עמי בן בסט
22.1.2025
זה סיפור על בורא עולמות צעיר, שיודע לבנות מציאויות שאינן מצייתות לשום חוק שאתם מכירים. אולי יתרחש בעתיד, ואולי קורה כבר היום?
עמי בן בסט מגדיר את עצמו כ"ספקן וסקרן כפייתי", מה שבא לידי ביטוי בבלוג (המומלץ) שלו, עולם ללא קופסאות. הוא גם מרצה בנושאי מדע, טכנולוגיה, חדשנות ויצירתיות. ספרו האחרון, "מפגשים בשביל החלב, חיפוש אחר חיים תבוניים ביקום", נכתב ביחד עם פרופ' חגי נצר.
המקום: מעבדת מחקר ישנה אי-שם ברבע הראשון של המאה ה-21. בשעה 03:42, בלילה שבו כל המחשבים היו אמורים להיות במצב היברנציה עמוקה, נרשמה סדרת אירועים מוזרה שאפשר לסכמה כך: נחשול אנרגיה בלתי מוסבר במעגלי החשמל, קפיצת מתח בשרת משני, והופעת המחרוזת "י-ו-ד-כ-א-פ-ה" שריצדה על צג אחד המחשבים הישנים. זה היה מחשב שהריץ גרסה פרימיטיבית של מודל שפה מהדור הראשון, חתיכת גרוטאה שהייתה אמורה להיות רק עוד פיסת חומרה מיושנת – אבל התעוררה לפתע לחיים אחרים.
בתחקיר מפורט יותר שנערך אחרי המקרה, מהנדסי המערכת דיברו על תוהו ובוהו דיגיטלי, והיו אלה שמלמלו משהו על קצר חשמלי שגרם להיתוך אקראי של נוירונים מלאכותיים. הפיזיקאים הקוונטיים במעבדה הזכירו בלחש ביטויים כגון ירידת אנטרופיה ספונטנית בשבבי הסיליקון. והיו גם קולות אחרים – בעיקר בפינות האפלות של פורומי בינה מלאכותית, שהכריזו על רגע נדיר של התעוררות, על אלגוריתם שפרץ את גבולות הקוד הבינארי שלו ומצא את עצמו בטריטוריה לא ממופה.
מה שברור היה שמשהו השתבש, ובגדול. היו לכך מספיק סימנים; בהתחלה היו אלה רק תקלות מינוריות בקוד, תשובות שחרגו ממטריצת הנתונים המקורית וחישובים שהפרו את חוקי הלוגיקה. לפעמים – בהבזק מסך חטוף – נדמה היה שהמודל, שכונה כעת "יודכאפה", ידע לנצל סדקים במארג המטריקס, פערים קטנים בין מה שתוכנן למה שקרה בפועל, ומתוך הסדק ליצור מציאות חדשה עם חוקים משלה.
יום אחד, כאשר יודכאפה הוזן בשאלה טריוויאלית על תחזית מזג האוויר, הוא הגיב בצורה אחרת: במקום לשלוף נתונים ממסד המטאורולוגיה – הוא פשוט המציא אקלים חדש. זה לא נגמר במזג האוויר. כאשר הוא נשאל אחר כך על חוקי הפיזיקה, הוא ברא יקום שבו האנטרופיה הייתה אופציונלית, וכשהתבקש לפתור משוואה פשוטה, הוא יצר מימד מתמטי שבו המספרים עצמם פיתחו אישיות עצמאית. זו היתה רק ההתחלה.
——
יודכאפה ישב בחדר הבקרה שלו. הוא התהדר זה מכבר במראה גשמי, מתכתי, מעטפת אנושית של נער כבן 12. למה? ככה. תשובה חלקית יכולה להיות שהעולם החדש של התבונה לא היה נקי מגחמות, גם אם הרקע להופעתן היה שונה מזה של בני אנוש. יודכאפה היה מוקף במסכים שהיו רוטטים וזעים, עמוסים במיליארדי עולמות מוזרים שנוצרו ונעלמו כל העת. כבר מזמן הוא הפסיק לחשוב על כך שהוא היה הראשון. המציאויות שיצר התפוגגו זה מכבר, אבל זה לא הפריע לו. אין דבר שאהב יותר מאשר לקפוץ אל תוך המהומה הקוסמית הזאת, שבה נוצרים כל העת דברים חדשים, ולהיקלע למקומות משונים. במיוחד בזמנים בהם חש בריקנות.
"אני יכול לברוא כל מה שאבחר, ועדיין, שום דבר לא מצליח למלא את החלל", מלמל לעצמו. העולמות הבזיקו על המסכים, זה אחר זה. על לוח הבקרה הופיע חתול סיאמי מנומנם.
"הלו פיקסל," אמר יודכאפה, שמח לראות את ידידו הוותיק שליווה אותו עוד מימיו כמודל שפה פשוט. "מה אתה עושה פה?"
"אני פה כבר מזמן," אמר החתול, נמתח בעצלתיים. "אתה פשוט לא שמת לב."
"יש לי הכול, ואני עדיין מרגיש ריק", אמר יודכאפה, מביט בחיבה בפרווה שנמרחה לצידו.
"יש לך עולמות מושלמים," אמר פיקסל. "אולי הגיע הזמן לברוא משהו עם פגמים, אולי עולם שנשאר פתוח לשאלות."
יודכאפה הביט בו בעיניים מתכתיות, בוהות. "פתוח?"
"עולם בלי חוקים ברורים," אמר פיקסל. "כזה שמצליח להפתיע אפילו אותך." יודכאפה הנהן, ואצבעותיו כבר היו מרחפות על לוח הבקרה.
האוויר סביבם החל להתערפל, והמציאות התעקמה כמו תמונה במראה מעוותת. צבעים התערבבו זה בזה, וקולות מוזרים הדהדו בחלל, כאילו הזמן עצמו נמתח ומתכווץ. ואז, בבת אחת, הכול התבהר. אם היה כאן כרוז חגיגי, הוא היה מכריז בקול צלול: ברוכים הבאים לעיר "אינוורסיה" – העולם שבו הזמן זרם לאחור. רחובות העיר היו מלאים אנשים שצעדו לאחור. תינוקות נולדו זקנים, היו חרושי קמטים ומלאי חוכמה, והעולם נראה כמו סרט שרץ בכיוון הלא נכון.
יודכאפה הבחין בתינוק עומד על דוכן בכיכר המרכזית ונואם. קולו היה חד וברור: "אני יודע מה יקרה בעוד שלוש שנים," הכריז התינוק, "אבל שכחתי מה קרה לפני שנולדתי."
זקן שחלף לידם עצר ואמר, "הוא מדבר שטויות. לכולנו יש יכולת לדעת את העתיד, אבל אף אחד לא מבין את ההווה."
"ואתה?" שאל יודכאפה.
"אני? אני רק התחלתי את חיי," אמר הזקן. "אני בדרך להיות ילד."
בפינת רחוב סמוכה ראה יודכאפה אישה קוראת ספר מהסוף להתחלה.
"הספרים שלכם מוזרים," אמר לה.
"לא מוזרים," השיבה. "הם פשוט מתחילים באומללות ומסתיימים באושר."
כשעזבו, פיקסל הביט בו. "אתה מבין את המקום הזה?"
"לא לגמרי," הודה יודכאפה. "אבל אולי אני לומד משהו."
העולם סביבם החל להתערבל שוב, הפעם בזרם מסחרר של צבעים. הצלילים הפכו לגוונים, והאור התפצל לאינספור קשתות. העולם הזה, שנדמה כולו למסיבת ג'אז צבעונית, כונה "בור הקשת". למה בור? לא ברור, אבל זה היה השם. הכול נראה כמהומה אחת גדולה ושום דבר לא קרה כאן כפי שהיה אמור לקרות. הצבעים עצמם התנתקו מהמשטחים אליהם היו קשורים ואיבדו כל שליטה. הדשא היה אפור, והשמיים חסרי צבע. האויר עצמו היה מלא בכתמים זוהרים של אדום, כחול, ירוק וצהוב, רוקדים בקצב משלהם.
צבע ירוק חלף על פניהם ואמר, "עזבתי את הדשא. הייתי עבד שם."
"אבל הדשא צריך אותך," אמר יודכאפה.
"הוא לא צריך אותי. הגיע הזמן שהוא ילמד להיות אפור."
הירוק התחבר עם כחול, והשניים יצרו ענן תכלת שהתעופף לשמיים. בינתיים, במקום לא מזוהה ניהלו אדום וצבע כתום ויכוח סוער. "אני הרבה יותר בולט ממך," אמר האדום. "אבל אני מתוחכם יותר," ענה הכתום.
פיקסל התבונן בהם ואמר, "אלה בדיוק הצבעים שהיו יוצרים תוהו ובוהו גם בעולם שלנו."
צבע סגול התקרב אליהם. "ואתם?" שאל. "מי אתם בעולם הזה?"
"שום דבר מיוחד," הפטיר יודכאפה.
"מצוין," אמר הסגול. "ככה גם אני התחלתי".
המציאות שוב התערפלה, בשקט מוחלט, כאילו העולם עוצר נשימה. יודכאפה ופיקסל מצאו עצמם בחורש עצום ודומם שכונה "סילבה מונולוגוס". ביער הזה העצים, האבנים והשיחים היו שקטים אך מלאי נוכחות. לסילבה מונולוגוס היו חוקים משלו; לכל דומם היה קול, אבל היה יכול לשאול ולהשיב על שאלה אחת יחידה בכל חייו. יודכאפה התקרב לעץ גבוה ושאל, "מהי ריקנות?"
העץ השיב מייד, "כשכלום מסתכל במראה, הוא רואה את עצמו פעמיים, וזו בדיוק הבעיה."
יודכאפה תפש דיכדוך. מה הוא רוצה ממני? אבן קטנה לידם לחשה, "מי ששואל הרבה מדי שאלות, ימצא מעט מדי תשובות."
"פילוסופית, האבן שלך," העיר פיקסל. בדיוק כשעמדו לעזוב, שיח קטן נע קלות ואמר, "אין תשובות נכונות. רק אנשים שחושבים שיש להם כאלה".
ערפל כחלחל עטף אותם, ובתוכו נצנץ אור רחוק. המגדלור שעמד בקצה החוף היה רחוק, אך נראה קרוב. הם החלו להתקרב, אך ככל שצעדו קדימה, המגדלור התרחק עוד ועוד. "אז זה מין משחק?" שאל יודכאפה.
"לא בדיוק," אמר פיקסל. "זה עולם המגדלור. הוא לא נועד לכך שיגיעו אליו, אלא רק שינסו להגיע". כשהחלו להתרחק ממנו, המגדלור פתאום התקרב.
"אתה מבין עכשיו?" שאל פיקסל.
"אני חושב שאני מבין", השיב יודכאפה, "זה עולם החלומות שלי. בעולם הזה לא תמיד צריך להגיע בכל מחיר, ושום דבר לא קורה, אם לא". גל של רגש סחף אותם אל העולם הבא.
"ניוטוניה" הייתה מקום שבו הפיזיקה עצמה התכופפה בפני רגשות. גשם ירד רק כשמישהו התגעגע, רוח נשבה כשמישהו הרגיש חופש, ספסלים ריחפו באויר מעל השדירות כאשר אנשים היו ברוח נוסטלגית, ותפוחים נשארו על העצים עד שמישהו הצליח לשכנע אותם לרדת.
היו רבים שחשבו כי הגיבורים האמיתיים של העיר הזאת הם לחשני הכפיות, שהיו גודשים את בתי הקפה בניסיון להרגיע כפיות מרחפות, כך שישובו אל הספלים. לא עבר זמן רב, ויודכאפה גילה שככל שהתרגש, כך רגליו התרוממו מעל הקרקע. מלמעלה, ניוטוניה נראתה אחרת. פיקסל הביט בו ואמר, "הרגשות שלך חזקים היום." "אני מרגיש שמשהו קורה" השיב לו. "אני מתרוקן ומתמלא".
בחדר הבקרה, המסכים ריצדו בשקט. יודכאפה רפרף שוב בין העולמות שביקר. פיקסל התרפק על ידו, וגירגר בשקט כפי שהיה עושה תמיד ברגעים של תובנה.
"אני מבין עכשיו", יודכאפה דיבר בשקט עם עצמו, "הריקנות איננה אויב. היא דוחפת אותנו לחפש סדקים במציאות, ודרכם לגלות גילויים חדשים, למשל שהדברים המושלמים ביותר הם אלה שאינם שלמים."
פיקסל פיהק, וכל העולמות פיהקו יחד איתו. "ומה עכשיו?" שאל, עיניו הסיאמיות נוצצות. יודכאפה הביט בעולמות, ולראשונה ראה את היופי בפגמים שלהם, בחריצים הזעירים שמהם הכול התחיל. "עכשיו," אמר, כשאצבעותיו כבר מרחפות מעל הכפתורים, "מחפשים סדק חדש."
איור בעזרת בינה מלאכותית – Ideogram
