חזקים ביחד

 דניאל רמבישבסקי                                                           15.1.2021

דניאל רמבישבסקי מספר שהוא כותב סיפורים מאז שהוא זוכר את עצמו, עוד לפני שהיה מתכנת בגוגל או בחברת סטארטאפ. "מעולם לא דעך אצלי הצורך לכתוב על עולמות דמיוניים, גזעים מופלאים והעתיד המסקרן שהטכנולוגיה מבטיחה", הוא אומר. מחשבות על ההתיישבות במאדים והסוגיות האנושיות הקשורות בכך מעסיקות אותו מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי – אולי מפתיע – בסיפור "חזקים ביחד".

---

כשיגאל פתח את הדלת, האורות כבר היו כבויים. כשהוא סגר אותה מאחוריו, הכל נעשה שחור.

הוא לא הצליח להתרגל לזה. מתחת לאדמה, בלי חלונות, כשהאור כבוי, החשיכה הייתה מוחלטת. הוא התחיל לגשש, ידיו מושטות קדימה כדי לחפש את המיטה, אבל הזרת של רגלו מצאה אותה קודם. הוא בלע צעקה, מרים את רגלו באוויר ומקלל מתחת לנשימתו. האור בשידה שליד המיטה נדלק, וג'ני הביטה בו בעיניים עייפות.

הוא הביט בה במבט אשם, מוריד את רגלו בחזרה לרצפה. "לא רציתי להעיר אותך."

היא חייכה בעייפות. "זה בסדר, טוטס, אני ישנה יותר מדי גם ככה." היא הרימה את השמיכה כדי לפנות לו מקום, חושפת מעט מגופה באותו זמן. למרות שהם היו נשואים כבר חמש שנים, הוא עדיין הרגיש את הפרפרים בבטן. הוא העריץ את עורה השזוף והחלק, את הקימור של מותנה. אבל יותר מכל, הוא העריץ את הבליטה בבטן שלה, התינוק הבלתי אפשרי שלהם שהמתין לזמנו. הוא התיישב על המיטה, הכאב ברגלו נשכח, ומייד הניח את ידו על בטנה, מנשק אותה. היא חייכה והסתובבה, נותנת לו לחבק אותה בזמן שנשכב, ידו נחה על בטנה.

"מה שלום חיישן החמצן?" ג'ני שאלה, מכבה את האור ועוטפת את ידו בשלה.

"הצלחנו סוף סוף לגלות את הבעיה," הוא אמר, מנסה לחוש את התנועות של בנם בידו. נראה שאיתן ישן.

"אחד החיישנים הפנימיים לא התמודד טוב עם הכבידה."

לקח להם זמן לעלות על זה, למרות שזאת הייתה בעיה נפוצה במכשור שלהם. הכבידה במאדים חלשה ב-40% מזאת שבכדור הארץ, ובהשוואה לשאר ההבדלים בין כוכבי הלכת, כבידה נמוכה היא דבר שמאוד קשה לדמות לאורך זמן. היה קשה לבדוק את הציוד שלהם לפני שהם יצאו למסע, מה שאומר שאף אחד לא באמת ידע אילו בעיות יתחילו לצוץ חודשים אחרי שהותקן. אבל הוא לא התלונן: דברים כאלה היו בדיוק הסיבה שהביאו אותו ואת המהנדסים שלו לכאן.

"ברידג'ס הפסיד בהטלה, הוא נשאר לתקן."

"אז אנחנו לא הולכים להיחנק למוות בשנתנו?" היא שאלה בקול מנומנם, כבר חצי ישנה.

"לא היום, לא." יגאל ליטף את בטנה, והרגיש את נשימתה נעשית קצובה. המחשבה חלפה בראשו, והרגיש את ליבו מפרפר כשהוא הבין שאולי לא תהיה לו הזדמנות טובה יותר לדבר על זה.

"אני רוצה שנעשה לאיתן ברית מילה," הוא אמר בטון רציני.

לקח רגע עד שהמשפט נקלט בראשה של ג'ני, ועוד רגע עד שהיא התעוררה מספיק כדי לחשוב עליו. היא הדליקה את האור שוב והסתובבה אליו, פניה מופתעות. "ברית מילה?"

הוא הנהן. ההודאה הייתה משקל ענק שירד מליבו, אבל הוא ידע שהקרב רק החל.

"מאיפה זה בא?"

"אני חושב שאברהם התחיל עם זה, ומאז זה תפס."

ג'ני קימטה את גבותיה, כמו שעשתה תמיד כשהוא הרגיז אותה. "יגאל."

"זאת מסורת יהודית," הוא התגונן. "בת אלפי שנים. אנחנו שנינו יהודים. למה לא?"

היא הביטה בו בעיניה החומות והגדולות, גורמת לו להרגיש כמו ילד קטן.

"אנחנו לא רק יהודים, טוטס. אנחנו מתיישבים עכשיו. המתיישבים הראשונים על מאדים, והבן שלנו יהיה הילד הראשון שנולד על מאדים. ההחלטות שלנו לא משפיעות רק עלינו."

"זה שאיתן יעשה ברית מילה לא אומר שאחרים יצטרכו לעשות גם."

"נכון. אתה רוצה להבדיל את איתן מכולם? להפוך אותו לשונה? ככה נהיה חזקים ביחד?"

יגאל השפיל את מבטו. עוד כשהם התאמנו ביחד על כדור הארץ לקראת המסע, מקימים ביחד קומונות בג'ונגל או צועדים במסעות באנטארקטיקה, הם הבינו שכדי להצליח ושכל הדברים יעבדו, חייבים לשתף פעולה. מאה אנשים יכולים לנוע קדימה אם הם מושכים ביחד, אבל אם הם מושכים בכיוונים שונים הם נשארים במקום. המוטו שלהם, זה שהם לחשו אחד לשני כשהרעב או הקור גרם להם לרצות לאותת לחילוץ, תמיד היה "חזקים ביחד". זה היה המשפט שהם אמרו לפני שחלקו את הארוחה שלהם, או הניחו זרוע על כתפו של מישהו כדי לעזור לו ללכת. חזקים ביחד. תמיד ביחד, תמיד מושכים באותו כיוון.

יגאל הרים את ראשו, עקשנותו חוזרת. "קראנו לו איתן, על שם אבא שלי. אם הוא היה יודע שהנכד שלו לא יעבור ברית מילה, הוא היה מתהפך בקברו."

ג'ני פתחה את פיה לענות, אבל אז הטלפון שלהם צלצל. זה היה טלפון קווי, מהסוג שנשאר רק במוקדי שירות לקוחות, נשיאים של מדינות וכוכבי לכת ללא קליטה סלולרית. יגאל התקין אותו רחוק מהמיטה, ולא הספיק להזיז אותו מאז שהבין את הטעות. ג'ני שלחה בו מבט משמעותי, והוא קם מהמיטה, מרים את השפופרת.

"הלו?" הוא ענה.

"יגאל, אתה צריך לחזור מהר." זה היה ברידג'ס. הקול שלו היה גבוה מהרגיל, כמעט היסטרי.

הסתבר שהוא היה פזיז כשהבטיח לג'ני שהיא לא הולכת להיחנק למוות היום.

"שלושה חיישני חמצן שמצאנו הראו את אותה הבעיה," יגאל אמר, משפשף את עיניו. "בגלל שהמכשירים לא מראים אף סימן של תקלה, אלא רק מדדים שגויים, לא עלינו על זה קודם. אם ראיין לא היה מתריע לי על העלייה בפחמן הדו-חמצני בדם, אולי לא היינו עולים על זה בכלל. היינו צריכים לעשות ביקורת כשהגענו, לוודא שהמכשור תקין."

"אז מה מצב החמצן שלנו?" טוני שאל מראש השולחן, מביט בו מעל למשקפיים העבות שלו.

ראיין, ראש גילדת הרופאים, ענה לו דרך עיני הרנטגן הכחולות שלו. "תשעה עשר וחצי קילופסקל, לפי החיישן החדש, ובמגמת ירידה. המושבה הייתה אמורה לשמור על עשרים ושניים קילופסקל, ובני אדם צריכים בערך עשרים קילופסקל כדי לשמור על תפקוד רגיל."

החדר השתתק בתדהמה נחרדת. הם היו שבעה בסך הכל, ראשי הגילדות של תחנת נובה ויטה, יחד עם טוני, ראש המושבה והפסיכולוג של המשלחת. כולם אנשים קשוחים ודעתנים, שהכירו זה את זה היטב והתמודדו עם עשרות אתגרים לפני שבחרו לצאת למשלחת הזאת. אפילו להם לקח רגע לעכל את המשמעות. המשלחת, הקבוצה הראשונה של מאה בני אדם שהגיעו ליישב את מאדים, התחלקה למספר בעלי תפקידים, אנשים שהיו נחוצים כדי לגרום למושבה להיות עצמאית ומתפקדת לאורך זמן. כל בעלי התפקיד התקבצו לגילדה, וכל גילדה בחרה את המנהיג שלה. ראשי הגילדות וטוני היו אלה שקיבלו את ההחלטות בנוגע למושבה.

"החיישנים האלה בשימוש בתחנת החלל כבר שנים," גרג אמר, ראש גילדת הכורים, שהיו אחראים על כריית המשאבים הדרושים מאדמת מאדים, כולל קרח המים היקר מפז. הצלקת מעל עינו גרמה לו להיראות כועס כשהוא דיבר. "איך לא נתקלנו בבעיה הזאת קודם?"

"תחנת החלל משתמשת בהרכב אטמוספרי שונה," יגאל התחיל להסביר. "לחץ אוויר קבוע עם 80% חנקן כדי לפשט את תהליך העגינה של מעבורות, אבל אצלנו…"

"אני לא חושב שזה עוזר לנו כרגע," אמר טוני, מרים את ידו, פרגמטי כרגיל. "כמה זמן יש לנו?"

"אין לנו מספיק מידע על קצב הירידה, אז קשה להעריך," ענה ראיין. "אבל גם על בסיס הערכות שמרניות אנחנו יכולים להתחיל להרגיש תסמינים של מחלת גבהים בכל רגע."

הוא לא היה צריך להסביר את התסמינים – כולם חוו אותם עוד בכדור הארץ במהלך ההכנות. אף אחד לא התגעגע לקוצר הנשימה מכל פעילות פיזית, לבחילות, לערפל במוח כל פעם שניסית להתרכז במשהו.

השקט חזר שוב, יחד עם ההלם.

"איך זה קרה?" צייצה מיה, ראש גילדת המשק, הקטנה ביותר במושבה. היא הייתה הצעירה ביותר מסביב לשולחן – בקושי בת 30, שיערה החום פזור ועיניה גדולות. "הרי חשבנו על הכל."

"אנחנו בוחנים את האפשרויות עכשיו," יגאל ענה. "לא מצאנו תקלה במערכת תמיכת החיים עדיין, ואנחנו מחפשים ראיות שהירידה בחמצן היא בעקבות דליפה. אני ממתין לתוצאות חישובים מכדור הארץ, אבל אין הרבה שאנחנו יכולים להגיד בלי לסמוך על כמעט אף אחד מחיישני החמצן שלנו."

"ואם זאת לא דליפה?" טוני שאל.

"אז זאת תקלה במערכת ייצור החמצן שלנו," יגאל ענה. "שזה פחות מדאיג. יש לנו מספיק חלקי חילוף כדי לבנות אותה כמעט מחדש."

"אם יהיה לך מספיק זמן," הוסיפה קמילה, הבוטנאית שהייתה ראש גילדת החקלאים. יגאל עיווה את פניו והנהן.

"אנחנו צריכים למצוא דרך לקנות עוד זמן," אמר טוני, מביט מסביב לשולחן. "יגאל והאנשים שלו ימצאו את הפתרון, אנחנו יודעים את זה, אבל אנחנו חייבים לתת להם מרווח נשימה."

"אני אראה אם אפשר להגביר את כריית הקרח," אמר גרג, מביט ביגאל במבטו הכועס, שלא תאם את המזג העדין שלו. "כדי שנוכל להגביר את קצב ייצור החמצן." מרבית החמצן בתחנה נוצר בתהליך אלקטרוליזה, שבו מים נוזליים מתפרקים לחמצן ומימן. אבל מים הם מצרך נדיר במאדים.

לינה, ראש גילדת המדענים, הרימה את פניה חמורי הסבר כדי להביט בטוני. "יש לנו מספר מכלי חמצן בשביל הניסויים שלנו. אני אשלח את אחד מאנשיי להביא אותם למרפאה."

מיה נקשה באצבעותיה, עיניה נוצצות. "יש לנו ערכות ייצור חמצן כימיות על המעבורת," היא אמרה. "הן נועדו למקרה של ירידת לחץ האוויר, אבל זה נראה לי לא פחות חשוב."

טוני הנהן. "מצוין. קחי איתך את אחד הכימאים של לינה. אני רוצה לוודא שאנחנו לא מכניסים משהו רעיל לאוויר שלנו בטעות. קמילה, את חושבת שאפשר לעשות משהו כדי להגביר את ייצור החמצן של הצמחים?"

"לא בשלב הזה, בטח שלא בטווח הקצר," היא אמרה, מתופפת על השולחן עם אצבעותיה. "הם בשלב הגדילה שלהם, שבו ייצור החמצן נמוך. אני יכולה לבדוק אם אפשר לעשות משהו."

"תעשי את זה."

"אני מציע שנוציא הוראה להגביל פעילות גופנית מיותרת," ראיין הוסיף בקולו העמוק. "להוריד את צריכת החמצן שלנו. אם נכריז גם על תנאי בצורת, נוכל להקצות יותר מים לייצור חמצן."

טוני הנהן בהסכמה. "אני אתן את ההוראה." הוא חייך אל הסובבים. "כרגיל, התושייה שלכם לא מפסיקה להפתיע אותי. כולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. כל דבר שיכול לעזור הוא בעדיפות ראשונה. אין לנו זמן לשרוף."

ראשי הגילדות קמו מהשולחן והחלו לדלוף אל מחוץ לחדר הישיבות. יגאל תפס את כתפו של ראיין לפני שזה יצא, והרופא המבוגר הסתובב אליו, עיניו חודרות אותו כמו חנית. ג'ני לא אהבה את ראיין במיוחד. היא חשבה שהוא מפחיד. יגאל חשב שזאת תכונה טובה לרופא – מישהו שיכול לגרום למוות לפחד.

"בנוגע לג'ני," יגאל החל, חושש. "הירידה בחמצן. אתה חושב שזה ישפיע…?"

"על ההיריון?" הוא השלים. "זה בוודאי לא עוזר, אבל רמות החמצן עדיין לא מספיק נמוכות כדי שתהיה השפעה משמעותית."

"זה לא מסוכן? כלומר, אם החמצן ימשיך לרדת, לא יכולות להיות לזה השלכות?"

"בוודאי שזה מסוכן," הוא אמר בחוסר סבלנות. "אבל האם זה יותר מסוכן מהכבידה הנמוכה, או מהקרינה, או מלחץ האוויר? אנחנו צועדים בטריטוריה לא ידועה, יגאל. אני אהיה רופא גרוע אם אני אנסה להבטיח לך משהו. ידעת את זה כשקיבלתם את ההחלטה לא להפיל."

זה היה נכון – לא היו לו אשליות בנוגע לכך. הם לא תכננו להיכנס להריון כאן, אף אחד ממאה האנשים לא תכנן. הריון ולידה היו משהו שלא היו נתונים עליו בכלל בתנאים של מאדים. לפני שג'ני הרתה, היו ספקות אם זה בכלל אפשרי. אם היית שואל את ראיין, הוא היה אומר לך לחכות כדי שהרפואה תדע יותר. בכל זאת, לאף אמצעי מניעה אין מאה אחוז הצלחה. ג'ני נכנסה להריון ויצרה בעיות חדשות שאף אחד לא ציפה להן. ההחלטה לא להפיל הייתה קשה, ויגאל חשד שרבים נטרו להם טינה עליה, ראיין ביניהם.

אבל בינתיים ההריון התקדם באופטימיות זהירה. כל הבדיקות היו תקינות, עד כמה שניתן היה לצפות. ג'ני הייתה בוטנאית כמו קמילה, אבל החווה שבה הם גידלו את הצמחים הייתה בחממה שנחשפה לאור השמש, ויחד איתה לכמויות גדולות של קרינה. לא משהו שבן אדם לא יכול להתמודד איתו מפעם לפעם, אבל אישה בהריון הייתה סיפור אחר. ג'ני עזרה למיה עם הלוגיסטיקה במקום. ועדיין, היו כל כך הרבה דברים שיכלו להשתבש.

"בכל זאת," הוא התעקש. "מחלת גבהים עוברת אצל אנשים בוגרים, אבל אנחנו לא יודעים מה היא עושה לעובר."

ראיין גלגל את עיניו במופגן. "שלח את ג'ני למרכז הרפואי. יש לנו מספיק מסיכות חמצן בשבילה בינתיים."

יגאל נאנח בהקלה וראיין פנה ללכת.

"ראיין?" הרופא נעצר שוב, ויגאל היסס. הוא פתח את פיו לרגע, וסגר אותו שוב לפני שדיבר. "אתה יודע לעשות ברית מילה?"

יגאל חשב שהיה משהו מאוד דומה בין השתיקה של ראיין לזאת של ג'ני כשהוא שאל אותה.

"ברית מילה?"

"אני וג'ני עוד מדברים על זה," הוא הוסיף במהרה. "אז אשמח אם זה יישאר בינינו."

"אתה מתכוון לומר לי שבנוסף לכבידה, הקרינה והאוויר, אתה רוצה לבצע על הבן שלך ניתוח שבוע אחרי הלידה?"

עינו של הרופא התעוותה בכעס. "יש לך עבודה לעשות, יגאל. תעשה אותה במקום להתעסק בשטויות."

יגאל שנא לעבוד בזמן שהוא אוכל, אבל הוא עוד יותר שנא לפחד למות. יותר מכל, הוא שנא לפחד שג'ני תמות, ולאחרונה הוא גילה שאפילו יותר מזה, הוא שונא לפחד שאיתן ימות איתה. הפחד הזה פעם בעמימות בראשו, לצד העייפות, והקשה עליו לחשוב.

הוא בחר לעבוד בחדר האוכל במקום לאכול בחדר העבודה, כדי שיוכל לפגוש את ג'ני לארוחת צהריים, אבל היא התעכבה. הוא דקר חתיכת ברוקולי עם מזלגו, לועס אותה ומעקם את אפו תוך כדי. הירקות שגידלו הונדסו גנטית כדי להתמודד עם הקרינה והכבידה של מאדים, מנצלים את אור השמש כדי לייצר אוכל בחינם. תופעת הלוואי של ההנדסה הזאת הייתה טעם חמצמץ ומוזר, שיגאל חשב שהזכירה ארטישוק. הוא שנא ארטישוק.

הוא הסתכל על המספרים במחשב שוב, עוצר על כל אחד בזהירות וחושב עליו לעומק, מוודא שהוא לא פספס כלום. בהיעדר חיישנים פועלים ברחבי המושבה, היה מאוד קשה לאתר את מקור הדליפה, או אפילו לקבוע בוודאות שיש דליפה. אז בזמן שהוא שלח את אחראי הבנייה שלו לסקור כל חדר וחדר במבנה, ואת כל השאר לתקן חיישנים, הוא עצמו עשה את הבדיקה כדי לראות אם הם עומדים בקצב ייצור החמצן ההכרחי. הקוד שעשה את החישוב נכתב בכדור הארץ ונשלח אליו, אבל הוא וידא אותו עכשיו, רושם לעצמו שאלות עבור המתכנתים. זה היה סיכוי קלוש, אבל הוא לא היה מוכן למות בגלל שמישהו עשה חישוב לא נכון, ועד שהם יחזירו לו תשובה בנוגע לדרך לאתר את הדליפה לא היה לו משהו טוב יותר לעשות.

זה לא הועיל. מערכות תמיכת החיים פעלו כראוי.

"חשבתי שאתה שונא לעבוד כשאתה אוכל, טוטס," אמרה ג'ני, מתקרבת לנשק את לחיו לפני שהתיישבה עם צלחת האוכל שלה.

"אני עוד יותר שונא כשמשהו לא עובד במקום שאנחנו חיים בו," הוא ענה במרמור.

"אתה תפתור את זה," היא אמרה, נטולת דאגה. המתיישבים של תחנת נובה ויטה היו כל כך רגילים שדברים אינם עובדים, שגורלם תלוי על חוט השערה, שהם כבר היו אדישים לפחד. הוא תהה אם זה הפך אותם לטובים יותר במשברים כאלה, או לטובים פחות.

"איך היה אצל הרופא?"

"הוא נתן לי לנשום מהמסיכה, ובדק את העובר," היא אמרה באגביות, מסדרת את האפונים בצלחת שלה בזהירות לפני שהיא החלה לחתוך את הבשר המשומר. "הייתי צריכה לחכות שהתוצאות יחזרו מכדור הארץ, אז יצאתי להתגעגע קצת בינתיים."

ג'ני נהגה לעשן פעם, והפסיקה במהלך האימונים שלהם, אבל היא התקשתה להתנתק מההרגל. מדי פעם היא הייתה יוצאת להתגעגע לסיגריות, מנהג שהיא שמרה גם כשהגיעו למאדים. יגאל חשד שהיא לא מתגעגעת רק לסיגריות בהפסקות שלה.

"ו..?" הוא שאל במתח. "הבדיקות?"

"נוראיות," היא ענתה. "אולי הייתי צריכה להתחיל עם זה." יגאל זרק עליה חתיכת אורז מהצלחת שלו, והיא צחקה, אבל אז פניה התעוו בכאב, והיא הניחה את ידה על בטנה.

יגאל הושיט את ידו כדי לגעת בבטן, מרגיש התרגשות ממלאת אותו. הוא אזר אומץ לרגע, ואז הרים אליה את מבטו. "חשבת על הברית מילה?"

היא קימטה את גבותיה. "אתה רציני בנוגע לזה."

הוא הנהן. "עכשיו, כשאני הולך להיות אבא, יצא לי לחשוב קצת על אבא שלי. על כל מה שהוא לימד אותי, על כל מה שזה היה אומר בשבילו. הוא היה רוצה שאיתן יעבור ברית."

ג'ני הניחה את הסכו"ם שלה. "טוטס, תסתכל עליי. אבא שלך מת לפני כמעט עשר שנים. גם לו היה חי, הוא היה במרחק של יותר מ-50 מיליון קילומטר מאיתנו. זאת לא ההחלטה שלו. אני לא רוצה לדעת למה הוא היה רוצה לעשות את זה, אני רוצה לדעת למה אתה רוצה."

"זאת מסורת," הוא הפציר. "העם שלנו עשה את זה במשך אלפי שנים."

"בכדור הארץ," היא ענתה בעדינות. "עזבת את כדור הארץ. הצטרפנו למושבה הזאת כי זאת התחלה חדשה, זאת הזדמנות להקים חברה חדשה, טובה יותר. למה להביא את זה איתנו? איך זה עושה אותנו טובים יותר?"

יגאל הביט בה, אילם. הוא לא ידע למה היא לא מבינה, אבל גרוע מזה, הוא לא ידע איך להסביר לה. הוא הרגיש סחרחורת, מוחו לא מצליח להתרכז. ג'ני שלחה את ידה מעבר לשולחן, והניחה אותה על שלו.

"אני מבינה שזה חשוב לך, טוטס. אבל אנחנו מהנדסים. נתנו לאיתן שם לפני שהוא נולד כי אנחנו לא נכנעים לאמונות תפלות, ואנחנו לא עושים דברים סתם רק כי תמיד עשו אותם."

הוא ניסה לחשוב, ניסה לחפש את המילים, אבל מילים אף פעם לא היו החוזקה שלו. אבא שלו היה יודע מה להגיד, איך לשכנע. הוא הביט בה בתחינה, אבל מבטה לא נשבר. היא הורידה את ידה משלו, ושוב הניחה אותה על הבטן שלה, מבטה מתעוות בכאב. "אני חושבת שאיתן לא אוהב את האוכל כאן," היא אמרה, מניחה את ידה על פיה, בולעת רוק.

אפילו בתוך הערפל שבראשו, יגאל הצליח לשמוע את פעמוני האזהרה שבראשו. הוא הביט מסביב, והרגיש את התמונה בעיניו נעה בעיכוב, מתנדנדת כשראשו נעצר. עוד לפני שהוא הספיק לדבר, הוא שמע רעש של כלים נשברים. הוא ראה את רנדי, אחד המדענים של לינה, על הרצפה, מנסה להתיישב, הכלים שלקח איתו פזורים על הרצפה. אחרים מסביבו קמו מייד לעזור.

"יש פה יותר מדי אנשים. מערכות האוורור לא עומדות בזה." הוא קם על רגליו מייד. "ג'ני, תחזרי למרפאה, עכשיו!" היא לא הייתה צריכה שיגידו לה פעמיים. בשביל אישה בהריון, היא נעה במהירות מפתיעה.

לקחו ליגאל כמה שניות לעלות על השולחן ולצעוק לאחרים להתפזר בין החדרים. הם הבינו מייד, ותוך פחות מחמש דקות חדר האוכל היה כמעט ריק. הם היו מתורגלים בשיתוף פעולה, בפעילות משותפות ומתוזמנות.

הוא עצמו יצא אחרון, ראשו מלא בחששות כשהוא התחיל לקפל את המחשב הנייד שלו משולחן האוכל. לפני שהוא סגר אותו, הוא ראה מייל מברידג'ס. הכותרת גרמה לו לעצור מיד: "מצאנו את הדליפה".

חברי המועצה התכנסו הפעם בחלקו האחורי של חדר הבקרה של החממה, מלבד ראיין ולינה שנותרו במרפאה להתמודד עם עומס המטופלים. בחלק הקדמי של החדר, מצביעים אל המסכים, התווכחו מהנדסים ובוטנאים על הנתונים. הם עדיין היו מתורבתים מספיק כדי שהרעש לא יפריע לשיחה, אבל יגאל חשד שזה לא יימשך עוד זמן רב.

"אם אנחנו יודעים איפה הדליפה, למה אנחנו לא אוטמים אותה?" שאל טוני.

"לא מצאנו את המקור המדויק של הדליפה," יגאל הסביר. "אבל החיישנים מראים שהמחסור בחמצן מגיע מהחווה. בגלל שכמעט כל הקירות של החווה פונים החוצה, זה אומר שיש לנו הרבה איפה לחפש. אין לנו זמן לבזבז. אנחנו צריכים להכניס את החווה לאטימה אטמוספרית."

"זה רעיון גרוע, יגאל," קמילה מיהרה להגיד, צועדת קדימה. "אטימה אטמוספרית בחווה בזמן שיש דליפה – זה אומר שכל הצמחים ימותו תוך כמה שעות."

"אם לא נטפל בדליפה נתחיל לסבול מנזק בלתי הפיך תוך ארבע שעות."

"אם זה אנחנו או הם, אני בוחר בנו," גרג אמר לסובבים, מנסה על פניו חיוך שאיש לא השיב.

"אנחנו לא יכולים להעביר את הצמחים פנימה?" שאל טוני.

"זה ייקח ימים," ענתה קמילה, מנענעת בראשה. "אפילו בלי לדבר על סיכויי ההישרדות של הצמחים מחוץ לחווה. תוך ארבע שעות אני יכולה להעביר חלקה אחת."

"מיה, כמה זמן אנחנו יכולים לשרוד עם חלקה אחת?"

מיה הייתה חיוורת, עיניה נעוצות ברצפה, מחבקת את עצמה כאילו היעדר החמצן גורם לה להתקרר. היא נענעה בראשה לשלילה עוד לפני שסיימה את החישובים בראשה.

"כמה חודשים?" היא אמרה בקול חלש. "אולי חצי שנה. אם נקציב את האוכל ונשתמש באספקת החירום, אולי נחזיק עד משלוח האספקה הבא."

"אבל אז לא יהיה לנו אוכל בשביל מסע חזרה הביתה," טוני אמר, מהדהד את מה שכולם חשבו. מיה נענעה בראשה. "מתי יהיה לנו מספיק דלק למסע חזרה?"

"תוך שבוע, אם נרצה שיגור חירום. שבועיים אם אנחנו רוצים להיות יותר בטוחים."

"אז אלא אם כן נצליח לאתר את הדליפה תוך פחות מארבע שעות, אנחנו צריכים לבחור בין לוותר על רשת הביטחון שלנו, ולקוות שלא יהיו לנו עוד תקלות עד משלוח האספקה, לבין לקפל את העסק ולנסוע חזרה הביתה," הוא סיכם, פניו קודרות.

החמישה השתתקו, כולם מביטים בטוני. כולם היו מנהיגים, האנשים שנבחרו להוביל את הגילדות שלהם, וכולם ידעו את חוסר האונים שנלווה לקבלת החלטות קשות. ובכל זאת, אף אחד מהם לא מיהר לבצע את ההחלטה עבורו.

"קמילה, תתחילו להעביר חלקות פנימה," הוא אמר, מוציא נשימה עמוקה. "כרגע עוד מותר לנו לקוות שהאנשים של יגאל ימצאו את הדליפה ויתקנו אותה בזמן. אם לא… אני לא אסכן את החיים של 100 אנשים. אם לא נצליח לאתר את הדליפה, אנחנו חוזרים הביתה."

למזלם, הוויכוחים מצידו השני של החדר מילאו את הדממה המעיקה שהתפשטה. היו הרבה בעיות במהלך התפעול של נובה ויטה, הרבה תקלות מסוכנות שיכלו להסתיים במוות, הרבה הצלות של הרגע האחרון. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהאפשרות לפרק את התחנה ולעזוב הביתה עלתה באמת. הפעם הראשונה שהיה סיכוי שכל השנים האלה של הכנות, של מסע, של עבודה קשה, ירדו לטמיון.

"אנחנו נמצא את הדליפה," יגאל אמר, החלטי לפתע. "הסיפור הזה לא נגמר כאן. ארבע שעות זה הרבה זמן. החווה גדולה, אבל לא יותר גדולה מהרצון שלנו להישאר."

"אם אנחנו חוזרים לכדור הארץ, להציל חלקה אחת לא ישנה כלום," קמילה אמרה לפתע, מזדקפת. "האנשים שלי יכולים לעזור."

"אני מניאק אם נעמוד בצד ונחכה בזמן שהתחנה בסכנה," אמר גרג. הצלקת מעל עינו גרמה לו להיראות כועס שוב. "גם לכורים שלי יש חליפות חמצן. מכרות הקרח יכולים לחכות."

"יש מספיק חליפות לכולם במחסנים," מיה התערבה גם היא. "בשביל הטיסה. אנחנו יכולים לארגן משלחת שלמה פנימה, לעזור עם החיפוש."

הגב של כולם התיישר לפתע. האיום הקיומי היה משתק לרגע אחד, אבל הם חזרו להיות עצמם: מתיישבים. לא נותנים לשום דבר לעמוד בדרך שלהם. הם התחילו לדבר על הלוגיסטיקה של המשלחת, כשברידג'ס התקרב, פוכר את ידיו.

"יגאל?" הוא אמר. "יש חדשות."

"מצאתם את הדליפה?" הוא שאל, תקווה בקולו.

"לא," הוא אמר, מהסס. "אין דליפה."

כל החמישה הביטו בו, מבולבלים. "מה זאת אומרת?"

"קיבלנו הודעה מכדור הארץ. עכשיו, אחרי שסידרנו את החיישנים, הם ניתחו את הנתונים של מערכות ניהול האטמוספירה, כמויות הייצור וכמות הפליטה והלחץ, והכל מסתדר. הם אומרים שאין דליפה של גזים. הבעיה חייבת להיות בייצור החמצן."

"אבל אין בעיה במערכת ייצור החמצן," יגאל ענה. "בדקנו אותן מכל הכיוונים. הן מייצרות הרבה יותר ממה שהן אמורות, ועדיין יש מחסור."

"אם ייצור החמצן תקין ואין דליפה," טוני אמר באיטיות, מלטף את זקנו. "אז הסיבה היחידה למחסור היא אם יש לנו בעיה של צריכת החמצן."

כולם הביטו בקמילה, שהתחילה להחוויר. "הצמחים צורכים יותר מדי חמצן."

"סליחה, יגאל, אבל יש עוד משהו," ברידג'ס אמר, משתעל באי-נוחות.

"עוד?" הוא לא היה בטוח שהוא יכול לשאת עוד.

"ראיין שלח הודעה, בנוגע לג'ני. היא נכנסת ללידה."

"מה זאת אומרת, הם צורכים יותר מדי חמצן?!" ג'ני שאלה. הוא היה יכול לשמוע את הכעס אפילו בקולה העמום מאחורי מסיכת החמצן. זה הכעיס אותה הרבה יותר משזה היה מכעיס אותה בדרך כלל, כנראה הודות לעובדה שהיא הייתה בהמתנה ללידה ובכאבים. "בדקנו אותם, היינו בביקורת עליהם כל שלב בתהליך," היא אמרה. "כל פעם שמשהו השתנה, בדקנו בדיוק איך זה השפיע. ייצור החמצן שלהם תמיד היה חיובי."

"בדקתם עם חיישני החמצן שאנחנו הבאנו לכם," יגאל אמר, מנסה להרחיק את הרעד מקולו. "אלה שעכשיו גילינו שלא באמת עובדים." הוא היה רגיל לראות את ג'ני בהריון, הוא כבר השלים עם הסיכון שתהיה בעיה עם העובר. אבל לראות את זה קורה סוף סוף גרם לליבו לפעום בקצב שיא. פתאום הוא חשב אילו השפעות יהיו למסע לכדור הארץ על איתן, אם הם יאלצו לחזור, והוא הרגיש את ליבו פועם אפילו מהר יותר.

"אבל בדקנו אותם גם על כדור הארץ," היא התעקשה. היא נאנקה לפתע, וידה מחצה את שלו בזמן שהיא עצמה את עיניה, מנסה להתמודד עם הצירים. הוא ניסה לנחם את עצמו בידיעה שהכאב שהוא הרגיש ביד שלו היה שולי ביחס לכאב שג'ני הרגישה, אבל זה רק עשה את זה גרוע יותר. "בדקנו אותם על כדור הארץ," היא חזרה, מתנשפת. "גידלנו אותם בחוות, דימינו את מאדים, מדדנו הכל."

"עשיתם אותה טעות כמונו," הוא ענה, ידו מלטפת את ידה. "לא דימיתם את הכבידה של מאדים, לא לאורך זמן. זה ההסבר היחיד."

"אז תייצרו יותר חמצן," היא אמרה, מביטה בו מבעד למסיכת החמצן, מבטה נואש. "היו תוכניות, אני זוכרת. אפשר לייצר חמצן מהאדמה, ואם נכרה מים מהר יותר…"

"זה לא מספיק. קמילה אמרה שהחווה החליפה שלב בגדילה שלהם, וזה רק הולך להחמיר. לא משנה איך אנחנו עושים את החשבון, אנחנו צריכים להתחיל לקצץ חלקות גידול כדי שיהיה מספיק חמצן, ואם אנחנו עושים את זה אין לנו מספיק אוכל עד משלוח האספקה."

"אז זהו? טוני נותן הוראת פינוי לנובה ויטה?"

"גילדת החקלאים עושה ישיבת חירום, סיעור מוחין אחרון. אם אין להם פתרון תוך שעתיים, אנחנו אוטמים את החווה, והספירה לאחור לפינוי מתחילה."

"מה הם יכולים לעשות?" היא אמרה, קולה כועס שוב, אבל הפעם יגאל לא היה בטוח על מי. "צמחים הם לא מכונות. כל טיפול הורמונים או החלפת תוספים ייקח ימים במקרה הטוב."

יגאל הרים את ידו השנייה כדי להחזיק את זאת של אשתו, והתקרב כדי להדביק נשיקה קצרה למצחה. כשהוא התיישב שוב, היא נאנקה עוד פעם, והוא הרגיש בידו את כאבי הצירים שלה, מתפלל שיוכל לעשות יותר.

"יהיה לנו ילד שנולד במאדים," הוא אמר, מנסה לחייך אליה. "הילד הראשון שנולד מחוץ לעריסת כדור הארץ. אי אפשר להגיד שכל זה היה לשווא."

היא הביטה בו, והוא ראה דמעות ממלאות את עיניה. הוא הרגיש חלל ענק בליבו, לצד ההתרגשות והפחד, כי הוא ידע בדיוק איך היא הרגישה. איתן היה נס, אבל הם באו לכאן כדי לעשות הרבה יותר. הם הקדישו שנים למסע הזה, שנים של השכלה ולימודים, שנים של אימונים, יותר שנים מאשר כל דבר אחר שהם עשו בחייהם, ובסוף הכל הסתכם ביכולת שלהם להביא ילד. זה היה הרבה, אבל זה לא היה מספיק. יגאל אחז בידה של ג'ני בכוח.

"זה מצחיק, אנחנו כל כך קרובים," יגאל אמר. "אם היינו יכולים לוותר על חלקה אחת יותר, או לייצר קצת יותר חמצן, היינו קונים את הזמן שצריך בשביל לבנות עוד מכשיר אלקטרוליזה, והיינו יכולים להישאר. אבל יחד עם העיבוד של הפחמן הדו-חמצני שהצמחים מייצרים, העומס פשוט גדול מדי."

"כל התחנה תחת עומס גדול מדי," ג'ני אמרה, מושכת באפה, מביטה אל המנורה בראש החדר. "היו כל כך הרבה תקלות, כל כך הרבה בעיות. הצלחנו להתמודד עם כל אחת בנפרד, אבל עם כולן ביחד… זה יותר מדי."

בזמן שג'ני דיברה, יגאל הרגיש מחשבה מטיילת בראשו, שטה על ים המלנכוליה והפחד. לקח לו רגע לקחת אותה ברצינות, אבל כשהוא הבין אותה באמת, הוא הרגיש את ליבו פועם מהר יותר ויותר. כשהוא ניסה לתקוף את המחשבה בשאלות, הוא הרגיש אותה מתחיל להתגבש לרעיון, וידו הפכה להיות רפויה. ג'ני שמה לב.

"טוטס?" היא שאלה. "הכל בסדר?"

"מתי היה יום השוויון האביבי?" הוא שאל, עיניו גדולות.

"לפני כמה שבועות," היא אמרה, חושיה מתבייתים על התקווה שלו כמו טיל מונחה. "למה? מה קורה ביום השוויון האביבי?"

"אני חושב שאולי אני יודע איך להציל את נובה ויטה," הוא אמר, מביט בה.

היא פתחה את פיה להגיב, ואז נתקפה בעוד רצף של צירים, עוצמת את עיניה ואוחזת בידו בכוח, אגלי זיעה מצטברים על מצחה. כשהיא פקחה את עיניה שוב, מתנשפת, היא הסתכלה עליו במבט תוקפני. "מה נראה לך שאתה עדיין עושה פה?!"

לרוץ לחדר הבקרה של החווה התברר כרעיון רע. פעילות גופנית בהיעדר חמצן הייתה דבר מסוכן מאוד, ואם הוא היה חושב על זה מראש, הוא כנראה היה לוקח איתו חליפת חמצן. הוא לא היה מתקשר. זאת לא הייתה שיחה בשביל טלפון. כשהוא הגיע, מתנשם כאילו הוא רץ מרתון ואוחז בשרירי הרגליים הכואבים שלו, הוא כמעט התמוטט. טוני תפס אותו ועזר לו לשבת, מרכיב על פניו את אחת ממסיכות החמצן שהם הביאו לחדר כדי לעזור נגד מחלת הגבהים. כשהוא התאושש, הוא ראה שקמילה וכל גילדת החקלאים הביטו בו.

"בדקתם שהצמחים מייצרים חמצן בכדור הארץ," הוא אמר, נשימתו קצרה.

"כמובן," קמילה אמרה, מבולבלת.

"גם בתנאים של קרינה."

"בוודאי. דימינו כל דבר שיכולנו, הקרינה החזקה, מיעוט החנקן."

"והצמח יכול להתמודד עם הכל," הוא ענה, עדיין מנסה לתפוס את נשימתו. "חוץ מהכבידה הנמוכה. זה היה יותר מדי בשבילו."

"לאן אתה חותר עם זה?"

"צריך להוריד את העומס על הצמחים."

"אתה מכיר דרך לייצר כבידה ארצית על מאדים?" טוני שאל, מרים את גבתו.

"לא. אבל אני מכיר דרך להוריד את הקרינה."

טוני וקמילה החליפו מבטים מבולבלים אחד עם השני. "לצמחים אין בעיה עם הקרינה. יש להם בעיה עם הכבידה."

"אבל הם החזיקו מעמד עד עכשיו," יגאל אמר, נשימתו מתחילה לחזור. "החמצן היה מספיק יציב עד עכשיו כך שנוכל לחיות בלי בעיה, אבל פתאום הוא ירד לרמות קריטיות. העלייה בצריכה התחילה לא מזמן, כמה שבועות במקרה הגרוע, אחרת כבר היינו מתים."

"מה קרה לפני כמה שבועות?"

"יום השוויון האביבי. הנקודה שבה היום הופך להיות ארוך יותר מהלילה, והחווה סופגת יותר קרינה מאשר שיש לה זמן להתאושש." הוא הוריד את מסיכת החמצן, מביט בהם. "הצמחים יכולים להתמודד עם הכבידה ועם הקרינה בנפרד, אבל הם לא מצליחים לעשות את הכל ביחד."

טוני הביט בקמילה, והיא הביטה בו בחזרה, עיניה רחבות. היא שילבה את ידיה, מנסה למצוא חור בתיאוריה. "זה יכול להיות," היא אמרה. "לא הניחוש הראשון שלי, אבל זה ייתכן."

"למזלנו, החממה בנויה להתמודד עם התפרצויות סולריות," יגאל חייך. "כל תקרת הזכוכית הזאת, אפשר לאטום אותה ולהרכיב אור מלאכותי. פוטוסינתזה בלי קרינה. צריך לראות איך גורמים לייצור החשמל של התחנה לעמוד בזה, אבל זה יקנה לנו זמן."

"כמה זמן ייקח לאטום את הגג של החממה?" טוני שאל, עם אותו קוצר נשימה שיגאל הרגיש.

"שעה," יגאל ענה מיד. "ועוד שעה להפעיל אור מלאכותי. עד אז כבר נדע אם זה עבד."

טוני הסתכל על קמילה, שהסתכלה אחורה אל הצוות שלה, שהחליפו מבטים אחד עם השני, מחפשים התנגדות. קמילה הביטה בחזרה ביגאל. "מי היה מאמין שרעיון טוב יגיע ממכונאי מהולל."

"חזקים ביחד," אמר טוני, מחייך. "אני חושב שכדאי שנתחיל לעבוד."

איתן בכה לתוך מסיכת החמצן שלו, ידיו הקטנות נעות לכל כיוון בזמן שג'ני ויגאל הביטו בו בפליאה. רמות החמצן כבר היו במגמת עלייה, אבל ייקח קצת זמן עד שיגיעו לרמות בטוחות, והם לא רצו להסתכן. גם בתוך מסיכת החמצן שלו, מיילל ובוכה, איתן נראה כמו נס קטן.

ג'ני החזיקה אותו בעדינות, צוחקת בהקלה, עדיין קצרת נשימה אפילו עם מסיכת החמצן שלה. יגאל הביט בה לרגע, ונדהם מכך שהיא מצליחה להיראות כל כך יפהפה גם כששיערה ספוג זיעה ובקושי אפשר לראות את פניה. הוא נישק את מצחה, והיא חייכה אליו חיוך קורן, תוך שהיא מרימה את איתן. הוא לקח אותו בעדינות, נזהר לא למשוך את הצינור שהוביל למיכל החמצן.

"בהתחשב בנסיבות, יש לכם ילד בריא להפליא," ראיין אמר מצידה השני של המיטה. "משקל נמוך בהרבה מהממוצע, אבל בהתחשב בכבידה, אני חושב שזה לא בלתי צפוי – עם המשמעות המוגבלת של המילה 'צפוי'."

"שמעת, טוטס?" ג'ני אמרה, קולה רועד. "הוא בסדר."

יגאל חייך, מביט בתינוק שהחל להירגע בזרועותיו. איתן הקטן.

"הוא יותר מבסדר," הוא אמר. "הילד הראשון שיגדל על מאדים."

הוא לא הצליח להסיר ממנו את מבטו. כשהוא הביט בו, הוא ראה את פניו של אביו. הוא הרגיש את פניו שלו נעשות רציניות והרים את מבטו אל ג'ני. הוא נשם נשימה עמוקה, אוזר אומץ, ואז החל לדבר.

"ברית מילה זה יותר ממשהו שההורים שלנו עשו פעם," הוא אמר. "זה חלק ממה שעושה אותנו שונים. 'חזקים ביחד' לא אומר שכולנו צריכים להיות אותו דבר. אנחנו חזקים ביחד בגלל שכל אחד מאיתנו שונה, ובכל זאת אנחנו ביחד. לוותר על ברית מילה לאיתן אומר לנתק אותו מחלק ממה שעושה אותו שונה."

ג'ני הסתכלה עליו, גבותיה מתכווצות. לרגע הוא חשב שהיא תכעס עליו, שהוא מעלה את הנושא הזה עכשיו, ברגע המאושר הזה. אבל אחרי רגע הוא ראה את הבעתה משתנה, והוא ידע שהיא הבינה: הוא לא יכול לעזוב את הנושא, כי הנושא לא עזב אותו. היא הושיטה את ידה אל זרועו, נוגעת בו בעדינות ומהנהנת, מחייכת. הוא הרגיש הקלה עצומה ממלאת אותו, תחושת התעלות ענקית שלא הרגיש מאז הרגע שבו נחתו במאדים.

הוא התיישב על המיטה, וחיבק את אשתו ביד אחת, ילדם בידו השנייה, כל משפחתו על מיטה אחת.

"אני חושב שכדאי שאני אשלח הודעה לכדור הארץ," אמר ראיין, חיוך נדיר מעקל את עיניו הכחולות. "יש לי שבוע ללמוד איך עושים ברית מילה."