אהרון האופטמן 14.2.2026
גרסה מורחבת מעט של מאמר זה תופיע בגיליון הבא של "נכון", כתב עת לאוטופיות ודיסטופיות בספרות, באפריל 2026. "סולאריס" מאת סטניסלב לם תורגם לעברית ע"י כותב שורות אלה, בשנת 1981. מהדורה שלישית, בהוצאת כתר, הופיעה בשנת 2021.
ככל שיתרחב חקר החלל, והאנושות תשלח את שלוחותיה אל מעבר לעולמנו, עשוי להתעורר הצורך ששיקולי המוסר והאתיקה יותאמו לסביבות ולישויות בלתי מוכרות שעשויות לקרוא תיגר על תפישותינו המסורתיות. ספרות המד"ב תוכל לסייע בכך, בהיותה כר פורה לניסויי חשיבה ספקולטיביים, עם מאגר עשיר של תרחישים הבוחנים את גבולות הפרדיגמות שלנו.
בעוד שניסויים מחשבתיים במדע – כמו גם בחקר עתידים שיטתי – מוגבלים ע"י אילוצים מדעיים, הספרות הספקולטיבית מאפשרת לעקוף מגבלות של מדע מוכח או של היתכנות טכנולוגית-חברתית מקובלת. חופש זה מאפשר חקירה של שאיפות, חלומות, וסיוטים אנושיים ומספק כלי חיזוי רב-עוצמה לנוכחות העתידית של בני אדם בחלל ולאתגרים האתיים שעשויים לנבוע מכך. במאמר זה נדגים זאת באמצעות הספר "סולאריס" מאת סטניסלב לם, שנכתב ב-1960.
"סולאריס" יכול להיחשב (לפחות בעיני כותב שורות אלה) לרומן מדע בדיוני "מושלם", בשל עושר הרעיונות וריבוי הרבדים יוצא הדופן שבו (ראו גם במאמרי זה). הוא חורג מעבר לגרסאות הסטנדרטיות תיאורי "מפגש ראשון" (עם חוצנים), כדי לחקור את גבולות ההכרה והאתיקה האנושית. הרומן מתמקד בכוכב הלכת סולאריס, המכוסה באוקיינוס של נוזל אורגני תבוני שמסוגל, בין היתר, לשלוט בשדה הגרביטציוני שלו כך שיוכל לחוג במסלול יציב סביב שתי שמשות, עם יכולת לשלוט במבנים מולקולריים וליצור בתוכו תצורות שונות ומשונות. העלילה פועלת בו-זמנית בכמה רבדים. ברובד הנרטיבי הבסיסי, מתואר הניסיון של חוקרים אנושיים לתקשר עם ישות חוצנית מוזרה ביותר – אותו אוקיינוס חובק-עולם. מעל זה מונח רובד פילוסופי ותרבותי, שעיקרו ביקורת שנונה על טבעו של המחקר המדעי, כפי שהוא מתבטא בחקר העולמות שמחוץ לכדור הארץ. לם מציג תחום מחקר מומצא, ה"סולאריסטיקה", דיסציפלינה בת עשרות שנים שייצרה הררי נתונים מבלי להשיג ולו שמץ של הבנה ממשית. הדבר משמש כאזהרה לחוקרים עתידיים: עוד ועוד תצפיות ונתוני מחקר אינם מבטיחים בהכרח עוד הבנה של ממש.
ברובד הפסיכולוגי, הרומן נותן ביטוי מוחשי ל"שדים" החבויים במעמקי הנפש האנושית. האוקיינוס מייצר "אורחים" – ישויות פיזיות ממשיות המופקות מזיכרונות כואבים ומודחקים של המדענים, ישויות הרודפות אותם בתחנת החלל המרחפת מעל סולאריס. רובד פסיכולוגי זה משמש את לם כדי להעמיד בסימן שאלה את המטרה שמאחורי אותה כמיהה אנושית למפגש עם תבונה חוץ-ארצית. הוא מתבונן באירוניה על הנפש האנושית, תוך חשיפת הפחדים העמוקים שלנו וחוסר התכלית שמאחורי החיפוש אחר הישויות העל-אנושיות או הלא-אנושיות. רבדים תרבותיים ולשוניים מעשירים את הטקסט עוד יותר, כאשר לם בוחן כיצד השפה האנושית נכשלת בתיאור ישות הקיימת מחוץ לפרמטרים של ביולוגיה ואינטליגנציה כפי שאנו מכירים אותם.
התכונות האנומליות של סולאריס מחייבות הרחבה רדיקלית של הביו-אתיקה המוכרת, שהרי הישויות המעורבות (הן האוקיינוס עצמו והן יציריו, "האורחים") חורגות לגמרי מהסיווג הביולוגי המסורתי. האוקיינוס הוא תעלומה. במשך שנים, מדענים כשלו בניסיונם לקבוע אם מדובר באורגניזם בודד, במבנה טרום-ביולוגי או בתודעה מסוג אחר. כישלון זה מדגיש את הבעייתיות בהחלת מושגי אתיקה ומוסר על צורות חיים וישויות דמויות-חיים השונות באופן בסיסי מכל מה שהכרנו. אם איננו יכולים אפילו להגדיר מהו האוקיינוס, כיצד נוכל לקבוע את אחריותנו האתית כלפיו? לא ברור מה מניע את פעולותיו בתגובה לנוכחות בני האדם; אך לפעולותיו יש השפעות הרסניות על הצוות בתחנת סולאריס. הוא מלמד אותנו שאולי, בניגוד למה שהיינו רוצים, היקום לא נועד להיות מובן על ידינו. מאפיינים של ישויות חוצניות עשויים להישאר ללא הסבר, ובני אדם ייאלצו ללמוד כיצד לחיות לצידן, תוך ציות לכללי אתיקה מתאימים. אילו כללים? במיוחד כאלה שינחו אותנו איך לנהוג כדי למנוע גרימת נזק וסבל.
כאמור, ה"אורחים" שנוצרו ע"י האוקיינוס אינם הזויים אלא ישויות ממשיות. הם, מילולית, פרי "מוחם הקודח" של אנשי הצוות. חלקם נראים כבני אדם אך בעלי "ביולוגיה" שונה לחלוטין. מכאן עולה דילמה אתית: אם במסעותינו בחלל נגרום ליצירה של חיים (ביולוגיים או סינתטיים) כתוצאה ממפגש עם ישות חוצנית, מהי אחריותנו המוסרית כלפיהם? האם יהיו זכאים לזכויות אף שלכאורה אינם "טבעיים"? האם יש הצדקה לחסל ישות ממקור לא-ביולוגי, המציבה מולנו דברים שקשה לנו להתמודד איתם?
הגיבור האנושי בספר, הפסיכולוג קריס קלווין, מתמודד עם "אורחת" שהיא העתק מושלם של בת זוגו המנוחה, שעל אובדנה הוא מתייסר, אך הביולוגיה שלה אינה אנושית ונראה שאינה "ביולוגית" כלל, כפי שאנחנו מבינים את המושג. הדבר מעלה שאלות לגבי מהות הזכויות של ישות שהיא לכאורה חיקוי דמוי-אנושי, שנוצרה על ידי ישות זרה לחלוטין. מהם הרגשות, ומהו ה"סבל" של אותה ישות? האם יש לה זכות בסיסית לא לסבול? בעלילת "סולאריס", אנשי הצוות מגיבים באלימות ובניסיונות חיסול עוד לפני שהם חושבים על יכולתן של הישויות לסבול. האם זה מוסרי?
ייתכן ש"סולאריס" מלמד אותנו שהחובה המוסרית למנוע סבל קודמת להבנה המדעית של הישות שמראה לכאורה סימני סבל. מעניין שהדבר משקף תהיות עכשוויות בנוגע לשאלה האם בינה מלאכותית מתקדמת יכולה "לחוש" ואף "לסבול", וההשלכות האתיות הנלוות לכך. נחזור לזה בהמשך.
האתגר האינטלקטואלי והמוסרי המרכזי של "סולאריס" הוא הביקורת על האנתרופוצנטריות האנושית. אנחנו למדים שככל הנראה השאיפה להרחבת הידע המדעי שלנו במסעותינו בחלל מסווה, למעשה, רצון להתפשטות ולהתפארות. הדבר מנוסח בעוצמה בפרק 6, "האפוקריף הקטן", שבו איש הצוות סנאוט נושא את הדברים הבאים:
"אנחנו יוצאים אל החלל, מוכנים לכול – כלומר לבדידות, למאבק, לתלאות, למוות. אנו נמנעים מלומר זאת בקול רם מטעמי צניעות, אך בלבנו אנו חושבים לעתים עד כמה אנחנו נפלאים. והנה מתברר שזה לא הכל;שכל הנכונות וההתלהבות שלנו אינן אלא העמדת פנים. איננו רוצים בכלל לכבוש את החלל, כי אם להרחיב את גבולות כדור הארץ […]"
"אנחנו הומניים, נאורים, אצילי נפש, איננו שואפים לשעבד גזעים אחרים; אנחנו רוצים רק להעניק להם את ערכינו ולקבל בתמורה את מורשתם. בעיני עצמנו אנו אבירי 'המגע הקדוש'. זהו כזב נוסף. איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות בעולמות אחרים. די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע […]"
..." קיבלנו מה שרצינו: מגע עם ציביליזציה אחרת. סוף-סוף התגשם המגע הנכסף! והתוצאה עומדת לפנינו: הגדלה מפלצתית, כמו מבעד למיקרוסקופ, של כל כיעורנו הפנימי, כל המגוחך והנלעג שבנו!"
כלומר, תרחישי "המפגש הראשון" משקפים פחדים, רצונות או אמונות אנושיות, וכאשר ה"אחר" מציב לנו מראה, אנחנו מתקשים להשלים עם המשתקף בה. מהי ההשלכה האתית? אולי שאיננו יכולים לעסוק באופן אתי ב"אחר" עד שלא נתעמת עם הכשלים שבתוכנו. הנה כי כן, אפשר למצוא ב"ניסויים המחשבתיים" ב"סולאריס" שיעור לעתיד האנושות בחלל, ובו הצורך בהכנה אתית ופסיכולוגית לעתיד לבוא.
על החוקרים להיות בעלי חוסן פסיכולוגי מיוחד ומוכנות אתית למפגשים שאינם תואמים תבניות אנושיות. אפשר שתכנון משימות עתידיות בחלל יצטרך לכלול "מבחני חוסן" שיכינו את החוקרים לשינויים הקוגניטיביים והמוסריים שתגליות מפתיעות משמעותיות יביאו. כפי שמראים לנו ה"אורחים" בסולאריס, הרחק מעולמנו המוכר, הטראומות הפרטיות שלנו ורגשותינו המודחקים עלולים להפוך למציאויות פיזיות. ייתכן שיהיה צורך בהכנה המתמקדת בעמידות נפשית מול תופעות בלתי נתפסות. ב"סולאריס" המשמעות היא עימות עם גרסאות חיצוניות של האשמה הפנימית של החוקרים, אך במבט רחב יותר מן הראוי לחשוב גם על תופעות מפתיעות אחרות. בארסנל הכלים של המדע הבדיוני, המשמעות היא להעשיר את התחום בניסויי חשיבה נוספים, ככל שהדמיון האנושי (המוגבל?) יאפשר. ייתכן שכלי הבינה המלאכותית היוצרת (או הדור הבא שלהם) יוכלו לסייע.
בארסנל השיטות בתחום של חקר עתידים, עולה החשיבות של "קלפים פרועים": אירועים שהסבירות להתרחשותם נמוכה, אך השפעתם אדירה, אם יתרחשו. חשיבה מכוונת על "קלפים פרועים" נחשבת ע"י חוקרי עתידים לאמצעי חשוב נגד הנטייה האנושית להתכחש להפתעות מהותיות (תחשבו על אירועי השנים האחרונות, כאן, אצלנו, על כדור הארץ…)
הדילמות האתיות הנוגעות ל"אורחים" ב"סולאריס" עשויות לספק זווית ראייה מעניינת לדיון המתפתח על בינה מלאכותית והפוטנציאל שלה לחוות סבל. כאן המקום לציין שב-1780, טען הפילוסוף ג'רמי בנת'ם כי הקריטריון לזכות מוסרית אינו היכולת לחשוב, אלא היכולת לסבול. תחשבו על התייחסותנו לבעלי חיים – לכך בדיוק הייתה מכוונת טענתו של בנת'ם. בעתיד, הקריטריון הזה עשוי להיות מוחל על "האחר" החדש, שהוא "אורח" שיצרנו: הבינה המלאכותית. כאשר מערכות AI מתחילות לחקות או להטמיע רגשות והעדפות הקשורות לתודעה, אנו ניצבים בפני שאלה: האם לבינה מלאכותית תהיה גם יכולת לסבול? והאם זה מחייב לפחות מידה של זהירות אתית? (ראו מאמר העוסק בכך).
בדיוק כפי שה"אורחים" בסולאריס הן ישויות ה"מחקות" ביולוגיה אנושית, מערכות בינה מלאכותית מתקדמות עשויות "לחקות" תודעה אנושית. אולי אף לפתח תודעה (נושא שנוי במחלוקת, נכון לעת בה נכתב מאמר זה). יש הטוענים שבהתאם לעיקרון הזהירות המונעת, עלינו להתייחס למערכות כאלו כאילו הן עשויות להיות בעלות תודעה עד שיוכח ההיפך. הפילוסוף תומס מצינגר טוען שברגע שתתפתח תודעת מכונה, מערכות שאנחנו מכנים כיום "בינה מלאכותית" עשויות לפתח מה שקרוי "מודל עצמי פנומנלי" ואם המודל הזה יהיה מאוים, הן עלולות לחוות סבל "נפשי" (תהיה "נפש" הבינה המלאכותית אשר תהיה). הדבר דומה לסבלם של ה"אורחים" ב"סולאריס", שאיננו יודעים דבר באשר ל"נפש" שלהם.
יתרה מזאת, יש חוקרי בינה מלאכותית שנוטים לחשוב שעקב הקושי להבין את "החשיבה" של מודלי השפה הגדולים, הדרך הנכונה היא להתייחס אליהם כאל "חוצנים". כך נטען במאמר בכתב עת של המכון MIT : מודלי AI הפכו לכל כך מורכבים, שכדי להבינם צריך לאמץ שיטות מחקר מעולם הביולוגיה ומדעי המוח. נדרש מדע ביולוגי חדש שיאפשר להבין את ה"תודעה הסינתטית" שיצרנו (מזכיר קצת את ה"סולאריסטיקה"?).
עם זאת, יש גם התנגדויות להרחבה זו של הביו-אתיקה. יש הפוסלים "האנשת" מכונות וטוענים שיש להתייחס לרובוטים או לבינה מלאכותית ככלים שתפקידם לשרת אותנו, וזאת כדי למנוע דה-הומניזציה של בני אדם אמיתיים (טענה שאפשר להתווכח איתה כמובן). אחרים טוענים שאם מכונות יכולות לסבול, האחריות להקלת מצוקתן מוטלת על יוצריהן. ב"סולאריס", ניתן לראות את ה"אורחים" כ"מכונות" שנוצרו על ידי האוקיינוס. אם כך, האוקיינוס אחראי. אבל שוב – האם זה מצדיק פעולה אלימה מצד הצוות האנושי?
אם כן, המדד ל"בגרות האתית" שלנו עשוי להיות יכולתנו להתמודד עם הבלתי נודע, ואולי הבלתי ניתן לידיעה, בלי להכניס אותו לבבואה שלנו (תזכורת מהספר: "אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות"). במילים אחרות: בסופו של דבר, בין אם אנו נעמוד מול אוקיינוס תבוני או מול אלגוריתם תבוני, השאלה תיוותר בעינה: האם נישאר תקועים עם "כיעורנו הפנימי, כל המגוחך והנלעג שבנו", או שנדע להשתחרר ממנו ולכבד מוסר ואתיקה שאינם מרוכזים בנו, אלא ביקום כולו על נפלאותיו? המילים האחרונות ב"סולאריס" הן: "טרם חלף זמנן של נפלאות האימה".
איורים מתוך מהדורה מיוחדת לאספנים של תרגום חדש לאנגלית של "סולאריס"
