנטי שיש במושבה. כשהילדים האלה יגדלו, הכיפה הזו היא המקום להתפשט אליו. כיפות החקלאות עובדות היטב ומפיקות תוצרת מעל לכל הציפיות שלנו. אין סיבה לא להתרבות."

"הבנתי שכבר דנים בכיפת מגורים 2."

"בהחלט," אמרה מיקונו. הרכב הגיע לקצה כיפת מגורים 1, וליאורה ראתה כעת שטח פתוח ורחוק באופק את נצנוץ מי האגם שלגדותיו חנתה הספינה. האגם שסיפק מים ליושבי הספינה אך גם גרם צרות למעטפת.

"פה תקום כיפת חקלאות 4," אמרה מיקונו. "בקרוב מתחילים בעבודות. היא תוכל להיפתח זמן קצר אחרי האיכלוס של כיפת מגורים 1, והעובדים יוכלו לגור בקצה של כיפת מגורים 1 ולהיות קרובים לעבודה שלהם."

ליאורה הפנתה את מבטה וראתה שהרכב מתקרב לרכס החותם את העמק.

"וכיפת חקלאות 4 תגיע עד הרכס."

"לא רחוק ממנו, קרוב לפתח של המנהרה שגילינו," אמרה מיקונו. "ולכן עלה הרעיון של כיפת מגורים 2 מעבר לרכס, על הרמה הגבוהה. להתפשט על צלמוות הלאה. לכבוש את המרחבים." הקול שלה נמלא התרגשות וכמיהה.

"הרעיון שנפסל."

"עוד לא נפסל. בבדיקה."

הם נסעו הלאה על פני השטח הכתומים משאירים פסים אחריהם באבק ששקע על הקרקע. הצמחים המהונדסים מנטרלי האבק והרעלים שבאוויר הטבעי עוד לא התפשטו לכאן. פני השטח עדיין היו בתוליים כפי שהיו כשהספינה רק נחתה כאן – או כדי לתבוע את כוכב הלכת השומם עבור האנושות או כדי לכלוא את כל אנשיה בתוכנית ריאליטי ארוכה. היא עומדת לגלות.

הרכב עצר. קפטן דרזני קם מכיסאו, וסימן לכולם להצטרף. מיקונו וליאורה קמו, ואחריהן עוד קצינה וקצין שהצטרפו גם הם. הנהג נשאר ברכב לבדו כשהם ירדו אחד אחד. הקסדה של ליאורה שידרה לה את הנתונים. האוויר רווי אבק, היא אמרה לה. האבק שליאורה בקושי ראתה מרוב שהייתה רגילה אליו. צוקים גבוהים התנשאו מעליה, כתומים וכבירים. מערות פוצעות אותם, גומחות קטנות ובקעים של ממש. האבן שחוקה מהרוח ומהאבק שנחבט בה. תחושה של עתיקות הציפה את ליאורה. הם חדשים כל כך במקום הוותיק הזה. קפטן דרזני הוביל לאחד הפתחים הרבים שברכס, שנראה כמו כל האחרים למעט שלט כחול שננעץ לידו, לסמן אותו מכולם. קפטן דרזני התעכב וחבט במתכת עד שהאבק שהצטבר עליה נשר והצבע הכחול בהק יותר, פולשני על רקע הכתום השולט במקום.

"בואו," אמר בקשר, העלה אור בקסדה שלו ונכנס פנימה. ליאורה הפעילה את הפנס על הקסדה שלה, והלכה בעקבותיו. המנהרה לא הייתה רחבה בהרבה ממנה. קפטן דרזני הלך לפניה. מדי פעם נאלץ להתכופף כדי לעבור באזורים נמוכים יותר. לפעמים המנהרה התרחבה עד שאפשר היה ללכת בזוגות, אבל אז הוצרה שוב. כל העת הם עלו. במקום אחד טיפסו במדרגות אבן שנחצבו לא מזמן, אפשר היה לראות עדיין את סימני המפסלת החשמלית שעיצבה אותן. המנהרה התעקלה והתיישרה שוב. עדיין עלתה. הקסדה הראתה לליאורה את הגובה שלה יחסית לקרקע העמק. היא כבר הייתה בגובה המקביל לסיפון 10, והתנשמה מהמאמץ, אבל אז הלכו במישור, והיא ראתה אור מולה. רק עוד עלייה קטנה והם הגיחו החוצה, בצד השני של הרכס. ליאורה העיפה מבט לאחור וראתה את הרכס עולה מעליה, ואז השיבה את מבטה לפנים והפסיקה לנשום. לא היה אבק באוויר. היא כל כך התרגלה לראות אותו כשהסתכלה החוצה מהחלונות עד שמוחה התעלם ממנו, אבל עכשיו האוויר היה צלול והראות מצוינת, והיא ראתה למרחק אדיר. מישורים כתומים וצהובים מרהיבים, עם גבעות במרחק, ועוד הרים עצומים מאחוריהן, וצורות אבן טבעיות שהרוח שחקה פורצות מהאדמה כפסלים דוממים. והשמיים הבהירים היו ברורים הרבה יותר כאן, כשהאבק לא חסם את המראה שלהם.

"נו? זה נראה כמו כדור הארץ?" שאל קפטן דרזני.

"אין אבק באוויר?" שאלה ליאורה.

"יש," אמר קפטן דרזני. "אנחנו עוד לא בטוחים למה החלקיקים הגדולים יותר מתרכזים בעמק שלנו. משהו באגם שם וברוח מרים אותם לאוויר. כאן הם שוקעים יותר, אבל עדיין יש באוויר חלקיקים קטנים משאנחנו יכולים לראות ואני מבטיח לך שהם יקרעו את הריאות שלך אם תנסי לנשום אותם."

ליאורה הנהנה. כשהביטה על הנתונים שהחליפה שידרה לה ראתה שלא רק שהאוויר מלא אבק הוא גם מכיל את אותם הרעלים שהכיל בעמק. כך שלא רק האבק יהרוג אותה. גם המחסור בחמצן והעודף במימן גופריתי יהרגו אותה במהירות אם תנסה לנשום את מה שיש מחוץ לחליפה.

קפטן דרזני פרש את ידיו לצדדים כמנסה לחבק את הנוף.

"תראי כמה זה יפה," אמר. "והכול שלנו. אנחנו היצורים היחידים על צלמוות. היחידים במערכת השמש הזאת. ותראי באיזה מרחק אנחנו כבר מהספינה. את יודעת כמה כדור הארץ היה צפוף כשאבותינו עזבו אותו. זה באמת הגיוני בעינייך שמישהו יבזבז כל כך הרבה מרחב, וישקיע כל כך הרבה בתפאורה משוכללת בשביל לשכנע כמה אלפי אנשים שהם גרים בכוכב לכת אחר ו… יצלם אותם לטלוויזיה? באמת?"

ליאורה הביטה שוב מסביב. אילו רק אדי היה מסכים לבוא איתה לכאן, להסתכל על כל זה. הוא היה מתפעם, ידעה. שוכח מהשטות הזאת.

"קפטן," אמרה, "אם באמת הולכים לבנות פה את כיפת מגורים 2 – תרשום אותי למגורים."

אדי ישב מול הטלוויזיה ובאין משהו אחר לעשות, המשיך את המחקר שלו. הוא המשיך לאסוף חומר ולארגן אותו, עובד ללא הפסקה כדי לא לחשוב על כך שאשתו לא עומדת לחזור מהסיור שיצאה אליו בניגוד לדעתו. הם יעלימו אותה, הוא ידע, ומיהר להתרכז במסמכים שקרא לפני שיעלו דמעות בעיניו. שמואל התנדב להביא לו ארוחת צהריים מחדר האוכל, והוא ניצל זאת כדי להעביר לו חומרים חדשים. שמואל אמנם נזהר, כעת כשהיה בענישה על תנאי, אך כבר הספיק לגייס עוד כמה אנשים שלא היו איתם במקלט והמפקדים לא ידעו עליהם. אם קפטן דרזני חושב שפחד מעונש ירתיע אותם, הוא הולך לגלות שלא. הודעה שקפצה במערכת הוציאה אותו מהריכוז. אחת משני הפסיכיאטרים של המושבה תבוא מחר בצהריים כדי להעריך את מצבו הנפשי. אדי נחר בבוז ומחק את ההודעה. לא היה לו ספק שהפסיכיאטרים הם עושי דברם של המפיקים. הוא לא ישתף עם זה פעולה.

כבר כמעט הגיע זמנה של ארוחת הערב כשהדלת נפתחה וליאורה נכנסה.

"את חיה!" פלט אדי מייד. לא ידע אם עליו לחוש הקלה או חשד. הוא באמת היה בטוח שהם עומדים להעלים אותה.

"אל תישמע כל כך מאוכזב," אמרה ליאורה, אך היא חייכה ועיניה זהרו.

"נו, מה היה שם?"

"זה היה נפלא," אמרה ליאורה. "לא דמיינתי שזה כל כך יפה. נסענו ברכב החוץ עד הפתח של המנהרה ועברנו בה וטיפסנו בערך לשליש מגובה הרכס. אולי יותר. ויצאנו בצד השני והמרחבים שם…" היא דיברה ודיברה וההתלהבות שלה רק הלכה וגברה, וחשדותיו של אדי הלכו והתעצמו.

"זה הכול שטויות," היא אמרה. "כשיוצאים מהעמק העוצמה והגודל של צלמוות מקיפים אותך, זה אמיתי, אדי. אנחנו חיים איפה שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים."

היא תפסה בשתי כפות ידיו ואמרה, "אמרתי לקפטן שאם יוחלט לבנות שם את כיפת מגורים 2, אני רוצה לגור בה."

אדי לא האמין שהיא אומרת את כל זה. האם הם הצליחו להערים עליה? למרות שעברה במנהרה לצידה השני? אם כך, הייתה רק מסקנה אחת. אלה שבנו את המקום תכננו לטווח ארוך. התכוננו גם לאנשים שיעברו את גבולות העמק. הכיפה עצמה חייבת להיות חלק מהאשליה. בגלל זה הם לקחו אותה לטיול, כדי שתשתכנע. כי הם אפילו יותר ערמומיים ממה שהוא חשב. הוא חייב לשכנע אותה שהוא זה שצודק.

הוא ניסה לפנות להיגיון שלה. "את לא מבינה שכל מה שראית אלה ציורים על הכיפה?"

אבל היא ענתה בלהט של משוכנעים, "לא, לא ציורים על כיפה. הראות שם טובה, רואים את כל האופק. אין כיפה, אדי. יש שמיים ושמש, ומרחבי ענק. זה אמיתי ולא מראות של כדור הארץ, ולא היה צריך להמציא את הדבר הזה בשבילנו, משהו שממילא אי אפשר לראות מתוך העמק. צריך לעבור את הרכס כדי לראות את זה, ורק לפני שנה גילו את המנהרה הזו בכלל. אף אחד לא ידע שאפשר להגיע לשם. זה מטורף לחשוב שמישהו בנה את כל זה סתם כדי שיהיה. אדי, הקפטן מוכן לקבל ממך התנצלות. מוכן לקחת גם אותך לסיור. אם רק תגיד לכולם שהכול אמיתי ואף אחד לא משקר להם, הוא מוכן לשכוח שכל זה קרה. נמשיך בחיינו כמו קודם. הכול יהיה בסדר."

אדי הביט בה. באשתו. אהבת חייו. האישה שאין לו חיים בלעדיה, והבין שהוא איבד אותה. הם קנו אותה.

"הם שכנעו אותך להצטרף," אמר.

"מה?"

"עברת לצד שלהם," אמר ומשך את ידיו מאחיזתה.

"על מה אתה מדבר?"

"הם לקחו אותך לפגישה עם ההפקה והסכמת לשקר בשבילם כדי שאפסיק לחפש את האמת."

פיה של ליאורה נפער.

"בתור מחפש אמת, אתה מאוד אטום. הייתי שם וראיתי במו עיני!"

"הניחו לך לחזור כדי לעורר בי אמון, אבל ברור לי שהם רק מנסים להעלים אותי."

עיניה התכווצו והיא נרתעה לאחור. "אדי, אתה חושב שאני משקרת לך? אני אשתך. הלכתי אחריך עד עכשיו כי סמכתי עליך. עכשיו התור שלך לסמוך עלי."

"מה הם הבטיחו לך כדי לשתף איתם פעולה?"

"הגזמת. לגמרי," אמרה ליאורה. היא הוציאה מכיסה שבב והשליכה אותו על דלפק השתייה שלהם.

"הנה, יש פה את כל הצילום מהחליפה שלי. אתה יכול לראות בדיוק את מה שראיתי שם. אני הולכת לאכול ואז לבקר את ליליאנה, ואם אתה רוצה שאחזור גם לישון פה, אני מצפה שתתקשר לשם להתנצל אחרי שאתה צופה."

היא הסתובבה ויצאה מהדירה.

"רגע, אני צריך ארוחת ערב," הוא קרא אחריה, אך כבר לא היה עם מי לדבר.

לא נורא, הוא יישאר רעב. אדי לקח את השבב, והזין אותו למערכת.

שוב ושוב הוא צפה בכיפות שחלפו על פניהן, ברכס הכביר, בשלט הכחול, במנהרה המתפתלת כלפי מעלה ואז במרחבים הכתומים צהובים. היה ברור לו שזה הכול ציורים על הכיפה. אולי היא לא שיקרה לו בכוונה. אולי הם לקחו אותה לחלק שהכינו במיוחד בשביל זה, אמנות תלת-ממד מתוחכמת. אם היא רק הייתה הולכת הלאה, הייתה מצליחה להגיע לכיפה ולחבוט בה ולהבין בעצמה. אפילו אין אבק באוויר. הם לא טרחו להוסיף שם מכונת אבק כי כל כך מעט אמורים להגיע לשם. אבל איך? איך יוכיח את זה? הקפטן ידאג שליאורה תספר לכולם על מה שראתה. איך הוא הצליח לשכנע אותה לבגוד בו כך?

דמעות הציפו את עיניו של אדי. זו אשתו, אהובתו, והיא בגדה בו. עברה לצד האויב. איך היא לא הבינה שמתמרנים אותה נגדו? הוא הרי הזהיר אותה מראש שזה מה שהם יעשו.

אדי שוב הפעיל את הסרטון, אך מחשבותיו היו בעתיד. מה יעשה? הקפטן לא ירשה לו לצאת מהדירה לפני שיתנער בפומבי מכל הרעיונות. זו תהיה מכת מוות לתנועה שהקים. הוא לא יכול לעשות זאת. אבל אם ייצא מהדירה, אפילו רק כדי לקחת לעצמו קופסת אוכל, הצילומים שלו מהמסדרון יגרמו לתוכנת הזיהוי להתריע שהוא יצא בניגוד להוראות, ובבוקר מישהו יראה את ההתרעה והם יבואו לנעול אותו שם, ולהתקין חריץ בדלת כדי להעביר דרכו אוכל. בייחוד אם ליאורה לא תרצה לחזור.

הוא חייב להגיע לשם, ידע. לעבור במנהרה, לבדוק אם יש ממנה הסתעפות שליאורה לא ראתה. להגיע למישור הכתום הזה ולהמשיך ללכת עד שיגיע לכיפה וימצא את היציאה לכדור הארץ. לא יכול להיות שהיא רחוקה מדי. הרי אין דרך להעלות כלי רכב לשם.

אבל איך יגיע למקום? גם אם יגנוב רכב, הוא לא יודע לנהוג בו. והרכב לא יציית לטביעת האצבע שלו. וזה רחוק כל כך, וללכת עד לשם… אדי החזיר את הסרטון לאחור. הפעם התחיל לחשב מהירות הליכה וכמות האוויר המרבית שניתן לטעון בה את החליפות.

כשהיה מאוחר מספיק והיה ברור שליאורה כבר לא תחזור היום, הוא יצא מהדירה למרות האיסור והלך בדממה למחסן הישן שלו של אגף ד'. הדלת עדיין צייתה לטביעת האצבע שלו, והאורות נדלקו בפנים. אדי שמח לראות שראאד שמר על המקום מצוחצח ומסודר למופת בזמן היעדרו. הוא הלך מייד למקלט, שם ידע שיהיו חליפות חוץ במצב משובח שאחת מהן לפחות מתאימה לו בדיוק. הוא לקח את זו שבמידה שלו, טען אותה באוויר במלואה, ולקח איתו גם בלון מילוי. יותר מזה לא יצליח לסחוב לאורך זמן. הוא החליף את המים לשתייה, והתקשר דרך מערכת הקשר לרוברטה.

"כן?" שאלה רוברטה בקול ישנוני.

"זה אדי."

"אתה יודע מה השעה?"

"תפגשי אותי בבקשה ליד כיפת ניסויי חוץ."

אדי יצא מהמחסן. הוא ידע שלא יניחו לו לעבור במנעל האוויר, אבל הייתה עוד דרך החוצה, חד כיוונית. לא ניתן לחזור בה. רוב האנשים כלל לא ידעו על קיומה, אבל הוא, בתור אפסנאי שהיה צריך לפעמים להביא כלי עבודה מתאימים לכיפת ניסויי חוץ – הוא ידע עליה.

האבק הפך את השימוש במנעל האוויר לכניסה ויציאה לבעיה גדולה. הוא נכנס לכל מקום, סותם את המסננים, מחייב לשטוף את המנעל לאחר כל פתיחה שלו לאוויר של צלמוות. בזמן בניית כיפת מגורים 1, הגדולה והמורכבת מכל הכיפות שנבנו עד כה, נקעה נפשם של טכנאי המנעל בפתיחתו בכל פעם שהיה צורך להעביר חלקי בנייה ממעבדות ההדפסה החוצה. חוקרת נלהבת של כיפת ניסויי חוץ ששמעה אחד מהם מתלונן על כך בחדר האוכל הכריזה על משימה, וכל החוקרים התארגנו ופיתחו מנעל חד כיווני שיאפשר להשליך חבילות אל מחוץ לספינה עם חשיפת אבק מינימלית לרכיביו. אף אחד לא השליך דרכו אדם קודם, אבל תמיד יש פעם ראשונה.

אדי הגיע לכיפת ניסויי חוץ. רוברטה חיכתה לו שם כבר ליד הכניסה וכססה את ציפורניה.

"אני צריך שתכניסי אותי," אמר אדי.

"מה אתה מתכנן לעשות שם?" שאלה רוברטה. "אם תגרום נזק זה יהיה עלי. הקפטן ישלח אותי לנקות שירותים."

"שום נזק, אני נשבע," אמר אדי.

היא נעתרה לו, הגישה את אצבעה ללוחית והקישה את קוד טכנאי החירום שאיפשר לה להיכנס לכל מקום. הדלת נפתחה.

"תודה," אמר אדי, ועבר במנעל האוויר של כיפת ניסויי חוץ, ששימש בימים כתיקונם כמסדרון קצר. הדלת נסגרה אחריו, וזו שבצד השני של המנעל נפתחה. האורות נדלקו באופן אוטומטי, והוא חלף על פני עמדות הניסויים וארונות הציוד וכל המכשור המדעי ופינות העבודה הנטושות בלילה.

מבוקשו היה ממש בקצה הרחוק של הכיפה. המנעל החד כיווני שאפשר להוציא חפצים החוצה ביעילות בלי שיהיה צורך בכל פעם לשטוף את המנעל הגדול בכניסה לספינה. אחד מהחוקרים הנלהבים, גאה ביציר כפיו, הסביר לאדי פעם אחת איך מפעילים אותו. זה היה פשוט להפליא.

אדי לבש את החליפה, אטם אותה היטב ומשך החוצה את ארגז השילוח. הוא הסתכל סביב עד שראה מוט מתכתי שיכול להתאים למטרתו, לקח אותו והתיישב בתוך הארגז כשהוא אוחז היטב בבלון האוויר הנוסף. הוא התכווץ כולו והצליח להידחק פנימה, ואז שלח את ידו האוחזת במוט החוצה, לחץ על כפתור ההפעלה הגבוה, והשליך את המוט. הוא השיב את ידו במהירות, והרכין את ראשו. מנוע קטן נכנס לפעולה, הארגז נע לפנים, אדי שמע חבטות מתכת, וכעבור רגע הארגז נטה על צידו ואדי התגלגל ממנו החוצה עם הבלון. הארגז מאחוריו נמשך בחזרה פנימה, ומערכת הניקוי האוטומטית נכנסה לפעולה כדי לנקות מאבק את כל החלקים שאמורים לשוב לתוך הכיפה.

אדי התרומם והפעיל את הפנס שבראש הקסדה. אפילו בעזרתו לא ראה דבר מלבד אבק מרחף באוויר. זהו, הוא עשה את זה. יצא מהספינה לראשונה מאז שהיה בן 11. הוא הורה לקסדה לנווט בהתאם למסלול שהזין לה שהתבסס על המסלול בשבב הקסדה של ליאורה, הניף את הבלון על כתפו, ויצא לצעוד באפלה.

פרק 11

"המפקד, קרה משהו," אמרה הקצינה הזוטרה.

"מה העניין?" שאל קפטן דרזני שבדיוק הגיע למשרדו ואפילו לא הספיק להתיישב מאחורי השולחן שלו. הוא הסתובב וראה את אחת מקצינות הכוננות עומדת מאחוריו עם מסוף נייד.

"במהלך הלילה קפצה התרעה שהאפסנאי הזה, פולסמן, יצא מהדירה למרות שהוא מרותק אליה. ביקשת שנודיע לך אם זה קורה."

"תתקשרי ותשאלי אותו למה הוא יצא," אמר קפטן דרזני והסתובב בחזרה.

"כבר עשיתי את זה. הוא לא שם."

דרזני שב והסתובב. "אז איפה הוא?"

"יש לי פה את המסלול שלו," אמרה הקצינה.

הוא לקח מהקצינה את המסופון ועקב בהילוך מהיר אחרי המסלול של האפסנאי מהדירה, למחסן הישן שלו ומשם, מחזיק חליפה ובלון עד לכיפת ניסויי חוץ, שם מישהי פתחה לו את הדלת.

"התקשרתי גם לכיפת ניסויי חוץ. הוא לא שם."

התמונה על המסופון המשיכה לעקוב אחרי האפסנאי שהלך לקצה הכיפה ונראה כאילו פלט עצמו החוצה בעזרת מנעל האוויר הקטן למשאות.

"הוא יצא החוצה," אמר דרזני. "לפני כמה זמן זה היה?"

"שמונה שעות."

"חליפה מלאה ובלון אחד…" מלמל דרזני תוך שהוא מחשב בראשו. "אין לו מספיק אוויר כדי לחזור. תקפיצי נהג של רכב חוץ לפגוש אותי במנעל האוויר, ותגידי לו שיעמיס כמה בלוני חמצן. תודיעי למיקונו שיצאתי והיא מחליפה אותי פה ואני צריך עוד…" מבטו נפל על סגן רזי שבדיוק נכנס למפקדה. "מג'ד," הוא קרא, "מקרה חירום. תביא את חליפת החוץ שלך ופגוש אותי במנעל האוויר."

"כן, המפקד," אמר מג'ד ורץ החוצה. גם קפטן דרזני רץ להביא את החליפה שלו.

אדי הלך כל הלילה, כמעט בלי לעצור למנוחה. הוא לא ראה דבר וסמך על תוכנית הניווט שתביא אותו למקום הנכון, עוקב אחרי הקו הישר שהקסדה ציירה על המפה שהקרינה מול עיניו. כמות האוויר הזמין לו הלכה וירדה ולבסוף הוא נעצר והעביר את כל האוויר מהבלון לחליפה, ואז השליך את הבלון. ההקלה הייתה גדולה, והוא החיש את הקצב שלו. הוא קיווה מאוד שכשיגיע יגלה במהירות את היציאה לכדור הארץ כי אחרת לא יהיה לו די אוויר בחליפה כדי לחזור לספינה. כשסוף סוף היום החל להאיר הוא ראה שעדיין אינו קרוב לצוקים כפי שחשב שיהיה. משקל הבלון האט אותו יותר ממה שחשב. הוא הביט מודאג על מד האוויר ההולך ואוזל שוב. המים שלו כבר אזלו. כמובן, המחנק יהרוג אותו הרבה לפני הצמא. הוא כבר היה עייף מאוד, אבל הכריח את עצמו להמשיך. לא היה לו די אוויר כדי לחזור. הוא חייב למצוא את היציאה.

לבסוף הגיע לצוקים והנצנוץ הכחול על רקע האבק הכתום תפס את מבטו. ברור שהם יסמנו את המקום. הוא נכנס למנהרה, הפעיל את אופציית הסורק של הקסדה והתחיל לטפס לאט, בוחן את קירות המנהרה היטב ומחפש דלתות סודיות. חייב להיות כאן משהו, ידע. חייב להיות.

הוא הלך וטיפס, עלה במדרגות, עקב בדיוק אחרי המסלול שליאורה עשתה, סרק בקפידה כל מטר של קיר. מישש, היכה, ודחף, אך לא מצא דבר עד שהגיח החוצה לאותו מישור כתום שנפרש עד לאופק, עם הגבעות וצורות הסלע הבולטות. והאוויר היה נקי! לא היה אבק. אך החליפה אמרה לו שיש אבק, אבק שהוא אינו רואה, ושהאוויר רעיל. אבל הוא כבר כל כך רחוק מהספינה. הוא חייב להיות על גבול הכיפה. חייב להיות. אדי העיף מבט על מד האוויר ונחרד. נותר לו אוויר רק לדקות ספורות. הטיפוס הארוך והמייגע חיסל את מלאי החמצן שלו ביעילות. אם לא ימצא דרך החוצה מהכיפה, הוא ימות. לא נותרה לו ברירה. הוא החל ללכת בקו ישר. אם ילך מספיק, הוא יגיע לכיפה. והיא חייבת כבר להיות קרובה.

רכב החוץ דהר במהירות המרבית שלו לצד טביעות חליפה שהובילו לכיוון המנהרה.

"הוא הלך את כל זה ברגל? בלילה? הוא מטורף?" שאל מג'ד שהביט על הקרקע בהשתאות דרך החלון.

"הוא שכן שלך. לא שמת לב שמשהו לא בסדר?" שאל דרזני.

"לא. הוא ואשתו תמיד היו כל כך נחמדים ושקולים," אמר מג'ד. "איך ההליכה הזו תוכיח לדעתו שאנחנו על כדור הארץ?"

הוא הצביע על פריט כסוף שהיה זרוק על הקרקע ותוך רגע נשאר מאחוריהם.

"פה הוא מילא את האוויר מהבלון," אמר. "מה הוא חשב לעשות כשיגיע למנהרה? להיחנק?"

"לא יודע," אמר קפטן דרזני. הוא ניגש לנהג. "אפשר יותר מהר?" שאל.

"זה הכי מהר שאפשר, המפקד," אמר הנהג.

קפטן דרזני היכה בדופן הרכב. מספיק אנשים אבדו בתאונות. לא צריך גם כאלה שימיתו את עצמם. הוא היה כל כך בטוח שאשתו של האיש תחדיר בו היגיון. היה עליו לנעול אותו בדירה שלו.

כשהגיעו סוף סוף לרכס, הוא קפץ מהרכב, פתח את הקשר שלו לשיא העוצמה וקרא, "פולסמן, זה קפטן דרזני. אתה שומע אותי?"

רק רחשים ענו לו. מג'ד יצא אחריו ואמר, "המפקד, אם הוא כבר למעלה, הוא לא יקלוט אותך מפה."

הוא צדק. דרזני רץ לתוך המנהרה.

אדי הלך ומסביבו המישור הכתום עם גוונים צהובים. הוא חלף ליד אחד הסלעים המוזרים הבולטים מהקרקע, חלקים מהרוח. היה כל כך מדהים להסתכל על הנוף בלי אבק בעיניים. אבל למה הוא לא מגיע כבר לכיפה? כמה גדולה הם בנו אותה? מאחוריו הרכס התרחק, וכבר היה קטן בעיניו והוא לא הבין למה היה נדמה לו קודם שהוא גדול. הוא חזר להביט לפנים, על הגבעות הכתומות, הנהדרות, הזרות – כל כך שונות מהנופים שציפה להם, הנופים שהיה רגיל אליהם מהסרטים. הוא האט את קצב הליכתו. היה עייף כל כך. ומד החמצן המשיך לרדת. הוא כבר היה בתחום האדום מזה זמן מה, אבל זה לא היה חשוב. עוד רגע הוא יתנגש בכיפה שכל זה מצויר עליה. הוא ימצא את היציאה. הוא יראה עצים ירוקים ואדמה חומה מכוסה עשב ומעל שמיים תכולים עם שמש צהובה בתוכם. לא את השמש הלבנה בשמיים האפורים האלה. לא את הנוף החוצני הזה שמישהו צייר לכבודו בראש הכיפה.

קולות חדרו לדממה שמסביבו, לקסדה שלו.

"פולסמן, אתה שומע אותי? זה קפטן דרזני. אני רואה אותך. עצור, זו פקודה!"

אדי עצר, והפנה את ראשו. שתי דמויות במרחק התקרבו לעברו. הם נשלחו לגרור אותו בחזרה, למנוע ממנו להגיע לכדור הארץ. הוא חזר ללכת.

"עצור, פולסמן! אני יודע שאין לך מספיק חמצן. אתה חייב לחזור לכיווננו, כדי שנוכל להעביר לך חמצן."

אדי התעלם. מד החמצן שלו הגיע לתחתית. הוא היה כל כך עייף, אבל המשיך להניע את רגליו צעד אחרי צעד. החליפה הזו חונקת אותו, ידע. ובחוץ האוויר נראה כל כך נקי. הוא עצר, כבר לא היה מסוגל ללכת יותר. עדיין לא מצא את דופן הכיפה. הוא קרס על ברכיו, נושם, אבל לא מרגיש הקלה. כאילו הוא לא נושם בכלל. הוא חייב לנשום. אין לו מה לנשום.

"תחזיק מעמד עוד קצת," קרא הקול באוזניו.

אדי הפנה את מבטו, וראה את הדמויות מתקרבות בריצה. עוד רגע יגיעו. ואז השתנו המראות מול עיניו. הדמויות רצו בין עצים עם גזע חום ועלים ירוקים והשמיים הכחילו, והאדמה סביב הייתה מכוסה בפרחים. ואז חזר הנוף של צלמוות והקסדה הודיעה לו שאין מה לנשום בחוץ ויש אבק שהוא לא רואה ושרמת החמצן בדמו נמוכה הרבה יותר מדי, אבל כעבור רגע צלמוות נעלם והמראות שכל כך רצה לראות חזרו. הוא בכדור הארץ, הבין. זו הקסדה משקרת לו. כשעבר במנהרה הוא מצא את היציאה ועכשיו הוא בכדור הארץ. רק הקסדה ממשיכה להראות לו נופים שלא קיימים כדי שלא יבין ויחזור. אבל הוא התרחק מספיק והקשר עם מרכז השידור נחלש, אז הנוף האמיתי מבליח. הוא נחנק כאן לשווא בתוך החליפה. בכוחותיו האחרונים הוא הניח את ידיו על הקסדה, ופתח את החיבורים.

"פולסמן, לא!" צרח הקול באוזניו. "אנחנו עוד דקה איתך. אל תוריד את הקסדה!"

הם עדיין מנסים להחזיר אותו, אבל הוא יוכיח להם שהוא בכדור הארץ! הוא יסתכל על הנוף ללא תיווך. אדי הוריד את הקסדה ושאף אוויר נקי מלוא ריאותיו. תחושת הבערה בגרונו החזירה אותו לעשתונותיו. הקסדה נפלה מידיו, כשהוא תפס בצווארו. ריאותיו זעקו. הכאב היה נורא, כאילו סכין חותך את חזהו. ראשו פעם ולחץ והכול השחיר מול עיניו, ועדיין לא היה מה לנשום. והוא ידע באותו רגע שכל מה שלימדו אותו בחייו היה נכון. הם לא על כדור הארץ. אין יציאה. אין כיפה. אין עוד דבר.

מג'ד הצעיר רץ ועקף את קפטן דרזני והגיע ראשון לגוף השוכב ללא ניע. הוא הרים את הקסדה הזרוקה. אמנם הבין מייד שכבר מאוחר מדי, אך בכל זאת חיבר את הקסדה למקומה, והזרים מהאוויר שלו לתוך החליפה. דבר לא קרה. הוא חיבר את החליפות, וקרא את הנתונים מהחליפה השנייה. האיש שבתוכה היה מת. קפטן דרזני הגיע גם הוא וכרע לידו.

"מאוחר מדי," אמר מג'ד.

קפטן דרזני התיישב תחתיו.

"מטומטם," הוא מלמל. "למה הוא עשה את זה, האידיוט? אם רק היה חוזר אלינו כשקראתי לו היינו מצילים אותו."

"אולי עכשיו אוסף הטיפשים הזה יבין לאן הדרך שלהם תוביל אותם," אמר מג'ד. הוא קם, העמיס את הגופה על כתפו, והחל ללכת בחזרה. קפטן דרזני ישב עוד רגע מאחור. הפעם הקודמת שרכן על הקרקע בחליפת חוץ ליד גופה עלתה בזיכרונו, והצער על מותה של קפטן ביטה שב והציף אותו. הוא נאלץ להדחיק אותו בכוח. לבכות בתוך חליפה זה אף פעם לא רעיון טוב.

פרק 12

קול בכייה של ליאורה פילח את הדממה. היא ישבה ליד הגופה הנקייה ומסודרת ועטופה בעלי אשכבה שיישלחו עם המת לאגן המיחזור והתייפחה, הדמעות זולגות מעיניה ללא מעצור. ליליאנה חברתה ישבה לידה וחיבקה את כתפיה. הוריו ושני אחיו של אדי ישבו חבוקים בסמוך, המומים מכדי לדבר.

"הדבר האחרון שעשינו ביחד היה לריב," מלמלה ליאורה תוך כדי בכי. "אולי אם הייתי נשארת בדירה…"

"זו לא הייתה אשמתך," אמרה ליליאנה, ומחתה את עיניה הרטובות.

"אבל יכולתי למנוע את זה," אמרה ליאורה. ליליאנה נתנה לה מפית, והיא ניגבה את פניה מהדמעות.

"אז הוא היה יוצא אחרי שהיית נרדמת. זה לא משנה. הוא היה נחוש בדעתו למצוא משהו שלא קיים, ודבר לא היה עוצר אותו," אמרה ליליאנה.

מעט רחוק יותר עמדו ראאד וג'נה, שניהם עגומים. רוזי התקרבה, עיניה אדומות, והניחה על הגופה עלה שגזרה בצורה של נר, שכתבה עליו "הבוס הכי טוב". היא הלכה לעמוד ליד ראאד וג'נה. רחוק יותר עמדו עוד כמה מחבריהם, חלקם היו שייכים לתא הריאליסטים. קפטן דרזני נכנס לחדר. כולם עברו לדום, למעט האבלים הסמוכים לגופה. בפעם הראשונה בחייה ליאורה נותרה לשבת כשהקפטן נכנס, אבל לא היה נראה שזה אכפת לו. גם הוא הניח עלה גזור כנר על הגופה.

"כמעט הצלחנו להציל אותו. היינו כל כך קרובים," אמר בקול שבור.

"אתה מתכוון שרצחתם אותו," אמר קול מאחורי החדר.

דממה נפלה בחדר. אפילו צליל בכיה של ליאורה פסק. כולם נעצו את מבטיהם בשמואל הטכנאי.

"מה אמרת?" שאל קפטן דרזני.

"הוא הוריד לעצמו את הקסדה והאבק הרג אותו? אתה מצפה שנאמין לזה, המפקד?"

"זה מה שקרה. הכול מתועד בצילומים משלוש קסדות," אמר קפטן דרזני.

"כי לערוך סרטונים זה משהו שלא נעשה מעולם," אמר שמואל בלעג. "אני יודע שהרגתם אותו, המפקד. הוא גילה את היציאה מהכיפה לכדור הארץ ודאגתם שלא יוכל לעדכן אותנו. והחזרתם את הגופה כדי להסתיר את זה. אולי הרגתם אותו, אבל לא תצליחו להרוג את מה שהוא ייצג. לא תהרגו את האמת! ועכשיו אתם יכולים להעלים גם אותי, אבל יש כבר אנשים חדשים שימשיכו את המאבק אחרי. ואנחנו לא נעצור, ולא ננוח, עד שנכריח אתכם לגלות לנו את האמת ולשחרר אותנו מהכלא הזה!" הוא הניף את ידיו אל על וצעק, "רוחו של אדי חיה!" ואז הסתובב ויצא מהחדר.

קפטן דרזני עמד קפוא במקומו, הביט אחריו וחש כיצד כל מה שהוא וקודמיו בנו כאן מתחיל להתמוטט.


סוף

תגובות

1 תגובות

  • אלי
    On אוקטובר 16, 2021 1:12 pm 0Likes

    פשוט סיפור נהדר . תודה יעל.

השאר תגובה

דילוג לתוכן