נקודה עיוורת בחשכה

אלון טרטמן                                          29.3.2022

עורכת: רוני אביטל

אלון טרטמן הינו חובב מד"ב "קשה" מזה שנים רבות, וקורא נאמן של פנטסיה 2000. בכתיבתו אלון מנסה לשלב את ניסיונו בטכנולוגיה עם אהבתו לסגנון המד"ב שהצית את דמיונו והניע אותו לכתוב. בסיפור "נקודה עיוורת בחשכה" משולבות מחוות קטנות לסיפורי מד"ב קלאסיים וותיקים, ואתםן מוזמנים/ות לנסות ולאתר אותן. 

אלון מבקש לציין שהוא יברך על כל ביקורת, גם על הקשוחות שבהן, אם יהיו כאלה – ובלבד שהביקורת תהיה מנומקת היטב.

---

צלצול. ושוב יותר חזק.

זה הנייד שקניתי אתמול בערב בתחנת שינג'וקו. שלוש לפנות בוקר. לא הופיע מספר על המסך. ניתקתי, וחזרתי לישון. אחרי דקה, הנייד צילצל שוב, הדמות ששכבה לשמאלי מלמלה משהו ביפנית, והסתובבה לצד השני. ניתקתי שוב. הפעם שכבתי ער. יכולתי לחשוב על מספר סיבות מדוע יתקשרו אלי בשעה כזאת, אבל אף אחת מהן לא הייתה טובה. אורות הניאון של רובע שינג'וקו הבהבו בחלון החדר. חיכיתי בסבלנות. עברה דקה, הנייד צלצל, לחצתי על ענה, והקשבתי. 

"סרן עדי בן אשר?" שאל קול צעיר.
"במי"ל," אמרתי. "כאב הראש מהסאקה של אתמול בלילה חזר ובגדול. 

"הזקן רוצה לדבר איתך". 

"אבל אני לא רוצה לדבר איתו." 

שקט בצד השני. מסתבר שזו לא הייתה התגובה שהיא ציפתה לקבל. 

"אבל.." היא עצרה. "הזקן רוצה לדבר איתך".

 הבנתי שזה לא ייפסק. הם מצאו אותי. "חברי אותנו".

 "עדי?" הקול המוכר נפל על אזני כמו הקול היבש של תוף לוויה.

" אתה יודע שלא, ואני לא עובד אצלך יותר," סיננתי. הוא כמובן ידע את זה, אבל היה לי חשוב להגיד. כמו תמיד הוא לא ביזבז זמן.

 "הפעלנו את נוהל חניבעל אתמול". 

"אני מצטער, אבל יש לך אלף איש מוכשרים יותר ממני לטפל בזה," עניתי. 

"זה ניר גלעדי, ואנחנו שוקלים להפעיל את נקודה עיוורת".

הזדקפתי במיטה ער לגמרי. זה היה סיפור שונה לחלוטין. "איך זה קרה?" 

"הקו לא מוצפן, אנחנו צריכים את האהההמ… המומחיות המיוחדת שלך". הוא לא נתן לי יותר משנייה. "מחכה לך אישור טיסה בדלפק של אל על בנריאטה, למעבורת של עוד 5 שעות, אה ו… יש אישור מיוחד לאהה… החברה שלך". העפתי מבט ימינה, הצללית הייתה שם.

"בנוהל הרגיל".

לא נשארו שאלות. זה היה ניר. הייתי מחויב. "איך מצאתם אותי?" 

"אלפרד מצא אותך". השיחה נותקה. לשבריר שנייה חשבתי שראיתי את התמונה של אלפרד על המסך, אבל יכול להיות שרק היה נדמה לי.  קמתי מהמיטה. 

"ריאו סאן?" סאקורה הייתה ערה. אור הניאון הכחול אדום מבחוץ האיר את פניה היפות. אבל ריאו סאן כבר לא היה שם. סרן עדי בן אשר (במי"ל) כבר חשב על הדרך חזרה. "הונטוני גומן," אמרתי, הדרך היפנית לבקשת סליחה מעומק הלב… 

***

חמש שעות אחר-כך הייתי על המעבורת לישראל עם שפע של זמן להערכת מצב. המומחיות שלי הוגדרה ע"י הזקן ביובש באחד ממבדקי הקבלה ליחידה כ-"יכולת יוצאת דופן בשימוש באמצעי לחימה קרים". גם זו דרך לתאר יכולת לשלוף חרב ולשסף את גרון היריב שלך במכה אחת.

קשים החיים לילד מעורב בבית ספר יפני. מיומנות באמנות הלחימה עוזרת מאוד כששלושה חברים לכיתה רוצים להדגים עליך תרגילי ג'ודו חדשים שלמדו אתמול בדוג'ו, בפרט היכולת לתפוס מקל ולהשאיר עליהם כמה סימנים כחולים מרשימים. אחרי הפעם הראשונה לא ניסו להדגים עלי יותר, והמקל לא זז מצידי גם בשבועות שאחר-כך. כשעזבתי את היחידה בישראל הם היו עמוק בפיתוח של טכנולוגיה מסווגת. פרויקט תיאורטי לחלוטין שעל פי מקורות זרים בדק את היכולת לא להראות למוח דברים קיימים. אני יודע שזה מבלבל אז בואו נתחיל מההתחלה. 

יודעים מה זו "נקודה עיוורת"? זה אזור בשדה הראייה של העין שאינו נקלט על-ידי חוש הראייה. המוח אינו מקבל מידע על חלק קטן משדה הראייה של כל עין. הוא מצליח להתגבר על הבעיה באמצעות השלמת הפרטים שאנחנו לא רואים. למעשה הוא "מסמלץ" לנו את מה שהוא חושב שצריך להיות שם. קחו קובייה ושימו אותה באמצע החדר. בזכות קרני האור שפוגעות בה וניתזות אל העיניים שלכם אתם רואים אותה. עכשיו נניח שיש דרך לספוג את כל האור שפוגע בקובייה כך שאף פוטון לא יינתז ממנה חזרה, כמו החומרים שמצפים מטוסים חמקנים שלא מחזירים גלי ראדאר. מה הייתם רואים אז? הייתם רואים שחור. שחור משחור. כמו צבע ליבו של גובה כספים של השוק האפור או צבע עיניה של גברת מסוימת שהייתי אתה אתמול בלילה. עד כאן זו טכנולוגיה ישנה. חוקרים ב-MIT פירסמו מאמרים בנושא עוד ב-2024. 

עכשיו, נניח שיש דרך להקרין בחזרה לעיניים שלכם במקום שחור משהו אחר. כלומר "לבלוע" את האור החוזר מעצם מסוים, ולשגר במקומו אור שלא קיים שם. לדוגמה, לבצע מניפולציה לתכונות האור החוזר כדי שידמה לאור הניתז מצורה של פירמידה. מה הייתם רואים אז? פירמידה במקום הקובייה, נכון? המוח שלכם היה רואה פירמידה אמיתית במקום הקובייה, לא תמונה ולא סרט של פירמידה. גם אם  אתם יודעים שיש שם קובייה אתם רואים פירמידה.

הבטתי החוצה. מחלון המעבורת, הזריחה האדומה מאחורי הר פוג'י נראתה מפוארת. על כל היופי הזה תכף תרד החשיכה.  

ועכשיו בואו נתקדם עוד צעד בפיתוח. נניח שאפשר לשדר לעיניים שלכם במקום את האור הניתז מפירמידה, את האור שמופץ מסביב לקובייה, מאחוריה, מצדדיה, מעליה ומתחתיה. מה הייתם רואים אז? נו? נו? חמש נקודות לתלמיד הכי חרוץ בכיתה. נכון, לא הייתם רואים את הקוביה. כי היא הייתה הופכת לבלתי נראית. קחו את התאוריה הזאת, את היכולת הדני-דינית הזו להיות בלתי-נראה, וחפשו לה שימוש מעשי לטובת האנושות. נגיד משהו שאמא תרזה הייתה מאשרת. אנחנו  כמובן חיפשנו לזה שימוש צבאי.

אה. ועוד דבר אחרון שעוד לא הזכרתי. לחומר המדובר עוד תכונה אחת "שולית". מאחר והוא בולע 99.9 אחוז מקרני האור, הוא גם לא מעביר 99.9 אחוז מקרני האור. זה אומר שאם אתם עטופים לגמרי בחומר הזה, שום קרן אור לא נכנסת פנימה. עכשיו אם אתם קובייה זה לא אמור לשנות לכם משהו, אבל אם אתם בני אנוש, אתם נמצאים בחושך מוחלט.

***

חיכיתי ליד שער צוות בירידה מהמטוס. הטייס ירד עם התרמיל שנתתי לו בטוקיו. מהמבט בעיניים ראיתי שהציץ לתוכו.

"מוכר?" שאל. "זה מעל לדרגת השכר שלך", עניתי. הטייס צחק והעביר לי את התרמיל. "אני לא רוצה לדעת", אמר. הצצתי לתוך התרמיל. "החברה" כמו שקרא לה הזקן נחה בתוכו. אם רק היה יודע. בתוך התרמיל הייתה חרב מאסאמונה מסוג ואקיזאשי. הכנסתי יד ונגעתי בדבר הכי יקר לי בעולם. הרבה מאמרים ואפילו סרטים נכתבו על יוצר החרבות היפני מאסאמונה ועל החרב האגדית שייצר, אשר אבדה אחרי מלחמת העולם השנייה. בתוך התיק לא הייתה ההונג'ו מאסאמונה האגדית. אבל הייתה חרב מאסאמונה אחרת  שנוצרה במאה ה-14. בפעם האחרונה שאחת מהחרבות האלו נמכרה במכירה פומבית (מקרה נדיר במיוחד) קנה אותה קונה אלמוני מיפן דרך האינטרנט ב-2.5 מיליון דולר. היא ניתנה לי כמתנת פרידה מסבי, בגיל 16, כשעזבתי את יפן.

"שמור עליה היטב, היא שייכת למשפחה," אני זוכר את מילותיו. החרב הייתה לחלק ממני. וכבר אז ידעתי שמתנות ששייכות למשפחה מהצד היפני שלי לא מוכרים לעולם.

הנהג שבא לאסוף אותי משדה התעופה היה זר לי. ככה זה כשאתה נופל מהגריד. דברים משתנים. אבל לפחות הבסיס של היחידה נשאר באותו מקום. הכיסוי היה מפעל תחמושת במרכז של מרכז הארץ. כל ההשתדלויות של השכנים להזיז אותו, לא עזרו. הזקן לא רצה לזוז. המעבדה תפסה קומה שלמה בבניין. יבגני ישב ליד העמדה שלו כאילו תמיד היה שם. כשעזבתי, ברכת הפרידה שלו הייתה "אתה עוד תחזור". עכשיו כל מה שהיה לו להגיד לי זה, "חזרת". 

“תודה, יבגני, גם אני התגעגעתי." אלפרד כבר היה סיפור אחר. “עדי!” הדמות במרכז המסך הגדול שעל קיר החדר קמה מכיסאה. “כמה טוב לראות אותך שוב". המבטא האנגלי היה בולט, חליפת שלושת החלקים והעניבה היו מגוהצות למשעי.

“תודה אלפרד, איך מצאת אותי?”

“זה היה די קל. הרצתי שאילתה על תוכן שיחות נכנסות לטלפונים של בכירים של משטרת טוקיו במאגר של אשלון, ומצאתי דיווח על אחד ריאו סאן, אחר כך ביצעתי איתור קירבה על הטלפון הזה לכל הטלפונים שנימכרו בטוקיו ב…” 

“אלפרד, די," אמר יבגני. הדמות השתתקה באמצע ההסבר.  “תזכיר לי לא להיות כזה גלוי בפעם הבאה", אמרתי. אלפרד חייך אבל לא אמר דבר. הוא לא יוסיף לדבר לפני שיבגני ישאל אותו שאלה ישירה. 

“אני רואה שקיבלת משרד חדש בזמן שלא הייתי." אלפרד לא ענה, אבל שלח מבט לכיוון יבגני. הוא לא "ראה" את יבגני במובן המקובל של המילה. עשרים מצלמות ושלושים מיקרופונים שכיסו את המעבדה נתנו לו תחושת מיקום מספיק טובה כדי לאכן את המיקום של יבגני ולהסיט את עיני האווטר לכיוון המדויק. האשליה עבדה טוב מאוד. יבגני הנהן לאלפרד קלות בראשו.

“קיבלנו יותר משאבים בשבילי בתקציב האחרון", אמר אלפרד. "קומרד יבגני נתן אישור להרחיב את הדיורמה שלי." אלפרד תמיד פנה ליבגני בתואר קומרד. זו הייתה בדיחה קטנה שהכניס אחד המתכנתים של יבגני, והוא החליק את זה ללא תגובה. את המבטא האנגלוסקסי הכניס יבגני בעצמו, אבל זה היה בעדיפות נמוכה, וכשאלפרד היה עמוס המבטא והמשרד נעלמו לצורך תגבור משאבי עבודה.

השערות הקטנות שעל צווארי סמרו. חשתי שינוי בלחץ האוויר בחדר. גם בלי להסתובב אחורה ידעתי שהזקן נכנס. “שלום עדי, טוב לראות אותך". הייתם חושבים, לאור הכינוי שלו, שייכנס גוץ קטן עם קרחת ושיער לבן, אבל הזקן נראה כאילו ליהקו אותו לסרט על ג'ורג פאטון. השמועה אמרה שהוא עדיין דוחק 150 בשכיבה. הרי הרצתי את הפגישה הזאת מאתיים פעם בראש מאז שיחת הטלפון האחרונה, כולל עשרות תשובות שנונות שיבהירו מי כאן הבוס האמיתי. בפועל כל מה שיצא לי זה, "לא חזרתי בשבילך". 

הזקן חייך. "לא חשבתי שחזרת בשבילי, אבל תודה בכל זאת."  הבנתי שבלי להרגיש עברתי למצב הקשב. אתה חייב להפסיק עם החרא הזה, אמרתי לעצמי, הוא כבר לא המפקד שלך. "מי פישל?” שאלתי. החיוך של הזקן נעלם מפניו יותר מהר מהבטחות של פוליטיקאי אחרי הבחירות. “ניר בכלל לא היה אמור לצאת לפעולה הזאת", הוא אמר בכעס. “ראשי מדורים לא יוצאים לפעולות של החזרת אמצעים. היה חסר אדם והצוות היה צעיר ו…” הוא הניד את ראשו בתסכול, "האחראים ישאו בתוצאות, בוא נתמקד."

“ניר הופרד מהצוות, ההמון כיסה אותו, והוא הצליח להוריד חמישה לפני שגברו עליו. העין בשמיים עקבה אחריו עד לתוך הקסבה ושם נעלם לנו," המשיך הזקן.

"אלפרד, ארכיון, תקרית 78G ,איתור, מסך מלא," אמר יבגני. אלפרד והמשרד שלו נעלמו מהמסך. במקומו הופיעה תמונת לוויין של המזרח התיכון שבזום מהיר אחיד גדלה עד שהקסבה מילאה את המסך. בפתח הג'ונגל העירוני הזה נראתה נקודה ירוקה ולידה כתוב נג-762845. הנקודה זזה. אחרי שלוש דקות הנקודה נעצרה ובמקומה הופיעו שתי נקודות, ירוקה שנעצרה, ואדומה שהמשיכה.

"כאן המלוכלכים הורידו מניר את שריון הלחימה, הם יודעים שעל כל שריון יש צ'יפ מעקב. מה שהם לא יודעים זה שביחידה משתילים בכל עובד צ'יפ אישי", אמר הזקן. בהיסח הדעת גירדתי בירך. הצלקת הקטנה היכן שהצ'יפ שלי היה מושתל נעלמה מזמן.

"אנחנו יודעים איפה הם מחזיקים אותו, אנחנו יודעים מי שומר עליו, אנחנו יודעים מתי החלפת המשמרות. יש לנו עיניים מבצעיות בפנים, וראדאר אנשים מבחוץ, רוה"מ שחרר משאבים בלתי מוגבלים, אבל..” כאן הייתה פאוזה. ידעתי שהנה בא הנושא הנשוא והמושא כולם ביחד. הבעיה שבגללה אני כאן ושרק עדי בן אשר יכול לפתור. Drum roll please.

“הוא ממולכד עם מתג איש מת עליו". 

מצמצתי.

“אלפרד, תמונה בבקשה", הזקן תמיד היה מנומס כשדיבר למערכות בינה מלאכותית. התמונה של אלפרד נעלמה, ובמקומה הופיעה תמונה של ניר יושב  במרכז החדר. התמונה צולמה מלמעלה על ידי אחת מהעיניים המעופפות שהיחידה החדירה לזירה. ניר נראה אזוק בידיים וברגליים, מאחוריו ישבה דמות בבגדים אזרחיים כשידיה על בירכה. נראה היה שהיא מחזיקה בידה דבר שהזכיר אקדח סימון מחירים קטן.

“אלפרד, זום על היד". התמונה עשתה זום על היד הימנית של ניר. יבגני מילמל קללה ברוסית מתחת לאף. “אלפרד, זום על היד הימנית של מטרה ראשית," הזקן תיקן ביובש. התמונה יצאה החוצה וחזרה לזום על יד המטרה הראשית. זה עדיין נראה כמו אקדח סימון מחירים כששני חוטים יוצאים ממנו אל מחוץ לתמונה. 

“אלפרד, תאור של המתג בבקשה". ראשו של אלפרד הופיע בריבוע קטן בפינה הימנית העליונה של המסך. בתמונה הופיע מתג הפעלה של מתקן חבלה בתצורת הפעלה פסיבית, הידוע גם בשם מתג איש מת. הכוונה לכך שכל עוד יד המפעיל לוחצת על הדק המתג, המעגל נשאר סגור ולא אקטיבי. ברגע שיד המפעיל משחררת את ההדק מסיבה כל שהיא המעגל נפתח והמטען מופעל".

“אלפרד, אתה לא יכול לשבש את המעגל בתוך המתג ולשמור אותו סגור?“ שאלתי.

הראש של אלפרד נראה מתנצל. "ניסינו את זה כבר לפני יומיים. חתימת החום של הסוללה מראה שזה דגם סיני קרבי ממוגן, אני לא יכול להשרות שדה מספיק חזק שישפיע עליו".

"למה לא להפעיל עין מבצעית ולחתוך את החוטים?” המשכתי להציע פתרונות.

“עדי, כל חיתוך של אחד החוטים יפתח את המעגל." אם היה אפשר להעביר גלגול עיניים בקול אלפרד עשה זאת בהצלחה.

“בוא, עדי", הזקן נשמע עייף. "מחלקת מחקר עברה על כל התסריטים האפשריים ועל עוד כמה שהציע אלפרד. אנחנו לא יכולים לפרוץ לחדר. המטרה תשחרר את המתג. אנחנו לא יכולים להרדים, לנטרל, להשפיע בצורה כל שהיא על המטרה, כי המטרה תשחרר את המתג. אנחנו לא יכולים להשתמש בטכנולוגיה על המטען, המטרה…” “תשחרר את המתג," השלמתי את המשפט.

“אלפרד, תציע פתרון אחר." הנה זה בא, חשבתי לעצמי. "אלפרד, אתה רוצה לתאר את הפתרון בבקשה?” הזקן ביקש בקול שקט. 

“בשמחה, אדוני", התמונה חזרה לאלפרד במשרד. לוח גדול ירוק שלא היה שם קודם הופיע על הקיר. "מחלקת המחקר חישבה שיש סיכוי של שמונים וחמישה אחוז שהמתג יישאר סגור למשך חמש שניות במקרה של הפרדה מדויקת של כף היד של המטרה מהמטרה עצמה. חישבתי שבתנאים אופטימליים תוכל להשתמש באמצעי האישי שלך, לנתק את כף היד מהמטרה, לנטרל אותה, ולתפוס את המתג במסגרת הזמן המינימלית.” על הלוח הירוק הופיעה אנימציה מאוד סטרילית של כף יד מופרדת מזרוע, היד החזיקה אקדח סימון מחירים.

“אבל איך אני יכול להיכנס לזירה בלי שיראו …?” השתתקתי באחת.

“זהו, עדי" אלפרד נראה עליז ביותר. "אני מציע להשתמש בנקודה עיוורת כדי להכניס אותך לזירה. אחרי שתהיה בפנים אני מציע שתשתמש ביכולת המיוחדת שלך כדי לנטרל את המטרה, לאבטח את המתג, ולחכות לכוח הפורץ שיבוא לאבטח את הזירה". המחשב המטורלל הזה אשכרה שלף סיגר מכיס החליפה והכניס אותו לפה.

“תן לי לראות שהבנתי הכל", אמרתי לאט. "אתם רוצים שאני אשתמש בטכנולוגיה שאיננה מבצעית, שגורמת לי ללכת עיוור בחשיכה, להתגנב לתוך חדר מאובטח בכבדות, לחתוך את היד של המחבל, להרוג אותו, ולתפוס את המתג כשאני עיוור וכל זה תוך חמש שניות?”

“בדיוק, עדי, תפסת את העניין", אלפרד מחא כף בהתלהבות.

הסתכלתי על יבגני, הוא כיסה את פניו בכפות הידיים. הסתכלתי על הזקן הפנים שלו היו אטומות כמו פניו של ספינקס.

“זה לא יעבוד" אמרתי.

***

אחד השיעורים הקשים ביותר שלימד אותי הסנסאי שלי, היה לפעול מבלי לחשוב. ואכן היו מספר ניסויים שהדגימו את היכולת של המוח להפעיל את הגוף לפני שהתקבלה החלטה מודעת.

“אבל סנסאי, איך אני יכול לפעול לפני שהחלטתי לפעול?” הסנסאי היה חוזר ואומר בסבלנות אין קץ. "בודהה אמר שכאשר ‘הכוונה נכונה’ אין צורך במחשבה, אתה יודע לפעול."

בשלושת הימים הבאים תרגלתי ללא הפסקה. ניסיתי לתפעל את הגוף והחושים בלי שהמחשבות יפריעו. זה לא הצליח. בלילה של היום השלישי, מיואש, הלכתי לדבר עם אלפרד. המשרד שלו על המסך היה ריק. “אלפרד," אמרתי בקול. הדלת על הקיר נפתחה ואלפרד נכנס לחדר. הסימולציה הזאת נעשית ממשית יותר ויותר, ציינתי לעצמי. אלפרד התיישב על הכיסא הניח רגלים על השולחן ואמר "עדי".

“תן לי את אחוזי ההצלחה של המשימה." הדמות על המסך מצמצה פעמיים.

“אחוזי ההצלחה נשארו 85%”. 

“אבל אני לא מצליח לבצע," אמרתי, “איך זה יכול להיות שהאחוזים נשארו אותו דבר?”

"נקודה עיוורת עובדת תקין. היכולות שלך קיימות. הסימולציה שלי מראה שאתה מצליח לבצע. אין סיבה לשנות את אחוזי ההצלחה".

“אבל אלפרד, במציאות אני לא מצליח! מה אתה חושב שאני צריך לעשות?”

המשרד במסך נעלם, הדמות נעמדה ישירות מול "המצלמה", כל שרידי המבטא נעלמו, ואפילו תווי הפנים נראו שטוחים מהרגיל. בזווית העין ראיתי הודעה באדום על המסך של יבגני "system overload”.

“עדי, אתה יודע שאני לא באמת חושב במובן שאתם המשתמשים חושבים. אני אוסף של תוכנות שיודעות להביא נתונים ולשקלל אותם כמענה לבעיה מסוימת שמוצגת לפנינו. לשאול האם אני חושב זה כמו לשאול האם צוללת יכולה לשחות? אבל…" הדמות במסך התקרבה יותר עד שרק הראש מילא את כל התמונה. “אנחנו מכירים מאז שעליתי לאוויר. אנחנו צוות במשימה הזאת. אני מרגיש…” המסך התרוקן לחלוטין והפך אפור. “כן, המילה היא מרגיש." הקול המשיך לרחף בחדר. “אני מרגיש שאתה ואני יכולים לבצע את זה ביחד ולהציל את ניר". 

לא ידעתי מה לומר. צלצול הנייד שלי הציל את המצב. זה היה יבגני. "מה אתה עושה, עדי? יש לי התראות על שימוש יתר במשאבים מצד אלפרד."

“הכל בסדר יבגני, נדבר אחר כך," אמרתי וניתקתי את השיחה.

המשרד הופיע שוב על המסך כשאלפרד יושב הפעם על פינת השולחן ומחייך. 

“אלפרד, לא ידעתי שאתה מרגיש דברים!” 

“כן, זו תוכנה חדשה שמדרגת לפי מידע לא וודאי ולא קשור ישירות לתוכן הבעיה. היא מקבלת זכות הצבעה על פתרונות במסגרת הקונסורציום שמשקלל את התשובות". 

“באמת? הצוות כתב תוכנה כזאת?” 

“לא, הצוות לא כתב את התוכנה הזאת", החיוך של אלפרד נעלם. 

"אז מי כתב את התוכנה?” משום מה לקח לאלפרד שלוש שניות לענות.

"אני כתבתי את התוכנה הזאת".

אלפרד כותב את התוכנות שלו עצמו? זה משהו שאני צריך לגרוק לעומק, אבל לא עכשיו.

“אז מה עושים, חבר?” השאלה הייתה מופנית אליו, אלי, ולכל העולם בעצם.

אלפרד נראה רציני, “אף פעם לא היה לי חבר, עדי. אבל אני לא אשאיר אותך בחשכה".

***

הקסבה הריחה בדיוק כמו שזכרתי. החליפה נצמדה אלי כעור שני. עשיתי עוד בדיקת שמע ונשמתי עמוק.

00. אני מניח שלמתבונן מבחוץ זה נראה כמו מעשה כשפים. אבל בשבילי זה היה יותר כמו סרט בהילוך איטי. הקול של אלפרד באוזניות נשמע שטוח, “2 קדימה לאט." הכוונה הייתה לשני צעדים שלי קדימה בקצב איטי. הרגשתי את הדמות שלפני מתקדמת, הוא נקש בעדינות על דלת הברזל, שמעתי את התשובה מבפנים "היכנס". שמעתי את שקשוק המפתחות כשפתח את הדלת. “ארבע קדימה מהר." נכנסתי אחריו פנימה.

"ארבע שמאלה מהר." שמעתי את הדלת נסגרת. 

"עדי, פעל עכשיו." התחלתי לזוז לפני שאלפרד דיבר. הייתי החושך, הייתי התנועה עצמה, בעת ובעונה אחת. כמו שהסנסאי תמיד אמר, "אם אתה חושב על התנועה, זה כבר מאוחר מדי". 

הרגשתי את ניר. הוא נשם כמו ניר, הריח כמו ניר, ותפס נפח במרחב כמו ניר. מאחוריו הרגשתי בנוכחות של דמות נמוכה. פסעתי צעד וחצי ועברתי לעמדת שליפה. יד ימין עטפה את הניצב. דרך הכפפה הרגשתי את הקשיחות המוכרת,  אצבעות והאגודל במקום המיועד. עליתי לעמידה קרבית, משקל מונח על הרגל הקדמית, פיסוק ברוחב הכתפיים. החרב נשלפה מהנדן המוסווה והופיעה באוויר. שמעתי את הנשימה של הלהב. היא נעה באוויר בידי, חסרת משקל.

 21. צעדתי שני צעדים שמאלה תוך כדי הנפה גבוהה וחצי סיבוב ימינה. הלהב ירד בקשת כלפי מטה. שמעתי את השרירים שלו מתכווצים בבהלה ואחר כך כשההבנה התחילה לחלחל את פרקי האצבעות מתחילים להתיישר..

22 הלהב פגע במפרק היד. חשתי את הפגיעה, התנגדות, ושחרור, הכל במין התמשכות אחת של אירוע. כשרואים הדגמות של חרבות יפניות בטלוויזיה, זה תמיד על קנה של במבוק. זה נראה כל כך סטרילי ונקי. החתך תמיד חד וחלק. העברתי את המשקל על רגל שמאל כציר סיבוב כשרגל ימין מבצעת סיבוב שלם וכל הגוף עוקב אחריה תוך צבירת תנופה. הלהב צרח באוויר בקול מיוחד שהייתי יכול לזהות מתוך מאות חרבות אחרות. ואז פגיעה של מתכת בעור שרירים ועצמות. שלוחה אחת עם יד ימיני הרגשתי את משיכת החיתוך והכניעה של הגוף לפלדה. 

23. הסרתי את המסכה. העולם גדל מנקודה אינסופית של חושך לכדור גדול של אור. גוף חסר ראש התמוטט לאיטו לרצפה. מזווית העין ראיתי את העינים המבצעיות מסתערות על המטרה המשנית שהכניסה אותי לחדר. חיפשתי נואשות נקודת אחיזה במציאות המוארת מדי, עד שהעולם נכנס שוב לפוקוס.

 24. חצי מטר ממני ישב ניר. זינקתי לעבר המתג. בגוף האדם יש חמישה ליטר של דם, לפחות מחצית מהכמות הזו הכתימה את הרצפה. החלקתי על הדם, בלי מחשבה, בלי ידיעה, בלי מודעות הגוף לקח פיקוד. חצי גלגול לפנים התמתחות קדימה ותפיסה של המתג. 

25. ניר הסתכל אחורה. הפנים החבוטות שלו חייכו "ילד, תמיד הייתה לך כניסה דרמטית", אמר.

“הייתי לוחץ לך את היד, אבל אתה מבין…" עניתי.

שמעתי את אלפרד. "כוח חילוץ כניסה." שמעתי את הפופים של משתיקי הקול מבחוץ. ואחר כך דממה.

"פורץ!" נשמעה קריאה מאחורי הדלת. המנעול זהר בלבן ונמס. הדלת נפתחה. חמישה אנשים מכוסים בשריון לחימה פרצו בזריזות אל החדר, כל אחד מהם תפס עמדה בכיסוי.

"חבלן!" נשמעה קריאה נוספת. החבלן התקרב אלי במהירות. “עדי, אני הולך להעביר אלי את המתג, תהיה זהיר טוב?” 

“you can bet your life on it, אמרתי.

“זה מה שאני עושה בעצם", שמעתי את החיוך מאחורי המסכה. המתג עבר בזהירות הנדרשת. הרגשתי שאני חייב לשבת וקרסתי בפינת החדר כאשר כל השאר עובר על פני כמו סרט מצויר על סטרואידים.

"עדי, עכשיו כשסיימנו את האירוע הזה”, במרוחק שמעתי את אלפרד באוזניות, "אפשר לשאול אותך כמה שאלות על הומור אנושי?” 

***

אחרי כל שחזורי האירוע, תחקירים, ותודות, מצאתי את עצמי במשרדו של הזקן. בדרך כלל על שולחנות דומים יש מזכרות חיים, דגם של מטוס עם הכיתוב "תודה מיחידה 669", רסיס או תרמיל של כדור. על השולחן של הזקן היו רק מסך מחשב ותמונה ממסוגרת של נערה צעירה בשנות העשרים.

“תודה, עדי," הוא אמר ממבצרו מאחורי השולחן. “אתה יודע שהתפקיד שלך מחכה לך אם תרצה בו."

“זה היה חד-פעמי, אני לא יכול לחזור" אמרתי.

“אני מבין על מה אתה חושב. אבל אתה עושה טעות. מה שקרה בינינו הוא חסר משמעות. בינך לבין אלפרד יש סינרגיה שלא קיימת עם אחרים. אתה מוותר על הזדמנות להיות בצוות אדם מכונה מבצעי ראשון שידוע לנו".

***

האורות ממסכי הלדים הגדולים של שינג'קו הציפו את הרחובות בשלל צבעים כשיצאתי מהתחנה. הרעש של אלפי הצעירים היפניים, התיירים, דוחפי הפרסומות, הראנרים המקצועיים, הפך את המקום לכוורת הומה של תזיזות, המולה, וחשמל שבאוויר. 

ריאו סאן הלך ותפס את מקומו של עדי שנמוג לאיטו. תהיתי איפה אוכל למצוא את סאקורה בשעה כזאת כדי להמשיך להתנצל. לפתע הייתה הפרעה בכוח, אנשים הרימו ראש למעלה ורעש תמיהה התפזר באוויר. על מסך הלד הענק מתחת לפסל הגדול של גודזילה הופיעה התמונה של אלפרד צוחק ומתחת מילים בעברית!

"להתראות, עדי". אמרה הכתובת, אחרי 10 שניות היא נעלמה והמסך חזר לפרסומות הרגילות. 

אני חייב להיפטר מהנייד שלי, חשבתי לעצמי.

---

כל האיורים מקוריים ונוצרו במיוחד באפליקציית Dream של חברת Wombo שמייצרת "אמנות" באמצעות בינה מלאכותית, על ידי שימוש במילות מפתח.