אורציון ברתנא 4.1.2022
פרופ' אורציון ברתנא הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. הוא ערך מספר כתבי-עת, ביניהם "מאזנים" וכתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים. כיום הוא עורך את כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה. מאמר זה פורסם באתר סלונט.
1.
מהו "מדע בדיוני"? מילולית, מדע בדיוני הוא התרגום הלא מוצלח לעברית של המושג Science Fiction, שכן התרגום הנכון הוא – "מבדה מדעי", בדיוק היפוך היחס בין שם ותואר.
אבל מה משמעותו של מדע בדיוני? מדע בדיוני הוא הניסיון הגדול ביותר שערך המודרניזם באמנות, משלהי המאה התשע-עשרה, ובעצם מראשית המאה העשרים ועד עצם זמננו, עד סוף הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת – תחילה בספרות, בקולנוע ואחר כך, גם באמנות הוויזואלית העכשווית – להגן על קיומו מפני הבלתי ידוע. מדע בדיוני הוא הניסיון הגדול, של יותר ממאה השנים האחרונות, להפגיש, בעיקר בספרות, בין השפה העתיקה של האמנות לבין השפה החדשה, יחסית, של המדע. מדע בדיוני הוא ניסיון ספרותי להשליט סדר בתחומים חדשים של לא מובן שנפרצו פתאום. מדע בדיוני הוא, עד היום, בכל תחומי התקשורת, אחד היריבים הקשים ביותר של הפוסט-מודרניזם באמנות ובמחשבה, למרות שגם בו ניכרים, בתחום אחד שלו, אותות הפוסט-מודרניזם, כפי שיובהר להלן.
2.
מדע בדיוני (להלן ייכתב גם בראשי-תיבות: מד"ב) בספרות הוא זרם. לא סוגה – ז'אנר – כפי שהוא מכונה כמעט על ידי כל המכנים אותו. הבחנה זו אינה שולית או קטנונית או מיותרת מסיבה אחרת כלשהי. זרם ספרותי הוא מושג ספרותי בעל מספר פנים – הוא תופעה חברתית-היסטורית תלוית מקום ותלוית זמן; תופעה הבאה לבטא תפישת עולם תרבותית, פילוסופיה ייחודית, ויוצרת שפה אסתטית מיוחדת, חדשה, למימוש הפילוסופיה שלה. לעומת זרם, ז'אנר הוא קודם כל תבנית כתיבה, צורה אסתטית מיוחדת. זרם מתאר מכלול של תופעה תרבותית, וז'אנר מתאר צורה אסתטית מיוחדת לעצמה בספרות.
המדע הבדיוני איננו ז'אנר אלא מופע תרבותי שנעשה בו שימוש בז'אנרים רבים ומגוונים. חלק מן הז'אנרים שבמד"ב קשורים במשחק פוסט-מודרניסטי, לו תורמת הרבה הטכנולוגיה המתפתחת, המכניסה לעולם האישי של הקורא/צופה/מתנסה יותר ויותר תופעות של גירוי לשמו, משחק לשמו. אבל מרבית הז'אנרים של ספרות המד"ב הם ניסיון פילוסופי להתמודד עם השתנות בתפישת החלל והזמן, ועם השתנות בתפישת פרט וזהותו. כך משתנים במאה העשרים מודלים חברתיים – ממשפחה ועד עם – כשהרפואה מאריכה חיי אנוש, התקשורת מכניסה אנשים למקומות בהם מעולם לא היו. לעולמם של אנשים רגילים מתוסף מידע, המשנה את עצם המושגים "ידע" ו"הבנה", ומערער על המושג "אמת" הקשור בהם. המדע הבדיוני, מאושיות המודרניזם, הוא מכלול של מחשבות חדשות על ערכים מתיישנים. החידוש הוא חלק מהותי בו. אכן, זרם המדע הבדיוני אמור להימצא בהליך של התחדשות מתמדת.
3.
נראה כי זרם המד"ב נחלק למספר תחומי משנה גדולים, המשקפים עניינים וסמלים בתרבות המערבית. החלוקה היא בבירור על-פי נושאי הכתיבה, ובדיעבד, עקב כך – גם בטכניקות הסיפור בהן מובאים נושאי הכתיבה.
לצורך עריכת הסדר הנדרש בנושא המדע הבדיוני, בסך הכול אאבחן כאן שלוש קטגוריות גדולות, נפרדות, להן אפשר למיין את מכלול סיפורת המד"ב המגוונת. לצורך ההבחנה ביניהן, אכנה אותן כאן, באופן ראשוני: 1. סיפורת דמות הגיבור; 2. סיפורת התהייה הפילוסופית; 3. סיפורת התקשורת.
הקטגוריה הראשונה, סיפורת דמות הגיבור, היא סיפורת שעיקרה עלילת הרפתקאות. במרבית סיפורת הרפתקאות זו, בולטת דמות הגיבור רב היכולת, העורך מסעות ונפתל בהרפתקאות, בהן הוא עולה ויורד. מסעות אלה יכולים להיות מסעות לגילוי האוצר, סיפורי אבירים המגינים על ממלכה או על גבירה או על שבועה שנשבעו. חלק גדול מיצירות המדע הבדיוני הפופולרי שהוסרטו הן בקטגוריה זו.
הקטגוריה השנייה היא כלל החשיבה הפילוסופית שבסיפורת המד"ב. בחלקה היא חשיבה חברתית ומוסרית, ועוסקת בשינויים שייערכו בחברה האנושית עם התפתחות מדעית, התפתחות טכנולוגית, התפתחות תקשורתית. כאן נמצאים סיפורים שמרניים יותר, כמו סיפורים פוליטיים המתארים שינויים בחברה אנושית והתבטאותם בשינויים בלאומיות, ביחסי גברים ונשים וכדומה. כאן נמצאים גם סיפורים הגותיים יותר וגם נועזים יותר, שעוסקים לא בחברה הקיימת או בצפוי לה בעתיד הקרוב, אלא בתנועה בזמן או בשינוי הזהות האנושית, מהומו ספיאנס לעל-אדם.
הקטגוריה השלישית, שכיניתיה סיפורת עולם התקשורת, או סיפורת המושפעת מתיאוריות של פיזיקה תיאורטית, גם היא בעצם סיפורת הגותית, אלא זו ממוקדת יותר בעולמות וירטואליים ובתקשורת מסוגים אחרים – התנועה בתוך עולם המחשב, וירטואליות, הדמיות של מציאות.
4.
תחום-המשנה הראשון בזרם המד"ב, נכנה כאן – סיפורת דמות הגיבור. סיפורת המושתתת על יכולתו המופלגת של העל-גיבור. היא מתכתבת עם שורשים מיתולוגיים של תרבויות שונות, ומעתיקה את הגיבור שמעל החיים מהעבר אל העתיד.
במידה רבה ניתן לומר כי היא ממשיכה את "רומנסת החיפוש" (Quest Romance”") של ימי הביניים. במקום אל היער המכושף, נעים בה אל עולמות מכושפים. במקום אביר חבוש שריון רכוב על סוס או מפליג בספינה, נמצא בה אסטרונאוט עטוף חליפת-חלל בספינת חלל. במקום להרחיב בחיפוש את גבולות העולם על-פני יבשות וימים של כדור הארץ, נעים בה אל מעבר לעולם, כדי להרחיב את גבולות הידע וגבולות השליטה והכוח של בני אדם. סיפורת דמות הגיבור כוללת בתוכה גם את סופרמן וגם את ההוביטים, כי, כאמור, היא ממשיכת האגדה של ימה"ב – זו האגדה הממשיכה בימה"ב, ומפתחת בדרכה, מיתולוגיות שקדמו לה.
בעיקר בשל תחום-משנה ראשון זה בזרם המד"ב, תחום ההרפתקה, תחום סיפורת דמות הגיבור, נחשבת ספרות המדע הבדיוני על ידי רבים כחלק מן הפנטסיה בתרבות המערב המודרנית. יש בה אגדות יפות המתרחשות בעולמות אגדיים כמו ההוביט וסדרתו, ויש בה דמויות-על שהותאמו על ידי היוצרים האמריקאיים אל כרך-העל; אלה סופרמן, ספיידרמן ודומיהם, היוצאים ממחבואיהם המיתולוגיים לעזרת האנושות המערבית המנוכרת, המודרנית והפוסט-מודרנית, ברחובות ניו-יורק ודומותיה. מובן שבחלקה יש בה אותה עוצמה ראשונית של המיתולוגיה, והיא מעין מיתולוגיה מודרנית; אבל בחלקה הגדול היא קליפה שטוחה של חלום משאלה להצליח בקלות, חלום שמלווה את האנושות מאז ומעולם, והוא בולט עוד יותר בתקשורת של החברה הקפיטליסטית המנוכרת, שבה כולם רואים את כולם בתקשורת ואיש איש לביתו.
כיום עיקר צרכניה של יצירת המד"ב בתחום ההרפתקה הם בני נוער, אם כי יש לה גם קהל מבוגר מאופיין מאוד של אוהדים נלהבים. וכאמור, על-ידי רבים המדע הבדיוני מזוהה עם תחום זה בלבד, מתוך התעלמות משני האחרים שיפורטו להלן.
5.
תחום-המשנה השני בספרות המד"ב – יצירות המבוססות על חשיבה פילוסופית, ובדרך כלל גם מדעית במידה זו או אחרת – הוא, להבנתי, התחום העיקרי במד"ב. להתפתחות התחום השני ולהשתרשותו כמה וכמה סיבות טובות, שתמנינה כאן באופן כללי. סיבה אחת חשובה היא הרצון להגן על עולם ערכי בפני תוהו הסתמיות של עולם ללא משמעות, שאליו נפרצו כבר המאה התשע-עשרה, וביתר שאת, המאה העשרים והעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. מצד אחד, יש כאן אזהרה דיסטופית בפני צפוי לתרבות האנושית. מצד שני, יש כאן ניסיון אוטופי לתאר התפתחות מדעית שאולי תציל את ההומו ספיאנס, תוך שינויים רבים שיחולו בו. סיפורת המדע הבדיוני הפילוסופית מתבססת על תיאוריות מדעיות הולכות ומשתנות, כשתיאוריות מוחלפות בקצב הולך וגדל. סיפורי מדע בדיוני בתחום זה באים להעמיד את הקורא או את הצופה בפני תגליות חדשות וחשיבה חדשה, ומנסים לנבא לו את הבאות.
כדי להמחיש נושא ענק זה, אביא דוגמא מסופר אחד ענק של סיפורת המד"ב ההגותית. זהו ארתור סי. קלארק – יוצר של אמצע המאה העשרים והמחצית השנייה שלה. ללא ספק, הוא אחד מגדולי המדע הבדיוני, אולי אחד מגדולי הספרות של המאה העשרים. מי שאינו מכיר אותו ביצירות הקלאסיות שלו, כמו "קץ הילדות", בודאי מכיר אותו מתסריטיו. על-פי אחד מהם נעשה על-ידי סטנלי קובריק סרט בלתי נשכח, "2001: אודיסיאה בחלל" (1968). באותה שנה הוציא קלארק לאור רומן בשם זה.
ארתור סי. קלארק חושב מחשבה דתית. הוא חושב כי יש לעולם סדר ויש לו משמעות, אבל אלה גדולים מן המידות של ההומו ספיאנס. בעיקרו של דבר, הוא מעריך כי בצורתם הנוכחית, בני אנוש לא יצליחו לצאת מתחומי מערכת-השמש. בני אנוש מוגבלים לתנועה במהירויות אפסיות, ביקום בו כדי להגיע אל הכוכב הקרוב לנו ביותר מחוץ למערכת השמש, הלא הוא אלפא קנטאורי, עלינו לעבור מרחק אדיר של יותר מארבע שנות אור. לכן, אומר קלארק בצורות שונות בעיקר סיפוריו, תרבותנו עומדת בסוף דרכה. לא משום שאין אלוהים, לא משום שאין משמעות ליקום, אלא משום שיש ויש, וכדי להגיע אליהם עלינו לשנות את עצם הווייתנו. למשל, דרך מוטציה גנטית יצמח מאיתנו משהו שונה, שרק הוא ימשיך הלאה אל היקום וסודותיו. יש לעולם משמעות, אבל זו משמעות של חוליה בשרשרת, של שלב בדרך גדולה בהרבה. סיפוריו של קלארק עוסקים בהכנת התודעה והרגש לשינוי ההכרחי שיגיע.
לסיכום – תחום-המשנה השני של המדע הבדיוני, התחום הפילוסופי, מגוון מאוד ומכיל התייחסויות שונות ומגוונות אל מציאות ההווה, שעל רקעה הוא נכתב. כך, לצד יצירות אוטופיות, פנטסטיות, פילוסופיות מופשטות, כמו "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק, ישנן יצירות הגובלות בריאליזם חברתי, כמו "שמש ירוקה" (Soylent Green, 1973) סרט על פי ספר מאת הארי הריסון, שזמנו 2022, והוא מתאר עולם אנושי "האוכל את עצמו", שבו פני אדם ניזונים מגוויות של בני אדם כדי להתקיים. גם הוא רומן פילוסופי, אבל מתמקד בצורה מרה במין האנושי המכלה את עצמו, ומקים מערכת חברתית דיסטופית, מרה.
6.
תחום-המשנה השלישי של יצירת המדע הבדיוני – זה המכונה כאן סיפורת עולם התקשורת, ואפשר גם לתארו כאן כסיפורת הקרובה לפיזיקה התיאורטית – ניתן לתיאור כתגובה העיקרית של ספרות המד"ב לפוסט-מודרניזם. בתחום זה יש הפנמה של הפוסט-מודרניזם ובה בעת גם תגובה לה, שהיא מעבר למשחק לשמו שיש בפוסט-מודרניזם. אפשר לומר כי כמו בפוסט-מודרניזם, אין לדבר על משמעות בסיפורת זו. הכל הוא חידה שאין לפתור אותה, אלא לשחק בה.
העולם הווירטואלי של המחשב הוא, למשל, עולם-חידה כזה. אין בו עוד "אמת" ואין בו עוד "משמעות". יש בו "משחק". משחק שהוא גם קיום וגם שעשוע. טקסט מד"ב שגובל בפוסט-מודרניזם מעין זה מצד אחד ובתחום הפילוסופי מצד שני הוא, למשל, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (1968) מאת פיליפ ק. דיק, שמעלה את השאלה מהו אדם אמיתי? האם כל המין האנושי המתואר קיים "באמת" או שמא הוא תוצר מלאכותי של מישהו. האם השוטרים הרודפים אחר אנדרואידים שמבקשים לחיות כבני אנוש אינם בעצמם אנדרואידים כאלה?
דוגמא אחרת היא "מטריקס" של "האחים וצ'אוסקי", הלא הן האחיות הטרנסג'נדריות האמריקאיות, האחיות וצ'אוסקי. סדרת הסרטים שיצרו, "מטריקס", שהראשון שבהם הופיע ב-1999, מתארים עתיד דיסטופי, בו האנושות מתקיימת, באופן לא מודע, בתוך מציאות מדומה, או מטריקס, עולם ממוחשב של מכונות.
מעניין לציין כי המציאות התקשורתית שאנחנו חיים בה בראשית שנות העשרים של המאה העשרים ואחת הולכת ומתקרבת אל ההוויה הווירטואלית התלת-ממדית של עולם כזה, שבה ה"קורא" חורג באופן פעיל לעולם ווירטואלי שבו הוא משתתף באופן פעיל כ"גיבור". ניתן לומר כי דבריו של מארק צוקרברג בימים אלה על "חזון המטאוורס" הם ברוח זו.
7.
במידה מסוימת, אפשר לומר כי המד"ב במיטבו פועל לחיזוק האחיזה של החיים בעולם, למיגור המוות.
מזווית מסוימת, באופן פאתטי, ומזווית אחרת, באופן אירוני – המד"ב פועל לקיום אמונה בנצח; אלא שזו אמונה עקיפה, זהירה, לא מספיק מאמינה בעצמה, וגם – חסרת פולחן עמוק, יציב, והיא לא מחייבת את מאמיניה להתנהגות יומיומית מסוימת.
בשיאו, סיפור המד"ב, כמו מיתולוגיה, מעצים את האנושי אל מעבר לאנושי. כך, למשל, הן היצירות "קץ הילדות" של ארתור סי. קלארק או "זאב זאב" של פול וקורנבלוט. זהו עיסוק אינטלקטואלי, רגשי, שאין בו מחויבות להתנהלות מסוימת בהווה, ביומיום.
למחשבות אלה, כי האדם יהפוך להיות סוג חדש של יישות תבונית, יש כבר שורשים במחשבה שלפני ספרות המדע הבדיוני. כך, למשל, התיאור של פרידריך ניטשה, בסוף המאה ה-19, את האדם כ"חיה שמהותה עדיין לא הוגדרה", כ"הבטחה", כ"גשר" המסיט את המבט האנושי למקום אחר, אבל לא יוצר שיטה שמוליכה אליו. ניטשה לא היה, כמובן, איש מדע בדיוני, אבל דברים אלה שלו מתארים היטב את המקום שבו עומד המדע הבדיוני במיטבו.
בכל אחד משלושה תחומי-המשנה של המדע הבדיוני, שתוארו כאן בקצרה, יש הרבה כיוונים פנימיים מגוונים. לכולם יחד יש קוראים משלהם ברחבי העולם, מועדוני מעריצים משלהם, הוצאות משלהם, פרסים ספרותיים משלהם, והם נמצאים בזמננו בהתהוות שקשה לשפוט כיצד תסתכם ומתי.
8.
כל הדוגמאות שהובאו עד כאן אינן מן הספרות העברית או הישראלית. (ספרות עברית וספרות ישראלית הן שני מושגים שונים, שני תחומים שונים, אבל המאמר הנוכחי אינו המקום לעסוק בסוגית השוני בין השתיים.)
השאלה המעניינת היא: מדוע בתרבות הישראלית, כמו גם בספרות העברית, לא נקלטה סיפורת המדע הבדיוני כיצירות מקור מוערכות? זאת, למרות תרגומים מסחריים רחבים של סיפורי מדע בדיוני לעברית, ומכירה יפה מאוד בעברית של ספרי מד"ב מתורגמים מכל שלושה התחומים? מדוע כתרגום התחום זוכה להצלחה, אבל אינו זוכה להכרה ערכית? ספרי המדע הבדיוני לא עומדים, בספריות ובחנויות ספרים, על מדפים בולטים, אלא מוצגים "בצד", בכל המובנים. במילים אחרות: סופרים ישראלים מרכזיים כמעט ולא כותבים סיפורי מד"ב, והמעט שנכתב בעברית אינו זוכה להערכה, לה זוכה סיפורת המקור העברית ה"רגילה".
להלן מספר דוגמאות, ליוצרים מהמוכרים יותר הכותבים ספרות מדע בדיוני בעברית ולספריהם: יואב בלום, "מצרפי המקרים" (כתר, 2011), רוני גלבפיש, אופיר טושה גפלה, "עולם הסוף" (כתר, 2004), גיל הראבן, "הדרך לגן עדן" (כתר, 1999), הגר ינאי, טרילוגיית "הלווייתן מבבל" (הוצאת אוקיינוס ומודן), קרן לנדסמן, "לב המעגל" (כנרת זמורה-דביר, 2018). בהמשך יוזכרו יוצרים ישראליים מעניינים נוספים ויצירותיהם בספרות המדע הבדיוני הישראלי.
נחזור לשאלה – מדוע במות המחקר השונות לספרות מתעלמות מסיפורת זו, והיא לא נחשבת באינטליגנציה הספרותית בישראל? מדוע האינטליגנציה הקוראת מד"ב מקורי בשפות המקור בהן נכתבו, וגם את זה המתורגם לעברית, היא האינטליגנציה של בעלי מקצועות חופשיים, מקצועות טכנולוגיים, ולא האינטליגנציה הקוראת ספרות יפה?
אנסה להסביר את תשובתי על-ידי חתך סוציולוגי חטוף בחברה הישראלית של חצי המאה העשרים ועד זמננו:
קוראים שהם אנשים דתיים, מאמינים, אינם זקוקים, לא לתקווה של סיפורת הגיבור, לא להגנה על ערכים שבסיפורת המד"ב הפילוסופית, ובודאי שלא ליסוד המשחק הפוסט-מודרני שבסיפורת התקשורת. מלכתחילה, עולמם סגור בפני ספרות, ובודאי בפני ספרות מד"ב. אלה אינם קהל היעד של ספרות בכלל. בוודאי שלא קהל לספרות פנטסטית, לספרות מדע בדיוני.
הקהל החילוני האינטליגנטי, זה שצרך ספרות אי אז בתחילת התנועה הציונית, וזה שצורך ספרות היום, התקשה ויתקשה להגיע אל ספרות המד"ב. לכך כמה וכמה סיבות:
סיבה אחת – במידה והוא בעל אידיאולוגיה לאומית, הרי ברובו הוא בא ממורשת ציונית סוציאליסטית. זו היא מורשת ריאליסטית, המדברת על עולם חושי, יומיומי, הנמצא במבחן מוסרי מתמיד. מה לו ו"לדמיון השווא" או "לבריחה" (ביטויים במירכאות, כי הם של אותו קהל ואינם שלי) אותם הוא רואה בספרות המד"ב? המד"ב אינו מתאים לזהירות הכלכלית, אותה חושב קהל זה בהתנהלות המציאותית שלו, ולא למודל הציוני (במידה והוא קיים עדיין לקהל זה) שהוא מודל המביא בחשבון "היסטוריה" ו"עתיד לאומי", שכמעט ואינם נמצאים בכלל המופע של ספרות המד"ב.
סיבה שנייה – קהל זה רתוק למכשירי התקשורת, לטלפון הסלולארי, למחשב ולמסכי הטלוויזיה השונים. הוא מוצף בכל אחד מן הערוצים בתקשורת של פרסומת, השפעה כלכלית ושטף של אירועים משתנה באופן מתמיד. ההשתנות של דימויי המציאות, דימויי מידע או של השפעה, היא כל כך מהירה, עד שהיא דוחה כל סיפורת מדע בדיוני שאיננה מספקת מידע עכשווי או מכוונת להשפיע על תפישת עולם חברתית כלכלית. כשישנה מלחמה מתמדת, וישנם פיגועים, וישנן השתנויות פוליטיות מתמידות, למי יש זמן למד"ב? כשהזמן ההווי והמרחב הקרוב בוערים כל הזמן, מה לקורא ולזמנים אחרים ולממדים אחרים?
סיבה שלישית – קהל אינטליגנטי זה מושפע מאוד מהדרך האסתטית הראשית של ספרות המערב, שזה כמאה שנים, מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, שמה דגש על צורת ההבעה הספרותית, ההבעה הפסיכולוגית, יותר מאשר על התוכן חברתי, ההיסטורי. הבעה נפשית עיקרה מורכבות לשונית של הפוסט-תלוש המודרני, ושל המנוכר הפוסט-מודרני. זהו המניפסט של הספרות המערבית המודרנית במאה העשרים, שטבע חותם עמוק גם בספרות המקורית בעברית. לקוראים אלה של מצוקות וניכור, של היומיומי, אין עניין בספרות העוסקת בחקר העולם ובהרחבת גבולותיו. הספרות המערבית הקנונית עזבה כבר לפני כמאה שנים את מחשבת ההרחבה של החברה האנושית, משנחקר כדור-הארץ, גיאוגרפית, די צורכו. אין לה עניין במה שהוא מעבר לעולם האנושי המוכר היטב.
הקהל הישראלי היחיד שאליו יכולה הייתה ספרות המד"ב העולמית לפנות, הוא, אכן, זה שאליו היא פונה. זהו הקהל היאפי ודומיו. לקהל זה יש די פנאי לחשוב, חברתית, על העולם בקנה המידה הרחב ביותר. בעיני עצמו קהל זה הוא רחב-דעת-ופנאי לחשוב על נושאים של איום טכנולוגי וסכנותיו. ארגוני הירוקים, למשל, באים מתוך קהל זה. קהל זה הוא הקהל של הכפר הגלובאלי ושל כל אופנותיו. אלא מה? לשם מה לו לצרוך את החומר הזה בעברית, במקור? הוא צורך אותו על כל סממניו המערביים, הרחבים, העולמיים, שהרי בהם הוא רואה את ייחודו המצוין. לגבי קהל זה, "ג'ון" יכול להיות שם-זיהוי הולם לדמות מד"ב או גם "W05", אבל לא "משה", חס וחלילה.
אכן, זהו הקהל הצורך את המד"ב בקולנוע ובבלוקבסטר ובספרות המקורית באנגלית או בספרות המתורגמת. מה לו ולספרות עברית? הלא ממילא היא אזוטרית עבורו. אגב, קהל זה שטחי מאוד. זהו, אכן, גם הקהל הפוסט מודרני של הרייטינג. מה שמצליח בעולם טוב עבורו. קהל זה, שהולך ונעשה ניכר במערכת התרבותית הישראלית, אינו זקוק למאפיין ספרותי מקורי ומבדיל אלא להיכללות פוסט מודרנית בכפר הגלובאלי.
9.
הערה ל"סיכום ביניים": בני אדם יוצרים כדי להיות מוכרים, מוערכים וכדומה. יש מעט מאוד יוצרי מד"ב מקורי בישראל (וגם אני הייתי אחד מאלה) ומספרם אינו גדל. למשל, בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, משך שש שנים, הופיע כאן "פנטסיה 2000". כתב-עת מקורי זה לספרות מדע בדיוני השתדל ברצינות לעודד קריאה וכתיבה. ונסגר. לא היו לו די קוראים.
מבמה זו אני זוכר לטובה כמה כותבים מקוריים, שאוסיף כאן את שמותיהם על אלה הוזכרו כאן, למעלה: שירה טמיר, שרית ארצי, יעקב שקד, אילן עמית. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר אותם מעטים שהפכו את המד"ב עיקר פרסומם וכדאי לקרוא את ספריהם, בראש ובראשונה – עמי דביר ("הקוף הפטפטן" – ספריית מעריב, 1995, ו"אבימלך עולה בסערה השמיימה" – ספריית מעריב, 1993) ושלמה שובל. יסלחו לי אחרים אשר שמם לא הזכרתי.
יחסית לכלל הספרות הישראלית, בתחום המד"ב הכתיבה המקורית כמעט ואינה קיימת משום שאינה מתוגמלת. לא בוחרים בתחום כשהתחום אינו מתוגמל. ספרות נוצרת מתוך ספרות. ספרות נוצרת מתוך כך שיוצרים חדשים מסגלים לעצמם שפה קיימת של יוצרים וותיקים ומתאימים אותה לצורכיהם. אבל ליצירה אופי חברתי. כשהחברה אינה מעוניינת, אינה מתעניינת או אפילו עוינת, ואינה מתגמלת בכסף ובהערכה תחום-יצירה כלשהו, סביר שתחום זה לא יתפתח. אני מאמין כי במוקדם או במאוחר זה ישתנה בישראל. אבל, בינתיים…
