אריה מור-וורם 18.11.2022
אחרי סיפורו "אפשרויות בלתי אפשריות?" שפורסם כאן ב-28.10.22, אריה מור-וורם החליט למתוח את האפשרויות עוד יותר ולעשות מהומות. הפעם – מהומת אלוהים…
באמצע הריקוד קיבלתי הודעה מהמלאך המשלח: אתה יורד לכדור הארץ. התפנתה משרה לפיית שיניים. בתיאור המשרה נכתב: "דרישות התפקיד – לאסוף שיניים מתחת לכריות ולחלק ממתקים בתמורה". ירדתי מחוד המחט וערכתי בדיקה זריזה בגוגל הקדושים. גיליתי שהמדובר בתפקיד כייפי – פשוט לשמח ילדים.
נָחַתִּי במחלקה אורטופדית-גריאטרית בבת החולים הרצפלד. סיבוב קצר בבית החולים גילה מחסור חמור בילדים. התקשרתי למלאך המשלח והתברר לי שהאידיוט לא מבין בבני אדם, ולכן חיפש מקום שבו אחוז נכבד מהשוהים בו הם בעלי שיניים הנפרדות מפיהם. כאן התחיל דיון עקר שבו אני מנסה להסביר לו שיש הבדל בין שיני חלב לשיניים תותבות. "תעבוד עם מה שיש," הודיע לי הוד טיפשותו המלאכית.
אין ברירה, בתור פיי אני במעמד נחות למלאך ואין טעם לריב עם מחלקת משאבי על-אנוש. בליל ה-31 במרץ מצאתי שיניים תותבות מתחת לכריות והנחתי במקומן את החבילות הקטנות שהמשלח נתן לי.
בבוקר – מהומת אלוהים!
קבוצה של חולים נטולי שיניים ואדומי פנים מכעס עמדה וידיהם אוחזות אגוזים. במהרה הצטרפו קרובי המשפחה, המטפלות הפיליפיניות, שלושה עורכי דין וסקרנים למכביר. בזמן שמנהל המחלקה מנסה להרגיע את הרוחות ולטעון בתוקף שאין המדובר במתיחה לראשון באפריל. פניתי למלאך בקובלנה דחופה.
המלאך המשלח, כך התברר, רצה להגדיל ראש ושלח אותי עם אגוזים כתחליף לממתקים המזיקים לשיניים. הוא טען בלהט שכתוב "אלוהים נותן אגוזים לאילו שאין להם שיניים".
"אם ראשונים כמלאכים ומלאכים כחמורים אז מה לגבי בני אדם?" מלמלתי לעצמי, פניתי לצפות במתרחש ונעלמתי.
"בוקר טוב אריה, מה החיוך המרוח על פרצופך?"
איזו באסה! זה היה חלום!
במציאות אין פיים ופיות, אלא רק פיזיותרפיסט המעיר אותי בשש בבוקר לטיפול.
"איך אני אוהב אופנוענים", אמר לי בשיחת ההיכרות, "הם דואגים לי לפרנסה". מתוך ערמת הגבס ניבטו פניי ההמומות בעקבות טקס התייחדות מיותר בין אופנועי לבין הכביש. כלל ברזל: עדיף לשבת על אופנוע שעל הכביש מאשר שהאופנוע ינוח עליך.
בחדר הפיזיותרפיה היו שני מטופלים נוספים. האחד היה קשיש שניחם אותי על הקשיים שבביצוע פעולות בסיסיות, והסביר לי ששבעים השנים הראשונות בחיי האדם הן קשות, ולאחר מכן החיים נעשים קשים יותר. מעודד לכאורה, פניתי להכיר את המטופל השני.
כאן ציפתה לי הפתעה. "אני האלוהים שלכם," הודיע לי הבחור.
על סינדרום ירושלים כבר שמעתי, אבל אנחנו נמצאים בגדרה!
המצחיק הוא שהשתכנעתי אחרי הסבר קצר: מתברר שהוא ילד המגיע מהעתיד והעולם שלנו הוא פשוט משחק סימולציה שהוא תכנת במחשבו. הוא הכניס מיתוסים בלתי הגיוניים כבסיס לאמונות דתיות (הצלחתי אפילו לגרום לאנשים להאמין, כך אמר, שזוג פינגווינים טייל מאנטרקטיקה למזרח התיכון כדי להיכנס לסירה שבנה נוח הקשיש). בחלוף הזמן החלו בני האדם לחשוד שהם חיים בסימולציה. כדי לברר את הנושא הוא החליט להיכנס בעצמו למשחק.
"איך הגעת דווקא לכאן?" תהיתי.
גם ההסבר לזה היה הגיוני – "חיפשתי מדינה שהאנשים בה מספיק טיפשים לא לחשוד בי. ראיתי שהמדינה היחידה היא ישראל – זה המקום היחיד בעולם שבו אנשים נכנסים למעלית לפני שיצאו ממנה מי ששהו בה. ככה כולם מתעכבים."
"אז למה אתה מספר לי?" שאלתי.
"כי מי שחולם שהוא פיי שיניים יוצר סימולציה עצמית – גם אתה למעשה אלוהים בחלומך."
"אז בוא נראה מה היה לנו," אמרתי. "אני חי בסימולציה ואתה מכבד אותי כי אני עצמי יוצר סימולציה".
"כן", הוא ענה, "בדיוק כמו שבסיפור 'הכלוב' של צ'נדלר (פנטסיה 2000, גיליון 3) החייזרים מגלים שבני האדם הם רציונליים ברגע שהם שמים חיה בכלוב. אם לא הייתי מגלה שאתם יודעים ליצור סימולציות, הייתי פשוט מוחק את היקום הזה ומתחיל משחק חדש. בעצם הצלת את עולמך."
"שכה יעזור לי האלוהים המקורי. מזל שעשיתי תאונה וחלמתי".
