מיהו הרוצח?

אורן בן יוסף                                                     1.3.2021

בספר "טורפי עולמות: יצורים ארציים ויצורים חוץ-ארציים תחת האלימות האנושית" (שיצא לאור לאחרונה בהוצאת רסלינג), עוסק אורן בן יוסף באופן בו אנו חושבים על קיומם של יצורים חיים בעולמות אחרים. השאלה המעניינת את בן יוסף היא לא (רק) לגבי מהותם של יצורים אלו, אלא גם לגבי מהותו של האדם שמבחין בהם, כפי שאדם זה משתף במחקר, בדת, ובעיקר – ביצירות המדע הבדיוני הפופולרי.

אורן בן יוסף מגדיר את עצמו כהוגה, פעיל למען בעלי חיים ומורה לאומנות. ספריו הקודמים הם "ראו את החיה" (דרור, 2015) ו-"חיה ללא תכלית" (רסלינג, 2019)

---

תקציר לסיפור מתח קצר של קאריל ברהמס וס. ג'. סימון: שישה נוסעים ברכבת דוהרת – אחד גבוה ושרירי, אחד בעל הבעה רצינית, אחד זועם, אחד משתעל, אחד מנוזל ואחד מפוחד עם חליפת פסים. הרכבת עוברת דרך מנהרה חשוכה, וכאשר האור חוזר, האדם המשתעל נמצא מת. שאר הנוסעים נסערים. מי מביניהם הוא הרוצח? מנהרה נוספת – האדם הרציני שרוי על הרצפה ללא רוח חיים. החרדה גוברת. מנהרה נוספת, והאדם המנוזל מת גם הוא. מנהרה נוספת – תורו של האדם הזועם הגיע. האדם השרירי, הענק, הסתכל על האדם בחליפת הפסים, שבכל פעם זעק "הו אלי!" בפחד, ואמר לו – "רק שנינו נותרנו!!! או אני או אתה!". הרכבת נכנסה למנהרה נוספת ואותו אדם כועס מצא את מותו. "הו אלי", מלמל האדם בחליפת הפסים. "אין ספק שזה אני…".[1]

---

סטיבן הוקינג הביע את חששותיו ממגע אפשרי עם תרבויות חוצניות עוד בשנת 2010, כשציין שלתרבות מתקדמת שכזו לא תהיה בעיה למחוק את בני המין האנושי, באותה הקלות בה בני אדם מסוגלים למחוק קן של נמלים. לבני האדם, הסביר הוקינג, יש היסטוריה איומה של פגיעה והשמדה של תרבויות אנושיות חלשות יותר, ומדוע שציוויליזציה אחרת תהיה שונה, אם כך?

ניתן לשאול שאלה שאולי מתבקשת – מדוע הוקינג לא מזכיר גם מפגשים של בני האדם עם מינים אחרים על פני כדור הארץ, על מנת להדגיש עד כמה מפגשים בין מינים שונים עלולים להיות אלימים? מנגד – אי האזכור של בעלי החיים הארציים מוחק אותם לחלוטין מהמשוואה הבוחנת צורות חיים ברחבי הגלקסיה. ישנו רק המין האנושי, ואי אלו תרבויות נבונות, טכנולוגיות, בעולמות פוטנציאלים אחרים. כל השאר אינם משנים. הוקינג, כאמור, טען שמפגש שכזה עלול להוות אסון עבור המין האנושי, מהסיבה הפשוטה שהפעם יהיה מישהו אחר שיעשה לנו את מה שאנחנו עושים לאחרים, וששנוא כל כך עלינו. אי שם בגלקסיה עלול להסתובב לו רוצח. ומיהו אותו רוצח?

בסרט "מלחמת העולמות" (ספילברג, 2005) אנחנו כצופים עדים לניסיון חוצני לבצע פעולה לה אנחנו היינו קוראים, לו היתה מבוצעת על ידינו, "הארצה". במילים אחרות – ניתן לראות כיצד קבוצה של חוצנים מנסה להפוך את תנאי השטח של כדור הארץ לתנאים שיתאימו יותר לשמש בית עבורם, גם אם על חשבונם של בני המין האנושי, שרואים כיצד, צעד אחד צעד, עולמם נלקח מהם.

בדומה לאזהרתו של הוקינג, ולא רחוק מעולם הדימויים בו הוא משתמש, כך מתבטא גם אדם שמאפשר לגיבור הסרט, ריי פרייר, ולבתו רייצ'ל, כשהוא אומר שכבר לא מדובר במלחמה בין בני האדם והחוצנים הפולשים, אלא בהשמדה. זאת לא מלחמה, הוא אומר, בדיוק כפי שאין מלחמה בין בני אדם ותולעים. קרבות חסרי סיכוי שכאלה אנו מכירים גם מכדור הארץ, כמו ניסיונותיהם של ילידי יבשת אמריקה לשמור על בתיהם מול הפולשים מאירופה, או כמו ניסיונו העקר של קוף האורנגאוטן להילחם בדחפור שמשמיד את ביתו.

פלישות של יצורים חוצנים מעולמות רחוקים הן נושא עשיר ונפוץ בספרות ובקולנוע המדע הבדיוני, ואכן ניתן לחשוב על הפחד מפלישה שכזו ככזה שנובע לא כהיסק לוגי מהנטייה האנושית לאלימות, כפי שמציע הוקינג, אלא כהשלכה פסיכולוגית של רגשות אשמה. אנחנו יצורים אלימים, ולכן עונש משמיים עלול להגיע בכל רגע. במקרה של "מלחמת העולמות", מדובר ב"עונש" אותו מממש גזע חוצני נטול אידיאולוגיה מלבד זו של כיבוש. אולם במקרים אחרים, דוגמת הסרט "כשהעולם עמד מלכת" (דריקסון, 2008), מאחורי הכוונה להשמיד את כל בני המין האנושי עומדת אג'נדה ברורה של הצלת היצורים הלא אנושיים הארציים, כמו גם יצורים לא אנושיים חוץ ארציים, מהאלימות האנושית.

דרך סיפורי המדע הבדיוני ניתנת לנו הזדמנות לחשוב על אפשרויות עתידיות שעדיין אינן חלק מהחשיבה החברתית, התרבותית והפוליטית שלנו. מסיבה זו חשוב לבחון את כלי העבודה שאיתם אנו ניגשים לחשוב על אירועים כאלו – ובמקרה זה: חשוב לבחון לעומק את הפדגוגיה של המפגש האנושי עם החוצני, כפי שהיא מוצגת בקולנוע המיינסטרימי.

אפשר לפנות לתחילת עידן הקולנוע, למה שאולי הוא סרט המדע הבדיוני הראשון – "מסע אל הירח" (מלייס, 1902), כדי לראות כיצד ניגשים בני האדם לראשונה אל עולמות אחרים. בסרט קצר זה ניתן לראות, כנראה, את הפלישה החוצנית הראשונה. אלא שבמקרה זה, אלו אנחנו החוצנים שפולשים לעולמם של יצורים החיים על הירח. בני האדם טסים אל הירח במה שמהווה סמל מובהק לאלימות – קליע ענק שפוגע בירח בעינו, באחד מהדימויים המוכרים בהיסטוריה של הקולנוע, ומשם ממשיכים במסע האלימות שלהם.

כמו החוצנים בסיפור ובסרט "מלחמת העולמות", גם הם יוצאים מכלי הרכב שלהם ללא הגנה מהסביבה הזרה, אך במקרה זה בני האדם אינם משלמים על כך בחייהם. הם מסיירים בטריטוריה הלא מוכרת, וכשהם פוגשים ביצורים שחיים על פני הירח, הם מיד מתחילים להרוג אותם. הם ממשיכים והורגים גם את המלך של אותם יצורים, ולבסוף כולאים אחד מהם על פני כדור הארץ, כדי להציגו לשאר בני האדם.

ניתן לומר שזאת רק רוח התקופה, ושבני המין האנושי השתנו מאז, אך למעשה יהיה זה קשה לגבות טענה שכזו. דמיינו, כדוגמה, קבוצת מחקר בעולם מרוחק, שבוחנת את בני המין האנושי דרך הסיפורים שהם מספרים לעצמם על עולמות אחרים. בשנת 1902 פורסם סרט זה של מלייס, ויותר ממאה שנים אחריו הוקרן אחד מהסרטים הרווחיים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – "אווטאר", שמספר סיפור דומה של פלישה לעולם אחר, התערבות בחייהם של בני שבט שאינם מעוניינים במגע עם בני האדם ולבסוף – מלחמה נגדם. או-אז עשוי לקום חוקר חוצני מפורסם באותו העולם, ולהזהיר – הפעם באופן אותו ניתן לגבות בלא מעט עדויות, שיש להיזהר מיצירת מגע עם אותו גזע חוצני שחי בעולם השלישי מהשמש.

השאלה "מיהו האדם?" היא שאלה בה דנים כבר אלפי שנים, אבל ראוי לדון בה לא רק מתוך נקודת מבט פנים-אנושית, אלא גם מנקודת מבט חיצונית – כזו שאינה אנושית ועומדת מול בני המין האנושי. הנה תשובה אחת אפשרית לשאלה כזו – תשובה שאולי לא נאהב: בסרט הרביעי של מסע בין כוכבים: "השיבה הביתה" (נימוי, 1986), המין האנושי על פני כדור הארץ עומד בפני סכנה חמורה עם הגעתה של ספינת חלל עצומה שגורמת לסופות עזות ומסוכנות. מה רוצה הספינה הזאת מבני האדם? ובכן – כלום. היא מתעניינת בכלל בגזע אחר – גזע של לוויתנים שבני האדם כבר הכחידו. כן – בני המין האנושי עומדים בפני סכנה חמורה, אבל סכנה זו רק משמשת תזכורת לכך שהם עצמם מהווים סכנה חמורה ליצורים לא אנושיים אחרים, שחיים (או שחיו בעבר) סביבם על פני כדור הארץ. אז מיהו האדם? יצור שאולי כדאי שיתחיל לכבד את חייהם של יצורים אחרים בעולם ומחוצה לו.

———–

בסיפור "הזר" של ה.פ. לאבקרפט, אנו עוקבים אחר פלישתו של יצור איום ומחריד אל תוך טירה, ומנוסתם של היושבים בה מפניו. הגיבור, מבוהל גם הוא מההמולה, רואה את היצור מולו ושולח ידיו קדימה כדי להגן על עצמו. לחרדתו הוא מגלה מולו משטח קשיח וחלק. מדובר בראי. היצור המבחיל הוא – הוא.

---

[1] קאריל ברהמס וס. ג'. סימון, "מי הוא הרוצח?", תרגום: י. יצחק, מתוך: י. יצחק (עורך), הסיפורים המדהימים ביותר בעולם, רחובות: הוצאת אדר, 1985.