אורציון ברתנא 21.10.2020
(מאמר מערכת בגיליון 5 של "נכון" – כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות, היוצא לאור בימים אלה. פרופ' ברתנא הוא עורך כתב העת.)
בעברית של יומיום, שהיא גם שפת התקשורת וגם שפת הדיון הציבורית המקובלת, לומר על טקסט ספרותי שהוא "סיפור בדיוני", משמע לומר שהוא דמיוני-"מרחף", והקשר שלו למציאות מוגבל. לקטגוריה זו מוכנסת בשיח הישראלי החילוני כל הספרות הפנטסטית, ובתוכה גם ספרות המדע הבדיוני. "זה לא רציני, זה בדיוני" – אומרים לך בדרך כלל בחיוך קל של זלזול, אנשי התקשורת ואחרים.
האמנם זו משמעות הספרות הפנטסטית? האם זו ספרות דמיונית-"מרחפת", לאו דווקא במובן החיובי? אני ממש לא חושב כך.
אתחיל בטיעון קטן, אבל מאוד עכשווי: אם מישהו היה כותב לפני שנים סיפור על מצור, שהחברה האנושית שמה על עצמה בשנת 2020 בגלל איזו מגיפה מוזרה שנפלה על כדור הארץ, סביר שהמערכת התרבותית הייתה מתעלמת, לכל היותר מתייחסת בזלזול. אנשים במסכות על הפנים? בתי ספר שלא נפתחים? טיסות לארצות אחרות שמתבטלות מכאן והאלה? בתי קולנוע שלא פועלים יותר? – כל אלה אינם בעולם שלנו. מילא מלחמה, אבל מגיפה? תיאורים כאלה ברומן עכשווי, היו אומרים, הם מגוחכים ולא מעניינים. זה מדע בדיוני היו אומרים, זו פנטסיה. הוא לא עוסק ב"מציאות" כמו שאנחנו מכירים אותה, היו אומרים – מציאות של תככים, של בדידות, של מתח פוליטי, של מתח מעמדי. סיפור על מגיפה? זה לא רציני, היו אומרים לך, למרות תקדימים לא כל כך ישנים, כמו "השפעת הספרדית" של לפני מאה שנים בדיוק.
היום, אם יופיע רומן מגיפה כזה, אולי יזכה לתשומת לב אחרת, שהרי הוא כבר מתאר "מציאות" של היום, ואפשר לתאר בו מתח בין חילונים לדתיים, לבקר את המערכת הפוליטית וכיוצא בזה. אבל לחשוב שכדאי להיעזר בסיפור כזה, לפני פרוץ מגיפה, כי אולי התרגיל המחשבתי שנעשה בו יכול להכין לעולם שונה משלך, עולם מאיים על עולמך, עולם של מגיפה, שאולי תגיע, ואולי לא, ואולי תגיע אבל בדרך אחרת – לחשוב שכדאי לכתוב וכדאי לקרוא סיפור כזה – אצלנו זה רעיון שלא מתקבל, רעיון של השוליים, של "הפריפריה התרבותית".
סיפורי פנטסיה, ולצידם ובתוכם סיפורי מד"ב, בנויים כמעבדות מחשבתיות ורגשיות. מעבדות, שכדי לקיימן אדם צריך רק מחשב (פעם היו כותבים – אדם צריך עט ונייר) ומחשבה מקורית. תוצרי מעבדה תרבותית זו, סיפורי פנטסיה, סיפורי מדע בדיוני, בנויים כדי להכין את האדם החושב (שהוא לא רק פסל של רודן) לבאות.
ויותר מזה, האדם החושב לא רק מתכונן לבאות, אלא הוא חיה שחייבת פרוץ גבולות. האדם החושב חוזר ומהמר על המופלא, שכן הוא רוצה לצאת מן העכשיו; לצאת ממה שנראה עכשיו אפשרי אל מה שנראה עכשיו בלתי אפשרי. ואם כל המהלך האנושי המחשבתי, המדעי, הוא כזה – הלאה, קדימה, מעבר לאופקים, למקומות אחרים שכבר כאן, גם אם איננו מכירים אותם או מכירים בהם – אם המהלך המחשבתי האנושי הוא כזה, הלא הסיפור הפנטסטי אולי וסיפור המד"ב בוודאי, הם כלים להתקרב אל הבלתי ידוע. כלים נפלאים של המאמץ האנושי לפרוץ את גבולות העכשיו, לפרוץ את גבולות האפשרי עכשיו, ולצאת הלאה.
עוד משהו – בלי קשר לשאלה האם אתה (או האם את) מתארים עצמכם "אדם מאמין", על פי הכללים של הדתות הקיימות, הרי מי מאתנו לא מחפש גאולה ומי מאתנו לא בורח מייאוש? ואם אכן כך הוא, הרי צריך להעמיד ספרות שעוסקת בשני הקטבים האלה – אוטופיה מכאן ודיסטופיה מכאן – במרכז.
את זה בדיוק אנחנו באים לעשות בכתב העת "נכון". כן, גם בחוברת 5. קראו אותה. יש בה הרבה יצירות ומאמרים שהם "מעבדות מחשבה". חישבו על כך.
