עמנואל לוטם 26.12.2020
ד"ר עמנואל לוטם הינו עורך ומתרגם, והיה חבר מערכת "פנטסיה 2000" (גליונות 38 עד 44). הוא נמנה עם מייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, וכיהן כיו"ר הראשון שלה בשנים 1996 – 2002.
היה זה בשעת בוקר מוקדמת באמצע 2013. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, כשלפתע התעוררה סקייפּ לחיים ופצחה בצלצול המעצבן שלה. ראיתי על המסך פרצוף לא מוכר, אבל כשהאיש הציג את עצמו, זיהיתי מייד את השם. שלדון ("שלי") טייטלבאום, כמוני, היה חבר במערכת פנטסיה 2000 הזכורה לטוב, שם עסק בעיקר בביקורות סרטים וספרים. הצעיר שחור השיער, הגבוה והנאה שהכרתי בשעתו התחלף עכשיו בגבר מזוקן שגילו ניכר בו, אבל אין מה לעשות, זה טיבו של זמן ליניארי. אחרי חילופי דברים נימוסיים – הקשר בינינו נותק עם סגירת פנטסיה 2000, ושלי חזר בינתיים לארה"ב – שאלתי במה זכיתי לעונג הבלתי־צפוי הזה, ושלי השיב בשתי מילים: "Zion’s Fiction".
והנה, אני ידוע ומפורסם במענה הלשון הזריז והשנון שלי, והסגולה הזאת לא בגדה בי גם הפעם, כי השבתי לו מייד, "אה?"
שלי אמר, בהטעמת כל הברה לחוד, "Zah-ions Fic-tion", ועל כך השבתי בפיקחות, "מה זה?"
שלי הסביר בסבלנות את הרעיון: אנתולוגיה בשפה האנגלית של סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה ישראליים, בעריכת שנינו. קניתי את ההצעה בו במקום. שנינו חשבנו אז שלא יהיה דבר קל מאשר לאסוף סיפורים, להוסיף הקדמה, לגייס מישהו שיאייר את הספר, מישהו שיכתוב מבוא ועוד מישהו שיכתוב אחרית דבר, ואנחנו מסודרים.
אחדים מהדברים האלה אכן הסתדרו במהירות ובקלות. המאייר אבי כץ הצטרף אלינו ללא היסוס, אהרון האופטמן הסכים מייד לכתוב אחרית דבר, ובאשר למבוא, שלי הצליח למרבה התפעלותי לגייס את רוברט סילברברג הידוע, הוא ולא אחר. אבל במה שנוגע לשאר, ובכן… זה בפירוש לא היה קל כפי שחשבנו.
ראשית חוכמה, היה עלינו לעבור על המוני הסיפורים המקוריים שנכתבו מאז פנטסיה 2000 ואילך, כמות עצומה של חומר. בין דיונים על צדדי הזכות והחובה של כל סיפור, מצאנו פנאי לחלום בהקיץ על סדרה של אנתולוגיות (תוכלו לקבל פרס הוגו על אנתולוגיה רק אם פרסמתם לפחות שלוש), להעלות זיכרונות מהימים הטובים ההם, ולהתווכח על פוליטיקה, ספרות ושאר ירקות.
אבל יותר מכול התווכחנו על הסיפורים. רבים מהם פסלנו שנינו – אם על הסף ואם בכאב לב, מכל מיני סיבות. אבל היו לא מעטים שמצאו חן בעיני אחד מאיתנו ולא בעיני השני, או להפך. במבט לאחור, זה היה בילוי זמן מרנין, הוויכוח הזה על מעלותיו ומגרעותיו של סיפור זה או אחר, במקום ויכוח על דברים שהבריות מברברים עליהם בדרך כלל. אבל בשעתו, זה שחק את סבלנותנו עד דק.
בדרך ניצב מכשול מעשי גבוה למדי שהיה עלינו להתמודד עמו. רוב הסיפורים נכתבו בעברית כמובן, ויהיה צורך לתרגם אותם. אני אוכל לעשות זאת, אבל הדבר יימשך – בהתחשב בכך שאוכל לעשות זאת רק בשעות הפנאי מעבודתי – שנה תמימה לכל הפחות. באותה עת, זה נראה לשנינו כזמן ארוך במידה בלתי־סבירה. לא היה לנו מושג מה עוד מצפה לנו…
בסופו של דבר הסכמנו על רשימת סיפורים – חלקם נכתבו באנגלית מלכתחילה, את חלקם תרגמתי אני, ואת חלקם תרגמו אחרים. אבי כץ סיפק איורים יפהפיים בשחור־לבן, בסגנון חיתוכי עץ, לכל אחד מהם. מחברי הסיפורים נתנו את הסכמתם לפרסום, סילברבוב שלח את המבוא הנפלא שלו, אהרון האופטמן מסר את אחרית הדבר המאלפת שלו, והיינו מוכנים ומזומנים, מלבד דבר אחד. היה עלינו לכתוב את ההקדמה.
איזו עבודת פרך זו הייתה. רצינו שהיא תציג את תולדות המדב"פ הישראלי, אבל די מהר התברר לנו שעלינו לפתוח, גם אם בקיצור נמרץ, בתולדות הספרות העברית המודרנית בכלל, כדי שנוכל להביע כראוי את התמרמרותנו על אחיזת החנק של שומרי הסף הספרותיים מטעם עצמם בהיסטוריה הזאת, במשך זמן כה רב. רק כך היה ביכולתנו להסביר את הנסיבות שבהן הצליח דור חדש של כותבים להיחלץ מציפורניהם. ועוד היה עלינו לאפיין את כתיבתה של קבוצה מגוונת של מחברים, אינדיווידואליסטים מושבעים כולם כאחד, ועוד היה עלינו להוסיף דיון בשירה, בתיאטרון ובקולנוע, ועוד…
מבחינת הזמן, לא עזרה העובדה ששלי ואני התווכחנו עכשיו על כל משפט, ובלי הרף מחקנו זה את מה שכתב זה והכנסנו במקום זאת איש־איש דברים משל עצמו. הנוסח הסופי של ההקדמה עבר דרך 50 טיוטות לפחות, לפי חשבוני. אולי אני מגזים, אז נאמר 45. אבל סוף־סוף, היה לנו ספר! כל מה שנשאר היה למצוא מו"ל, ולהפתיע באנתולוגיה שלנו את קהל הקוראים הבינלאומי שאינו מצפה לה כלל!
קל לומר, קשה לעשות. קשה מאוד. אוי, כמה קשה! תקצר היריעה מלתאר כאן את כל התלאות שארבו לנו בהמשך הדרך. לפתיחה היה עלינו למצוא סוכן ספרותי, באמריקה אי־אפשר בלעדיו; שלי שקד וטרח זמן לא מבוטל לפני שמצא מישהו שיהיה מוכן ליטול על עצמו את משימת מכירת הספר למו"ל. בחור נחמד בשם אדי שניידר מסוכנות ספרותית ניו יורקית בעלת שם ששבה מיד את לבי, JABBERwocky, אימץ אותנו ויצא לדרך. היה עליו לשלוח את הצעתנו למו"לים רבים ככל האפשר, החל בגדולים וכלה בקטנים, ולא עבר זמן רב לפני שהתחילו להצטבר מכתבי הדחייה. אם לא הזדמן לכם לקבל מכתב כזה, דעו לכם שכולם מנוסחים במתכונת אחידה, מנומסת ומלאת צער, וכולם מסתיימים בהבעת מיטב האיחולים להצלחה – אבל לא בבית ספרנו.
היינו קרובים לסף הייאוש, אולי כבר עברנו אותו, כשעלה בידי אדי למצוא לנו בית הוצאה לאור שאיש מאיתנו לא שמע את שמו מעולם, Mandel Vilar Press. ראש ההוצאה, רוברט מנדל, היה מוכן לתת לנו הזדמנות, תמורת סכום שהיה רחוק מאוד מלכסות את הוצאותינו עד אז. אבל מה אכפת? אנחנו עומדים להוציא ספר לשוק העתיד לבלוע אותו בלהיטות. קוראים שמתעניינים במד"ב בינלאומי יקנו אותו, יהודים יתנו אותו כמתנת בר/בת מצווה לילדיהם, פרופסורים ללימודי ישראל וללימודי יהדות באוניברסיטאות רבות מספור יחייבו את הסטודנטים שלהם לקרוא אותו, אין גבול לאפשרויות!
עותקי טרום־פרסום נשלחו לביקורת, והביקורות התחילו להופיע. הן היו מרהיבות עין, כמעט כולן, הן הגשימו את כל תקוותינו, הן ליטפו את האגו שלנו. תוכלו לקרוא אותן באתר http://zionfiction.com ולראות שאינני מגזים.
אך במה שנוגע למכירות, זה היה עניין אחר לגמרי. אכזבה מוחצת. מצאנו מעט נחמה בבקשה (שנענינו לה מייד, כמובן) לתרגם את הספר ליפנית. הוא עומד לראות אור ביפן בזמן הקרוב, ואנחנו עוצרים את נשימתנו, אולי נזכה להיות big in Japan. אבל לגבי המכירות לעולם הדובר אנגלית… לא טוב. הנרי הראל, שהוציא את הספר לאור בארץ, לא מכר כמעט מאומה. רוברט מנדל, אולי מעט יותר. מטבע הדברים, אנחנו מאשימים אותו, אבל האשמות אינן עוזרות במאומה.
המסקנה הטבעית, אין צורך לומר, הייתה להוציא לאור עוד אנתולוגיה, ואנחנו עובדים עליה עכשיו. רשימת הסיפורים כבר מוכנה, פחות או יותר, ואבי כץ הסכים לבצע את האיורים.
ועכשיו אנחנו מתווכחים שוב על ההקדמה, כמו קודם.
