הטרמפיסט

גיא פינקלשטיין      15.10.2020

גיא פינקלשטיין, בת 37, היא סופרת ומשוררת, מייסדת ועורכת כתב העת הספרותי ״צ׳יקיטיטו״ ומבקרת ספרות ב״מקור ראשון״. היא גם מנהלת ״לכטוב״ – בית ספר לכתיבה יוצרת. בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל אביב.  ובימי קדם, במסגרת לימודיה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, היא כתבה עבודת רפרט על (תחזיקו חזק) …. מכתבי קוראים בכתב העת "פנטסיה 2000"! כבוד!

גיא מספרת שהסיפור שלפניכם, "ישב זנוח ומותחל במחשב, ואז ברגע אחד הוא קיבל במוחי טוויסט של ריאליזם פנטסטי, והופ! זרם אל צורתו השלמה".

בשנת שמונים ושש אספנו אל הרכב טרמפיסט, או טרמפיסטית. גבר או אישה? לא יכולתי לומר. אם הייתם רואים אותו, או אותה, הייתם מבינים מייד למה אני מתכוון, ובעצם – זה לא משנה בכלל.

מה שחשוב הוא שמשהו עלה לרכב באותה שעת צוהריים לוהטת בשנת שמונים ושש, והדבר הזה היה מחריד. מדוע מחריד? אינני יודע. הוא הרי לא עשה דבר, מלבד להציג בפנינו את המשחק.

*

נסענו במדבר הגדול, זי ואני. זו הייתה נסיעה ארוכה, אבל שום דבר לא היה ״ארוך מדי״, אם הוא היה עם זי.

זי ואני בגן הילדים. זי ואני בבית הספר היסודי. זי ואני בתקופת התיכון. זי ואני במחנה הקיץ. זי ואני לומדים לתואר ראשון בהיסטוריה. זי ואני חוצים במכונית ישנה את המדבר הגדול בדרך ליום הולדתו ה-60 של אביו.

זי ואני; תמיד זי ואני. למרות שלזי היה שיער בלונדי רך ואפרוחי, ואילו אני התהדרתי ברעמה חומה וצפופה, לעיתים התבלבלו בינינו, כי תמיד זי ואני.

*

נהגתי. בגרוטאה שהייתה לי אז לא היה שווה להשקיע מעבר לביטוח הבסיסי, שהתיר רק לי לשבת מאחורי ההגה. חיקינו מערכונים ישנים וצחקנו, עד שבאמצע הדרך הוא הצטרף אלינו.

הוא היה איום, הטרמפיסט. הוא לא פצה את פיו. זי ואני היינו חברים בנפש, אבל עצרנו לו, או לה, באמצע הלא כלום, ואז כבר לא היינו.

* 

ישיבתו של הנוסע הייתה בדיוק על קו האמצע שבין מרווחת לדחוקה. הוא בהה קדימה בעיניו העגולות, גבותיו הדקות והקשתיות מקובעות לגמרי. על פני כל אדם אחר היה מתפרש הדבר כמבע מופתע, ואולם הנוסע היה, איכשהו, חסר הבעה לחלוטין. שיערו השחור, הדליל, היה דבוק לקרקפתו החיוורת. זוויות פיו נמתחו כלפי מעלה כחיוך גדול. אך הוא לא חייך.

לחצתי קלות על דוושת הגז. הפלגנו עימו בכביש החותך לשניים את ים החול הבלתי נגמר של המדבר. כשנשאל לשמו, לא זע שריר בפני השעווה האפורות של הטרמפיסט, או הטרמפיסטית.

*

חשבתי שהמזגן התקלקל והחל להקפיא במקום לקרר. כיביתי אותו. הרכב נותר קפוא, והאוויר שעמד במכונית כאילו הצטמצם מרגע לרגע. מבלי לתאם זאת פתחנו זי ואני חלון, אך האוויר המשיך להתמעט. יותר מכל הפריעו לי עיניו של הנוסע: הוא לא הסיט את מבטו מעצמו. עם חיוכו הענק, שלא היה בו כל חיוך, הוא בהה בדמותו הנשקפת מהמראה הקדמית מבלי למצמץ אפילו פעם אחת.

*

״אז מה אתה עושה בחיים?״, פניתי אל מה שישב מאחור, בניסיון להפוך את האוויר מתאים יותר לנשימה. הוא לא זע.

״גם סתם לשבת בבית זה בסדר…״, הוספתי, בעיקר בשביל לא להישאב אל הקרקור המוזר, המטריד, שהחל מנקר בבטני.

דממה ארוכה.

״למה שאלת אותו את השאלה הזאת?״, פלט לבסוף זי. הקול שלו היה רק שבעים אחוז חברי.

״מה רע בשאלה?״, הופתעתי, או היתממתי, אני לא זוכר.

״ובעיקר ההערה שהוספת אחרי זה״, המשיך לרטון. ״זה היה בכוונה?״

״בכוונה מה?״

״שאמרת שזה בסדר סתם לשבת בבית.״

״נו, אז מה?״

״אני לא סתם יושב בבית, אתה יודע״. הטון הסרקסטי שלו לא היה מוכר לי.

״מי דיבר עליך?״

״אה, אז באופן מקרי אמרת דווקא את זה…״

״דווקא מה?״

״שזה בסדר סתם לשבת בבית.״

המשכנו לפלח את המדבר חרש. מבטו המקובע במראה של הטרמפיסט הפך לתעוקה של ממש על חזי.

*

״דרך נחמדה, הא?״, כעת ניסה זי לפנות אל היצור, אך לא קיבל מענה.

מצד אחד הרגשתי ששאלתו הצילה אותי. עוד רגע והדממה הייתה מרוקנת את מולקולת האוויר האחרונה מריאותיי. מצד שני, לא יכולתי לכבוש את זעמי יותר מדקותיים.

״היית חייב להגיד את זה, נכון?״

״להגיד מה?״, עכשיו היה תורו של זי להיות מופתע, או להיתמם.

״אתה יודע בדיוק מה״, סיננתי בלסת קפוצה.

״לך לעזאזל, וינסנט״. זאת הייתה הפעם הראשונה שזי קילל אותי באמת.

״מכל הדרכים בעולם, זי, דווקא את הדרך היחידה שאני מתעב, מסיבה טובה מאוד, כן – מסיבה טובה מאוד שידועה לך היטב, דווקא עליה היית חייב להגיד שהיא נחמדה, נכון זי? ממש בלי להתכוון, הא?!״

״אמרתי לך לעזאזל, וינסנט״. זאת הייתה הפעם השנייה שזי קילל אותי באמת.

האוויר במכונית כבר לא היה כמו אוויר במכונית. הוא היה רעל. רעל ירוק נטול צבע.

*

חלפו יובלות עד ששוב פניתי אל הנוסע בחיוך (קיוויתי, לפחות. שרירי פני רעדו וכבר לא היו נתונים במאת האחוזים לשליטתי). זה לא שאני דברן כרוני, או שקשה לי כשמישהו שותק, אבל באותו יום הרגשתי שאם הנוסע לא יוציא מילה מפיו המחייך-ללא-חיוך מוחי יתפקע.

״נסיעה ארוכה, אתה יודע, אם תצטרך שנעצור לרגע כדי שתוכל להתרוקן…״, ניסיתי לקרוץ, אך העפעף שלי רטט.

״פַּההההה!״ צווח זי בארסיות. ״אתה באמת משהו, וינסנט, אתה יודע את זה?!״

״מה – על מה אתה –״

״כן, אז יש לי שלפוחית חלשה! בוא נפתח את זה, קדימה וינסנט, בוא נעשה מזה בדיחה ליד כולם! כי הנה, רבותיי – יש לנו פה קהל! אז מה אכפת לנו בעצם להריץ איזה קטע קטן על חשבון חולשה של זי, הא?! ועכשיו בטח תגיד לי – ׳היי, זי, הוא לא היה מבין את הרמז׳, אבל גם אני פה, וינסנט, גם אני פה! ונחש מה? אני מבין את הרמז! והנה עוד משהו שיש לי לחדש לך – יש לי רגשות! אני בן אדם! וזה שכל השנים שמת אותי בצל, בזמן שאתה –״

״פשוט תשתוק, זי! פשוט תסתום את הפה!״

הרגשתי שכוס יין מבדולח מתנפצת בתוך גולגלתי, רסיסיה הדקים ננעצים ברקמות מוחי והנוזל הארגמני כאילו נספג בהן ישירות, מקהה את הכאב ובה בעת מערפל את העולם לכדי תמונה סוריאליסטית, מציאות נזילה כשעון של דאלי בלב מדבר לוהט.

והטרמפיסט? הטרמפיסט היה נורא. הוא לא עשה דבר.

*

אני לא זוכר מתי הוציא הנוסע שבמושב האחורי את חפיסת הקלפים מכיס מעילו.

הוא לבש מעיל אפור באורך הברכיים בחום של מעל ארבעים מעלות, הבנתי פתאום. האם לבש אותו גם קודם? כנראה שכן, אך לא הייתי בטוח. צווארו היה עטוף בצעיף צמר ענקי בצבע ירוק בקבוק, שנראה מחניק. האוויר חדל מלהיות רעל, אך שב למצבו הקפוא, דל החמצן. ביחס לאדים הירוקים חסרי הצבע יכולתי שוב לנשום, פחות או יותר.

הוא לא אמר לנו מה לעשות עם הקלפים, הטרמפיסט, אך בלי להוריד את העיניים מהכביש התחלנו, זי ואני, לחלק אותם בינינו. טרפנו אותם בגסות, ולאחר מכן איחדנו אותם בחזרה לערמה אחת.

ואז שיחקנו בדממה.

*

זה היה משחק שלא הכרנו לפני כן, אבל איכשהו… איכשהו ידענו כיצד לשחק בו. ידענו בדיוק מה לעשות, מבלי שהבטנו בקלפים… מבלי שהבטנו זה בזה אפילו פעם אחת… הו-הו..! ידענו לשחק בו טוב מאוד!

והמשחק…

המשחק היה רע.

לא.

המשחק היה מרושע.

הוא היה מעורר פלצות.

כשמבטינו נעוצים קדימה, בכביש המחלק ללא סוף את המדבר הגדול לשני מדבריות נפרדים, שלפנו מן החפיסה קלף אחר קלף.

עם כל תנועה, עם כל קלף שמשכנו, כאילו ננעצה סיכה בין צלעותיי. לא דיברנו, אך חשתי שזי רועד. היה נדמה לי שהוא מרגיש כמוני. הטרמפיסט, מצידו, המשיך לבהות במראה. פניו לא הסגירו כל הבעה; לא סיפוק, לא עניין. כלום. הוא לא היה חלק מהמשחק.

*

והמשחק נמשך.

הטמפרטורה ברכב האמירה לדרגה לא סבירה. הזעתי כמו סוס והפעלתי את המזגן. הוא פלט אוויר קר מאוד, שלא השפיע כהוא זה על החום הכבד ששרר במכונית. מדי פעם לגמנו בגסות, זי ואני, מבקבוק המים הגדול שהיה מונח בינינו, מבלי להפסיק לשחק.

כשפזלתי לפתע אל המראה, היה נדמה לי שהטרמפיסט עירום! אבל עדיין — עדיין לא היה ברור אם הוא גבר או אישה! מצמצתי, והוא שוב היה עטוף במעילו, פניו בגון הקרח צפונים מאחורי הצעיף הכבד.

מישהו מאיתנו ניצח. שריטה קטנה הופיעה על מראת הרכב ברעש חריטה מצמרר. התחלנו סיבוב נוסף, מהיר יותר. שוב מישהו ניצח. שריטה נוספת נצרבה על המראה המרכזית. סיבוב נוסף. האצנו עוד יותר. הזרועות וכפות הידיים נטפו זיעה, הקלפים החליקו, שלפנו אותם בתנועות כמעט אלימות, חלקם החלו להיקרע.

*

אינני יודע כמה זמן שיחקנו, אבל אני זוכר שמוחי כאילו נמחק; לא התקיימה בו כל מחשבה…

מלבד…

מעין שאלה סתמית שהתרוצצה בו…

תהייה ריקה ומשוללת חשיבות…

שמסיבה בלתי מובנת נדמתה לי באותם רגעים כסוגיה הרת גורל מאין כמוה…

מרגע שנסלל הכביש הזה, נחש אספלט שחור המתפתל חרש אל האינסוף, מה הופך את שני החצאים שנוצרו לשני חלקים של אותו מדבר? זו השאלה שהשתלטה עלי כמו שד, כפתה את עצמה על שכלי, זרתה בי אימה טהורה.

שהרי אין גרגר חול אחד הנמצא ממערב לכביש, הנושק לגרגר חול אחר המונח מצידו המזרחי! – המשכתי להרהר בבעתה – אין בין שני החלקים כל מגע! אז מדוע אנו מתייחסים אל שני המדבריות הנבדלים הללו כאל שלם אחד? מדוע אנו מחילים עליהם את אותו שם? מהי ההצדקה לאיחוד המטומטם, חסר הפשר הזה?! נוחיות? בינוניות? עצלות? הרצון להימנע מלעדכן את כל המפות ואת כל האנציקלופדיות ואת כל מדריכי הנסיעות ואת כל הגלובוסים ואת כל ה – די! אין יותר מדבר אחד! נגמר! הם שניים! שניים שונים שאין ביניהם כל קשר! המחשבה הזו העבירה בי זעם עצום לצד פחד פראי. באיזו קלות אפשר לנתק מדבר עצום..! רצועה דקיקה אחת, ופוף! הוא נבצע! כמה חלש..!

הרגשתי בודד להחריד, שייך לחצי אחד של משהו.

שריטה נוספת הופיעה על המראה ברחש צורם ותלשה ממני את המחשבה. האם זי אוחז כעת בהגה ואני יושב במושב שלימינו? האם שיערו הפך לפתע חום, גלי וצפוף? נגעתי בראשי; שערה בלונדינית דקיקה נותרה בין אצבעותיי. גופי היה כבד ונדחק אל המושב כאילו האצנו בחללית. נשר כעור, ענק, נחת בשאון על מכסה המנוע, עיניו העגולות וגבותיו המקושתות נראו מופתעות, כנפיו השחורות חבטו בפראות בפח המכונית הלוהט, נוצות מרוטות התעופפו במערבולת.

פזלתי אל עבר המראה. השריטה האחרונה שנקבעה בה לא הייתה קטנה. היא חצתה אותה לשני חלקים שווים, מדויקים, חצצה בין זי לביני כמו קו עפרון שלא שורטט מעולם על שולחן בית הספר שלנו.

*

הדבר האיום ההוא, זה שלא פצה את פיו, ההוא עם הקלפים ועם החיוך שאינו מחייך – מה הוא היה? עם התעמעמות העבר באדים הערפיליים העולים מן הכביש המדברי, נוכח שמש בין הערביים האדומה, הלוהטת, וממרומי גיל שבו קל יותר להישיר מבט אל עיניה של האמת, אני תוהה לאחרונה, ביני לביני, האם באותו יום בשנת שמונים ושש באמת אספנו טרמפיסט, או טרמפיסטית, לרכבנו, או שמא הוא היה שם כל הזמן