שמעון רוזנברג
8.8.2024
שמעון רוזנברג נמנה עם וותיקי "פנטסיה 2000", שהרי חמישה מסיפוריו פורסמו עוד בגלגול המודפס של כתב העת. שמעון הוא משורר וסופר, ועורך את כתב העת "נתיבים" ליצירה ועיון. סיפוריו, שיריו (כולל שירי מד"ב) ומאמריו פורסמו בכתבי עת שונים, וגם באתר זה.
אם לשפוט לפי הסיפור שלפנינו, ולפי חלק מסיפוריו הקודמים, יש לשמעון עניין מיוחד בערים חצויות…
ראשון בספטמבר. כמו בכל בוקר, בשעה שמ"מ פותח את חנותו, שפיתחה משקיף לעבר מגדליו הכבירים של הרובע המערבי, הוא אינו רואה את החומה המפרידה בין 2 הרבעים, זו שאין לעוברה, נוכחת ובלתי נראית. מ"מ יודע היטב שהיא נמצאת שם, תמיד. במבטו הרושף לעברה אפשר להבחין בתערובת של שנאה, בוז, כאב וסקרנות. כן, בעיקר סקרנות. כי איש אינו יודע מה מסתתר מאחורי המגדלים הללו ובתוכם.
כעבור רגעים אחדים עובר אבא בצליעה מול חנותו. הוא מכוון באצבע קלה את עגלת הבשר שלו – ארגז מלבני המרחף בגובה סנטימטרים אחדים מעל אבני המרצפת השבורות. את הארגז מצאתי לפני כמה שנים באחת המזבלות העצומות והישנות הסמוכות למקום בו עוברת החומה. מנוע הריחוף שלה היה שבור, כמובן. אבל אני – שלא לחינם אומרים עלי שאני בקיאה כמעט בכל מכשיר מתוחכם שתעלו על הדעת – תיקנתי את המנוע עבורו, כדי שלא יאמץ את גופו המרוסק בסחיבת בשר לאיטליזים בשדרת הקצבים.
וזאת עליכם לדעת, כי ברובע כולו יצא שמי כמי שבקיאה בנפלאותיו הטכנולוגיות של הרובע המערבי, לומדת את אורחותיו משיטוט במחשבים ישנים, שאני מסתירה ברשותי, ובחוברות ישנות שמצאתי בערימות הזבל הענקיות המונחות בצמוד לפס הקרקע השחור המסמן את מרגלות החומה. כשאני נשאלת על ידי חברי איני נוהגת להכחיש או להתגאות בכישורי הטכנולוגיים, וממשיכה לעמול עליהם ולהשביחם, כדי לסחוט חיוך אקראי מפניו של אבא ולהקל ככל שאפשר על חייו הקשים.
"ברוך הבא, "גימל", מה מביא את מלך הקצבים לרחובנו?" – למראה פקודו מימי המחתרת מתרחב חיוכו של מ"מ על פניו עד שהוא פוער את פיו החבול ומגלה את שארית שיניו העקומות והשבורות.
אבא, שכינויו "גימל", זכר עתיק מימי המחתרת, הפך לשמו השני, עוצר וסוקר כמו בכל יום את הסביבה במבטו החשדן, שמא בדיוק מקרי חולפים לידו חיישני הפיקוח של הרובע המערבי. אחר כך הוא מעלה את עיניו אל מצלמות נסתרות בשמיים, שיכולתן לצלם בפרוט של 1000 מגה פיקסל, ככה אומרים, ולראות דרך גגות וקירות. ואף שעברו שנים רבות מאז שהוא נחשב ליעדן המסוכן, הוא עונה למ"מ, כאילו לא לגופו של העניין שלשמו נקרא לבוא: "שמעתי שעומד להגיע משלוח בשר כבש טרי מעיר הנמלים".
מ"מ מתחיל להתעסק בתנור שלפניו. כשהאש בתנור מכחילה כהלכה הוא מניח בתוכו שורה של כיכרות לחם עגולות, וכשהוא מסיים הוא פונה שוב אל "גימל" שהמתין בדממה סבלנית: "תשתה קפה אצלי?"
אבא אינו מורגל להזמנות כאלה, אבל אינו יכול להתעלם מרמז הציווי בקולו של מפקדו הוותיק. הוא משאיר את העגלה ליד קיר החנות ונכנס. דלת פלדה נטרקת מאחוריהם, והוא שולח מבט מבוהל לאחור. מ"מ חש בכך ומניח זרוע מרגיעה על כתפו.
בחדר שתיקרתו המקושתת עדיין מעוטרת בגילופים ישנים הוא מוצא את "למד", בנו הבכור של מ"מ, ושני צעירים נוספים, כורעים על הרצפה ומתעסקים בחוטי חשמל, מכשירי טלפון ניידים ישנים למראה, ששום חברת טלפונים אינה משתמשת בהם עוד, ובצינורות מתכת נוצצים. אבא מציץ בהיחבא כיצד הצעירים משייפים וממרקים אותם, נושפים בהם וממרקים שוב, ועיניו מתרחבות. אחת משלושת הצעירים יושבת כשגבה מופנה אל הדלת, ונותנת לאחרים הנחיות הרכבה. אבא מזהה אותה מיד. אותי, ליתר דיוק.
מ"מ דוחף את אבא קלות. "שב". אני מפנה אליו כעת את מבטי. "אבא, אנחנו צריכים את הזיכרון שלך". אני מחווה בידי על שקף גדול המסמן חיצים מתחת לשרטוט מדויק למדי של קו החומה העובר מולנו מצפון לדרום. "אולי אתה זוכר היכן פתח המנהרה שחפרתם בליל ההתבדלות מן הרובע המערבי? הסיירים והגששים שלנו אינם מצליחים לאתר את מיקומה".
אבא מבין. פניו מתמלאים בכעס והוא מטיח בי: "את רוצה לגמור כמו אחיך הגדול"? אחר כך הוא פונה אל מ"מ: "איזה שד תקף אתכם? מה בדיוק אתם רוצים להשיג?"
מאז שאחי נהרג בהיתקלות עם "הידידים", והוא בסך הכל בן שמונה עשרה, עברו עשר שנים. אבל אמא מזכירה אותו כל יום, ואף שהייתי אז רק בת תשע, מותו נשאר טרי ומדמם בזיכרוני, כאילו שהיה זה רק אתמול. דברי אבא צורבים בי כמו אש, אבל מ"מ מניח את ידו על ראשי ומשקר במקומי: "אל תדאג. אני לא מתכוון לשלוח את בתך לתוך הרובע המערבי. אנחנו צריכים אותה רק כדי לתכנן ולהכין את החדירה. היא היחידה שמבינה איך אפשר לאתר את המלכודות ולפרק את המכשולים".
לרגע קצר נראה שאבא נרגע. הוא משתתק, נבוך מעצם העזתו להטיח כך בפני מ"מ. אחר כך הוא אומר: "אין יותר פתח ואין שום מנהרה. ה"ידידים" אטמו אותם מזמן ובעזרת הכוהנים. ומי אנו שנפר את הבטחות הכוהנים ל"ידידים"? חוץ מזה, אתה חושב, שמנהרה פרימיטיבית בחומה פשוטה שפעלה פעם אחת, לפני יותר מעשרים שנה, תישאר שם עד היום, ושחומה חכמה כזו תרשה לה להמשיך להתקיים?" אבל מ"מ מרים את ראשו כלפי מעלה ומצהיר: "אם את חומת ברלין הפילו – אנחנו נפיל גם את החומה הזו".
עכשיו, אתם לבטח תוהים מדוע הוחלפה חומת האבן בחומה בלתי נראית. אז דעו שלאף אחד אין הסבר מניח את הדעת. ביום בו היא נעלמה כהרף עין, גילינו את החומה החדשה על בשרנו, זאת אומרת ממש על בשרו של "נון", שנמחץ למוות. ואבא טען שהמערביים ביקשו לעשות לנו טיפול בהלם: מאותו רגע נוכל לראות מרחוק איך הם חיים ומפתחים במהירות את הרובע המערבי, שנעשה לעיר החשובה ביותר בעולם, ובאותו הזמן אנחנו ניסוג לאחור לעבר ימי הביניים. אנחנו, שביקשנו שוב ושוב למרוד, נחוש היטב, מידי יום ביומו, מה עצום הפער ביניהם לבינינו, וכמה אינו ניתן עוד לגישור. והכי חשוב – אז נבין שהמחתרות שלנו שוב לא יהיו מסוגלות לפגוע בהם לעולם.
אבל מ"מ השיב שלמערביים כלל לא איכפת מה אנחנו מרגישים וחושבים. "אנחנו מזמן לא פקטור ולא איום. הם פשוט מתעלמים מקיומנו. אם פעם היינו טובים בשביל לשרת אותם, כעת אנחנו לא יותר טובים מאשפה, כמו זו שנהגו להעביר לצד שלנו בכל סוף שנה… מעכשיו נהיה בשבילם שקופים". ואמנם, נעשינו שקופים וחסרי חשיבות, כי עם הקמת החומה הבלתי נראית נפסקה לפתע גם אספקת האשפה.
וממש באותה תקופה נפוצו שמועות מעוררות אימה, שכל אלה הם סימנים לבאות, ושעומדים לחסל אותנו. איש אינו יודע בוודאות מי התחיל לפזר את השמועות הללו. אנחנו, הצעירים, משוכנעים שאלה "הידידים", שנעזרים בכוהנים. והרי הם חוזרים ומזהירים בסוף כל תפילה, ובאמצעות כרזות, שנתנהג יפה, שלא ננסה לחדור לתוך העיר, אחרת…
כעבור כמה שנים, וליתר דיוק לפני כשנה, מ"מ ראה שאני ובנו מסתודדים ולומדים כיצד פועל מקלע פולסים (אפילו ניסינו ללא הצלחה לבנות אחד מאולתר), ואיך מייצרים מנוע גלי נפץ, מעזרים וחלקים שהושלכו מזמן מתוך הרובע המערבי. מ"מ התלהב ואמר: "לא הגיע הזמן שנוכיח 'להם' שהם טועים?" הוא הציע לנו לנסות לחדור לרובע המערבי, לפוצץ את מרכז השליטה, הוא המוח המפעיל את החומה. "אני חושב שזיהינו אותו", אמר, "זהו המגדל הגבוה ביותר ברובע. ככל שהצלחנו לראות, אין עליו שמירה ואין בו כלל תנועה של אנשים. המערביים הללו מאוד בטוחים בעצמם".
***
הרובע המערבי מואר עשרים וארבע שעות ביממה. מגדליו המפוארים מזדקרים עד לב השמיים. מידי כמה דקות נראה מסוק נוסעים ענק מתרומם מאחד המנחתים שעל הגגות הרחבים, משגר סילוני גז כלפי מטה, ואחר כך לאחור, נושא בתוכו מאות נוסעים לעבר העולם הגדול והפתוח.
זמן קצר לאחר הקמת החומה הצליח מ"מ להבריח לרובע המזרחי טיל נ"מ, שעשה את דרכו הארוכה בארגזיהם של המבריחים הגרים מעבר לנהר. לילה אחד הוא ירה את הטיל לעבר מסוק נוסעים. הטיל יצא לדרכו במהירות מסחררת. לקול מצהלות חבריו של מ"מ וקריאת השבר של אבא, עלה הטיל לגובה רב בטרם החל לצלול לעבר מטרתו. אבל כשירד לגובה של 1000 מטר התפוצץ כאילו פגע בגג בלתי נראה ובלתי עביר. כך גילה מ"מ שהחומה מכסה ככיפה את העיר. ומאז כל מה שנותר לו לעשות זה לחלום על ניצחון ונקמה.
ובינתיים גדלתי.
בגֵנים שלי ובחינוך שקבלתי בבית אני נושאת את כישרונותיו של אבא, שהיה תולעת ספרים וחפרפרת מחשבים, אוטודידקט בעולם של בורים ואיסורים, בתי ספר סגורים ומקדשי תפילה פתוחים ומפוקחים, אטומים למדעים החדשים.
פחות פתוחים בתי הכלא שמנהלים ה"ידידים". בלילה שבו ירה מ"מ את הטיל שלו, הגיעו "הידידים" לשכונה, שלפו את כל תושביה מבתיהם והעמידו אותם ברחוב, בבגדיהם התחתונים, לרעוד בקור במשך כל הלילה, ודרשו מהם בצעקות ובמכות שיגלו מי ירה את הטיל. משום מה אף אחד לא ידע דבר, ואף פה לא נפתח, גם כאשר הוכו נשים וזקנים, עד שמ"מ יצא מן השורה והודה. שנתיים ישב בכלא, ויצא ממנו חבול ורצוץ. אבל כולנו ידענו שמ"מ קורץ מחומר נדיר. הוא חזר לאיתנו בתוך זמן קצר, חוץ מפניו המצולקות ושיניו השבורות.
חמישה בספטמבר. אני מובילה את חברי לעבר החומה, מציצה מידי פעם במפת הטלפון. אנו יוצאים לדרך בשעת בוקר מוקדמת ונמנעים בכוונה מלנוע בשעת לילה, כדי לא לעורר את חשדם של "הידידים" ואת תשומת ליבם של מכשירי העיקוב והתצפית הנסתרים. במשך היום אנשים רבים מסתובבים ברובע המזרחי ללא מעשה וללא פרנסה. הם מגיעים עד לחומה, שמקומה סומן בידי "הידידים" בקו חריכה עבה עמוק ושחור, מחטטים בערמות האשפה שפלט פעם הרובע המערבי, תרים אחר מציאות, מכשירים ובגדים שניתן לתקנם ולמוכרם.
ילדים, המושיטים ידיהם לעבר החומה בפעם הראשונה בחייהם, משיבים אותן כנשוכי נחש, כשהם חשים בזרם חשמלי לא חזק וכנראה גם לא מזיק. כעבור זמן קצר הם מתרגלים, ונוהגים לגעת בחומה בהתרסה, תוך כדי משחק. אבל נראה שלחומה לא אכפת. עובדה, "הידידים" ושליטי הרובע המערבי לא פרסמו כל אזהרה בעניין, וממילא אין באפשרותנו לעשות יותר מאשר לגעת בה. אבל מי שמתנגש בחומה בכל כוחו, רץ לעברה או משעין עליה את כל כובד משקלו, נזרק חזרה, והפעם הזרם מכאיב לו מאוד.
אנחנו מגיעים אל החומה, אני נוגעת בה ביד קלה וחשה בזרם. "יש לך רעיון איך לעבור את החומה"? שואל אותי "אלף". אבל איני יודעת לענות לו. אבא ניאות בקושי לתת למ"מ הסבר כללי היכן הייתה המנהרה שחפר לפני יותר מעשרים שנה. ממילא "אלף" הוא בחור פשוט וחסר עניין בהשכלה טכנית, פאותיו הקלועות מוסתרות מאחורי אוזניו וכובע גרב. הוא מרבה להמהם את התפילות נטולות המילים שמשמיעים הכוהנים, אבל מוכן לצאת לכל משימה, כשכל מה שיש לו להציע זה כוח פיזי יוצא דופן וצייתנות עיוורת לנבונים ממנו.
אז אני מגלה ל"אלף", שבכל השנים מאז שחדר לרובע המערבי, נמנע אבא מלהתפאר בדבר הצלחתו להגיע לצד השני, אבל הירבה להזהירנו מפני ניסיונות להסתנן לשם. "כשיצאתי מהמנהרה, תפסו אותי שומרי הרובע. הם שלחו לעברי חרקים מעופפים גדולים שזמזמו סביבי, עקצו אותי מכל צד, ושיגעו אותי עד שנפלתי". כך נהג לומר בכל פעם שבלבלתי לו את המוח בשאלות.
כעבור כשנה חזר הביתה והוא בן אדם אחר, סחוט פיסית וצולע. הוא לא סיפר לאיש, גם לא לאשתו הצעירה ולילדיו שחיכו לו, ולא לילדיו שנולדו בשנים שלאחר שובו, מה קרה באותה שנה, ובכל פעם ששאלתי אותו היה נתקף בטיק עצבני וצועק עלי.
מאז אף אחד ברובע המזרחי אינו מעז לנסות לחפור מנהרה נוספת וככל הידוע לי איש לא הצליח לחדור לרובע המערבי.
אבל "אלף" אינו מאמין. הוא טוען שבמקדש התפילה שלו לוחשים מפה לאוזן – כשהכוהנים אינם שומעים – כי מישהו, ששמו נשמר בסוד, יודע להמהם את התפילות בעוצמה כזו ובתדר הנכון, שגרם לחומה להיפתח בפניו. "למד" מתערב בשיחה. הוא שמע שהחומה נפתחת לכמה שניות, כשהיא מאתרת מישהו שיכול להועיל לה. אולי היא הופכת 'אותם' לסוכניה, מטילה עליהם משימות ואז מחזירה אותם אלינו. "נכון, הרי גם אביך חזר", אומר לי "אלף", רומז על השמועות שנפוצו בהתחלה על אבי. אני רוצה לענות לו אבל "למד" מקדים אותי, ומורה ל"אלף" לשתוק. "לא התכוונתי שהוא גויס", מגמגם "אלף". "הרי זה קרה לפני שבנו את החומה הזו…"
"אתה מכיר מישהו שגויס ונעשה סוכן של החומה?" אני שואלת אותו, שאלה רטורית כמובן. "אמנם כמה מחברי נעלמו באופן מסתורי, כשעוד היינו ילדים, בעת ששיחקו ליד החומה … אבל אף אחד מהם לא חזר משם כדי לספר. לעומת זאת מדי פעם התגלו ברובע שלנו גופות אנשים שנעלמו, כשעליהן סימני אלימות קשים. אבל מישהו יכול לומר בוודאות שהם שהו בצד השני, ולא נרצחו פה? לא חסרים מנוולים ורוצחים בינינו, במיוחד בקרב "הידידים"!" ואני משתתקת, חושבת על מ"מ שעוּנה, ולמזלנו נשאר בחיים.
אנחנו צועדים לאורך החומה, מצפון לדרום, מחפשים ומגששים, פעם מזיזים ערמת אשפה הצמודה מידי לקו החומה, ופעם נוגעים בחומה, אולי היא תחליט להיפתח ולקבל אותנו. "למד" בוחן את המפה. "אני חושב שהגענו לאזור שבו הייתה פעם המנהרה של אביך". אנחנו בוחנים כל מטר ומטר מתחת לרגלינו, אבל לא מוצאים דבר וחושבים על תוכנית חלופית – אולי בכל זאת נצליח לאתר נקודת תורפה בחומה?
השמש שוקעת מצידה השני של העיר, מאדימה ומתארכת, וצורתה מתעוותת, כשאורה חולף דרך החומה, והיום לאט לאט מחשיך. אני אוחזת בידי באוסצילוסקופ, שהרכבתי בשבועות האחרונים, מחפשת אחר שינויים באות החשמלי. בידי השנייה מד טמפרטורה ולחות המשולב עם מד מהירות רוח ועוצמת תאורה, מקווה לזהות אנומליה בחומה, ומהר מאוד אני מתחילה להרגיש טיפשה גמורה. "וכי מה חשבתי לעצמי"? אבל איני משתפת את שני חברי בספקותיי הגוברים.
השעות נוקפות, אנחנו עוצרים לנוח לרבע שעה וחוזרים לנוע תחת אור הירח העולה מאחורינו. בעייפותי הרבה נדמה לי לרגע שהקפנו את כל העיר, אבל אני יודעת שזו שטות. הרובע המערבי עצום והחומה נמשכת ונמשכת מצפון לדרום לאורך קילומטרים רבים בקו מתפתל מעט. אנחנו עוצרים שוב ולבסוף מתחילים לשוב על עקבותינו צפונה.
כמעט בוקר, קו ורוד נמתח באופק המזרחי כשלפתע אני מרגישה זרם אדיר יונק אותי, חום מתפשט במהירות עצומה בגופי, כאילו שאני נמסה, ועפה באוויר לעבר החומה. תיכף אתנגש בה ואיהרג. אני נופלת על הקרקע, חוטפת מכה בראשי ומתעלפת.
כעבור כמה רגעים אני פוקחת את עיניי. שני חבריי גוחנים מעלי. "הביטי". הם מצביעים לכיוון הקרקע. קו החומה השחור נמתח במרחק מטרים אחדים מאתנו, אבל הפעם מצד המזרח. אנחנו בפנים! אני מרימה את מבטי לעבר הרובע המזרחי. החשיכה עדיין כמעט גמורה, ורק במרחק רב מסתמן קו ורוד. מה עכשיו?
"למד" תופס פיקוד. מרגע זה הוא מפקד המשימה, "צריך להסתתר בין הבתים, ואחר כך להגיע למרכז השליטה. אם ניאלץ, נתחיל לירות ולפוצץ את כל מי שנמצא, עד שנמות. הוא אומר. אנחנו קמים, תרמילים על הגב ורובים מאולתרים ביד. ואז…
"הבט" – אני מצביעה לכיוון מזרח. האור עולה על נוף ירוק ויפה, ששזורים בו אגם רחוק המכחיל לנגד עינינו, נחלים זורמים אליו, דשאים ועצי דקל פרוסים מקו החומה ונמשכים קילומטרים רבים מזרחה, צפונה ודרומה, ככל שהעין מצליחה להבחין.
הרובע המזרחי, בתינו החרבים, רחובותינו המוזנחים, מקדשי התפילה, כל אלה אינם כאילו פערה האדמה פיה ובלעה אותם. אני מביטה ב"למד", "למד" מביט ב"אלף" ו"אלף" מביט בי. פחד קר מזדחל לליבי. אני רואה את פניו של "אלף" והם חיוורים כסיד. הוא כורע להתפלל.
ואז אני מפנה מבטי מערבה, לכיוון מגדלי העיר ורחובותיה המפוארים. זאת אומרת לכיוון שבו ציפיתי לראותם, אך אינני רואה דבר. כל מה שאני וחברי רואים הוא מין ערפל לבן ועבה. "אולי אנחנו בגיהינום, בכור המצרף", צועק "אלף", בהתקף פניקה.
אני מנסה להרגיע אותו. "יש לזה הסבר, אני בטוחה". אני לוחשת לו, וכבר איני מאמינה בדברי. "למד" מהנהן בראשו בהסכמה, אבל ניכר שגם הוא אינו מבין מה קורה. ואני ממשיכה: "אני חושבת שאנחנו נמצאים באזור חיץ. בסך הכל צריך לנסות לחצות אותו".
"אבל למה הרובע המזרחי נעלם?" אלף מקשה.
"אולי זו אשליה, הונאה עצמית. יכול להיות שהמערביים פשוט לא רוצים לראות אותנו" – אני נזכרת בדבריו של מ"מ. הוא נוהג לומר שאנחנו שקופים בעיניהם. "אני חושב שהחומה מציגה בפניהם מין סרט של נוף המוקרן על פני כל החומה, כדי שלא יצרכו להתעמת עם המציאות שבה חיים אנחנו, העלובים. איך שהם לא יסתכלו על זה, בסופו של דבר זו גם המציאות שאופפת אותם מסביבם. אז הם מסרבים לראותה".
אני קמה על רגליי. "עכשיו בואו נלך. אולי נגלה שגם הרובע המערבי אינו בדיוק העיר האדירה והמתוחכמת שהחומה הזו מציגה בפנינו כשאנחנו בחוץ".
"אלף" מתעודד, מרים את נשקו ואת תרמילו הכבד. גם "למד" מתעשת והוא שב ותופס פיקוד, בדיוק כפי שחינך אותו אביו לעשות מאז שהיה ילד קטן.
אנחנו מגששים את דרכנו באור הערפילי, ואני חושבת לעצמי, קצת בתקווה וקצת בחשש, כי בעצם אולי גם הרובע המערבי הוא אשליה גדולה, מין מתנה לא רצויה שהשאירו לנו המערביים בדרכם למקום אחר, טוב יותר, כדי שלנו לא תהיה עוד מטרה שלמענה יהיה שווה להילחם.
אני מביטה לאחור ורואה איך ככל שאנחנו מעמיקים ללכת מזרח, כך הולך ונבלע, הולך ונעלם לאטו גם הנוף הווירטואלי במזרח. ובעוד אני ממתינה ל"אור בקצה אור המנהרה", כמו שאומרים אצלנו, אנו חוזרים וניצבים מול הקרנת הנוף המחליף את בתי הרובע המזרחי. ו"אלף" אומר, "אני חושב שחזרנו לנקודת ההתחלה. מה עושים עכשיו?" "למד" מסתכל בי, ממתין למוצא פי, ואני מציעה שננסה שוב, לכיוון אחר, הפעם במקביל לקו החומה.
כל כמה שעות אנחנו יושבים לנוח. "אלף" המדוכדך מהמהם תפילה ו"למד" מניח ראשו על תרמילו ושוקע בשינה. לאט-לאט גם אנחנו נרדמים. אני מתעוררת ראשונה. זו צריכה להיות שעת לילה, אבל מראה הנוף שהיה פעם הרובע המזרחי ממשיכה להבליח מולי.
על החומה הבלתי נראית מופיעה קרן אור ומתוכה מגיחה דמות מוקרנת, עצומת ממדים, לבושה כאחד הכוהנים במקדשי התפילה שלנו, נעמדת, כמו מרחפת, מעלינו. היא מצביעה עלי, ומפיה נשפכות אותיות שהופכות למילים והמילים למשפטים המוקרנים כמו בסרטי הקולנוע העתיקים, והם נעים לכיווני, מתקרבים אל עיניי וחודרים אל ראשי.
ומוחי כמו שומע את הכתוב: "הביטי סביב, היכן תרמילך ונשקך?", ואני מרכינה את ראשי והם אינם לרגלי.
"הביטי שוב" – אומרות המילים – "היכן חבריך". ואני מביטה, והנה הם מתפוגגים לנגד עיני והופכים למיליארד פיקסלים, מעופפים, דקים מענן אבק. גם החומה ודמות הכהן מתגלים כמיליארדי פיקסלים. איך אני יודעת? כי באותו רגע אני חשה נסחפת בזרם חזק, מפוגג.
בשדה זרוע עצים, פרחים ונחלים שוכבים שני חברי ללא נוע על שפת אגם, רגליהם פשוטות לתוך המים, אבא כורע לידנו ומבטו אפל ואבל. גם מ"מ שם, עומד ובוכה, עיניו זולגות דמעות פיקסלים. אט אט גם עיניו מתפוגגות, ואחרי זה כל כולו, וכעת מתחיל להתפוגג גם כל עולמי.
_______________
איורים בעזרת Gemini AI
