העולם של פולסמן – חלק א'

יעל פורמן                                                          18.9.2021

יעל פורמן היא המחברת של הספרים "ילדי בית הזכוכית" ו"קרעי עולם". סיפורים קצרים שלה התפרסמו באתרים שונים, במגזינים, באסופות "היה יהיה" של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה, ובאסופה Zion's Fiction. בימים אלה יעל עובדת על ההמשך ל"קרעי עולם" ומדווחת ברשת על מצב הקורונה בעולם. הסיפור "העולם של פולסמן" נולד מתוך פעילותה בעמותת "מדעת" והמצב אליו הגיע העולם במהלך מגפת הקורונה. עקב אורכו של הסיפור הוא יפורסם בשני חלקים. החלק השני כאן.

לבסוף, הערה בנוגע לשם אחת הדמויות בסיפור, ליאורה. כזכור, בפרויקט מימון ההמון שבזכותו הוקם אתר פנטסיה 2000, אחת התשורות הייתה דמות בסיפור. השם ליאורה בסיפור שלפניכם "נתרם" ע"י יעל פורמן לפי בקשת ליאורה לרר, כתשורה על תמיכתה בפרויקט.

---

פרק 1

"פקודי היקרים, יום נחיתה שמח לכולנו," בקע קולו של קפטן דרזני מהכריזה. הגיע הזמן לברכת יום הנחיתה המסורתית.

אדי פולסמן הסיר את ידיו מהמקלדת והאזין, כפי שחינכו אותו כל חייו לעשות כשקפטן המושבה מדבר. לידו ראאד ג'קסון הניח לסמרטוט שבו שימן את הצירים של מסילות המגירות במחסן.

"איש מאיתנו לא בחר לחיות כאן," המשיך קפטן דרזני. "כולנו נולדנו כאן, על צלמוות, למציאות שאבותינו בחרו בשבילנו כשהחליטו להגיע וליישב את כוכב הלכת הזה. הם הטילו עלינו את החובה להמשיך את משימתם ולהפוך את פני כוכב הלכת ראויים ליישוב אדם. איש מאיתנו לא ראה במו עיניו את המרחבים הירוקים של כדור הארץ ואיש לא יזכה לראות את מרחבי צלמוות כשיהיו ירוקים. העבודה רבה וקשה ואין לנו ברירה אלא להמשיך בה, כדי שצאצאינו יוכלו להלך בחוץ בלי חליפות ולנשום אוויר נקי ורענן. כל אחד וכל אחת מכם תורמים כפי יכולתכם לקיום האנושי שלנו כאן על צלמוות, ועל זה אני מעריץ אתכם ומודה לכם. אני יודע שלעולם לא הייתי בוחר אנשים אחרים שילוו אותי במשימה הזו. נכון שהחיים שלנו לא זוהרים כמו בסרטים שאבותינו הביאו מכדור הארץ, אבל תמיד כשקשה לכם תזכרו שאנחנו כאן ביחד, ערבים זה לזה. שיהיה לנו חג שמח."

קולו של הקפטן נדם, ואדי חזר לעבודתו. המחשב התריע על מלאים נמוכים של חלק מהמוצרים במחסן והוא תיעדף את סדר הייצור שלהם. מאחוריו שמע את צליל שפשוף המטלית מתחדש.

"אתה יודע שהוא היה איתי בכיתה?" שאל ראאד.

אדי הפנה את ראשו. ראאד, ששימן מסילות מאחוריו, הגיע לעבוד עם אדי במחסן לא מזמן, לאחר שהוא ואשתו עברו לצד החללית של אגפי ד' כדי שבנם הקטן יוכל להשתלב בכיתת גן מתאימה לגילו. רק שבועות ספורים קודם לכן הוא נכנס למחסן של אדי בפעם הראשונה, איש גדול, כהה עור עם שיער קצוץ, גבות עבותות ומבט חודר. הוא הודיע לאדי שיש לו הכבוד לקבל לעבודה איתו את משמן המסילות הטוב ביותר במושבה. שניהם צחקו ולחצו ידיים, ותוך ימים ספורים אדי הבין שראאד היה רציני בהכרזתו. הוא שימן את המסילות מהר כפליים וטוב כפליים מכל אפסנאי אחר שיצא לאדי לעבוד איתו מאז קיבל את ההסמכה. שניהם הסתדרו מצוין בניהול המחסן המשותף. ראאד לא בחל בעבודה קשה כשזו נדרשה והיה מרוצה מהקפדנות של אדי.

"מי? קפטן דרזני?" שאל אדי.

"קראנו לו סתם יאן אז," אמר ראאד. הוא סגר את המגירה שעבד עליה ופתח חדשה שחרקה.

"חשבתי שהוא יותר צעיר ממך," אמר אדי.

"כן, בשנתיים," אמר ראאד, הוציא את המגרה ממקומה, טפטף שמן על הסמרטוט ושימן את מסילותיה. "הוא קפץ שתי כיתות והגיע לזו שלנו. היה איתנו שנה וחצי ואז קפץ עוד כיתה. ואחר כך כבר קפטן ביטה שלפה אותו מבית הספר לתוכנית ההכשרה למפקדים."

"אהבתי אותה, את קפטן ביטה," אמר אדי. כל המושבה התאבלה על מותה בטרם עת של המפקדת הנערצת חמש שנים קודם לכן.

"אני אפילו לא בטוח ממה היא מתה," אמר ראאד.

"תאונה בחוץ, לא?" שאל אדי. "הרי הגופה הייתה במצב גרוע עד כדי כך שלא הראו אותה לפני המיחזור."

"אבא שלי חושב שהיא סבלה מריאות אבק."

"כן?"

"הוא שמע אותה לפעמים משתעלת, והיא הרי שאפה קצת אטמוספרה בחילוץ של אסון הכיפה לפני עשרים שנה. הוא בטוח שזה מה שהרג אותה בסוף, ולא התאונה, ושהם ביימו את התאונה כדי שיהיה לה מוות הירואי. לדעתי הוא מגזים. זה מורכב מדי לביים תאונה רק בשביל זה."

"אולי באמת הייתה תאונה, אבל בלי מחלת הריאות היא הייתה שורדת. המפקדים הרי לא יודו שיש להם חולשות של בני אדם."

הוא פחות חיבב את קפטן דרזני שהחליף את קפטן ביטה, אבל רחש לו כבוד כמו לכל הקצינים והמפקדים. הם היו תמיד המוכשרים ביותר מבין כל אנשי המושבה. לא היה לו ספק שקפטן דרזני מבריק כמו שהייתה קפטן ביטה, אבל הוא לא סמך עליו באותה מידה. קפטן ביטה הייתה אימהית, חמה, דיברה עם פקודיה בגובה העיניים, ומצאה דרכים לומר את האמת הכי קשה באופן נעים ומלא תקווה. הוא האמין לה. האמין בה. יאן דרזני היה מתנשא, מרוחק, התנהג כאילו הוא יודע הכי טוב מכולם. אדי הזכיר לעצמו שייתכן שזה נכון. הרי קפטן ביטה בעצמה בחרה בו למחליפה.

הוא סיים להכין את הרשימה, שלח אותה למעבדת המדפסות והתקשר לשם.

"תלת ממד," אמרה ליאורה בקשר.

"הי, פיקסי," אמר אדי.

קולה של ליאורה התמלא בבת אחת חום, "הי, פוצקי," אמרה. "שלחת לי הפתעה במערכת?"

"זו המוזיקה שאת הכי אוהבת," אמר אדי.

"אני מייד מקליטה את עצמי ומזמינה אותך להקשיב," אמרה ליאורה.

זו הייתה הבדיחה הקבועה שלהם. היא תדפיס את המוצרים החסרים ותזמין אותו לקחת אותם כדי שהטכנאים, החוקרים ואנשי המקצוע שזקוקים להם יוכלו לקבל אותם.

הוא התכונן לנתק, אך ליאורה אמרה, "קפצה לי הזמנה דחופה לחלקי מעטפת. אז ייקח לי קצת זמן."

"זה בסדר, עוד יש לנו מלאי," אמר אדי. הוא תמיד הקפיד להזמין את ההדפסות מספיק זמן מראש כדי לא להיתקע בלי מלאי. תפקידו אולי לא היה זוהר במיוחד, אבל הוא היה נחוש בדעתו לבצע אותו היטב. חייהם תלויים בכך שיהיו די חלקים וחלפים בכל עת. אפילו בורג חסר יכול להביא על מישהו את מותו. קפטן ביטה העניקה פעם את אות הגבורה לאפסנאי שרץ בזמן דליפת אוויר עם יריעות איטום לכיפת חקלאות 3 והצליח להביא אותן בזמן לצוות התיקון. והיו די מהן למניעת קריסת הכיפה, כי אותו אפסנאי דאג שתהייה במחסן שלו כמות גדולה מהדרוש לפי התקנות. אדי למד את הלקח מהסיפור וגם במחסן שלו תמיד הקפיד על מלאי גדול מהדרוש לפי התקנות. אולי יום אחד יזכה להציל אנשים בזכות הבורג הנכון בזמן הנכון. הוא חייך כשדמיין את עצמו מקבל את אות הגבורה מקפטן דרזני והצטרף לראאד בשימון המסילות. מעולם לא נתקעה מגרה במחסן שלו. הוא היה גאה בכך, והקפיד על סבב תחזוקה רבע שנתי בקביעות.

"מצחיק איך החיים שולחים אותך לסיפון הנכון גם אם לא ידעת על זה," אמר ראאד בזמן שעבדו.

"איך?"

"כשהייתי קטן רציתי לעבוד בתחזוקה של חליפות חוץ," אמר ראאד. "לא יודע למה, זה תמיד נראה לי נורא חשוב, ורציתי לעשות את זה. במיונים אמרו לי שאין תקן לזה, אבל בדיוק התפנה תקן אפסנאות אז שלחו אותי לעשות את זה. הייתי מאוכזב, אבל שם במחסן הקודם שלי, של הבדים, פגשתי את ג'נה והתאהבנו. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיה. ואני לא בטוח שזה היה קורה אם הייתי טכנאי חליפות."

"אני וליאורה נפגשנו במיונים למקצועות חוץ," אמר אדי.

"באמת? רצית לצאת לאטמוספרה?"

"תמיד רציתי להיות קצין או איש חוץ או חוקר הארצה," אמר אדי. "אבל לא איתרו אותי בגיל המתאים לקצונה, אז הלכתי למיונים לתפקידי חוץ ושם פגשתי את ליאורה, שגם רצתה אותו דבר. שנינו לא עברנו את המיונים, אבל הכרנו אחד את השנייה," הוא חייך.

"וגם למחקר לא קיבלו אותך?"

"לא היו לי ציונים מספיק טובים. וכשהגיעה ההשמה בדיוק התפנה תקן באפסנאות, אז אני פה. את ליאורה שלחו להיות מדפיסת ציוד."

אזעקה קטעה את השיחה. היו אלה הצלילים המהירים המתריעים מפני פריצה במעטפת החללית המקורקעת וזליגת האטמוספרה הרעילה של צלמוות לשטח המוגן. ראאד פתח מייד את דלת המקלט ואדי בדק שאין איש במסדרון המוביל למחסן שאולי צריך להסתתר איתם. שניהם הסתגרו במקלט המוכן מראש לשהות של כמה ימים. אדי מיקד את מבטו על נורת האזהרה מפני חדירת אוויר חיצוני לתוך המחסן. אם היא תידלק הם ילבשו את חליפות החוץ שבארון. מעולם לא היה לו צורך בזה, אבל הוא תמיד שמר את חליפות החירום ברמת תחזוקה גבוהה.

"יש יותר בזמן האחרון, נכון?" שאל ראאד.

"בגלל הבלאי המואץ שבין סיפון 11ג' ל 17ג'" אמר אדי. "משהו שקשור לאינטראקציה בין האדים מהאגם לאטמוספרה, לשמש ולמתכת של המעטפת. ליאורה מדפיסה להם כל הזמן חלקי מעטפת, אבל הם לא מספיקים להחליף הכול בזמן."

האזעקה פסקה וסגנית המפקד מיקונו אמרה בכריזה: "סיפון 15ג' בודד. כל שאר הסיפונים והכיפות יכולים לחזור לעבודה רגילה."

אחרי הצהריים הוא וליאורה נפגשו במסיבת יום הנחיתה של אגף המגורים שלהם בסיפון 4ד'. השכנים כולם באו, גם ראאד וג'נה ושלושת ילדיהם. הקטן בן הארבע התרוצץ כמו ברק בלונדיני שעובר בין הנוכחים, כשאחיו הגדול רץ אחריו. על קירות החדר הוקרנו צילומי מסיבות אחרות שנערכו בחדרי הקהילה של סיפוני החללית השונים והתחושה הייתה כאילו כל המושבה חוגגת יחד מסיבה אחת גדולה. הצאצאים שלהם יוכלו לעשות את זה עוד כמה מאות שנים. כשמבצע ההארצה יסתיים ואפשר יהיה לצאת מהספינה ללא מיגון ולנשום מלוא הריאות את האוויר בחוץ ללא אבק חונק וללא רעלים. הם התכבדו בממתקים ובמאפים שמטבחי החללית הכינו רק לחגיגות שבהן מותר היה לחרוג מהתפריט הבריא הרגיל. ואז פטפטו עם השכנים ועשו הפסקה כשקפטן דרזני נאם שוב. כמיטב המסורת בכל שנה במסיבת יום הנחיתה, הקפטנים לדורותיהם היו מזכירים באוזני אנשי המושבה את תרומתם של "תומכי המשימה", אלה שעבודתם אינה ישירות בתחום ההארצה או ההישרדות המיידית, אלא מקלה על החיים של כולם. הפעם דיבר על מעבדת הסבון ושתי העובדות והעובד שבה שיצרו את הסבונים בשביל כולם ושמצאו דרך להשתמש במלחים חסרי שימוש עד אז שנותרו ממי האגם לאחר תהליך הטיהור שלהם, וכך לחסוך בחומרים אחרים.

כולם מחאו כפיים.

מוזיקה חזקה בקעה ממערכת הכריזה, ואנשים פרצו בריקודים. ליאורה ניסתה למשוך אותו למעגל הרוקדים, אך הוא נענע בראשו. היא התקרבה אליו וצעקה באוזנו, "אתה רוצה ללכת?"

הוא הנהן, והם יצאו מהאולם. המסדרונות המתכתיים היו ריקים והם הלכו שלובי ידיים בחזרה לדירה שלהם.

"אתה נראה קצת מדוכדך, פוצקי," אמרה ליאורה.

"חשבתי…" הוא אמר, "אני לא יודע למה אנחנו חוגגים את יום הנחיתה כל שנה. מה חוגגים? את זה שאבותינו נחתו בכוכב לכת קטלני לבני אדם וגזרו את דיננו לעבודת פרך? הדור שלנו כבר היה אמור לצאת החוצה, אבל אנחנו עדיין מאריצים. לא בא לי לרקוד."

"לא חייבים," אמרה ליאורה. "נלך לראות סרט במקום זה. רק שנינו."

כשאדי היה בן עשרה הוא חיבב את יום הנחיתה. זה היה יום של גאווה בשליחותם ליישב את צלמוות, להפוך אותו ראוי למגורי אנוש כדי שצאצאיהם העתידיים יוכלו לבטל את הכינוי צלמוות ולתת שם הולם לאֶרֶץ החדשה שלהם. הם היו רוקדים במסיבה ואז רצים במסדרונות ועוברים בין הסיפונים ושרים שירי ספינה ומתנשקים וסופגים צעקות ממבוגרים שרצו שקט. אבל אז כל חלומותיו התנפצו והוא הפך לאפסנאי, תפקיד שהיה יכול למלא גם בכדור הארץ הרחוק. ובכל פעם שצפה באחד הסרטים העתיקים שאבותיו הביאו איתם מכוכב האם של האנושות, זה היכה בו מחדש. העובדה שהוא היה יכול לחיות שם בדיוק את אותם חיים שהוא חי עכשיו – רק בלי להיות מוגבל לתחומי המושבה שחיה בתוך חללית ישנה שמדי פעם מחברים אליה כיפה חדשה. הוא אפילו לא יכול לצאת עם חליפה כדי לחוות את כוכב הלכת שבו הוא חי, כי המשאבים שלהם מוגבלים ונשמרים אך ורק למפקדים ולעובדי החוץ. הוא היה מחוץ לחללית רק פעם אחת מאז שנולד, בטיול גיל 11 המסורתי, וגם אז הם היו דחוקים כולם ברכב השטח והסתכלו על האבק הכתום מבעד לחלון. היה מרתק לראות איך הצמחים המהונדסים שלהם תופסים אחיזה בקרקע, מטהרים את האוויר, מעשירים את האדמה ומכינים אותה לקראת הדור הבא של הצמחים שהפיתוח שלהם היה בעיצומו. אך צפויות עוד מאות שנים במקרה הטוב או עשרות אלפים במקרה הרע עד שיהיה שינוי. גם כשהיה בן 11 הוא הבין את זה מייד. זה לא יקרה בימי חייו.

הם הגיעו לדירתם, וטרחו לאטום את הדלת והחלון למסדרון כאילו צפויה בריחת אוויר כדי לא לשמוע את בני הנוער כשאלה יתחילו להתרוצץ במסדרונות בתום הריקודים. אדי הכין להם שתייה, וליאורה הפעילה את מערכת הבידור. תותי, כפי שהם כינו את המערכת הביתית שלהם, הציעה להם להמשיך לצפות בתכנים שכבר התחילו לצפות בהם או לקבל מבחר אקראי.

"תותי, הציעי לי חמישה סרטים אקראיים עם ציון גבוה," אמרה ליאורה.

אדי בא עם הספלים. תמונות הסרטים הוצגו על הקיר. ליאורה נעצה מבט מפקפק בסרט העליון משמאל. "רחפן קטלני?" היא שאלה.

"יש לו שם נוראי, אבל הוא לא רע. מסביבות שנת 2100 נדמה לי. על מישהו שמעביר את התודעה שלו לרחפן כדי להילחם בחייזרים, אבל אז הגוף שלו מת והוא נתקע בתוך הרחפן. זה נשמע ממש מטופש, אבל עובד בסרט," אמר אדי.

"ראית אותו?"

"בערב האפסנאות הספינתי האחרון," אמר אדי.

"אז אראה אותו בפעם אחרת. את 'מת לחיות' ראיתי בלעדייך. מה זה המופע של טרומן?"

"לא יודע, אבל השם נשמע מעניין. בואי נצפה."

פרק 2

אדי התעורר בבוקר באיחור ניכר. אחרי הסרט היה להם לילה פרוע. אולי פרוע מדי. ליאורה עוד ישנה ומבט בשעון גרם לאדי לחרדה. הם לא שמעו את ההשכמה.

"פיקסי," הוא אמר וטלטל את ליאורה, עד שהיא מלמלה משהו על מדפסת שעולה באש.

"קומי, פיקסי, אנחנו מאחרים לעמדות שלנו."

הם התארגנו במהירות. בחדר האוכל כבר התחילו לפנות את השאריות למיחזור והם בקושי הצליחו לגלגל לעצמם טורטייה עם ממרח שמרים ברגע האחרון. למזלו של אדי ראאד כבר היה במחסן ואמר שחיפה עליו כשאחד הקצינים הגיע לאסוף מקדחה.

"הוא שאל איפה מנהל המחסן השני ואמרתי לו שאתה במעבדת התלת-ממד," אמר ראאד.

"למה קצין הגיע בעצמו לקחת מקדחה?" שאל אדי בתימהון. הוא לא נטה לפגוש אותם לעתים קרובות במחסן שלו. היו להם אנשים בדרג נמוך יותר שיביאו ציוד מהמחסנים, ואם במקרה איש מהם לא היה פנוי הם היו מבקשים מהאפסנאי לבוא ולהביא את החסר.

"לא שאלתי אותו," אמר ראאד, שכבר היה בעיצומה של העבודה המנהלית של הבוקר מול המחשב. אדי לקח את הסמרטוט והשמן כדי להמשיך לעבור על המגירות.

"יצאתם מוקדם אתמול מהמסיבה," אמר ראאד.

"היה רועש ולא התחשק לי לרקוד," אמר אדי. "הלכנו לראות סרט."

"משהו מעניין?"

"מאוד מעניין," אמר אדי תוך כדי שימון קפדני של מסילות. "המופע של טרומן. שמעת על זה?"

"לא. על מה זה?"

"על תינוק שהכניסו אותו לאולפן ענק שנראה כמו עיר קטנה עם שמיים, שמש, ירח, אפילו ים. והוא גדל שם בלי לדעת שכולם סביבו שחקנים. חשב שהוא חי במקום אמיתי. וכל הזמן צילמו אותו ושידרו לכל העולם."

ראאד הפסיק להקליד, הסתובב ונעץ בו מבט.

"הוא לא ידע שכולם מסתכלים על כל מה שהוא עושה?" שאל.

"לא. אפילו התחתן והכול, ולא ידע שאשתו שחקנית שהתחתנה איתו בשביל התפקיד!" אמר אדי.

"ואיך זה נגמר?"

"חבל להרוס את הסרט. סיפרתי לך רק את ההתחלה."

"אני אצפה. מתאים גם לילדים?"

"כן, בטח," אמר אדי.

"פוצקי, חצי מההדפסות שלך מוכנות, אבל שלחו לי עוד הזמנה דחופה לחלקי מעטפת. כדאי שאתה או ראאד תבואו לקחת את הדברים שלכם עכשיו, כי ייקח לי זמן להגיע לשאר," אמרה ליאורה בקשר. היא ארזה את הברגים האחרונים שהמדפסות פלטו בארגז והניחה אותו בראש החבילה המיועדת למחסן של אדי. כשישבה לבדוק אילו חלקי מעטפת היא אמורה להדפיס הדלת למעבדה נפתחה ואחד הקצינים נכנס. ליאורה נתנה בו מבט תמה. הקצינים כמעט אף פעם לא נדרשו למעבדה הזאת. הזמנות סטנדרטיות היו מגיעות דרך המערכת הממוחשבת, ואם היו צריכים משהו בתכנון מיוחד, היו בדרך כלל מזמנים אותה אליהם. הוא התקרב לדלפק וחייך אליה. צעיר שחום עור עם שער תלתלים ועיניים כהות וטובות. סיכת הקצונה שלו נראתה חדשה ולליאורה היה נדמה שלא ראתה אותו מעולם בבית הספר, במסדרונות או בחדרי אוכל. היו כמובן אנשים רבים במושבה שלא יצא לה לראות. בכל זאת, חיו בשלד הספינה הישן כמעט עשרת אלפים איש והעבודה על כיפת המגורים החדשה הייתה בעיצומה. ובכל זאת, הנבחרים שמונו לקצינים נטו לבלוט בילדותם, והוא לא נראה צעיר ממנה בהרבה.

"אפשר לעזור לך?" היא שאלה.

"תהיתי אם את יכולה להדפיס לי בבקשה מסגרת לתמונה," אמר הקצין הצעיר.

"כן, אבל לא ברגע זה. תצטרך לחכות כי קיבלתי הזמנות דחופות לחלקי מעטפת." לא היה שום דבר דחוף יותר מהדפסות של חלקי מעטפת. אפילו אם קפטן דרזני בכבודו ובעצמו ייכנס לבקש משהו מיוחד, הוא לא יקבל שירות.

"אני ממתין בסבלנות," אמר הקצין.

ליאורה עברה על החלקים, ושלחה להדפסה את השלושה הדחופים ביותר. היא וידאה שיש מספיק חומר במדפסות, ואז ניגשה אל הדלפק שהקצין המתין מאחוריו בדממה.

"יש לי כמה דקות עד שהחלקים הראשונים יהיו מוכנים, אז תסביר לי בדיוק מה אתה צריך, ואני אדפיס לך את זה מחר," אמרה ליאורה.

"רק מחר? כבר לקחתי מקדחה מהמחסן בשביל זה."

"אני לא אספיק להדפיס היום שום דבר חוץ מחלקי המעטפת," אמרה ליאורה. היא פתחה הזמנה חדשה במחשב ושאלה, "באילו מידות אתה צריך את המסגרת?"

במקום לומר את המידות הוא שלף דף מגולגל, פרש אותו בחיוך גאה והראה לה את הציור הילדותי של אבא, אמא וילדה קטנה בתוך דירה סטנדרטית של הספינה. ליאורה חייכה חיוך מאולץ.

"הבת שלי ציירה את זה," אמר הקצין למקרה שהיא לא הבינה את זה בעצמה.

"זה מקסים," אמרה ליאורה, לקחה את הדף והעבירה אותו בסורק.

"אני אוכל לעבוד על זה מחר, אם לא יהיו עוד הזמנות דחופות יותר," אמרה כשהחזירה לו את הציור. "יש העדפה לסוג מסוים של מסגרת?"

"מה שייראה לך מתאים," אמר הקצין.

"מה השם שלך?" שאלה ליאורה.

"מג'ד רזי," אמר הקצין. "ואת?"

"ליאורה פולסמן," השיבה ליאורה והקלידה את שמו בטופס ההזמנה.

"לא אמורים להיות שני עובדים במעבדה?" שאל מג'ד.

"השותפה שלי ילדה לפני שבועיים," אמר ליאורה.

"בטח קשה לתפעל את המעבדה לבד."

"אני מסתדרת בינתיים. אם יהיה עומס גדול מדי, היא תבוא עם התינוקת לעזור קצת."

"יש לך ילדים?" שאל מג'ד.

"עוד לא. אנחנו מנסים," אמרה ליאורה.

"אם אתם מנסים הרבה זמן, אפשר לבקש עובר קפוא."

ליאורה ניסתה בכל כוחה לא להישמע קצרת רוח. "בעלי מעדיף ילד שדומה לפחות לאחד מאיתנו. תשמע, המפקד-"

"מג'ד," אמר מג'ד. "אני לא בתפקיד כאן."

"מג'ד, עוד רגע החלק הראשון ששלחתי להדפסה יהיה מוכן ו-"

הוא שוב נכנס לדבריה, "אל תתני לי להפריע לך בעבודה החשובה. אם את צריכה לגשת למדפסת, אני אמתין בסבלנות."

איך נפטרים מהחצוף הזה בנימוס? למזלה הדלת נפתחה ואדי נכנס, דוחף עגלת משא לפניו.

"או, בעלי הגיע," היא אמרה בהדגשה וחייכה לאדי את החיוך הכי זוהר שלה.

"באתי לקחת את הדברים למחסן," אמר אדי.

"זה כבר מוכן פה בערמה," אמרה ליאורה, "אבל לפני שאתה לוקח אותם אני צריכה שתישאר פה כמה דקות ותשגיח על המכונות. אני רוצה להפעיל הדפסה ארוכה של חלק דחוף ואז לרוץ להביא לי צהריים בקופסה לאכול בזמן שהמכונות מדפיסות."

אדי קימט את מצחו. לא עדיף שהוא יביא לה כבר אוכל? אבל כשראה את המבט רב המשמעות שנעצה בקצין הוא הנהן ואמר, "בטח, פיקסי."

ליאורה פנתה בחזרה למג'ד ואמרה, "אם תסלח לנו, אני צריכה להראות לבעלי איפה משהים את ההדפסה אם משהו נראה לא טוב. אודיע לך כשהמסגרת תהייה מוכנה."

סוף סוף הוא הבין את הרמז, הודה לה והלך. אדי נעץ מבט תמה בדלת הנסגרת.

"מה היה העניין?" שאל.

"ראית אותו פעם?" שאלה ליאורה.

"לא. הייתי אמור?"

"הוא קצין בגיל שלנו, ואני די בטוחה שמעולם לא ראיתי אותו. מוזר."

"ומה הבעיה איתו?"

"דוחף את האף. בא לבקש מסגרת לתמונה שהבת שלו ציירה והתחיל לייעץ לי לבקש עובר קפוא כדי שיהיו לנו ילדים."

קולו של אדי התרומם. "מה?"

"וזה אפילו לא מה שהכי הפריע לי," אמרה ליאורה. "כבר כשהוא נכנס אמרתי לו שקיבלתי הזמנה של חלקי מעטפת. קצינים אמורים לדעת שזה הדבר הכי דחוף. אבל הוא שאל אם בטוח שאני לא יכולה להדפיס לו את המסגרת היום כי הוא כבר לקח מקדחה מהמחסן. כאילו שזה חשוב."

עיניו של אדי התכווצו. "הוא זה שלקח את המקדחה?"

"אה, את המקדחה הוא בטח לקח מהמחסן שלך," אמרה ליאורה.

"כן, בבוקר לפני שהגעתי. והוא התחיל לחקור את ראאד למה הוא לבד במחסן. אז הוא אמר לו שאני כאן. ועכשיו הוא בא אליך. מוזר מאוד."

"גם אותי הוא חקר למה אני לבד, וככה הגענו לתכנון המשפחה שלנו… אוף…"

"אז מה רצית להראות לי?"

"זה היה כדי לסלק אותו. תביא לי קופסת אוכל? נראה לי שזה עדיף."

"בטח."

אדי דחף את העגלה לפניו, מהורהר, בדרך חזרה למחסן. קצין שאיש מהם לא ראה מעולם מגיע באותו בוקר גם למחסן שלו וגם למעבדה של אשתו? ועוד חוקר אותה בחוצפה שכזו? כשהגיע בחזרה למחסן שמע רחש מהמצלמה הקבועה של המסדרון מעל ראשו, כאילו העינית שלה זזה כדי להתמקד בו. הוא עצר והביט בכדור הקטן הבולט מהתקרה. כל המסדרונות היו מצולמים כל הזמן, כמובן, אבל אף אחד לא אמור להסתכל בשידורים האלה למעט במקרה חירום. אדי הסתכל לכל הכיוונים. הכול היה רגוע, כנראה מישהו במקרה שיחק בבקרות. הוא נכנס למחסן. ראאד יצא לצהריים והוא סידר את המוצרים החדשים במגירות ותיעד הכול במחשב.

"שלום!" הכריז קול מוכר מהדלת. אדי שהיה מרוכז מאוד קפץ בכיסאו ונעץ מבט מבוהל בנכנס. זה היה הקצין החצוף שהטריד את אשתו קודם.

"זה אתה," אמר הקצין. "אז אתה מנהל המחסן השני? בעלה של המדפיסה?"

"כן. מה אתה רוצה?" שאל אדי.

"לשאול אם זה בסדר שאחזיר את המקדחה רק מחר או מחרתיים, אחרי שאשתך תכין לי את המסגרת."

אדי בדק כמה מקדחות עוד יש במחסן.

"אין בעיה," אמר, משראה שיש לו עוד שלוש זמינות.

"תודה," אמר הקצין.

"אתה צריך עוד משהו?"

"לא עכשיו, תודה. בטח אחזור בימים הקרובים לבקש עוד דברים. אני ואשתי עברנו לסיפון הזה היום בבוקר. מנסים להתארגן."

"אה. אז אה… ברוכים הבאים," אמר אדי ללא חדווה גדולה.

"תודה! ברוכים הנמצאים," אמר הקצין, נופף בידו והלך.

אדי חזר לעבודתו. הוא שנא כשהוציאו אותו כך מהריכוז. זה היה עלול לגרום לו לטעות בהזנת הפריטים למחשב.

בערב ליאורה הלכה לעזור לשותפה שלה עם התינוקת, ואדי היה לבד בדירה שלהם. הוא התכוון לצפות בסרט ההוא שליאורה ראתה בלעדיו, "מת לחיות", אבל מבלי משים בחר שוב ב"המופע של טרומן".

פרק 3

"הי, הוא בחדר האוכל שלנו," אמרה ליאורה.

"מי?" שאל אדי שהיה שקוע בסלט העדשים שלו.

"הקצין המעצבן מאתמול," היא החוותה בתנועה קלה לימינם. הקצין מג'ד ישב שם בסמוך לאישה בהירת עור, מלוכסנת עיניים וכהת שיער. בגבה אליהם ישבה ילדה ג'ינג'ית כבת ארבע. אולי ילד? אדי לא היה בטוח.

"הוא עבר במחסן בצהריים ואמר לי שהם עברו לגור פה," אמר אדי.

"עכשיו אני מבינה למה הוא הרשה לעצמו לייעץ לי לגבי עוברים קפואים," אמרה ליאורה. "סביר שהילדה הזו נולדה מעובר קפוא."

"בזמן האחרון המפקדים ממש מנסים לשכנע אנשים להשתמש בעוברים מכדור הארץ," אמר אדי. "יכול להיות שהם חוששים שהעוברים מתקרבים לפקיעת התוקף שלהם?"

"זה באמת חשוב להגדיל את המגוון הגנטי של האוכלוסייה," אמרה ליאורה.

"אבל זה נראה מוזר שלהרבה אנשים יש ילדים שכל כך לא דומים להם."

כאילו תכננו את כניסתם מראש כדי להתאים לדבריו, ראאד, ג'נה ושלושת ילדיהם נכנסו לחדר האוכל. אדי נופף בידו וראאד החזיר ברכת שלום. המשפחה שמה פעמיה למזנון.

"תראי את ראאד וג'נה למשל," אמר אדי והנמיך את קולו, "שני הילדים הגדולים כהים כמו ההורים והקטן לבן לגמרי ובלונדיני. זה נראה מוזר."

"אז מה?" שאלה ליאורה. "אתה לגמרי מגזים. זה גם באופנה עכשיו להשתמש בעוברים מוקפאים והם תמיד מגרילים אותם, אז זה יהיה יותר ויותר נפוץ – ילדים שלא דומים להורים. ואז גם הילדים עצמם לא ירגישו יוצאי דופן. אפילו בדור שלנו לדעתי זה היה כבר מספיק נפוץ. ליליאנה מהמעבדה שלי בעצמה הייתה עובר קפוא."

"באמת?"

"היא סיפרה לי שכאשר הייתה בת 16 היא ביקשה פרטים על ההורים הביולוגיים שלה. אמרה שהם באו מארץ בשם קוריאה על כדור הארץ. תורמת הביצית הייתה אסטרונומית שמשאת נפשה הייתה שצאצאים שלה יחיו על כוכב לכת אחר ותורם הזרע היה כימאי שגם הוא חלם על אותו דבר. היא מאוד התרגשה לגלות שהיא הגשמה של חלום של הוריה הביולוגים."

"עוד מעט תגידי לי שגם את רוצה תינוק מעובר קפוא."

"אם לא יצליח לנו בחודשים הקרובים באופן טבעי, אני לא שוללת את זה."

כשאדי הגיע למחסן שוב השמיעה מצלמת המסדרון רחש כשחלף על פניה. הוא עצר ונעץ בה מבט מהורהר. העינית שלה זזה אחריו. הוא היה בטוח. למה היא זזה פתאום? הוא עמד והביט בה, ולאחר דקותיים רחש העינית המסתובבת נשמע שוב, כאילו התעייפה מלהביט בו. או כאילו מישהו שם לב שהוא מסתכל.

"במה אתה בוהה?" שאל ראאד שהגיע אחריו.

"המצלמה. העינית שלה זזה בדיוק כשעברתי, ולא בפעם הראשונה."

"הן זזות כל הזמן."

הם נכנסו יחדיו למחסן.

"הקצין הזה מאתמול עם המקדחה," אמר ראאד, "מסתבר שהבת שלו בגן עם דוני. הם עברו לפה מאותה סיבה שאנחנו עברנו, אבל לא בטוח שהם יישארו פה בשנה הבאה. הוא אמר שאולי הם יעברו לכיפת המגורים החדשה כשהיא תיפתח. רוצים שהוא יהיה שם בצוות המנהלי וזה נראה לו מעניין להיות מהראשונים שהולכים לגור מחוץ לגבולות הספינה."

"פריווילגיות של קצינים," סינן אדי. אנשים כמוהו וכמו ראאד היו צריכים תקן מקצועי פנוי כדי שיאשרו להם לעבור לגור בסיפון אחר. אבל הקצינים היו גמישים בהרבה. הם יגידו לאן הם רוצים לעבור וימצאו להם כבר הצבה.

הוא התיישב מול המחשב לעבודה המנהלית של הבוקר, וראאד הלך להמשיך בתחזוקת המגירות. "ראינו אתמול את הסרט שהמלצת עליו," אמר.

"ואהבת?"

"היה מעניין," אמר ראאד. "המחשבה הזו שאולי בעצם כל החיים שלך נשלטים על ידי מישהו אחר. ואתה אפילו לא יודע. ג'נה אחר כך שאלה איך זה שהוא לא הרגיש שאנשים מתנהגים מוזר כל החיים שלו. אבל אז היא אמרה שבעצם מבחינתו זה תמיד היה ככה. הוא גדל לזה. אם הכול מוזר אז בעצם שום דבר לא מוזר, נכון?"

"בדיוק," הסכים אדי. "זה מה שכל כך גאוני בסרט. איך הוא יכול להבין בעצם שתנאי החיים שלו כל כך מוזרים, אם הוא לא מכיר שום דבר אחר? בלי התקלות האקראיות הוא לעולם לא היה חושד שכל חייו הם מניפולציה של ההפקה. ואם באמת היה נולד לו שם ילד, אולי גם הילד היה חי כך. הייתה נוצרת שושלת שלמה שלא יודעת שהיא חיה בעולם מלאכותי."

"זה גורם לך לחשוב, אה?" שאל ראאד. "מה אם אותנו היו מצלמים כל הזמן ולא היינו יודעים את זה?"

אדי הציץ החוצה. מהזווית שישב בה יכול היה לראות את מצלמת המסדרון.

"אבל באמת מצלמים אותנו," הוא מלמל.

"מה?" שאל ראאד.

אדי קם וסגר את דלת המחסן, שתסתיר מפניו את מצלמת האבטחה. "כלום…" אמר וחזר לעבודתו.

דלת המעבדה נפתחה ואישה בעלת שיער שחור קצוץ והבעה קשוחה נכנסה פנימה. זו הייתה סגנית המפקד סוואלה מיקונו וליאורה קפצה לעמידת דום.

"נוח," אמרה מיקונו וסימנה באצבעה. צעיר כבן 17 נכנס אחריה. מיקונו העיפה מבט בלוח שבידה. עיניה לא היו לגמרי מלוכסנות, אבל גם לא עגולות. גם עורה כאילו לא החליט אם הוא חום בהיר, אדמדם או צהבהב. מיקונו נראתה כמו מיזוג גנטי של אנשים מכל רחבי כדור הארץ.

"את הטכנאית ליאורה פולסמן, נכון?" שאלה.

"כן, המפקדת," אמרה ליאורה.

מיקונו חייכה חיוך קטן כמנסה להשרות אווירה רגועה בחדר ולשדר שאין לליאורה מה לחשוש מהביקור רם הדרג. היא הייתה בת 32, וממלאת מקומו של קפטן דרזני, אם ייבצר ממנו למלא את תפקידו. לא עלתה בדעתה של ליאורה שום סיבה שהיא תטריח את עצמה לאחת ממעבדות התלת-ממד של המושבה.

"תכירי את איגור דז'נק," אמרה והחוותה על הצעיר שעמד מאחוריה. "איגור, זו ליאורה פולסמן, הבוסית החדשה שלך."

"נעים מאוד," אמר איגור בזמן שליאורה אמרה, "מה?"

"סגן רזי דיווח שאת מתפעלת לבד את המעבדה בזמן שהשותפה שלך בבית עם התינוק החדש. איגור קיבל השמה של טכנאי הדפסת תלת-ממד וסיים לפני כמה ימים את הקורס המקצועי. הוחלט להציב אותו כאן כמתלמד עד שהשותפה שלך תוכל להשאיר את התינוק להשגחה בתינוקייה בשעות העבודה. הוא גם יעזור לך עם העומס וגם יתנסה בתפקיד בהשגחתך."

ליאורה תהתה מדוע המהלך לא תואם איתה מראש אבל אמרה רק, "כן, המפקדת".

"אם את תוהה למה ליוויתי אותו לכאן בעצמי," אמרה מיקונו, "זה כי התכוונתי גם כך לבוא לשוחח איתך. כיפת המגורים החדשה אמורה להיות מוכנה בעוד כמה חודשים. זו תהיה הפעם הראשונה שבני אדם יגורו מחוץ לגוף הספינה, בעצם ההתיישבות האמיתית הראשונה שלנו על פני הקרקע, בצורה שאנחנו עוד לא מכירים. ולפחות בשלב הראשון אנחנו רוצים שיגורו שם אנשי המקצוע המובחרים מכולם. לכן לקחתי על עצמי את איוש הכיפה ושיבוץ אנשי המקצוע לעבודה. בין השאר תהיה שם מעבדת תלת-ממד שתשויך לכיפה, ויהיה צריך לאייש אותה. טכנאי ההדפסה של הכיפה חייבים להיות הטובים ביותר, כאלה שיכולים להגיב במהירות ובלי טעויות לכל דרישה לחלקים, בייחוד חלקי מעטפת. יש כרגע שלושה טכנאי הדפסה עם גיליון ביצועים מושלם ואת אחת מהם. האם תהיי מעוניינת לעבור לגור בכיפה החדשה ולנהל את המעבדה שם?"

ליאורה לא הצליחה להוציא הגה מפיה ורק לטשה מבט במיקונו. לעבור לגור בכיפה החדשה? הרעיון אפילו לא חלף במוחה עד עכשיו. היא מעולם לא חשבה שמישהו יציע לה דבר כזה. יהיו שם בתים של ממש, מרווחים יותר מדירות המגורים של הספינה. רחובות אמיתיים. גינות קטנות עם צמחים ירוקים מייצרי חמצן כמו בסרטים ובסדרות מכדור הארץ. עד עכשיו חשבה שהדיירים שם יהיו בעיקר חוקרים, קצינים, עובדי חוץ. לא טכנאים פשוטים כמוה.

"זה נשמע נהדר…" קולה נשבר, והיא התעשתה ואמרה, "אני צריכה לשאול את בעלי אם הוא רוצה לעבור לשם. אני לא יכולה להחליט בשביל שנינו."

מיקונו חזרה להביט בלוח שלה, והניעה את אצבעה מעליו.

"בעלך הוא אדי פולסמן, אפסנאי, נכון?"

"כן."

"גם גיליון הביצועים שלו טוב. כרגע מתוכננים שני מחסנים בכיפה ועדיין לא איישנו אותם. אז דברי איתו על זה ואם תהיו מעוניינים, נשבץ אותו לעבודה באחד המחסנים החדשים ותקבלו שם דירה מתאימה. תודיעי לי בימים הקרובים?"

"כן, המפקדת," אמרה ליאורה.

מיקונו יצאה וליאורה נותרה עם הנער שהביט בה בהערצה אחרי ששמע את השבחים של מיקונו. היא הזמינה אותו לסיור במעבדה.

כשכבר התכונן לצאת ראה אדי שליאורה שלחה לו הודעה במערכת וביקשה ממנו להביא אוכל מחדר האוכל כדי שיאכלו ביחד בדירה. הם צריכים לדבר בדחיפות על משהו בפרטי.

כשהיא נכנסה לדירה שלהם עיניה נצצו. הוא עצר את הסרט בו צפה בפעם השלישית כבר, מיהר להגיש לה את קופסת האוכל שלה, פתח גם את שלו ומזג מיץ מהמקרר הקטן לשתי כוסות.

הם התיישבו משני צידי השולחן והוא הכין את עצמו לבשורה שהיא בהיריון.

במקום זה היא סיפרה לו בעיניים נוצצות על הצעתה של מיקונו שיעברו לכיפת המגורים החדשה.

"היא אמרה שגיליון הביצועים שלי מושלם! שאני בין שלושת המדפיסים הכי טובים במושבה!" היא אכלה סוף סוף מהאוכל שלה, וההתרגשות כמעט גרמה לה להיחנק. אדי קפץ וטפח על גבה. היא שתתה מהמיץ.

"אבל למה היא באה למעבדה שלך במקום לזמן אותך לשיחה במפקדה?" שאל אדי.

"כי אני לבד במעבדה עכשיו ולא יכולה לצאת. בשביל זה גם הביאו לי מתלמד. אולי התכנון הוא לתת לליליאנה לנהל את המעבדה כשאני אעבור לכיפת המגורים והוא יישאר כטכנאי שני שלה."

אדי חזר והתיישב.

"נראה לי משונה," אמר. "קודם מגיע הקצין החדש החצוף הזה, שעדיין לא החזיר את המקדחה, ושמעוניין לעבור בעצמו לכיפה החדשה, והוא שואל אותך שאלות חצופות, ואז מסתבר שיש לו דיבור ישיר עם מיקונו כאילו אין הבדל של איזה שמונה דרגות ביניהם, ופתאום מציעים לנו גם לעבור למרות שאנחנו לא בדרג גבוה במושבה וכל זה כשמצלמת האבטחה מחוץ למחסן מתחילה לעקוב אחרי."

"לעקוב? מה? מצלמה?" התבלבלה ליאורה.

"המצלמה במסדרון התחילה לעקוב אחרי," אמר אדי.

"למה שהיא תעשה דבר כזה?"

"אני לא יודע. וזה לא מוזר שהציעו לי לעבור רק כי הציעו לך?"

"לא. הם הרי יודעים שאנחנו נשואים."

"אבל היא לא הציעה מייד לשנינו. היא גילתה שגם גיליון הביצועים שלי טוב מספיק בשביל הכיפה החדשה, רק אחרי שהיא דיברה איתך. לא טרחה לבדוק מראש."

"הם עוד לא הגיעו לאייש את המחסנים," אמרה ליאורה. "הם הולכים לפי הסדר. כנראה מעבדת התלת-ממד קודם ברשימה."

"ברור," אמר אדי בעוקצנות, "הרי המעבדה יותר חשובה מהמחסן."

מצחה של ליאורה התקמט. "כן, אני חושבת שכן. בלי המעבדה כולם ימותו. מה אתה נעלב מזה ככה?"

אדי לגם מהמיץ שלו. לכאורה, יש הסברים הגיוניים לכול. אבל זה היה נראה לו קל מדי. פשוט מדי.

"חשבתי שתשמח שמעריכים אותי," הוסיפה ליאורה.

אדי כמעט נחנק מהמיץ שלו, כשהבין איך נשמעו התלונות שלו. "אני מצטער. יצא לי ממש עקום. אני מאוד שמח בשבילך, ואת באמת מעולה בעבודה. ברור שהם שמו לב. אני עוד זוכר אילו טעויות עשו לי בהדפסות במעבדה אחרת כשפעם אחת היה אצלכן יותר מדי עמוס."

ליאורה חייכה, אבל הוא לא היה בטוח שהיא באמת סולחת לו.

"אז מה נגיד להם? ככל שאני חושבת על זה יותר, זה יותר מוצא חן בעיני," אמרה ליאורה.

"אני לא יודע…" מלמל אדי.

"למה לא?"

"זה נורא ירחיק אותנו מההורים. אנחנו עכשיו גרם מדרגות אחד מהם. הכיפה מתחברת בצד השני של הספינה דרך אגף ב'. אולי נקבל דירה בצד הרחוק של הכיפה. חבל להתרחק דווקא כשיהיו לנו ילדים."

פניה של ליאורה נפלו. "אולי תחשוב על זה קצת לפני שאתה ישר שולל?" שאלה.

הוא לא האמין שציער אותה בפעם השנייה באותה שיחה. "בסדר. היא אמרה שיש לנו כמה ימים לחשוב על זה, נכון?"

הם סיימו לאכול בשתיקה.

"מה ראית בתותי כשנכנסתי?" שאלה ליאורה, כשניקו את הקופסאות.

"את המופע של טרומן."

"שוב?"

פרק 4

קול צרוד נבחני אמר, "אני צריך 500 ברגי פיליפס 10 מ"מ קוטר 2 מ"מ עם ראש שטוח מספר 3."

אדי, שעבר על כל ערכות התחזוקה לחליפות לוודא שהן מלאות, הפנה את ראשו לקדמת המחסן ונאנח. זה היה שמואל, הטכנאי הקצת מסובב, שתמיד עשה למחסן צרות ושכח להחזיר עודפים וכלי עבודה. אדי מיהר קדימה לפני שראאד, שישב מול המחשב, יסכים לתת לשמואל את כמות הברגים המופרזת. ראאד עוד לא נתקל בו ולא ידע שעליו להיות מאוד זהיר עם הטיפוס הזה.

"הי שמואל," אמר אדי.

"הי אדי," אמר שמואל, ונעץ בו את המבט חסר המצמוצים שלו.

"תכיר את ראאד," אמר אדי. "הוא עובד איתי פה עכשיו. למה אתה צריך 500 ברגים?"

שמואל הניח מכשיר קטן על הדלפק. "צריך להחליף את כל אלה. בכל סיפון 16," אמר.

"מה אלה?"

"חיישני לחץ אוויר. דור חדש."

"ואתה לא יכול להשתמש באותם ברגים?"

"לא יודע. אלה של המכשיר הזה היו דפוקים כבר. נשברו כשהוצאתי אותם," אמר שמואל, והשליך את חלקי הברגים על הדלפק ליד המכשיר שלו.

ראאד בינתיים העלה את דף הפריט המבוקש על המסך. היו להם במחסן רק 703 חתיכות, ואדי לא התכוון לבזבז כל כך הרבה מהם על הטכנאי הרשלן.

"ניתן לך עכשיו 50," אמר אדי. "אני בטוח שבחלק מהמכשירים האחרים הברגים בסדר. אבל אם לא, אז תחזור מחר וניתן לך עוד. אי אפשר לתת לך את כל המלאי שלנו בבת אחת, ואולי בכלל לא תצטרך אותו."

"טוב," אמר שמואל.

ראאד הרים את המכשיר והביט בו מקרוב.

"זה חיישן לחץ אוויר?" שאל. "חשבתי שהם נראים אחרת."

"החדשים נראים יותר מוזרים," אמר שמואל. "קצין האלקטרוניקה אמר שהם מעבירים הרבה יותר מידע."

"כמה מידע חיישן לחץ אוויר כבר צריך להעביר?" מלמל ראאד.

"אני חושב שהכניסו בחדשים עוד משהו חוץ מחיישן לחץ אוויר," אמר שמואל. "הישנים עובדים טוב. אילו זה היה תלוי בי, לא הייתי מחליף אותם. והחדשים יותר גדולים."

"אולי זה גם מנתח הרכב אוויר?" הציע ראאד.

"זה מה שאמרו," אמר שמואל. "עוד בקרה על כמות החמצן באוויר. אבל אני חושב שלא אמרו הכול."

אדי פנה למגרה של הברגים המבוקשים, אך צפצוף מדאיג נשמע מהמחשב. הוא הסתובב וראה את המסגרת האדומה מהבהבת.

"אדי, עזוב את הברגים," קרא ראאד.

"מה זה?" שאל אדי.

"הזמנה דחופה מכיפת ניסויי חוץ. נראה כאילו הם הצליחו להשמיד לעצמם ארונית ציוד ובמחסן של אגף א' אין מספיק מלאי בשבילם. בוא נעמיס את העגלה."

ראאד העלה את הרשימה על מסופון, והם הסתערו על המגירות. ברור שבאגף א' אין מספיק מלאי, חשב אדי תוך כדי עבודה. ניהלו את המחסן ההוא אפסנאים רשלנים שכבר זכו לכמה נזיפות בתיקם האישי. וברור שהעבודה תיפול על אלה שמקפידים על מלאי תקין אפילו אם המחסן שלהם בצד הרחוק של הספינה. וברור שניסויי חוץ ינצלו את הפריבילגיות שלהם כדי להריץ את האפסנאי אליהם במקום לשלוח מישהו לקחת את הדברים מהמחסן, כאילו זמנו של האפסנאי חשוב פחות מזה שלהם. אבל הזמנה דחופה היא דחופה, ואדי לא התכוון לתת לאף אחד שטוען שההזמנה שלו דחופה להמתין דקה יותר מהמינימום הדרוש. הם מילאו את הארגזים במהירות.

"אני אקח את זה," התנדב.

"סבבה, אני אעדכן במחשב ואטפל בברגים של הטכנאי," אמר ראאד.

אדי דחף את העגלה החוצה מהמחסן ורץ איתה במבוך המסדרונות של סיפון 4, עד שהגיע לאגף א' וירד במעליות לסיפון 1 ומשם שעט בשלושה מסדרונות עד החיבור לכיפת ניסויי חוץ, שם מצא את הדלת חסומה. הוא לחץ על כפתור הקשר תוך שהוא מתנשם לאחר הריצה עם העגלה הכבדה.

"מי זה?" נשמע קול עמום מלווה ברעש רקע מחריד. מה קורה שם?

"אפסנאות עם הציוד הדחוף שהזמנתם," אמר אדי.

"מעולה, אני מכין את מנעל האוויר בשבילך," אמר הקול בקשר.

מנעל האוויר? יש להם פריצת מעטפת? אולי זה באמת דחוף והם באמת לא יכלו לבוא לקחת את הציוד. הוא התחרט על המחשבות הרעות שחשב עליהם.

הדלת לפניו נפתחה, והוא דחף פנימה את העגלה. דרך הדלת הבאה עם חלון הזכוכית ראה דמות בחליפת חוץ ממתינה לו. הוא השאיר את העגלה וחזר לשטח הספינה. הדלת נסגרה והוא ראה בחלון את הדלת השנייה נפתחת, אבק כתום מילא את החדר, והדמות בחליפה נופפה לו בידה ולקחה את העגלה.

"תודה," אמר קול בקשר. "נחזיר לכם את העגלה מחר!"

"אני צריך חתימה על הציוד," אמר אדי, אבל הקשר כבר מת ואיש לא השיב לו. וממילא כנראה אין להם פנאי לחתום כשהם מתמודדים עם פריצת מעטפת. הוא יאלץ לסמוך על התיעוד הממוחשב. הסקרנות אכלה בו עכשיו והוא חיפש חלון תצפית שמשקיף על הכיפה. היה אחד קרוב למעגן הכניסה לספינה, והוא שם פעמיו לשם, ועלה במדרגות לחצי הקומה שהובילה למרפסת הגדולה המשקיפה על מעגן הכניסה. בקצה השני שלה הייתה גישה לחלון שהשקיף על כיפת הניסויים, ואדי ניגש אליו והביט. הכיפה הייתה פרוצה והאנשים בפנים פרשו יריעת איטום גדולה. בחוץ דמויות בחליפות ניסו לעצור דליפה של נוזל כלשהו מתוך הכיפה. כשהביט ראה חלק מהמכשירים שהביא בעגלה מושלכים החוצה מתוך הכיפה. האנשים בחוץ לקחו את המכשירים והשתמשו בהם כדי לעצור את הדליפה. אחרים סייעו מבחוץ לאלה שפרשו את יריעת האיטום. אדי המשיך להסתכל מרותק בעבודה המפרכת בחליפות בתוך האבק הכתום המתעתע. אמנם החלום שלו כשהיה נער היה להיות אחד מהאנשים האלה, אך ברגע זה שמח שהוא כאן בפנים ולא שם בחוץ.

לבסוף נעצרה הדליפה ויריעות האיטום נפרשו כיאות. העבודה בפנים עוד נמשכה, אבל ששת האנשים שבחוץ פנו לחזור והתקרבו לאדי בטור מסודר. החליפות חלפו על פני החלון שלו אחת אחת, האנשים בתוכן הולכים לאט, עייפים מהעבודה הקשה. ההתראה על פתיחת מנעל האוויר של המעגן נשמעה, ואדי התקדם על המרפסת לנקודת תצפית טובה. הוא שמע את רעש המכונות השואבות את האוויר הרעיל של צלמוות החוצה וממלאות את מנעל האוויר באוויר טוב. האור מעל תא השטיפה נדלק. האנשים נכנסים אליו אחד אחד, לתוך סילוני מים שישטפו מעליהם את האבק שנדבק לחליפה. רק אז יוכלו לצאת מהתא בבטחה לחלל המוגן של הספינה. אחד אחד הם יצאו מהתא והסירו את החליפות הרטובות. כשהאחרון בהם הסיר את החליפה, נשימתו של אדי נעתקה. זה היה קפטן דרזני. והוא נראה כועס כמו מזג האוויר של צלמוות. אדי נסוג לאחור, לוודא שאיש לא רואה אותו רואה את הקפטן כועס. הוא מעולם לא ראה את הקפטן כועס, והייתה לו תחושה שהוא גם לא אמור לראות.

הקפטן הכועס זימן את אחד הקצינים באצבעו.

"קפטן?" שמע אותו אדי אומר.

"האפסנאים האלה שלא היה להם מלאי…" אמר קפטן דרזני ונשימתו עוד לא לגמרי סדירה מהמאמץ. "אני רוצה שממחר הם ינקו שירותים. הבנת אותי?"

"המחליפים שלהם עוד לא סיימו את קורס האפסנאות," אמר הקצין.

"לא אכפת לי," שאג קפטן דרזני, עוד משהו שאדי לא שמע אותו מעולם עושה. "אני לא רוצה שהם ידרכו שוב במחסן אי פעם! הם ינקו שירותים עד סוף חייהם. שעה שלמה התבזבזה בגלל האידיוטים האלה, שבמהלכה איבדנו המון דשן! יעברו חודשים עד שנשלים את המלאי."

"אבל מי יתפעל את המחסן?" שאל הקצין.

"תפתור את זה!" אמר קפטן דרזני.

"כן, המפקד," אמר הקצין שנראה מבוהל.

"והאפסנאים מאגף ד'," הוסיף קפטן דרזני, "תזכיר לי מחר לרשום להם הצטיינות בתיק האישי."

נשימתו של אדי נעתקה שוב והוא נסוג עוד צעד לאחור. הצטיינות. כאילו כל ההקפדה רבת השנים שלו על שלמות במחסן הגיעה לכדי מימוש וגמול ממש כאן ועכשיו. הוא המשיך לסגת בדממה עד שירד במדרגות שוב ופנה למעליות בחזרה לסיפון 4. לפחות חלום ילדות אחד שלו עומד להתגשם.

למחרת הוא וראאד קיבלו זימון להתייצב בחדר הקפטן מייד לאחר שעות העבודה. נרגשים הגיעו למפקדה במרכז סיפון 10. קצינה בדרגת סגן משנה קיבלה את פניהם, הובילה אותם לדלת שמלבן עץ שובץ בתוך מסגרת המתכת שלה, ולחצה על כפתור הקשר שלצידה.

עץ, חשב אדי כשבהה מוקסם בדלת. זה עץ עתיק מכדור הארץ. במעט העץ שהם גידלו בכיפות החקלאות לא השתמשו היום לדלתות. דלתות חדשות הוכנו מפסולת מתכת ממוחזרת, ממתכות שנותרו במסננים לאחר סינון מי האגם וכאלה שרובוטים כרו מקרקע כוכב הלכת. זו כנראה הדלת המשובצת עץ היחידה על הספינה, אולי בקשה של הקפטן הראשון, משהו שיזכיר לו את כדור הארץ בדרך הארוכה לבית החדש. בקושי התאפק לא לגעת בעץ הזה, המזכרת מעולם המוצא של האנושות אותו לא ראה ולא יראה לעולם.

"האפסנאים שזימנת הגיעו, קפטן," אמרה הקצינה.

הדלת החליקה הצידה והקצינה סימנה להם בידה להיכנס. ראאד נכנס ואדי אחריו. הם התייצבו בדום זה לצד זה מול קפטן דרזני שישב מאחורי שולחן גדול ומסודר למשעי. בסמוך אליו ישבה מיקונו, סגנית המפקד.

"נוח," אמר הקפטן, והם עברו לעמידה רפויה.

"האפסנאים ראאד ג'קסון ואדי פולסמן. אתם יודעים למה אתם פה?" שאל הקפטן.

"לא, המפקד," שיקר אדי, וראאד השמיע המהום לא מחייב.

"אתמול אירע פיצוץ בכיפת ניסויי חוץ," אמר הקפטן. "התוצאות היו כל כך חמורות עד שיצאתי בעצמי אל מחוץ לספינה כדי לפקח על התיקונים, אלא שנזקקנו למכשירים שניזוקו בפיצוץ. במחסן הקרוב המכשירים לא היו במלאי, בניגוד לתקנות. ההזמנה שוגרה מייד אליכם, והגעתם תוך זמן קצר להפליא עם כל הדרוש לנו. מי מכם היה זה שהביא את ההזמנה?"

"אני, המפקד," אמר אדי.

"ואיך הצלחתם לארגן הכול בזמן כל כך קצר?"

ראאד אמר, "מילאנו את הארגזים ביחד. ואז אדי לקח את הדברים ליעד ואני השלמתי את כל עבודת המחשב."

"רצתי עם העגלה כל הדרך," אמר אדי, "היה כתוב שזה דחוף."

הקפטן נראה מרוצה. "בדקתי את ההיסטוריה של המחסן שלכם וראיתי שכבר שנים לא היו בו שום תקלות, ותמיד האספקה מדויקת, והביקורות תמיד תקינות. והכול בא לידי ביטוי באירוע של אתמול. שניכם מקבלים הערת הצטיינות בתיק האישי," אמר. מיקונו קמה, נטלה שני לוחות מתכת והגישה להם. אדי ראה תעודת הוקרה חתומה על ידי הקפטן על הצטיינות במילוי תפקידו. הוא התאמץ לא לחייך ולא לחבק את לוח המתכת.

"תודה, המפקד," אמר ראאד.

אדי חשב שהם משוחררים, אך הקפטן המשיך לדבר.

"ועכשיו יש לי מכם בקשה," אמר. "אתם יודעים בוודאי שהעונש על ביצוע עבודה טובה הוא הטלת עוד עבודה, נכון?"

אדי כמעט חייך, אבל שלט בפניו.

"האפסנאים של מחסן כלי עבודה באגף א' הועברו מתפקידם," המשיך הקפטן, "מה שמותיר אותנו ללא אפסנאים במחסן הזה, ומשאיר את המחסן שלכם כמחסן היחיד לכלי עבודה של המושבה. אי אפשר שכל העומס ייפול על מחסן אחד, אז אני מבקש מאחד מכם להתנדב לעבור לעבוד במחסן של אגף א' לתקופה קצרה. נשבץ לכל אחד מכם מתלמד מקורס אפסנאים שישלים את הקורס תוך כדי עבודה וגם יקבל מכם חפיפה טובה. אני יודע שזה רחוק מהמגורים שלכם, אבל אין לנו עכשיו ברירה אחרת. המושבה הזו לא יכולה להרשות לעצמה אירוע נוסף כמו שקרה אתמול, ואני צריך שם אפסנאי עם ניסיון בכלי עבודה. אז מי מכם מתנדב?"

אדי הביט בראאד. לעמיתו היו שלושה ילדים קטנים. היה עדיף שהוא יהיה זה שעובד קרוב לדירה שלו. אדי השיב את מבטו לקפטן והרים את ידו.

"אני חושב שיהיה לי יותר קל עם המרחק מאשר לראאד, המפקד," אמר.

"מצוין," אמר הקפטן. "אז ממחר תהיה לך הרשאה להיכנס למחסן כלי העבודה של אגף א'. תצטרך לארגן אותו מחדש אני חושש, וללמד את המתלמד או המתלמדת שנשלח אליך את העבודה. כשנראה ששני המתלמדים שולטים בעבודה, תוכל לחזור למחסן של אגף ד'."

הוא העיף מבט למיקונו, "או אולי אפילו לעבור למחסן בכיפת המגורים החדשה כשנתחיל לאכלס אותה. מה את אומרת, סוואלה?"

מיקונו חייכה. "למעשה כבר ציינתי את השם שלו כמועמד לניהול אחד המחסנים שם. מסתבר שהוא נשוי למדפיסה שאני רוצה במעבדת התלת-ממד החדשה, ובמקרה הוא גם בחירה מצוינת בזכות עצמו."

"עוד לא החלטנו אם להיענות להצעה," אמר אדי.

"אני מקווה שתחשבו על זה בחיוב," אמר קפטן דרזני. הוא הביט בראאד ושאל, "מה איתך? ימצא חן בעיניך לעבור לכיפת המגורים החדשה? יהיו שם שני מחסנים, ואתה מחזיק בידך תעודת הערכה."

"אני לא יודע, המפקד," אמר ראאד.

"תכניסי גם את השם שלו לרשימה," אמר קפטן דרזני למיקונו, וחזר לדבר אליהם. "ובכן, אתם דוגמה ומופת למה שאני תמיד אומר מהיום שהפכתי למפקד המושבה הזו. אין עבודה לא חשובה. כל אדם ואדם פה יכול להכריע גורלות. גם אם הוא אפסנאי, גם אם הוא טבח וגם אם הוא אחראי על ניקיון וסדר במסדרונות כדי שאנשים שרצים עם עגלות במקרה חירום לא יפלו בדרך. אני מאוד גאה בכם."

"תודה, המפקד," הם אמרו ביחד.

"משוחררים," אמר קפטן דרזני. הדלת מאחוריהם נפתחה והם יצאו. הדלת נסגרה בדממה.

"וואו," אמר ראאד והביט מחייך בלוח המתכת החרוט שבידו.

"מעניין אם ליאורה הדפיסה אותם ולא סיפרה לי בשביל ההפתעה," אמר אדי.

הם יצאו מהמפקדה והלכו למעליות של אגף ד'.

"תודה שהתנדבת ללכת למחסן השני," אמר ראאד. "היה לי קשה לעשות את זה עם הילדים."

"זה בסדר," אמר אדי. "אני יודע שאם המצב היה הפוך, אתה היית מתנדב."

פרק 5

ליאורה הייתה מאושרת כשאדי הראה לה את תעודת ההערכה, ומיהרה להציב אותה על השידה, שעונה על הקיר עד שיוכלו לתלות אותה. אבל הייתה קצת פחות מאושרת כשההשכמה העירה אותם חצי שעה מוקדם יותר מהרגיל. היא העדיפה להמשיך לישון, אך לבסוף נאותה לבוא איתו לארוחת בוקר מוקדמת.

"אבל אי אפשר שזה יהפוך להרגל!" הזהירה.

"רק עד שאני אגלה איך הכי מהיר להגיע לשם בבוקר כשכולם בדרך למשמרת," אמר אדי.

הוא לא גילה זאת באותו הבוקר. הוא עשה את דרכו למעליות המרכזיות רק כדי לגלות שהן עמוסות מדי בשעה הזו, המשיך למעליות של אגף א', שם היה עמוס פחות ובעזרתן עלה לסיפון 12. שם התבלבל בדרך והגיע בטעות למחסן הבדים והלבוש, המחסן הישן של ראאד למעשה, ועד שמצא את המחסן הנכון כבר כמעט הגיעה שעת התחלת העבודה. הדלת נפתחה לטביעת האצבע שלו. הוא נכנס למחסן וכמעט תלש את שערותיו למראה המקום. מגירות חצי פתוחות, דלפק עבודה מלוכלך, לוחות אלקטרוניים מפוזרים על ארוניות ועל הרצפה.

אדי ניגש למסוף המחשב וראה שכבר מחכה לו שם הודעה מהקצין האחראי על המחסנים. המתלמדת החדשה תגיע לאחר הפסקת הצהריים. בתקופה הראשונה היא תגיע לחצי יום לאחר שיעורים מרוכזים בבקרים, וכשתסיים את הקורס היא תהפוך לאפסנאית השנייה במחסן. הוא השיב בהודעה שבה כתב שהגיע למחסן, אך המקום במהפכה והוא מבקש לנתב לפחות עד מחר את כל ההזמנות למחסן של ראאד.

אדי הפשיל שרוולים, והתחיל את העבודה באיסוף כל הזוהמה וניקוי יסודי של הדלפק. גם המגירות והארונות היו זקוקים לניקוי, אבל את זה כבר יטיל על המתלמדת. המגירות הפתוחות למחצה היו תקועות, כאילו מעולם לא נעשתה בהן תחזוקה. כשדגם כמה פריטים והשווה בין תכולת המגירות למלאי המתועד במחשב גילה שרק בחצי מהם הייתה התאמה. אין ברירה, כדי שיוכל לשרת את המושבה יהיה עליו לעבור על כל הפריטים במחסן ולבצע ספירת מלאי מלאה.

הוא החל לעבור על הארונית הראשונה, להתאים את הרישום במחשב לכמות שהייתה בפועל במגירות ולהזמין את החוסרים ממעבדת התלת-ממד. אם ימצא את הפריטים האבודים בארוניות אחרות, יהיו לו עודפים, אבל הוא הרי אהב עודפים. מערכת הקשר צפצפה כשהיה באמצע סריקת המגירה העשירית.

"כן?" הוא ענה, נרגז על ההפרעה.

"שלום," אמר קול שהוא לא הכיר, "זה יואכים ממעבדת הטקסטיל. אני צריך להזמין מחבר חוטים חלופי במקום אחד שנשבר למכונת תפירה אוטומטית דור 7, והמערכת לא מאפשרת לי להזמין אצלך ושולחת אותי למחסן הרחוק. אתה יכול לתקן את זה?"

"המחסן הזה סגור להזמנות לפחות עד מחר לרגל ספירת מלאי דחופה, כפי שכתוב בהודעה," אמר אדי.

"המעבדה שלי במרחק שני מסדרונות מהמחסן. אם אני אבוא בעצמי, תוכל לתת לי?"

"לא!" קרא אדי וניתק.

נרגז עוד יותר, הוא סרק מחדש את המגירה. שוב צפצף הקשר לפני שסיים.

"מה אתה רוצה?" הוא קרא למערכת הקשר.

"רק לשאול איך אתה מסתדר, פוצקי," אמרה ליאורה בצד השני.

הוא נאלץ להתנצל, והסביר לליאורה את המצב. כשחזר לארונית הצליח הפעם לסיים את סריקת המגירה. במגירה הבאה מצא חלק מהפריטים שהיו אמורים להיות במגירה הרביעית, ועוד כמה מהמגירה החמישית. לא נותר במגירה דבר לאחר שסידר במקומם את אלה שלא היו אמורים להיות שם. מעניין כמה עוד הפתעות כאלה יגלה בהמשך. הוא פתח את המגירה הבאה בתור, ושוב הפריעו לו באמצע הסריקה, הפעם חבטות חזקות בדלת. הוא לחץ על הכפתור ששחרר את הנעילה בתקווה שזה המתלמד החדש. איש בלונדיני מתולתל עמד בפתח. הוא נראה מבוגר מכדי להיות מתלמד. הם בדרך כלל היו בני נוער.

"שלום, אני קלאוס יואכים ממעבדת הטקסטיל," אמר האיש המבוגר מדי, "באתי בקשר למחבר החוטים."

אדי בהה בו. "מה לא היה ברור במה שאמרתי לך קודם?"

"חשבתי אולי אם אני אבוא בכל זאת-"

"לא!" אמר אדי.

"האפסנאים שהיו פה קודם תמיד נתנו לי לחפש לבד את הפריטים אם לא היה להם פנאי לעזור."

"באמת?" שאל אדי, וקם על רגליו. "זה מסביר את המהפכה שיש כאן."

קלאוס נכנס פנימה. "אז אני יכול לחפש? אני יודע איפה החלקים שלי נמצאים…"

"אפסנאי חדש, חוקים חדשים!" הכריז אדי וצעק, "צא החוצה!"

קלאוס נמלט. אדי נעל שוב את הדלת וחזר לסריקה שלו.

שתי מגירות מאוחר יותר שוב צפצף הקשר. אדי בדק הפעם מי המתקשר לפני שענה בצעקות. שיחה ממחסן כלי העבודה של אגף ד'.

"כן, ראאד?" שאל אדי.

"למה הסטת אלי את כל ההזמנות?" שאל ראאד. "אני לבד פה ואני קורס."

"אני מצטער. אתה לא מבין מה הולך כאן," אמר אדי, ותיאר בפירוט רב את הכאוס שחיכה לו כשהגיע.

"הבנתי," אמר ראאד בסוף הסיפור. "אני מקווה שכשיגיע המתלמד בצהריים יהיה יותר קל. אבל בבקשה תנסה לסיים את הספירה עד מחר."

"אין סיכוי. חבל שלא שלחו לנו איזה אפסנאי מילואים."

"למה שישלחו אם לא הצענו את הרעיון?" אמר ראאד, "אני אטפל בזה."

"מעולה. תודה, ראאד."

עד הצהריים הספיק לעבור על כל הארונית הראשונה. רק עוד 35 ארוניות. אדי יצא לחדר האוכל הסמוך למחסן. מאחר שלא הכיר שם איש, הוא לקח אוכל בקופסה והלך לנצל את היתרון היחיד של מקום העבודה החדש – חלון תצפית בקצה המסדרון המוביל למחסן. אדי הלך לשם, התיישב על אדן החלון הצר שלפני הזכוכית המחוסמת, והביט החוצה תוך כדי אכילה. האבק הכתום שמילא את חלקה הנמוך של האטמוספרה, שהיה סותם במקרה הטוב וקורע במקרה הרע את הריאות של מי שהעז לנשום אותו, היה סמיך פחות מהרגיל היום והוא ראה למרחק לא מבוטל עד שהקרקע השתפלה כלפי מעלה בקצה העמק שהספינה נחה בו. הצמחים המהונדסים שבני המושבה הפיצו כיסו כבר לא מעט מהקרקע של צלמוות, נאחזים בה, מדביקים אליהם את האבק הכתום ומפרישים חומרים שהפכו אותו לאבנים שנפלו על האדמה, והרובוטים אספו ופירקו לחמצן, חנקן ומינרלים שימושיים. יום אחד לא יהיה עוד אבק כתום באוויר, אבל היום הזה יגיע עוד מאות עד אלפי שנים. עד אז נגזר עליהם להיות סגורים בבועת המתכת הגדולה שחיו בה, בעולם המלאכותי הקטן שלהם. הוא הניח את קערת האוכל וליטף בידו את המתכת שישב עליה.

הבית שלו, הבית היחיד שידע מימיו, לא היה בעצם שונה בהרבה מהעולם של טרומן. גם הוא חי בעולם מלאכותי, מעשה ידי אדם. בועת ענק שחצצה בינו לבין העולם החיצון. עולם פנימי קטן שיש חזקים ממנו ששולטים בו. הוא שב לאכול מהורהר, וכשסיים הכול המשיך להביט החוצה בערגה, לדמיין שהוא יכול לצאת, להגיע לקצה העמק, לפתוח שם דלת ולמצוא את עצמו בכדור הארץ, שם אפשר ללכת בחוץ, לנשום אוויר צח בלי מסננים, ליהנות מאור השמש כפי שעשו כל האנשים בסרטים. אבל הוא כבר לא ראה את קצה העמק כי האבק בחוץ הסמיך, הצטופף, זז ברוח שהחלה לנשוב. האבק נסע והתערבל, ואבנים קטנות חבטו בזכוכית. אדי קם על רגליו מבוהל בדיוק כשהתחילה אזעקת הטורנדו. הוא זינק החוצה מגומחת החלון רגע לפני שדלת הבידוד נסגרה עליה, ורץ בחזרה למחסן, שם ראה נערה שחבטה בדלת בכוח.

"תני לי לפתוח," אמר אדי. היא זזה, והוא הצמיד את אצבעו ללוחית הזיהוי. הדלת נפתחה ושניהם נכנסו פנימה. אדי הביט למסדרון כדי לראות אם מישהו רץ לחפש מקלט, אך לא ראה איש. הוא סגר את הדלת אחריהם והוביל את הנערה למקלט של המחסן. רק לאחר שהעלה אור במנורה הידנית ונעל את הדלת אחריהם, נפנה להביט בנערה. מתולתלת נמוכה כבת 16 שדמעות ירדו מעיניה, והיא ניגבה אותן במבוכה.

"את המתלמדת החדשה שלי?" שאל אדי.

"כן," היא אמרה. "קוראים לי רוזי בנסייר. באתי אחרי הקורס, היה סגור והמתנתי, אבל אז התחילה האזעקה ושכחתי איפה המקלטים הקרובים בסיפון הזה ולא ידעתי מה לעשות. הטורנדו הכי מפחיד אותי מכל האזעקות."

"יהיה בסדר," אמר אדי. "אני אדי פולסמן, הבוס הזמני שלך. והדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה לשבת פה עד שהוא יעבור."

הוא לא הספיק לבדוק את המקלט עדיין. בארון החירום היו שלוש חליפות חוץ מרופטות שנראו על סף התפוררות, בקבוק מים מלא ירוקת וקופסת קרקרים עבשים. ברור. הוא כנראה צריך להודות על שהמנורה עובדת והם לא יושבים כאן בחושך.

"לא נצטרך לאכול את זה," הוא אמר כדי להרגיע אותה. "הטורנדו יחלוף מהר מספיק."

"אני גם ככה לא יכולה לאכול כלום," אמרה רוזי. "בא לי להקיא את ארוחת הצהריים."

אדי סגר את הארון על הבריח הקטן כדי שלא ייפתח אם הספינה תיטלטל. הוא התיישב על אחד הכיסאות המחוברים לקיר ורכס את חגורת הבטיחות סביב עצמו. רוזי עשתה כמוהו, אך הדמעות המשיכו לזלוג מעיניה.

"מה קרה?" שאל אדי.

"סבתא שלי," היא מלמלה, "היא הייתה עובדת חוץ. כשהייתי קטנה הגיע טורנדו כשהיא ועוד כמה עובדי חוץ היו רחוקים מדי מהספינה. לא מצאו את הגופות שלהם מעולם. מאז כל פעם שיש טורנדו אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאני הולכת למות."

"אנחנו הכי מוגנים שאפשר," הבטיח לה אדי, בדיוק כשהספינה רעדה מפגיעת הרוח. רוזי השמיעה צווחה קטנה וכיסתה את פיה בידה. אדי עבר כבר עשרות סופות טורנדו במהלך חייו ולא זכר מעולם אחת כזו חזקה. עדיף שלא ישתף אותה בזה, ויעמיד פנים שהוא אמיץ למענה.

"ספרי לי קצת על עצמך," ביקש כדי להסיח את דעתה.

לרוזי היו הישגים נאים במכניקה ואלקטרוניקה בבית הספר, אך לצערה כשהגיע זמן ההשמה, כל הקורסים לטכנאי אלקטרוניקה ומכניקה שרצתה התמלאו לפני שבקשתה נידונה, ומכולם נותר מקום רק בקורס למכניקה של רכבי שטח אליו רצתה הוועדה לשבץ אותה.

"שאלתי אותם אם זה כולל עבודה בחוץ," אמרה רוזי, "ואמרו לי שלפעמים כן. אם רכב שטח נתקע בחוץ אז טכנאי צריך ללבוש חליפה ולצאת לחלץ אותו. כנראה חסרים טכנאים כאלה כי הם ניסו לפתות אותי לחתום, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מסבתא שלי מתעופפת עם הטורנדו רחוק מהספינה. התחננתי שישלחו אותי לעשות משהו לא מסוכן, ואז אמרו שיש מקום עדיין בקורס אפסנאים. זה לא מסוכן לעבוד במחסן, נכון?"

"בכלל לא," אמר אדי. "ולמרות שזה תפקיד עם תדמית פחות זוהרת מלהיות טכנאי חוץ, אתמול קיבלתי תעודת הצטיינות מקפטן דרזני."

היא חייכה. עיניה נצצו עדיין מעט.

אדי הוסיף, "אם תעבדי קשה ותקפידי על כל הנהלים ותגדילי ראש כשצריך, גם את תוכלי לקבל, בלי להיאבק באטמוספירה."

עוד טלטול מחק את החיוך מפניה.

"הכיפות יחזיקו מעמד?" היא שאלה בחרדה. "אבא שלי עובד בכיפת חקלאות 2."

"הן נבנו כדי להחזיק מעמד בסופות חזקות יותר מזו," אמר אדי בקולו הסמכותי ביותר, וקיווה מאוד שהוא צודק.

"בעצם יש להם מקלטים מתחת לקרקע," אמרה רוזי. "אז הוא יהיה בסדר."

"בדיוק," הסכים אדי. הוא היה להוט לוודא שליאורה והוריו גם הם ספונים במקלט, אך היה איסור להשתמש בתקשורת עד הודעת ההרגעה. אסור היה שמשהו יפריע לאנשים שעסוקים כרגע בעבודה המסוכנת של שמירה על חייהם לתקשר זה עם זה.

רוזי שוב החלה לאבד את הצבע מפניה, כשטלטולי הספינה גברו.

"ראית את הסרט המופע של טרומן?" שאל אדי.

"לא. על מה זה?"

"על מישהו שמגלה שהוא חי בעולם מלאכותי. מפריע לך ספוילרים?"

"לא. ספר לי הכול. אני אראה אחר כך."

"אוקי, אז זה סרט על מישהו בשם טרומן שחי את חייו בעיירה קטנה…"

היא הייתה כל כך מרוכזת בסיפור עד שהפסיקה להיבהל מהטלטלות האקראיות. כשהגיע לאמצע העלילה, כבר לא היו טלטלות יותר והתקשורת נעורה לחיים.

"הטורנדו חלף," אמרה סגנית המפקד מיקונו מהרמקול על הקיר. "אפשר לצאת מהמקלטים, אך יש להישאר בחדרים סגורים בזמן שצוות בקרת נזקים יבצע בדיקה ראשונית בכל רחבי הספינה."

אדי שחרר את החגורה ופתח את דלת המחסן.

"קדימה," אמר. "תודיעי להורים שלך שאת בסדר ונתחיל לעבוד."

רוזי יצאה החוצה, אך כשאדי התכונן לצאת אחריה, חולשה אחזה בו, והוא נשען על הקיר. הפחד שהדחיק קודם תקף אותו. הטורנדו הזה באמת היה החזק ביותר שזכר מימיו. מה אם יגיע יום אחד חזק יותר ויפרוץ את הספינה בדיוק במקום שהוא יסתתר בו?

רוזי כבר פטפטה עם אמא שלה דרך מערכת הקשר, והוא דמיין את עצמו מועף ברוח המשתוללת, האבק חודר לריאותיו, חונק אותו, הרוח מטיחה אותו בקרקע המרסקת את עצמותיו ואין דבר שהוא או אחרים יכולים לעשות כדי להציל אותו.

הטורנדו הזכיר לו עד כמה חייהם תלויים על בלימה. כל יום עלול להיות היום האחרון של המושבה כולה. בדרך כלל הוא הדחיק את המחשבה הזו שתמיד ישבה והמתינה על סף ההכרה, אך ברגעים כאלה היא תקפה אותו ושיתקה אותו. אדי נשם עמוקות עד שהצליח לשוב ולהדחיק את הפחד הקבוע.

העבודה התקדמה מהר יותר עכשיו. רוזי עברה מגירה מגירה, סרקה את המוצרים כדי לזהותם, כי לא הכירה אותם כמוהו, ואז סרקה אותם כדי למצוא כמה יש מהם, ואדי עדכן במחשב. עד מהרה רוזי מצאה את חוסר ההתאמה הראשון שלה.

"אני חושבת שיש פה ברגים משני סוגים," אמרה רוזי. היא העבירה אותם בסורק ואמרה, "ואף אחד מהם לא מתאים לתווית על המגירה."

עוד שתי ארוניות נסרקו וסודרו עד סוף יום העבודה. בינתיים גם הגיעה ההודעה שניתן לצאת מהחדרים. רוזי פנתה לאגף ב' בו היא ומשפחתה התגוררו, ואדי יצא בחזרה לאגף ד'. בארוחת הערב עברה שמועה בין הסועדים על כך ששלושה עובדי חוץ נעדרים מאז הטורנדו וטרם חודש איתם הקשר.

למחרת הגיעה יוקו, קשישה שהייתה אפסנאית בעברה, כדי לעזור לו. היא סבלה מ"ריאות אבק" ולא הייתה מסוגלת לבצע עבודה פיזית, אבל שלטה היטב במחשב. אדי המשיך בעזרתה בספירת המלאי בקצב מהיר. הם אפילו הצליחו לתת תוך כדי כך שירות לרוב הנזקקים, ודחו רק שתי הזמנות בגלל חוסר במלאי. כשרוזי הגיעה הוא שלח אותה להביא ממעבדת התלת-ממד את ההזמנות מאתמול, ואז נתן לה לסדר אותן במגירות ולומר לו מה לעדכן במחשב. הוא היה מרוצה מאוד ממנה.

פרק 6

אדי נשא את עיניו מהמחשב בו עדכן את ההזמנות האחרונות שהגיעו למחסן מהמעבדה כששמע את הדלת נפתחת, ומיהר לקפוץ לדום. זה היה קפטן דרזני. במחסן! הוא שמע מאחוריו חבטה וקיווה שרוזי לא הפילה משהו בזמן שקפצה לדום גם היא.

"נוח," אמר קפטן דרזני, ואדי ריפה את עמידתו המתוחה.

"שלום, המפקד," אמר. "מה אתה עו…" הוא קלט שהוא עומד להתחצף ושינה את השאלה, "איך אפשר לעזור לך, המפקד?"

"במקרה עברתי במסדרון וחשבתי לבדוק מה שלום האפסנאי החביב עלי בשבוע האחרון," אמר קפטן דרזני בקול ידידותי להפליא. הוא סקר במבטו את המחסן. "המגירות סגורות כולן והארונות נקיים. כבר יותר טוב," אמר.

"סיימנו את הספירה וחידוש המלאי אתמול, המפקד, ועכשיו התחלנו פעולות תחזוקה שוטפת שלפי מה שאני רואה לא בוצעה כבר לפחות חמש שנים."

"ומה דעתך על המתלמדת שלך?" שאל קפטן דרזני.

"היא נבונה, קפדנית וחרוצה. היא תהיה אפסנאית מצוינת," אמר אדי.

"שמח לשמוע," אמר קפטן דרזני, ונשא את עיניו אל מאחורי אדי. "את שומעת, שוחרת? אם תמשיכי כך, אולי תנהלי את המחסן הזה בעצמך בעוד זמן לא ארוך." אדי העיף מבט מהיר לאחור וראה שרוזי הסמיקה, כשהיא עדיין אוחזת בידה האחת את מטלית השימון.

"פולסמן," אמר קפטן דרזני ואדי הפנה בחזרה את מבטו, "אתה ואשתך כבר החזרתם תשובה לגבי ההצעה לעבור לכיפת המגורים החדשה?"

"עוד לא החלטנו, המפקד," אמר אדי.

"תחליטו בימים הקרובים. אנחנו עומדים לסיים את השיבוצים ורוצים לסגור את הרשימות."

"כן, המפקד," אמר אדי.

"ותמשיך את העבודה הטובה פה. אמרו לי שיש משובים מעולים על המחסן בימים האחרונים, מה שלא קרה כבר כמה שנים," אמר קפטן דרזני, ויצא החוצה.

רוזי אמרה מאחוריו בקול מאושר, "יו, בוס, תודה ששיבחת אותי בפני הקפטן."

"רק אמרתי לו את האמת," אמר אדי, שעדיין בהה בדלת. הקפטן זכר את השם שלו. והוא נכנס למחסן. כף רגלו בוודאי לא דרכה במחסן כלשהו מאז שקפטן ביטה מתה והתפקיד עבר אליו. הוא עבר פה "במקרה" וטרח לומר שאדי הוא האפסנאי החביב עליו ולשאול על הדברים שמיקונו מטפלת בהם. ממתי אכפת לו מאפסנאים אם הם לא רשלנים בזמן אסון? ואיך הוא יודע בכלל שמראה המחסן השתפר? אדי פנה לאחור. רוזי, מחייכת, כבר חזרה במרץ מחודש לשמן את המסילות החורקות כפי שהדריך אותה. הוא בחן את התקרה, את הקירות. בפינה הרחוקה היה משהו במפגש שני קירות ותקרה, והוא התקרב לשם. צינור קצר בלט שם מהקיר. האם זו מצלמה עתיקה? נראה היה לו שכן. אבל האם היא גם עובדת? החלל הזה לא היה תמיד מחסן.

"רוזי," הוא אמר, "את עוד זוכרת בעל פה את מבנה הספינה שלומדים בבית ספר?"

"בערך," אמרה רוזי.

הוא פנה להביט בה. "את זוכרת אולי מה היה בחלל הזה במקור? לפני שהפכו אותו למחסן?"

"הגזמת."

אדי חזר למחשב והעלה את תוכנית הספינה, ואז חזר אחורה בשנים עד שהגיע לתוכנית המקורית של הספינה כפי שהייתה כשעזבה את כדור הארץ כדי להביא את אבותיהם לכוכב לכת שומם. הוא חיפש בתוכנית עד שאיתר את מיקומו של המחסן. הוא ראה שהייתה כאן פעם עמדת גיבוי לשליטה בחלק מערכת שהיה קשור לטיסה בחלל. לאחר שנחתו לא היה בו צורך, והוא פורק למיחזור חלקיו. החלל הנטוש הפך למחסן זרעים, אך לאחר השלמת כיפת חקלאות 1, נבנה בתוכה מחסן זרעים חדש והחלל הפך למחסן כלי עבודה. הוא העיף שוב מבט לצינור הקטן הבולט מהקיר, וחזר לתוכנית המקורית, בחר את החדר, ועבר לתוכנית המפורטת שלו. כן, המצלמה עוד מהתקופה הזו. האם היא עוד פועלת אחרי כל כך הרבה שנים? החדר הזה לא אמור להיות מצולם באופן קבוע. כבר בבית הספר לימדו אותם שרוב חלקי הספינה הציבוריים מצולמים כדי שניתן יהיה להגיב מהר לכל חריגה שעלולה לסכן חיים ואת המושבה כולה, וכדי שלאנשים תהיה פרטיות כלשהי הוחלט שלא יהיו מצלמות בדירות המגורים ובחללי עבודה שאין בהם סכנה להתלקחות, התכה או התפוצצות של ציוד. המחסן היחיד בספינה שמצולם הוא המחסן הכימי. במחסני כלי העבודה לא אמורות להיות מצלמות. אבל הנה, המצלמה שכאן לא פורקה מעולם. האם היא נותקה ונשכחה? או שמה מעולם לא נותקה?

הזמנה חדשה קפצה במערכת ואדי מיהר להעלות אותה על המסך, כדי שלא יהיה אפשר לראות באמצעות יומן המערכת שהוא היה שקוע במשהו שאינו עבודה. אולי עדיף לא לאותת לאף אחד שהוא עלה על עניין המצלמה.

בסוף יום העבודה הוא נפרד מרוזי ויצא בדרך הארוכה לאגף ד', אך במקום ללכת מהר כהרגלו כדי לפגוש את ליאורה בחדר האוכל שלהם הוא הלך לאט, מהורהר, הסתכל על קירות המסדרונות, נגע בהם. במסדרון שחלף בו הייתה תערוכה של ציורי ילדים. הוא כנראה קרוב לאחד ממקבצי הכיתות. היה מקובל בספינה שהמורים והמורות תולים לראווה עבודות של תלמידיהם. הציורים כולם הראו חלקים מהספינה, מסדרונות, ילדים משחקים בחדרי שעשועים. ציור אחד הראה צמחים מוגנים בכיפת חקלאות. ציור אחר הראה אוויר כתום ובתוכו אנשים בחליפות. זו המציאות שגדל בה, והמציאות שיש לילדים היום. העולם כמתחם סגור, שכל חריגה ממנו זקוקה להגנה. לא כמו הילדים של כדור הארץ שיכולים לצאת מהבית שלהם ולהשתולל באוויר הפתוח.

אדי המשיך ללכת לאיטו. על רוב הדברים המפקדים החליטו בשבילו כל חייו. באיזו כיתה יהיה, איזה קורס מקצועי יעבור, במה יעבוד. כן, הוא יכול לבקש להחליף מקצוע, אבל מישהו יבחן את בקשתו ויבדוק אם יש תקן פנוי, ואם הנתונים שלו מתאימים. ומאחר שהוא כל כך טוב במה שהוא עושה כרגע, סביר שידחו את בקשתו על הסף וישכחו ממנה. הוא כנראה צריך להודות על כך שהניחו לו לבחור את בת זוגו ושותפתו לחיים. לטרומן מהסרט לא הניחו אפילו את זה. אבל הרי אין ברירה. המושבה חייבת להתנהל בצורה מוקפדת וקשוחה, כי הטעות הכי קטנה עלולה להרוג את כולם. וכדי שלא ישכחו זאת בתוך שגרת החיים החדגונית, בכל כמה ימים מתרחש מקרה חירום כלשהו. פריצת מעטפת, טורנדו, רעידת אדמה, סופת ברקים, סערה באגם הגדול שהספינה חנתה לידו. היו להם אזעקות נפרדות לכל איום ואיום. וכל מקרי החירום האלה השאירו את כולם בתלם, הזכירו להם כמה חייהם כאן שבריריים. כמה זה לא מעשי לחלום על יציאה מכאן. הרי אין לאן. בסרט שמו את טרומן על אי מוקף בים מלאכותי. הוא ידע שיש עולם מסביב, אבל פחד לנסות ולהגיע אליו. אילו בסרט הם רק היו סוגרים את הגיבור שלהם בסביבה מסוכנת כמו צלמוות, הוא בכלל לא היה מעלה על דעתו לעזוב. אילו הוא היה גר במתחם סגור שכדי לצאת ממנו צריך חליפת חוץ עם כמות חמצן מוגבלת, שהוא בטוח שהוא המקום היחיד על פני כוכב הלכת שלו שמיושב… אדי עצר במקומו. האם ייתכן ש…? הוא קרס על ברכיו כשהאמת היכתה בו.

מישהו גאון ואכזרי ראה את הסרט הזה, והתייחס אליו כאל מדריך! 

אדי נזכר שהמסדרונות מצולמים, וקם לפני שמישהו ממנטרי המסדרונות יחשוב שהוא במצוקה. עליו לבחון את הרעיון שעלה בו. הוא החיש את הליכתו.

"תותי," הוא אמר, כשהתיישב מתנשף על הספה, "העלי קבצי היסטוריה של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת בנושא תרבות ריאליטי. כמו כן, מדע פופולרי של אמצע המאה ה-22 בנושא טיסה בחלל."

הוא ישב ודפדף וקרא עוד ועוד. בשלב מסוים ליאורה הפריעה לו, כעסה על שזנח אותה לבד בחדר האוכל בלי להודיע לה. הוא התנצל בהיסח הדעת והיא נתנה לו קופסת אוכל שהביאה בשבילו והלכה לחוג ההתעמלות השבועי שלה. אדי אכל את תוכן הקופסה בלי להרגיש בטעם והמשיך לקרוא על תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, ותרבות הריאליטי וספרים וסרטים שעסקו בנושא, וביקורות על התרבות הזאת.

ליאורה התייצבה מול עיניו והסתירה לו את המסך.

"פוצקי, אתה בא לישון?" שאלה.

"את מפריעה לי," אמר אדי.

"כבר אמצע הלילה."

"אני מצטער, אני ממש עסוק עכשיו," אמר אדי. "לכי לישון. אני אצטרף כשאסיים."

היא אמרה משהו כעוס שהוא לא קלט והלכה, והוא המשיך לקרוא מאמרי עיתונות ודיונים עתיקים. ואז עבר לקרוא על ההיסטוריה של הטיסה בחלל לאורך המאות ה-21 וה-22. הוא קרא על מושבת הירח ומושבת מאדים, שתיהן היאחזויות אנושיות בסביבה עוינת, מעין קדימון להתיישבות על צלמוות. עיניו כבר היו כבדות, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק את המחקר. הוא מצא מאמר שנכתב על ידי פרופסורים בתחום מדעי החלל ופורסם באתר חדשות שהסביר מדוע המין האנושי לעולם לא יצליח לצאת מגבולות מערכת השמש עם הטכנולוגיה שהוא מפתח.

"אבל הצלחנו," הוא אמר לעצמו. "אנחנו כאן. רחוק מסול."

והוא הגיע לאמצע המאה ה-22, לכתבות הנרגשות על פריצת הדרך הטכנולוגית שתאפשר לבנות ספינת התיישבות מהירה שתוביל אלפי בני אדם לעומק הגלקסיה. הוא המשיך לחפש וראה גם כתבות אחרות, כאלה שטענו שמדובר בהונאה. שהטכנולוגיה החדשה לא תעבוד. שממשלות העולם מרמות את ההמונים. שהמתנדבים למשלחת הראשונה יישלחו אל מותם למען בצע כסף, המושג הזה שאדי בקושי הכיר אבל היה חשוב כל כך לאנשי העולם הישן. או בעצם אנשי העולם היחיד. כי האמת שמאן להכיר בה הציפה אותו, ודמעות עלו בעיניו, והוא שכב על גבו על הספה והתייפח מצער על חייו המבוזבזים במקום הזה, עמוק בתוך ההונאה הגדולה.

"אדי!" ליאורה נשמעה כועסת.

אדי התנער משנתו ומצא את עצמו על הספה בסלון. עיניו היו רטובות, הוא היה עייף כל כך וראשו כאב.

"כבר מאוחר! הייתי בחדר האוכל ואכלתי וחזרתי, ואתה ישן עדיין."

הוא קפץ מהספה. "למה לא הערת אותי?"

"לא הצלחתי קודם."

"אני אאחר."

"ועוד איך," היא נשמעה מרוגזת עוד יותר, הסתובבה ויצאה מהדירה.

אדי רץ לחדר האמבטיה לשטוף את פניו, ויצא בריצה ארוכה למחסן שלו בסיפון הגבוה בצד השני של הספינה.

כשפרץ פנימה יוקו שישבה מול המחשב צקצקה בלשונה.

"כבר הגיעו שלוש הזמנות," אמרה, והניפה את המסופון. "מחכות לך."

"אני מצטער," אמר אדי. הוא התעכב כדי להסדיר את נשימתו. "תודה שאת עוד מגיעה, למרות שכבר הסדרנו את המלאי."

"אני אמשיך לבוא עד שיהיה פה מישהו קבוע לכל היום," היא אמרה וחיוך עלה על פניה הקמוטות, "ממילא אני עושה רק את העבודה הקלה. גם לנצח חולים כמוני ב'קלפים נגד צלמוות' זה נחמד, אבל אני נהנית מהגיוון." היא השתעלה, אות לכך שדיברה יותר מדי.

אדי לקח את המסופון והעלה את ההזמנה הראשונה.

"אני כל כך מצטער," אמר, כשפתח את המגרה המתאימה ושלף את המפתח שביקשו.

"לא נורא שאיחרת פעם אחת," אמרה יוקו.

"על הריאות ההרוסות שלך," אמר אדי.

"זה לא אשמתך. שאפתי את האבק הזה כשהיית ילד קטן." היא השתעלה שוב.

"ואני בכל זאת מצטער," אמר אדי. "זה לא היה צריך לקרות לך."

"המעטפת נפרצה במסדרון שהייתי בו. מזל רע."

לא מזל, הוא ידע עכשיו. תכנון. מישהו עשה לה את זה. מישהו רע.

לליאורה היה יום עמוס במעבדה, וטוב שכך, שכן זה הסיח את דעתה ממה שקרה בדירת המגורים שלהם. אדי היה עלול לשקוע כך בנושא מסוים שתפס אותו ולשכוח שהעולם סביבו קיים, אבל הוא מעולם לא התנהג אליה בצורה כזו תוך כדי כך. פעם הוא נתפס כך לתחקיר על משחק ספורט עתיק מההיסטוריה של כדור הארץ שמצא חן בעיניו והוא היה חייב לבדוק אם יש אפשרות טכנית להעתיק אותו לצלמוות, אבל כשהיא שאלה אותו על זה הוא עצר הכול והסביר לה במה הוא עסוק, ושאם יצליח להעתיק את המשחק כולם יתלהבו וזה יהיה הפתרון לכל הבעיות של אי שמירה על כושר גופני. הוא לא נפנף אותה כך מעליו כאילו היא מטרד, אפילו כשהיא הסבירה לו שהוא מגזים לדעתה במידת ההתלהבות של האנשים האחרים.

ליאורה הכריחה את עצמה להפסיק לחשוב על כך ולהתרכז בעבודה שלא הפסיקה להגיע. איגור עדיין היסס מאוד בזמן שהכין את תוכניות החלקים, אבל הוא השתפר והיא לא הייתה מספיקה בלעדיו את כל העבודה הדחופה. אבל היא גם בקושי הספיקה לאכול צהריים והייתה רעבה מאוד, כשעמדה לצאת מהמעבדה בסוף יום העבודה לארוחת הערב. רגע לפני שסגרה את המערכת קפצה הודעה מאדי בתקשורת, שביקשה ממנה לאסוף את האוכל בקופסאות ולהביא אותו לדירה. הם צריכים לדבר.

היא רתחה מכעס על ההתנהגות שלו אבל לא רצתה להראות את זה ליד איגור שהתארגן לצאת גם הוא.

"עשית עבודה טובה היום," אמרה לו לפני שהוא הלך.

זועמת היא הלכה לחדר האוכל, מילאה קופסאות, והלכה לדירה. אדי עוד לא היה שם, וליאורה המורעבת ישבה לאכול בלי לחכות לו. הוא נכנס כשהייתה באמצע המנה שלה. כולו היה מתוח, שערו פרוע כמו שהיה בבוקר כאילו לא טרח להסתרק ומבט מוזר עמד בעיניו.

"מה העניין?" היא הטיחה בו. "שוב גילית משחק ישן שאתה רוצה לאמץ והוא חשוב יותר ממני?" היא החוותה זועמת על קופסאות האוכל.

"אני מבקש סליחה," הוא אמר מייד, התיישב מולה, וניסה לאחוז בידה, אך היא משכה אותה מאחיזתו והמשיכה לאכול.

"לא מספיק לבקש סליחה," אמרה בפה מלא, "אני צריכה הסבר."

"גיליתי משהו אתמול בלילה," אמר אדי. "זה ערער אותי. אני עדיין מעורער."

"את זה אני רואה," אמרה ליאורה, ודאגה התגנבה לליבה. הוא באמת נראה מעורער. היא כעסה קודם מכדי לשים לב, שאולי עובר עליו משהו יותר חמור מאובססיה רגעית לנושא שתפס אותו. עדיף שתעודד אותו לשתף אותה.

 "מה גילית?" שאלה והדפה אליו את קופסת האוכל שלו, אך הוא התעלם ממנה.

"את זוכרת את הסרט שראינו? המופע של טרומן?"

"כן…"

"נכון הסרט היה…" הוא השתתק, וגירד את ראשו.

"מה?"

"שנייה," אמר והביט סביב, "רק למקרה ש…" מלמל ואז אמר, "תותי, שימי מוזיקה אקראית."

תותי החלה לנגן את ריקוד המסדרון, קטע למערכת פעמונים שכתבו וביצעו שתי מלחינות מסיפון 8 וליאורה אהבה להתאמן איתו. אבל הוא לא התאים כרקע לשיחה. היא פתחה את פיה כדי לומר זאת, אך לא הספיקה כי אדי אמר. "מצוין, ככה אם יש כאן האזנה הם לא ישמעו אותנו."

"מה פתאום האזנה?"

"תתעלמי מהמוזיקה. חזרה לסרט," אמר אדי. "נכון שהסרט היה ביקורתי? כלפי כריסטוף הבמאי שהרשה לעצמו להנדס למישהו את החיים, וכלפי השחקנים והצופים שידעו שזה לא בסדר אבל לא עשו כלום כדי להפסיק את זה. נכון?"

ליאורה הסכימה, והכניסה לפיה עוד כדור שמרים. היא התאמצה להתעלם מהפעמונים.

"אבל האם בני האדם שצפו בסרט למדו את הלקח?"

"אני מניחה שלא," אמרה ליאורה. היא גיששה בקופסה אחרי עוד אוכל וראתה שהכול נגמר. אבל היא עוד הייתה רעבה.

"אתה הולך לאכול את זה?" שאלה וטפחה על הקופסה שהביאה בשבילו.

"את יכולה לאכול. מזון הוא חסר משמעות כשהעולם שלנו מתפרק," אמר אדי בדרמטיות, והיא גלגלה את עיניה, פתחה את הקופסה שלו ושפכה ממנה לתוך שלה.

הוא המשיך לדבר, "חקרתי את זה כל הלילה וגיליתי דברים מדהימים שכל החיים שלנו הסתירו מאיתנו. במקום שאנשים יבינו שלהציץ לחיים מתומרנים של אחרים זה לא מוסרי, התעשייה הזו של הריאליטי נמשכה בכל כדור הארץ, בתירוץ שמדובר באנשים שהסכימו שיצלמו אותם."

"אז מה?" תהתה ליאורה, ונגסה בפרוסת גזר ברעש גדול.

"אז אני גיליתי אתמול שזה לא התמצה בזה. מישהו צפה בסרט הזה ואמר לעצמו שזה רעיון טוב מאוד. הוא הכין לעצמו רשימה של טעויות שההפקה ביצעה שגרמה לטרומן להבין שהוא חי בעולם מלאכותי. והוא אמר לעצמו שהוא יקים ריאליטי הרבה יותר טוב. שהאנשים בתוכו, הרבה טרומנים, לא ידעו שהם בתוכנית ריאליטי, שכל החיים שלהם בתוך אותו עולם מלאכותי קטן, שאין להם שום דרך לעזוב או אפילו לגלות את מהותו. ריאליטי שנמשך דורות. אנשים נולדים בריאליטי, חיים בו, מתים בו, והילדים שלהם ממשיכים אחריהם להשתתף בתוכנית בלי לדעת. ואני חושב שזה מתנהל ממש עכשיו."

ליאורה עדיין לא הבינה לאן הוא חותר, וניסתה להתרכז למרות הפעמונים.

"נניח שקורה דבר כזה," אמרה, "זה בכדור הארץ. מאות שנות אור מפה. מה זה קשור אלינו?"

"זהו, זה קשור אלינו," אמר אדי. "על זה בדיוק אני מדבר. זה אנחנו."

"אתה חושב שאנחנו חיים בתוך תוכנית ריאליטי?"

"כן."

ליאורה שתקה. ניסתה לחשוב על המשמעות. "אבל…" פתחה, "מה יוצא להם מזה? מצלמים אותנו ואז שולחים לכדור הארץ? זה יגיע לשם עוד מאות שנים. בשביל מה?"

"לא הבנת," אמר אדי. "אני חושב שאנחנו בכדור הארץ."

ליאורה בהתה בו. "בכדור הארץ?"

"כן!" הוא הכריז. "במתחם סגור שמדמה תנאים של כוכב לכת עוין! כדי שלא ננסה לברוח!"

ליאורה מצמצה ואמרה לצלילי פרץ פעמונים מהיר, "התחלקת על השכל."

"תקשיבי לי רגע," הוא אמר. "חקרתי את זה כל הלילה. קראתי על התפתחות הטיסה בחלל. לפי התפתחות התחום במאה ה-21 לא היה שום סיכוי שהמין האנושי יהיה מסוגל למופת כזה, אבל הגיעה המאה ה-22 ופתאום פריצת דרך מדעית מדהימה! שתוכל להביא את המין האנושי בזמן מתקבל על הדעת לכוכב לכת אחר."

"ומה הבעיה עם זה?"

"כבר אז היו קולות שאמרו שזו הונאה! אם זה היה אמיתי, למה אף אחד לא בא לבקר אותנו? אנחנו עוד מעט חוגגים את יום הנחיתה ה-300, ואיש עדיין לא בא."

"מי יבוא לבקר אם לוקח עשרים שנה להגיע?" שאלה ליאורה. "אל תשכח שאמרו לאבותינו מראש שאם לא תהיה פריצת דרך משמעותית נוספת שתוכל להוזיל את בניית הספינות ולקצר את המסע לעד חמש שנים, אף אחד לא יבוא אחרינו. אם יצליחו לבנות ספינה נוספת, אז יעדיפו לשלוח משלחת חדשה לכוכב לכת אחר. להגדיל את סיכויי ההצלחה."

"זה מתחבר מצוין, נכון?" שאל אדי. "באמצע המאה ה-22, פריצת דרך מדעית מדהימה, העולם מתגייס כדי לבנות ספינת התיישבות מאוישת במתנדבים. אומרים להם מראש שאיש לא יבוא אחריהם כדי שלא יצפו לזה. ואז מעלים אותם על החללית ועורכים להם הדמיה של טיסה בחלל שנמשכת שנים. ואז מנחיתים אותם על מה שנדמה להם שהוא כוכב לכת חדש, אבל בעצם הוא אולפן ענק שהוכן מראש בכדור הארץ עם תנאים שמדמים כוכב לכת אחר. ואז סוגרים את הכיפה מעל הספינה וזהו… דורות של אנשים נולדים וחיים ולא יודעים שכל החיים שלהם הם אשליה. כמו שהבמאי אמר בסרט, אנחנו מקבלים את המציאות שמניחים בפנינו."

ליאורה שתקה. זה נשמע כל כך דמיוני. אבל אדי בהה בה, פניו מתוחים ועיניו לטושות. הוא לא היה ממציא את זה סתם כדי ללעוג לה.

"מה המטרה של כל זה לדעתך?"

"ניסוי פסיכולוגי? מבחן לראות אם משימת התיישבות יכולה לשרוד? שעשוע להמונים? הכול ביחד? אני לא יודע. אבל זה מסביר כל כך הרבה."

"מה זה צריך להסביר?"

"למה לא מגיעים שדרים מכדור הארץ. למה יש כל כך הרבה תופעות טבע מסוכנות שמשאירות אותנו צייתנים וקפדנים. למה מצלמות עוקבות אחרינו. למה מחליפים חיישנים תקינים לגמרי. למה כל כך מעט זוכים לצאת החוצה מהחללית. למה לא מראים גופות של מפקדים מתים…"

"מה?" היא קטעה אותו.

"אף אחד לא ראה את הגופה של קפטן ביטה. אמרו לנו שהעבירו אותה למיחזור. אבל אף אחד לא ראה אותה." אדי רכן לפנים וסינן מבין שיניים חשוקות, "כי היא לא מתה!"

"לא מתה?"

"ברור שהמפקדים הם חלק מזה. לא סתם הם מועדון סגור ומתנשא. כנראה התעייפה מהתפקיד וביקשה לפרוש. אז היא יצאה מהמתחם הזה ולנו נאמר שהיא מתה. שלושת עובדי החוץ ש…" הוא אמר בלעג, "נותק איתם הקשר? הם יצאו מהמתחם. זו הדרך שלהם לעזוב את התוכנית. הם יוצרים טורנדו, כולנו מסתגרים במקלטים מרוב פחד, ומי שצריך יוצא. הקצין החצוף עם המקדחה…"

"מג'ד?"

"כן. איש לא ראה אותו מעולם לפני שהוא הופיע לבקש את המקדחה, ומאותו רגע הוא חבר של כולם, מעניין אותך בעוברים קפואים, מסדר לך מתלמד. שותל במוחנו את רעיון הכיפה החדשה רגע לפני שמציעים לכל אחד מאיתנו בנפרד לעבור לשם. אולי אף אחד לא ראה אותו כי הוא רק הגיע מבחוץ? כנראה נכנס בזמן 'פריצת המעטפת' שהייתה ביום הקודם."

"נו, באמת, יש לו בת קטנה."

"שלא דומה לו בכלל. מזל שיש את התירוץ של העוברים הקפואים בשביל ההסבר. את צדקת ביום ההוא כשהתפלאת שלא ראית אותו קודם. היית אמורה לפחות לחלוף על פניו פעמיים או שלוש במהלך חייך. הוא בערך בגילנו. אין אנשים בגילנו שלא יצא לנו לפחות לראות במהלך השנים." דיבורו הלך והתלהט. "האנשים האלה שתכננו את כל זה, אני אומר לך, הם מרושעים! הם יצרו כאן חברה צייתנית וכנועה. את כולנו חינכו מאז שנולדנו שכל ניסיון לעצמאות ייגמר בהשמדה של המושבה. מי יעלה בדעתו למרוד בסמכות אם כתוצאה מכך כוכב הלכת יהרוג אותו? אנחנו לא יכולים להילחם בכוכב לכת. הוא חזק. הוא כאוטי. אנחנו אבק לעומתו. אז ברור שנעשה מה שאומרים לנו בלי להתווכח. אמרו לי להיות אפסנאי למרות שרציתי להיות חוקר? הלכתי להיות אפסנאי. אני לא רוצה להיות אחראי לזה שכולם ימותו! אפילו נתנו לי תעודת הערכה כדי להוכיח לי שאני מציל את המושבה גם בתור אפסנאי." אדי היכה באגרופו על השולחן ואמר כשעיניו יורות אש, "וככה הבטיחו שאמשיך לשתף פעולה! שאמשיך להאמין להם!"

ליאורה בהתה בו בפה פעור. האינסטינקט הראשוני שלה היה לומר לו שהוא משוגע, מדמיין, מסבך לחינם מציאות מסובכת דיה. אבל, האם היא באמת בטוחה שהוא טועה? הרי אם הוא צודק – מן הסתם היא לא תהיה מסוגלת לראות את זה, אחרת המזימה לא הייתה עובדת עד כה.

"תגידי לי, ליאורה," המשיך אדי, "מה יותר הגיוני? שאנחנו חיים על כוכב לכת עוין שכדי להגיע אליו נדרשה פריצת דרך מדעית מדהימה שהמין האנושי עוד לא הצליח להתעלות עליה, או שאנחנו בעצם על כוכב הלכת שעליו התפתחה האנושות, בתוך כיפה מלאכותית?"

"אני…" היא השתתקה. את כל חייה היא העבירה בתוך הספינה הסגורה. ראתה שמיים כחולים ואדמה עשירה מכוסה עשב רק בטלוויזיה, זיכרונות רחוקים מכוכב לכת אחר. האם יתכן שהמראות היפים האלה נמצאים במרחק קצר מפה? היא חשה שהיא לא מסוגלת לעכל כרגע את המשמעות של מה שאדי אומר. ריקוד המסדרון נגמר והפעמונים השתתקו. דממה נפלה על החדר, החרידה את ליאורה. מה אם הוא צודק? אולי יש האזנה בחדר? היא הורתה לתותי בעצמה לנגן את הקטע שוב, וצליל הפעמונים חזר לכסות עליהם. מה שבטוח בטוח.

"אני צריכה לישון על זה," אמרה.

"רק אל תספרי בינתיים לאף אחד," אמר אדי. "אם זה יגיע לאוזניים הלא נכונות יעלימו אותנו ולא יהיה מי שיחשוף את האמת."

"נניח רגע שאתה צודק," אמרה ליאורה. "מה באמת נעשה?"

"נבחר את האנשים הנכונים לספר להם, ואז נתארגן ונמצא ביחד את היציאה מפה. בטוח יש יציאה. אני בטוח שהאזעקות הן הכסות שמאחוריה אנשים נכנסים ויוצאים. בינתיים אני אמשיך את המחקר שלי, עד שיהיו לי באמת הוכחות מוצקות למה שאני אומר."

אדי וליאורה הודיעו שישמחו לעבור לכיפת המגורים החדשה. אדי סבר שזה יוריד מהם את הלחץ וייתן פחות סיבות למפקדים הבכירים להציק להם כל פעם בעבודה. הוא שקע במחקר שלו, והקדיש לו את כל שעות הפנאי. המשיך לקרוא על הטכנולוגיות של טיסה בחלל, של סינון אוויר ומים, של טיוב אדמה עקרה והפיכתה לאדמת חקלאות המתאימה לצמחים מכדור הארץ. מצא עוד ועוד מאמרים מהעיתונות של אמצע המאה ה-22 שטענו שהמשלחת המתוכננת ל-L32P-867 נידונה לכישלון ושכל חבריה ימותו בוודאות בדרך. ושלא יהיה ניתן לעולם להקים מושבה שתקיים את עצמה ללא תמיכה של כדור הארץ, אפילו לא בתרחיש האופטימי שבו הייתה נדרשת רק התאמה קטנה של כוכב הלכת לחיים אנושיים. הוא מצא כל כך הרבה נבואות שחורות בעיתונות של התקופה שלא הצליח להבין איך נמצאו אנשים שהסכימו להצטרף למשלחת. ואז, באחד הערבים הוא מצא אותה. את ההוכחה! ואז הוא נשען לאחור על הספה, ונשם לרווחה, חש כאילו אבן גדולה ירדה מעל ליבו. לא, הוא לא חי במושבה קטנה הנאחזת בקושי באדמה עוינת ועלולה להיכחד בכל רגע. הוא חי בהדמיה מלאכותית של מושבה. יש בנמצא דלת יציאה. והוא ימצא אותה!

---

חלקו השני של הסיפור.