אורי חננאל 25.5.2024
אורי חננאל הוא ד"ר לכימיה, אבא וחנון – לדבריו לאו דווקא בסדר הזה. הוא גר בתל אביב עם בת זוג, שני ילדים וכלב, ומספר שמאז ומתמיד חלם לכתוב מד"ב, וכאשר סוף סוף התיישב לעשות זאת, יצא לו משהו שיותר קרוב לפנטסיה. האם לפנטסיה זאת יש קשר למציאות בהווה או בעבר? אתםן תחליטו…
על כל פנים, גם אם המועמד (שבסיפור) היה יחיד, יש להניח שזה לא הסיפור היחיד של אורי שנראה כאן…
המערה הייתה בגודל של סלון גדול, אבל התקרה שלה אבדה באפלה. בצידה האחד עמדה דלת פלדה מקובעת לקיר, וסביבה ערבוביה של מכשירים אלקטרוניים, צגים, חיישנים ובליל של חוטים. בסמוך לקיר הנגדי מוט מתכת עבה התנשא ואבד בעלטה. נשמע רעש דק, חריקה של מתכת על מתכת, ואיתו הופיעה נקודת אור קטנה במעלה המוט. החריקה התגברה והאור התעצם עד שניתן היה לראות את המעלית, נעה לאיטה במורד המוט.
האדם היחיד במערה, זקן כסוף-זָקָן, ישב וצפה במעלית היורדת. "נו, עוד תרגול חירום?" מלמל לעצמו, וחזר להתעסק במכשור שליד הדלת.
לקראת סוף הירידה המעלית האטה, אך עדיין הגיעה לרצפה בחבטה שהדהדה ברחבי המערה. הדלתות נפתחו וגבר בחליפה דידה החוצה. הוא צלע קדימה והחזיק את צד גופו, כל צעד כרוך במאמץ וכאב. ריח של עשן עלה ממנו, וטביעות רגליו השאירו כתמי ארגמן על רצפת המערה.
הזקן צמצם את עיניו, שהורגלו לחשכת המערה, וסכך עליהן עם ידו כנגד האור מהמעלית הפתוחה.
"לא לא, עם כל הכבוד, זה ממש לא בסדר. כבר התלוננתי על זה לא פעם ולא פעמיים. אני מבקש שלא לתרגל נוהל שוורצנגר בלי להודיע לי קודם". האיש הפצוע מהמעלית לא אמר דבר, אלא התקדם לאיטו לעבר הדלת עוד כמה צעדים ונעצר.
"נו, סיימת לסנוור אותי? אתה רוצה להגיד משהו? להתנצל אולי?" שאל הזקן.
"חזון… חזון העצמות היבשות." אלה היו המילים הראשונות שיצאו מפיו של האיש הפצוע. במשך כל הזמן הזה הוא התנשם בכבדות, וניכר שהדיבור גרם לו כאב.
"חזון. העצמות. היבשות", חזר אחריו הזקן, מטעים כל מילה. הוא עיווה את פניו כאילו אכל משהו מר. "מה זה, מתיחה? בטעם רע מאוד-מאוד יש לציין. מי אמר לך להגיד לי את זה? רעות?"
"אני לא יודע מה זה אומר, או מי זו רעות, אבל ראש הממשלה אמר לי להגיד לך את זה". דלת המעלית נסגרה מאחוריו, והשאירה את המערה מוארת קלות על ידי הצגים שליד הדלת.
הזקן נשאר ללא מילים. כמה משלבי האובדן חלפו על פניו במהרה אחד אחר השני: תדהמה, הכחשה, וקבלה.
"זה נשמע שאתה רציני. שהאל ירחם עלינו. אז הלכה המדינה, ואתה…" המילה האחרונה נשארה תלויה באוויר. הזקן פער את עיניו, מביט באיש הפצוע ולא מאמין. סלידה ולגלוג התערבבו בקולו. "אתה? אותך שלחו?! מכל הצבא, מכל הממשלה, דווקא אותך? חבר הכנסת הכי… מעאפן? הכי סתמי? האיש שאולי, אולי הכי פחות מתאים למשימה הזאת מכל נבחר ציבור שאני יכול לדמיין. ומה פתאום נבחר ציבור? שישלחו איזה רמבו, איזה טרמינטור, שיכניס ל… מי זה? מי הורג אותנו? האיראנים?"
"זה.. זה לא ברור," ענה האיש הפצוע. "היו ידיעות על תקיפה מאיראן, או ישירות או דרך חיזבאללה, אבל גם הגבול הדרומי התחמם מאוד לאחרונה. והיו גם התרעות רציניות על פיגוע גדול של המחתרת היהודית, וגם…"
"טוב, מה זה משנה עכשיו תגיד לי?!" אמר הזקן. "אם אתה אומר לי חזון העצמות היבשות, זה אומר שהלכה המדינה, וזהו. זה אומר שואה! ואת מי שולחים לתקן את זה אם לא את האיש הכי דפקט… לא, שמע, זה לא יעבוד. אני לא פותח לך את הדלת. שיביאו מישהו אחר. שיביאו זקנה מהרחוב מצידי, רק לא אותך. אני. לא. פותח. לך!"
את המילים האחרונות צעק הזקן, והן הדהדו דקה ארוכה במערה. האיש הפצוע לא הגיב. נראה היה שהוא כאוב מדי והמום מכדי להתווכח, ואם היה דבר אחד שהוא היה טוב בו, זה להמתין. הוא המשיך להסתכל על הרצפה. לנשימה הכבדה שלו התווסף חרחור.
"נו? תעלה בחזרה ותביא מישהו אחר!" אמר הזקן.
"אין מישהו אחר". אמר האיש הפצוע במבט מושפל.
"מה זה אין מישהו אחר? לך למעלה ותגיד לרעות שעאבד לא מוכן שתעבור בדלת. היא כבר תמצא את האחראים."
"לא היה אף אחד בכניסה". האיש הפצוע עדיין השפיל את מבטו.
"מה זה… מה זאת אומרת לא היה אף אחד בכניסה? רעות לא הכניסה אותך? בעצם…" הוסיף הזקן, וזיק ראשון של בלבול והססנות נכנס לקולו, "איך נכנסת לפה? איך אתה יודע על המקום הזה? ועל הדלת?"
משהו פה לא הסתדר. חוץ ממנו היו רק חמישה אנשים במדינת ישראל, ועשרים מכל העולם, שידעו על קיומה של המערה הזו. הכלומניק הזה מולו, בוודאי לא היה אחד מהם.
"ראש הממשלה הסביר לי איך להיכנס, לפני שגם הוא… נפטר. אתה לא מבין," אמר האיש הפצוע, גוון של פאניקה נכנס לקולו, "אתה לא מבין מה הולך שם בחוץ. אין מישהו אחר כי אין אף אחד! כולם מתים. כולם. לא רק הממשלה. גם האנשים. כל מי שעוד לא מת, עומד למות בקרוב. מה שקורה בחוץ… הכול בוער. הבניינים, ה… האנשים…" קולו נשבר והוא התחיל לבכות. להתייפח. "ואני אפילו לא יודע מה אני עושה פה. הוא אמר לי להגיע לכאן. הוא… הוא הסביר איך להיכנס. אבל מה קורה פה בכלל? מה פתאום חפרו מערה סודית ועמוקה מתחת לכותל רק כדי לשים בה איזו דלת?"
הזקן לא בדיוק התרכך, אבל שתק לעת עתה. לפחות עכשיו, הוא חשב לעצמו, המצב ברור יותר. אם כי לא פחות גרוע. בעצם, הרבה יותר גרוע. אם הוא אומר את האמת, וזה נראה שהוא אומר את האמת, עד כמה שזה בלתי סביר, באמת אין אף אחד אחר. הזקן פלט אנחה ארוכה.
"מתחת לאבן השתייה".
"מה?"
"היית קרוב כשאמרת שאנחנו מתחת לכותל. זה חוש כיוון מרשים, רוב האנשים מתבלבלים בדרך. אבל הדלת נמצאת בדיוק, אבל בדיוק, מתחת לאבן השתייה".
"אני חשבתי ש…"
שיחתם נקטעה על ידי הד עמום של פיצוץ שעבר במערה, והרעיד אותם במשך כמה שניות. אחד מהמכשירים שליד הדלת רקד עד לקצה השולחן שעליו הוא עמד והתרסק לרצפה. הזקן העיף מבט אחורה, כיווץ את גבותיו בכעס לעבר המכשיר שהעז להישבר, וחזר להסתכל על האיש הפצוע מולו. הוא פלט אנחה ופניו חרושות הקמטים נרגעו.
"טוב, נראה שאתה צודק. כל שנייה של רעד פה זה בערך קילוטון של פיצוץ על הקרקע. זה היה בערך חמש שניות, אז כן. נגמר העסק."
האיש הפצוע נפל על ברכיו, ומבטו נשמט לרצפה. ידיו עלו לאט לאחוז בראשו. בקול מונוטוני וחלש הוא אמר, "נגמר… העסק. אתה מדבר על המדינה שלנו. על כל תושביה. על ארצו של העם היהודי, על ציון…"
"מה אני אומר לך כבר שעה?" קטע אותו הזקן. "זה בדיוק זה. הלכה המדינה, אבל קאפוט, לא סתם כמו מה שאתם עושים, או הייתם עושים, בכנסת שלכם. הפעם היא באמת הלכה, יש לנו פה שואה כהלכתה. אבל, רגע, רגע! לפני שאתה מתפורר לי פה, תקשיב לי רגע," הוא מיהר לדבר כשראה את השפעת המילים על האיש הפצוע. "שמע, כולנו איפשהו ידענו שזה מה שיקרה, במוקדם או במאוחר. ידענו לאן העסק הזה הולך. למזלנו עוד היו לנו כמה מנהיגים עם שיעור קומה וחזון". הזקן עצר את עצמו מלהוסיף 'בניגוד אליך'. "אז באמת למזלנו יש לנו את הדלת פה".
כל הזמן הזה האיש הפצוע נשאר קפוא בתנוחתו. לשמע המשפט האחרון, קפאונו התרכך מעט, והוא הרים את ראשו לעבר הזקן, עיניו עדיין לא ממוקדות.
"בוא, לפני שאתה הופך לקטטוני, ואז בכלל נהיה בצרות, כי אני בטח ובטח לא יכול לעבור בדלת. תן לי להסביר לך. לא אמר לך כלום ראש הממשלה? או רעות?"
"אמרתי לך כבר, לא הייתה שם רעות, וראש הממשלה, בקושי הספיקנו לדבר לפני שהם תפסו אותו, ואז, אז…" קולו של האיש הפצוע החל להיסדק ועיניו החלו לדמוע. הזקן מיהר להמשיך את השיחה.
"בסדר, לא משנה! אני אסביר לך. תראה, זאת הדלת. הדלת. כלומר, הדלת עצמה לא חשובה, בדקנו ואפשר לשים שם כל דלת, אבל הדלת שמאחוריה לא עובדת בלי איזה דבר דמוי-דלת שמולבש עליה, עד כמה שזה נשמע לא סביר". תוך כדי כך הוא זז הצידה והחווה בידו לאחור. האיש הפצוע הרים את מבטו, ועכשיו, כשהזקן זז הצידה, הוא יכול היה לראות אותה. פלדלת, עם טפט חום בסגנון עץ-מזויף מתקלף מעט בצדדים. מגנט קטן בצורת נרגילה היה צמוד אליה.
הזקן ראה שהאיש הפצוע בוהה, מבטו על המגנט. "אה, זה?" הוא היה קצת נבוך. "זו בדיחה קטנה שלי עם עצמי. בסוף מדינת היהודים יושב ערבי עם נרגילה. אני מעריץ גדול של מאיר אריאל, והומור עוזר להתמודד עם המקאבריות של התפקיד", הוא הרגיש צורך להסביר.
זה היה יותר מדי בשביל האיש הפצוע. "אני לא מבין כלום ממה שאתה אומר. מה לא עובד בלי דלת? מה זאת הדלת הזו בדיוק?"
הזקן מיהר להסביר. "קפיצת הדרך, אנחנו קוראים לזה, כי זה לא בדיוק מסע בזמן, זה לא יכול להיות. אנחנו חושבים שאתה, או כנראה התודעה שלך, קופצת למציאות הכי קרובה למציאות שלנו, כך שממש אי אפשר להבחין בהבדל. אתה מגיע לעבר, או שהעבר נע לעברך, זה לא ממש ברור. אבל אנחנו משוכנעים שאם תשנה את מהלך האירועים בעבר שם, השינוי יזלוג אלינו בגלל הקרבה של המציאויות, אבל למען האמת המידע שהצלחנו לאסוף עד כה הוא די דל…"
"מסע בזמן?" האיש הפצוע קטע את הזקן. "תגיד לי, אתה רציני? מדינת ישראל נחרבה עד היסוד, ואתה מספר לי פה סיפורי סבתא?!"
"לא סבתא ולא נעליים, יא חביבי", אמר הזקן בחיוך. "אני הקדשתי את חיי לדלת הזו. אנחנו עדיין לא מבינים כמעט שום דבר, מאיפה היא הגיעה או איך היא עובדת, אבל דבר אחד בטוח: כשאתה תצעד דרכה, אם אתה הולם לדלת, אתה תיסע בזמן, סליחה, תקפוץ למציאות הקרובה לנו, בעבר שלהם. אני יכול לנסות, בקירוב גס, אבל גס! לקלוע לתקופה מסוימת", הזקן דיבר בהתלהבות, רמז קל של מבטא ערבי נכנס לקולו. "הרצנו תרחישים של נקודות מפנה עיקריות שאפשר לנסות לשנות, אבל שוב, בגלל שאנחנו לא מבינים ברומיל מאיך שזה קורה, וכמובן שאין לנו שום ניסיון מעשי בשינוי העבר, כל ההיפותזות…" הזקן עצר. הוא הביט בפרצופו של האיש הפצוע.
"אתה עדיין לא מאמין לי, אה? בוא ותראה, אני ארים אותה עכשיו". הזקן החל להרים מתגים וללחוץ על כפתורים ברחבי המיכשור שמסביב לדלת, הולך אנה ואנה. "אהה!" הזקן הרים מתג בתיאטרליות והתרחק מעט מהדלת, נעמד ליד האיש הפצוע. הפלדלת החלה לרעוד ורעש עמום נשמע מאחוריה. אור זלג מקצותיה, מרצד לאורך המסגרת, מתחזק ונחלש ומחליף צבעים. שני הגברים במערה התבוננו בדלת בדממה, מהופנטים.
בשקט שהשתרר, לראשונה מאז סיימה המעלית את נסיעתה, ניתן היה לשמוע צעקה ממרחקי התקרה. "עאבד! אל תיתן לו להיכנס!" הזקן הפנה את מבטו לתקרה. "רעות? זאת את?"
הפצוע קם בבת אחת. לפתע הוא כבר לא נראה כל כך פצוע, והייאוש והחולשה שניכרו בו קודם התאדו בבת אחת. "אין צורך עוד בהעמדת הפנים הזאת", הוא הפטיר.
הקול המשיך להגיע מלמעלה. "סוף סוף אתה עונה! אל תיתן לו לעשות את הקפיצה! יוסי מהמוסד פה, אה סליחה, גרגמל פה!" גרגמל! חשב הזקן, מקום שתיים ברשימה של המועמדים לעבור בדלת! אני חייב לשלוח את המעלית למעלה. הוא התחיל לנוע כדי לחסום את דרכו של האיש, אבל הנ"ל המשיך להתקדם. "סור מהדרך, זקן, אני מעדיף שלא לפגוע בך", אמר האיש בקול בריטון עמוק, ותוך כדי כך הדף את הזקן בכוח לרצפה. הזקן מעד אחורה ופלט קללה בערבית. הוא ניסה לקום אבל נפל בחזרה בצעקת כאב. קרסולו בער. לא פצוע ולא נעליים, חשב הזקן.
האיש ניגש לאחד מהמכשירים שליד הדלת, והתחיל להתעסק עם המקלדת. הפעם היה תורו של הזקן להיראות המום ומבולבל. "מה… מה אתה עושה? השתגעת? מה קורה פה?" האיש התעלם מהזקן. "בוא נראה… אולי אוסלו? לא, אבל אם רבין לא יוצא מוקדם מהמשחק, אני מתברג לראשות הממשלה רק הרבה יותר מאוחר… ותראו לאן זה הוביל אותנו! אין מה לעשות, אני חייב להיות בטופ כדי לשנות משהו. אולי אנסה אפילו יותר מוקדם? יום כיפור?" הוא המשיך לדבר לעצמו על תאריכים ומלחמות. הזקן המשיך לבהות באיש. בבת אחת הבנה היכתה בו.
"אתה כבר עברת בדלת", הזקן אמר. זו לא הייתה שאלה.
"כמו תמיד, עאבד, חד כתער. לא סתם אתה עובד פה". ענה האיש, בעודו מתעסק עם המיכשור שצמוד לדלת.
עאבד המשיך להסתכל באיש. היה משהו בתנועות שלו, למה הדבר דמה?
בעיני רוחו עלה לפתע זיכרון עתיק מילדותו. ריח ים ודגים. דייג זקן, קשיש ממש, יושב על המזח ומתקן רשת דייגים. בן כמה הוא היה אז? שש? כל בוקר הוא היה יורד לים להסתכל על הדייג עובד. התנועה של אצבעותיו העתיקות הייתה מהפנטת – החלטית וחסכונית. זרימה המתאפשרת רק בגלל שהוא ביצע את אותה הפעולה יותר פעמים משהוא זוכר. אולי כמעט כל חייו.
הזקן התמלא באימה, הבנה כל כך מחרידה שעווית עברה בכל גופו.
"אללה ירחמו", הוא אמר בשקט. "כל כך הרבה פעמים? וכל פעם זה נגמר לכם בשואה?"
האיש עצר את התעסקותו עם המכשיר. בגב שפוף, מבטו עדיין פונה לעבר האלקטרוניקה, הוא ענה.
"כל.
פעם.
מחדש.
המדינה נחרבת.
כולם מתים.
וכל פעם, אני חוזר אחורה. רק אני יכול להציל את ישראל, ורק אני אצליח. זה חייב להיות אני".
"תקשיב לי" אמר הזקן, "יש הרבה תיאוריות על הזמן. יש חוקרים שחושבים שיש נקודות מפתח בהיסטוריה, שחייבות להתרחש. זה היקום, אללה, הגורל, זרימת הזמן-חלל, איך שלא תרצה לקרוא לזה. אולי באמת יש אירועים שאי אפשר לשנות, שפשוט חייבים לקרות ביקום שלנו".
"לא!" צעק האיש והלם עם ידו על השולחן. "אני מסרב לקבל את זה. לא משנה מה, אני אמצא דרך. כל האמצעים כשרים. אני אנסה כל מסלול וכל קומבינציה. הפעם הייתי כל כך קרוב! אולי נחזור ממש קצת אחורה, לרגע לפני שהסעודים…" הוא המשיך לדבר בשקט, חצי לעצמו, והקיש על כמה מקשים נוספים.
"זהו. להתראות, עאבד", סיים האיש, והוסיף עם חצי חיוך ונימה של מרירות, "אני מקווה שלא נתראה יותר, אבל איכשהו קשה לי להאמין בזה".
האיש נעמד לפני הפלדלת, לקח נשימה עמוקה, ופתח אותה. אור בוהק קרן מהפתח, והאיר את בלוריתו הכסופה של האיש. המערה נשטפה ברעש אדיר, כמו קונצרט אופרה של אלפי לווייתנים.
"אתה לא חייב לעשות את זה. זה בלתי אפשרי, המחיר לא שווה את זה!" קרא הזקן.
האיש הפנה את מבטו בפעם האחרונה לעבר עאבד. פניו היו מסיכה של יגון וטירוף, ובעיניו נצנצה אובססיה בת אלפי שנים, מאמץ הירואי שנדון לכישלון, סיזיפי ואינסופי. “for the Jewish state”, הוא אמר במבטא אמריקאי מושלם, “no cost is too great”.
הוא פסע לתוך האור ונעלם.
איור בעזרת dream.ai
