שחר אבין ואהרון האופטמן
11.10.2024
הבינה המלאכותית לא תשמיד אותנו (כנראה…), אבל תשפיע על כל עיסוקינו (כמעט). כן, גם על ספרות. שחר אבין הוא חוקר במכון לחקר איומים קיומיים באוניברסיטת קיימבריג', אנגליה. אהרון האופטמן הוא עורך כתב עת זה. מאמר זה מתפרסם במקביל בגיליון 13 של כתב העת "נכון" לאוטופיות ודיסטופיות בספרות.
המשורר החשמלי
חָבִק חַבֵּק חָתָן חוֹלֵם
חָמוּק חָשׂוּף חָזֶה חָלָק
חִלֵּל חָלִיל חָזוֹן חָלָל
חֶרֶשׁ חִלָּזוֹן חוּבׇּל
חָסֵר חָבֵר חוֹתֵן חוֹלֵל!
זה אחד השירים שחיבר (וגם שר!) ה"חשמשורר" (משורר חשמלי, או מכונה כותבת שירים) שנבנה על ידי טרול, אחד מהצמד "טרול וקלפציון", גיבורי הספר "הקיבריאדה – אגדות הרובוטים" מאת סטניסלב לֶם[1]. בתחילת הסיפור הסביר לם: "התוכנה המצויה בראשו של משורר רגיל היא תוצר התרבות שבתוכה נולד. לתרבות זאת קדמה תרבות אחרת, וגם היא מוצאה מקודמתה, וכך עד תחילת הבריאה […] הנה כי כן, כדי לתכנת את המכונה מן ההכרח לחזור ולשחזר את הקוסמוס, אם לא מהתחלה, הרי לפחות חלק נכבד ממנו".
טרול לא התייאש, וזה אכן מה שהוא עשה, או לפחות ניסה לעשות. על התוצאות אפשר להתווכח (יש דוגמאות נוספות לשירה באותו פרק בספר). אבל הסיפור הפילוסופי המשעשע הזה הוא אחד הסיפורים הבדיוניים שעולים בזיכרון כאשר חושבים על הנושא ה"חם" כל כך היום, בינה מלאכותית יוצרת, (או בשם המקצועי יותר, "מודלי שפה גדולים"), ועל השפעתה האפשרית על היצירתיות האנושית בכלל ועל הספרות בפרט.
מילים אלו אינן נכתבות ע״י מודל שפה גדול, כדוגמת ChatGPT או Gemini. כותבים אותן (בעמל מה) בני אדם בשר ודם, שאחד מהם (שחר) גם חוקר סיכונים קיומיים (שחלקם קשורים לבינה מלאכותית), והשני (אהרון) עוסק בחקר עתידים ובמדע בדיוני. אין לנו מנוס מלתהות על השאלה: איך ייראה העולם כאשר יתבגרו ילדינו או נכדינו, אם וכאשר הטכנולוגיות אותן אנו חוקרים ימשיכו להתפתח ולהשתכלל. כבר היום, אותם מודלי שפה גדולים שולטים בעברית ובאנגלית ברמה שילד קטן, אולי אף לא כל כך קטן, אינו מתקרב אליה. לזכותם של ילדינו או נכדינו כיום ייאמר, שיש להם הבנה מעמיקה יותר של הדינמיקות החברתיות בגן בילדים או בבית הספר, וגם יכולת לדווח על הרגשות של עצמם ושל אחרים, ולהשתמש בשפה כחלק מפתרון בעיות (״רוצה אייפון!", ״רוצה קינוח!״). כבר לא מופרך לשאול, ויותר ויותר מדאיג לשאול – יכולת השפה של מי משתפרת מהר יותר, של הילדים או של המודלים?
מודלי שפה גדולים והיכולת החישובית לחקות את שייקספיר
שייקספיר, מכירים? שירים ומחזות שנושאים את שמו מהווים חלק מספרות המופת עד היום, עדיין מומחזים ועדיין נלמדים וגם נקראים לשם הנאה. מכבשי הדפוס הפיקו אינספור עותקים של היצירות הללו על נייר. הרדיו הפיץ אותן למרחקים. עם המצאת המחשבים הומצאו גם שיטות לקודד את סימני השפה לרצפים ארוכים של אפס ואחד, והטקסטים השייקספיריים הפכו לאובייקטים דיגיטליים – שאפשר להעתיק, לגזור ולהדביק, לחפש בהם ולהציג אותם על מסך – הכול במהירות הזרם החשמלי. אבל המחשבים, עד ממש לא מזמן, לא יכלו להוציא מהטקסט הזה משהו מעבר לאותם רצפים של אפס ואחד. אם חוקרת רצתה להשתמש במחשב כדי לנתח את הטקסט, היא הייתה צריכה להגדיר את החלוקה למילים (למשל, לחפש במחרוזת הארוכה את רצף האפסים והאחדות שמייצגים ״רווח״, ולפרק לתת-מחרוזות לפי מיקומי הרווחים), ואז למשל לספור כמה פעמים מופיעה כל ״מילה״, או איזו ״מילה״ מופיעה אחרי איזו ״מילה״ אחרת (האם יש בשייקספיר יותר ״למות״ או יותר ״לא למות״? יותר "להיות" או "לא להיות"?). ההבנה של השפה באה מהמתכנתת, תוך שיקוף של החינוך והתרבות שספגה ושאיתם גדלה.
ואז, לפני כשנתיים, הומצא מה שזכה לשם "מודלי השפה הגדולים".[2]
בהתבסס על היכולת המתמטית של רשתות נוירונים עמוקות לייצג תבניות סטטיסטיות מורכבות, הנגישות של כמויות עתק של טקסטים דרך האינטרנט, ושימוש בכוח חישוב של אלפי מאיצים גרפיים שהוסבו ללמידת מכונה, פותחו/אומנו מספר מודלי שפה גדולים. ברמת התוכנה, אותם מודלי שפה גדולים הם וקטורים ומטריצות בגדלים עצומים, עם ערכים מספריים שמיצגים אלמנטים שונים בשפה (למשל מילים שונות, סימני פיסוק או סיומות של מילים), אשר מוכפלים ונסכמים אלה עם אלה בפעולות מתמטיות שמתחילות בצורה אקראית, אבל ״משופרות״ שוב ושוב תוך ״מטרה״ אחת – לחזות את המילה הבאה בטקסט ה״אימון״ על פי כלל המילים שהופיעו לפניה, שוב ושוב על פני אחוזים ניכרים מהמלל הנגיש באינטרנט. אותם מודלי שפה מייצגים, ברמה סטטיסטית, תבניות עמוקות של השפה, שמאפשרות למשתמש בהן ״להשלים״ טקסט חסר, בצורה שמשתמש בקי בשפה היה יכול להפיק. וכך, אם נשלח ל-ChatGPT את הבקשה ״אנא השלם: להיות או לא…״, נקבל בתשובה:
״להיות או לא להיות, זו השאלה.״
אבל אם נשלח לו פשוט ״להיות או לא …״, אקבל בחזרה את הטקסט הבא:
״החלטה האם להיות או לא היא אחת מהחלטות החשובות ביותר שכל אדם עשוי לקבל בחייו. כל אחד יעבור תהליך פנימי ויש לו דרכו האישית לגשת לשאלה זו. יש מי שירצה להיות, להתקדם ולפתח את עצמו ויש מי שיבחר לא להיות, על פי השקפת העולם והערכים שלהם. החשיבה המקצועית והאישית עשויה לשפוע על ההחלטה הזו.״ (מקור: התכתבות עם ChatGPT, 26.2.2024)
בחירת המילים בתשובה של ChatGPT נעשתה ע״י המחשב, בהתבסס על תבניות שפה ש״נלמדו״ ע״י המערכת ממיליארדי טקסטים שעליהם היא "אומנה". המתכנתים לא הכניסו שום דבר מהידע האישי שלהם אל המערכת. יתרה מזאת, אין הם מסוגלים להבין או להסביר למה מילה מסוימת ולא אחרת נבחרה ע"י המחשב כדי להשלים את הטקסט. העובדה שמחשבים מסוגלים בכלל להשלים משימות כאלו, ובפרט שהם מסוגלים לעשות זאת ברמה הנוכחית, נכון להיום, אמורה ללמד אותנו משהו על המבנה המתמטי של השפה, על המורכבות שלה ועל התבניות שלה. אבל כל זה קורה כל כך מהר, ובצורה כל כך לא נגישה לתיאורטיקנים של השפה והספרות, עד שיידרשו כנראה עוד שנים רבות עד שההישגים הטכניים יתורגמו להבנה אנושית עמוקה יותר (כמו שקרה עם המשחקים שחמט ו"גו" לאחר פריצות דרך חישוביות בתחומים הנ״ל).
מודלי שפה ככלי לכתיבת ספרות וצריכתה – השלכות אפשריות
יעברו שנים, אולי עשורים, עד שנבין את התבניות המתמטיות של הספרות, שאותרו בלמידת מכונה, ואשר מסתתרות ב"משקולות" של רשתות נוירונים. בינתיים, המודלים הסטטיסטיים הללו משמשים בסיס למגוון טכנולוגיות בינה מלאכותית, שאת השפעתן נראה גם בעולם הספרות. ברגע שבו שורות אלה נכתבות, יש כבר אי אלו ספרים שנכתבו בלעדית ע״י מודל שפה גדול, אבל סופרות וסופרים בשאיפה משתמשים זה מכבר בכלי השפה הללו כדי להעלות רעיונות, לפתח דמויות, לשכתב סצנות, לייצר דיאלוגים, ועוד משימות שונות ומשונות הכרוכות במלאכת הכתיבה. כמו בתחומים רבים של בינה מלאכותית יוצרת, תפקיד האדם מתחלף מיוצר לאוֹצֵר, הבורר בתבונתו האנושית בין חלופות אשר מוצעות ע״י הבינה המלאכותית. האם ה"אוצרות" הזאת מספקת, ואין עוד צורך ביצירתיות האנושית ה"טבעית"? שאלה טובה, התשובה אינה טריוויאלית, ועוד נחזור לזה בהמשך.
נכון לימים אלה, הכלים הממוחשבים הללו (של מודלי השפה הגדולים) הם זולים, זמינים, ומשתפרים ללא הרף עם הזמן – כל עוד שיפורם מהווה צורך עסקי עבור מספר ענקיות טכנולוגיה הלכודות במרוץ ביניהן. ולכן, כל עוד הכתיבה ממשיכה להיות עיסוק המושך בני אדם, בין אם מצורך של ביטוי אישי, או למטרות הכרה והוקרה, נראה שהכלים הללו יגדילו משמעותית את מספר הסופרים/אוצרים, ואת מספר היצירות. סביר להניח שגם נראה, אולי בקרוב, את היכולת להתאים אישית ספרים וסיפורים לקורא או לקוראת, עפ״י העדפות אישיות (תקצירים מותאמים אישית הם כבר שימוש נפוץ של הכלים הללו). יותר אנשים מאי פעם יוכלו ליהנות מחדוות הכתיבה, ולהציף את חבריהם ואת המוציאים לאור ביצירות חדשות וחדשניות.
מי שתשתוקק לקרוא משהו חדש, אחר, שונה, כנראה תוכל למצוא את מבוקשה בתוך ים ההיצע, או שתוכל לבקש מהמכונה לייצר משהו חדש שיענה על הצורך. אולי, בתוך השפע הזה, נלמד לראות את העולם מזוויות אחרות (אבל זאת הבטיחו לנו גם לגבי מכונת הדפוס, והטלוויזיה בכבלים, והאינטרנט – והבנת האחר בינתיים מבוששת לבוא).
אבל יש גם תפקיד נוסף לספרות. במיוחד בזמנים של שינויים מהירים ומרחיקי לכת, כאשר עתיד מבנה החברה וחיי הפרט מוטלים בספק, הספרות (ושאר מיני אומנות ספקולטיבית) יכולה לשמש מעבדה לניסויי חשיבה שבה הציבור (או קבוצות ספציפיות) יכול לדמיין, לנסות, ולבדוק איך ייראו חייו אם יתקבל שינוי כזה או אחר. האם נצמיח כך כלי חזק ורב עוצמה עבור חוקרי עתידים? הרי בעזרת כלי הבינה המלאכותית ניתן להפיק במהירות שלא תיאמן, אחרי שבונים תרחיש עתידי מסוים, הסתעפויות של התרחיש ותרחישי משנה, על סמך שינוי של פרמטר כזה או אחר.
הספרות שימשה, למשל, כ"מעבדת עתידים" שכזו עבור יהדות אירופה בתקופת ההשכלה. כדי לשמש כמעבדת עתידים, צריך להיות מיקוד מסוים ליצירות הנכתבות בפרק זמן מסוים, צריכה להיות התכתבות ביניהן, וצריכה להיות איזו סביבה חברתית שבה יש ערך והסכמה, שכלל החברים בסביבה קוראים ומגיבים לאותן יצירות – בין אם בהתלהבות ובין אם בביקורתיות. קשה יהיה לספרות למלא תפקיד זה כאשר בכל תחום ״נכתבות״ אלפי יצירות, בסיוע בינה מלאכותית. לא ידוע לנו כרגע על פתרון אטרקטיבי, או לגיטימי, להגביל את מבול היצירה שהבינה המלאכותית תסייע לייצר, אך גם לא ידוע על פתרון שיאפשר לברור מתוך המבול הזה ולכוון את תשומת לב הקוראים ליצירות אשר מסוגלות ליצור מציאות חדשה. בתוך כל השפע, יתכן ונגלה ששינויים רחבים ורוחביים מתרחשים לאט יותר, או בכלל לא. וייתכן שגם בסוגיה זאת הפיתרון יבוא מתוך – איך לא – הבינה המלאכותית העתידית.
עתיד היצירתיות בעולם של בינה מלאכותית מתקדמת
אפשר למצוא היום ב"אמזון" ספרים רבים מאוד שנכתבו בעזרת בינה מלאכותית, ואפילו כאלה שנכתבו במלואם ע"י בינה מלאכותית (וכנראה אפילו הביקורות עליהם לא נכתבו ע"י כותב בשר-ודם…). ואנחנו מתכוונים לא לספרי עיון אלא לספרות במובן של סיפורת – פרוזה. ממש. בלי קשר לרמה הספרותית שעליה יכול להיות ויכוח (מדוע לא, הרי גם על ספרים שנכתבו ע"י בני אדם אפשר להתווכח), מדובר בהתפתחות מעניינת ומעוררת מחשבה. האם זה עתיד הספרות? או אחד העתידים האפשריים?
הנה דוגמה אחת: אפשר לרכוש מ"אמזון" אסופת סיפורים (בגרסה דיגיטלית או מודפסים על נייר, גם בכריכה קשה אם תרצו) שכותרתה "מותו של כותב: תשעה סיפורים מתולדות האלפבית"[3]. בתיאור הספר נאמר שהספר נכתב ע"י כלי הבינה המלאכותית ChatGPT על בסיס מילות מפתח התחלתיות שסופקו ע"י "מפעיל אנושי" שאפשר לקרוא לו "מכניס קלט" (או, אם מתעקשים, סופר). עוד נאמר שהספר מראה איך בינה מלאכותית כותבת טקסטים ממגוון של סוגות ספרותיות, למשל סיפורת היסטורית, טרגדיה, פנטסיה או מדע בדיוני…
בפרק המבוא לספר מובעת הדעה שכבר הושמעה ע"י רבים, והיא שאחד היתרונות המשמעותיים של כתיבה ע"י בינה מלאכותית יוצרת הוא "דמוקרטיזציה" של היצירה הספרותית: לא עוד נחלתם הבלעדית של סופרים וסופרות ייחודי סגולה, אלא הזדמנות לבטא, למשל, את קולן של קבוצות שוליים ומתן ביטוי לנקודות מבט חדשות ושונות על העולם, שונות מאלה של הקהילה הספרותית כפי שהכרנו אותה עד היום. זאת ועוד: ייתכן שע"י למידת כמויות עתק של טקסטים וזיהוי תבניות ודפוסים ברמה ששום בן אנוש אינו מסוגל לה, האלגוריתמים של הבינה המלאכותית היוצרת יוכלו ליצור טקסטים עם ניואנסים ייחודיים ומורכבויות חדשות, מעבר ליכולתם של סופרים וסופרות בשר ודם. האם כך יוכלו לצמוח סגנונות חדשים וצורות ספרות חסרות תקדים, שטרם נראו כמותן? זאת טענה שכנראה עדיין טעונה הוכחה, אבל זאת בהחלט טענה מעניינת ומאתגרת.
לאור כל אלה, עולה השאלה – האם יש משהו שמייחד את היצירתיות האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתיבת פרוזה ושירה, ואם יש – מה זה בדיוק? האם כתיבה ע"י בינה מלאכותית תהיה לעולם חיקוי, מתוחכם ככל שיהיה, של היצירה האנושית, או שהיא יכולה (או תוכל בעתיד) להיות "הדבר עצמו"? השאלה הנלווית המתבקשת היא, כמובן, מה מקורה של היצירתיות האנושית בכתיבה ספרותית? ממה היא נובעת? הרי אנשים לא נולדים איתה. מן הסתם זהו שילוב של צבירת חוויות מהעולם שסובב את הכותב/ת, מרגע צאתו/ה לאוויר העולם, יחד עם "כשרון טבעי" (מה זה?) שמקורו בגנטיקה – קידוד מאפיינים מסוימים בגנים שלנו, במולקולות הדנ"א. נניח, כתרגיל מחשבתי, שאת התכונות הגנטיות הרצויות אפשר לקודד בתוכנה של הבינה המלאכותית. בנוסף לכך הבה נניח שנבנה רשת כלל-עולמית משוכללת להפליא של טריליוני חיישנים (אפשר לחשוב על גירסה סופר-מתקדמת של "אינטרנט של דברים" – IOT), הקולטת ברציפות רשמים מכל מה שקורה בעולם, החל ממשק כנפי פרפר בסין ועד נפילת מטאוריט בנגב, דרך כל מה שנכתב ונאמר בתקשורת. הכל כולל הכל נקלט ומוזן לרשת הנוירונים של הבינה המלאכותית. האם בעזרת כל אלה, ואחרי שהתאמנה על כל מה שנכתב לפני כן ע"י בני אדם (ובינות מלאכותיות אחרות), היא לא תוכל להתעלות על כל אדם ביכולת הכתיבה היצירתית? אם אתם סבורים שלא, יהיה לכם כנראה קשה מאוד לנמק זאת.
מעניין שבזעיר-אנפין התרגיל הזה כבר נעשה, ואפילו לפני הנחשול הנוכחי של מודלי שפה גדולים. הכוונה לנובלה ניסיונית שנכתבה בשנת 2017 בעזרת מחשב, ע"י אדם בשם רוס גודווין ובהשראת הרומן הנודע "בדרכים" של הסופר האמריקני ג'ק קרואק, משנת 1951. גודווין נסע במכונית בדרכים מניו יורק עד ניו אורלינס, מצויד במחשב עם בינה מלאכותית של אז (רשת נוירונים פשוטה), ומחובר לשלושה חיישנים ש"חשו" את הסביבה בזמן אמת: מצלמה שצילמה את הנוף החולף, מיקרופון שהקליט את הדברים שנאמרו במכונית, וכן חיישן GPS שעקב אחר מיקום הרכב. הנתונים שנקלטו הועברו למחשב, והתוכנה "תרגמה" אותם לטקסט. גודווין פרסם את הטקסט הזה כמות שהוא, ללא עריכה. הוא העניק לטקסט את הכותרת "1 the Road", המתכתבת עם הכותרת האנגלית של ספרו של קרואק – On the Road.
לא יצא מזה רומן גדול, אך זה היה תרגיל חלוצי מעניין, וגם התגובות היו מעניינות. לדוגמה, בכתב העת "The Atlantic" נכתב שאמנם אין בטקסט סיפור קוהרנטי, אך יש בו "שפע של 'פואטיקה מפוקסלת' במארג מפוזר של דימויים אמריקניים מודרניים, ואפילו יש כמה שורות מרשימות ובלתי נשכחות."[4] לא רע, בהתחשב בכך שמדובר על טקסט שלא נכתב ע"י בן אדם.
איפה הנשמה?
לא קשה לעשות חיוץ (אקסטרפולציה) של התרגיל של גודווין ולדמיין את המערכת העתידנית שתיארנו קודם – אותה בינה מלאכותית הניזונה בזמן אמת מאינספור חיישנים הקולטים רשמים מהעולם, ששום כותב אנושי לא יוכל להתחרות בה. כאן תקשו, בוודאי: רגע, אבל היכן הרגש? היכן "הנשמה", שאר הרוח? הרי אנחנו מצפים שיצירה ספרותית תתווך לנו את החוויות והרגשות של הסופר. האם בינה מלאכותית יכולה להריח, לטעום, למשש? האם היא יכולה לחוות פחד, חמלה, רעב, שובע, קנאה, שנאה, אהבה, תשוקה? סיפוק מיני? התפעמות מיפי הטבע או מיצירת אמנות? צחוק? הומור?
כמובן, סיפורי מדע בדיוני רבים נכתבו סביב הפער הזה בין בינה אנושית שמושפעת מרגשות, לבין רובוטים או מחשבים שהם לוגיקה צרופה. עולה מייד בזיכרון הסצנה הבלתי נשכחת בסרט הקלאסי "2001: אודיסיאה בחלל" (1968) המבוסס על סיפור של ארתור סי קלארק. הכוונה לסצנה "אני מפחד, דייב", שבה המחשב, שהחליט שהלוגיקה הצרופה מחייבת אותו לחסל את האסטרונאוט דייב באומן כדי לא לפגוע במשימה, מתחיל לפחד (או שמא להפגין פחד) כשהאסטרונאוט מפרק אט אט את הזיכרון האלקטרוני שלו.
אז ככל שחושבים על זה, מגיעים למסקנה שהקו המבדיל בבירור בין הבינה המלאכותית לזאת הטבעית הוא הביולוגיה. החושים של הגוף האנושי מבוססים על חומרים ותהליכים ביולוגיים – והם אלה שמעניקים לגוף האנושי את היכולת לחוות את החוויות, התחושות והרגשות שהזכרנו. שבב אלקטרוני יכול "לחוש" חום או קור, אך ככל הידוע לנו לא לחוש רעב או קנאה. האלקטרוניקה שעליה מושתתת הבינה המלאכותית יכולה אולי לתעד את החוויות והתחושות, לאגור אותן, לנתח אותן – אולי גם לחקות אותן – אבל לא לחוות מכלי ראשון. אם החוויה הראשונית הזאת היא אכן תנאי לשירה ופרוזה "אמיתית", אז הנה הגענו לגבול היכולת של הבינה המלאכותית, ואולי הסרנו את הדאגה מהסופרים שמא לא יהיה בהם צורך עוד. זאת כמובן בהנחה ובתנאי שמה שאנחנו מצפים מיצירה ספרותית זה באמת תיווך של עולם הרגשות של הכותב/ת. כל מה שכתבנו כאן זה כמובן "בערבון מוגבל", שהרי אחד הכיוונים העתידיים האפשריים הוא "פלישת" הביולוגיה אל המיחשוב. יש חוקרים שעובדים על הרעיון של "מחשבים ביולוגיים", שבהם העיבוד נעשה באמצעות רכיבים ביולוגיים, ובהם מולקולת הדנ"א. הרי הדנ"א שלנו עצמנו, בגוף שלנו, ממלא תפקיד חישובי – אז מדוע לא מחשב המבוסס על דנ"א? (אחד היתרונות שלו – יעילות אנרגטית. ויש עוד)[5]. כלומר, יכול להיות שבעתיד הגבול בין אלקטרוניקה לביולוגיה ייטשטש, ואולי האופי הביולוגי שלנו לא יהיה ייחודי עוד. האם המחשב הביולוגי העתיד יוכל גם לחוות כאב ורגשות אחרים?
אבל נתעלם מזה כרגע, ונחזור להבחנה החדה בין הביולוגי לאלקטרוני, ולשאלה האם אכן החוויות והתחושות (המבוססות על ביולוגיה) הן תנאי הכרחי ל"נשמה" שאנחנו מחפשים ביצירה הספרותית. אולי יש שיאמרו שזה לא בהכרח המצב, ושאולי יעדיפו את העושר הבלתי נדלה של "נתוני עָתֵק" שיהוו את "מקורות ההשראה" של הבינה המלאכותית, אם לא כיום אז בעוד אי אלו שנים, בבוא העידן של "בינה מלאכותית כללית" (AGI). שלא לדבר על העידן הרחוק יותר של "בינת על" (ASI – Artificial Super Intelligence) שתתעלה בסדרי גודל ובכל המובנים, על הבינה הטבעית שלנו. בכל מקרה, סביר להניח שאמנם הבינה המלאכותית לא תכחיד בעתיד הנראה לעין את ענף הספרות (האנושית) ולא תשתלט עליו, אבל יותר ויותר סופרים יסתייעו יותר ויותר בכתיבתם בכלי הבינה המלאכותית היוצרת (מודלי שפה גדולים ומה שיבוא בעקבותיהם), לצורך מעין "סיעור מוחות" על רעיונות ועלילה, שיפורי עריכה, קבלת תגובות על טיוטות וכדומה. כפי שכתבנו בהתחלה – מעבר מיוצר לאוֹצֵר – אבל גם בחזרה, מאוֹצֵר ליוצר, בתהליך איטרטיבי.
ורק נוסיף שתי אמירות מעוררות מחשבה של סופר המדע הבדיוני ארתור סי קלארק, שתמיד נחמד להיזכר בו כשמדברים על העתיד: האחת היא שכנראה האדם, עם הבינה הביולוגית שלו, הוא חוליית מעבר אל בינה מתקדמת, לא-ביולוגית (אבולוציה מחומר דומם נטול בינה אל בינת-על נטולת ביולוגיה). השנייה היא תשובה על השאלה מתי ואיך נדע שיש איתנו מכונות (מחשבים, רובוטים) אינטליגנטיות באמת. זה יהיה, כך כתב קלארק, כאשר ניתוק המכונה ממקור האנרגיה שלה ייחשב לרצח…
[1] תרגום מפולנית: פאולינה צלניק, הוצאת זמורה-ביתן, 1986. המקור הפולני הופיע בשנת 1965.
[2] למדייקים, היו שלבי ביניים של מודלי שפה שלא הסתמכו על למידת מכונה, אלא על בלשנות חישובית ותבניות שפה שתוכנתו ישירות, וכן של למידת מכונה בסדרי גודל קטנים יותר שהניבו תוצאות בסיסיות בניתוח סטטיסטי של טקסטים.
[3] Alef Prazsky, "Scribe’s Death: Nine Stories from History of Alphabets", March 2023, https://www.amazon.com/ChatGPT-Written-Artificial-Intelligence-Alphabets/dp/B0BZFDFPM9
[4] When an AI Goes Full Jack Kerouac, The Atlantic, October 1, 2018, https://www.theatlantic.com/technology/archive/2018/10/automated-on-the-road/571345/
[5] The unique promise of 'biological computers' made from living things, New Scientist, 5 June 2023, https://www.newscientist.com/article/mg25834422-100-the-unique-promise-of-biological-computers-made-from-living-things/