אהרון האופטמן                                                                          8.9.2021

חלק ממאמר זה מבוסס על מאמרי שפורסם באתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה בשנת 2006, זמן קצר אחרי פטירתו של לֶם. [א.ה.]

---

בשנת 1983 כתב מבקר ספרות אמריקני שאם סטניסלב לם לא יזכה בפרס נובל לספרות עד סוף המאה ה-‏20, יהיה זה רק משום שמישהו ילשין לשופטים שהוא כותב מדע בדיוני…

לם לא זכה בפרס נובל (אף כי המליצו על מועמדותו), אך הוא זכה להערכה רבה של עשרות מיליוני קוראים נאמנים בכל רחבי העולם, גם בישראל. רבים רואים בו את אחד מגדולי הסופרים במחצית השנייה של המאה ה-‏20. הוא ללא ספק אחד מענקי ספרות המדע הבדיוני, אך ההערצה לכתיבתו המקורית, השנונה, והמתוחכמת – גם בספרי העיון שכתב – חורגת הרבה מעבר לחוגי חובבי המד"ב המוצהרים.
לם, בן למשפחה יהודית, נולד ב-13 (או 12, לא לגמרי ברור) בספטמבר 1921 בעיר לבוב, בירת חבל גליציה, שהייתה שייכת לפולין לפני מלחמת העולם השנייה ונמצאת כיום בשטחה של אוקראינה.  שמה הגרמני (בתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית) היה Lemberg, ומזה מגזר שם המשפחה לֶם. הוא הלך לעולמו ב-‏27 במרץ 2006 ונקבר בעיר קרקוב בפולין, בה בילה את רוב שנותיו אחרי מלחמת העולם השנייה.

אילו התבקשתי להמליץ על ספר אחד ויחיד לאדם שלא קרא (ואולי גם לא יקרא יותר) ספרות מד"ב, הייתי בוחר ללא ספק ב"סולאריס", ספרו הנודע ביותר של לם, שתורגם ל-‏41 שפות. "סולאריס" יצא לאור בפולין בשנת 1961. אחרי שתורגם לאנגלית, כתב עליו הסופר והמבקר הבריטי בריאן אולדיס כי זהו אחד הספרים הגדולים של העשור, וזאת על אף שהתרגום האנגלי של הספר היה רחוק מאד מלהשביע רצון, בלשון המעטה. למעשה הוא תורגם מכלי שני – מהתרגום הצרפתי, ולא מעט משפטים ואף קטעים חשובים (וקשים לתרגום) אינם מופיעים בו כלל – עובדה שגיליתי למרבה הזוועה והתדהמה כאשר בשנת 1980 תרגמתי את הספר מפולנית, תוך שאני "פוזל" במקביל אל התרגום האנגלי. אמנם בשנת 2011 הספר תורגם מחדש לאנגלית (והפעם ישירות מהמקור הפולני), אבל בגלל מחלוקת בנוגע לזכויות יוצרים תרגום זה אינו קיים בדפוס אלא רק בספר אלקטרוני או מוקלט.

את "סולאריס" קראתי לאחר שצפיתי בגרסתו הקולנועית הראשונה (אם מתעלמים מגרסה קודמת, נשכחת, של הטלוויזיה הרוסית), זאת של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, משנת 1972. זה היה בסינמטק של לונדון. המודעות הכריזו שהסרט הוא "התשובה הרוסית לאודיסיאה בחלל 2001".

כמו רבים אחרים נשביתי בקסמו המהפנט של הספר, בשימוש המתוחכם בשפה ובדמיון לתיאור מהמם של עולם זר ומוזר במידה קיצונית, וזאת תוך כדי תהייה על מגבלות היכולת האנושית לחקור, להבין ולקיים תקשורת עם ישות זרה עד אימה, האוקיינוס החי (והחושב?) של סולאריס.

תוך כדי ניסיונות, פתטיים כמעט, לחקור את האוקיינוס של סולאריס, נחשפים החוקרים האנושיים לדברים המפחידים באמת – השדים החבויים בנפשם הם, הרודפים אותם פיזית ממש, כשהם לובשים צורה גשמית בהתערבות כוחותיו הבלתי מובנים של האוקיינוס (כוחות שכנראה מאפשרים לו גם לשלוט בשדה הכבידה שלו, בנוכחותן של שתי שמשות). כל הסיטואציה הזאת, בנוסף להיותה בסיס לעלילה מרתקת, איפשרה ללם לומר אי-אלו דברים (אירוניים/סרקסטיים למדי, כדרכו), על נפש האדם ופחדיו, על טבעו של המחקר המדעי, ועל התכלית (או היעדר התכלית) של הכמיהה למגע עם תבונה חייזרית. מרכיבים מרובי-רבדים אלה, בשילוב עם שימוש וירטואוזי בשפה ובדמיון (תיאורי ה"טבע" של סולאריס מרהיבים) עושים את "סולאריס" למשהו הקרוב מאוד, לטעמי, לספר מד"ב "מושלם" – בהנחה שיש דבר כזה. ועוד לא הזכרתי רבדים נוספים – תרבותיים, פסיכולוגיים, לשוניים ואפילו תיאולוגיים – שחלקם קשורים ככל הנראה לשורשים היהודיים של לם. על אלה אפשר ללמוד מסקירותיו המאלפות של החוקר אברהם יוסף (העוסקות במכלול יצירתו של לם), "פשר סולאריס", "לם הארוטי" ו"הגלוי והנסתר ביצירות סטניסלב לם" שפורסמו באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.

המהדורה העברית של "סולאריס" יצאה לאור ב-1981 בהוצאת היפריון (שהייתה המו"ל השני של "פנטסיה 2000" אחרי המו"ל הראשון, הוצאת א. טנא). מהדורה שנייה יצאה בהוצאת כתר בשנת 2003. מהדורה שלישית (שוב בהוצאת כתר) יצאה בסוף 2021, לציון 100 שנים להולדתו של לם.

למי שלא קרא, או למי שקרא ושכח, הנה דוגמה לאחד הקטעים המרשימים בספר, העוסק (כחלק מדו שיח בין שני חוקרים) במגע הנכסף עם ישות תבונית (?) בלתי נתפשת, שהיא האוקיינוס של סולאריס:

"אנחנו יוצאים אל החלל, מוכנים לכול – כלומר לבדידות, למאבק, לתלאות, למוות. אנו נמנעים מלומר זאת בקול רם מטעמי צניעות, אך בלבנו אנו חושבים לעתים עד כמה אנחנו נפלאים. והנה מתברר שזה לא הכל; שכל הנכונות וההתלהבות שלנו אינן אלא העמדת פנים. איננו רוצים בכלל לכבוש את החלל, כי אם להרחיב את גבולות כדור הארץ […]  

בעיני עצמנו אנו אבירי 'המגע הקדוש'. זהו כזב נוסף. איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות בעולמות אחרים. די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע…."

…" קיבלנו מה שרצינו: מגע עם ציביליזציה אחרת. סוף-סוף התגשם המגע הנכסף! והתוצאה עומדת לפנינו: הגדלה מפלצתית, כמו מבעד למיקרוסקופ, של כל כיעורנו הפנימי, כל המגוחך והנלעג שבנו!"  (מתוך פרק 6, "האפוקריף הקטן").

לם לא אהב במיוחד את העיבוד הקולנועי של טרקובסקי ל"סולאריס", ובין היתר טען שטרקובסקי לא הסריט את "סולאריס" אלא מעין גרסה של "החטא ועונשו"… אל הגרסה הקולנועית האמריקנית של סודרברג (מ-‏2003) התייחס בלגלוג, וסיפר שקרא בעיתון "ניו-יורק טיימס" שהסרט הוא "סיפור אהבה הממוקם בחלל החיצון". "למיטב ידיעתי," הגיב לם באירוניה אופיינית, "הספר לא הוקדש לבעיות ארוטיות של אנשים בחלל החיצון…", ובהמשך הדברים כתב: "…כמחבר 'סולאריס' אני חוזר ומציין שרציתי רק ליצור תמונה של מפגש אנושי עם משהו שבוודאי קיים, אולי באופן רב-עוצמה, אך שאינו ניתן להמרה למושגים, רעיונות או דימויים אנושיים. אשר על כן קראתי לספר 'סולאריס' ולא 'אהבה בחלל החיצון'."

כאיש בעל ידע רב-תחומי ובעל חשיבה מקורית ויוצאת דופן, לם התארח בכינוסים מדעיים שונים. בין השאר, הוא היה הלא-מדען היחיד שהוזמן להשתתף בוועידה האמריקנית-רוסית הראשונה בנושא אינטליגנציה חוץ-ארצית בשנת 1971. בעשרים השנים האחרונות לחייו מיעט לם לכתוב סיפורת, והתמקד בכתיבת ספרי הגות, מאמרים ומאסות בנושאי פילוסופיה, חברה ועתידנות. באתר האינטרנט שלו הוא הרבה להתבטא בענייני דיומא, תוך שהוא מביע מדי פעם ביקורת מושחזת על אירועים פוליטיים (זכור לי שאחרי פיגועי הטרור של ה-‏11 לספטמבר 2001 במגדלי התאומים והפנטגון העיר לם שהוא לא יתפלא אם נשיא רוסיה פוטין "הרביץ בסתר ריקוד קוזצ'וק קטן בקרמלין". בעת כתיבת שורות אלה ניסיתי למצוא את ההתבטאות הזאת ברשת, אך ללא הצלחה. האם ייתכן שהיא הוסרה?)

במאמרים שונים על לם, במיוחד אלה שראו אור בפולין, מעלים על נס המצאות טכנולוגיות עתידניות שונות שלם הזכיר ביצירות מוקדמות, עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ואשר התגשמו כך או אחרת במאה ה-21. ביניהן: רשתות מחשבים גלובליות ומאגרי מידע ממוחשבים, מציאות מדומה (או משהו דומה לזה, שנקרא בלשונו של לם "פנטומטיקה"), טלפונים חכמים, ספרים אלקטרוניים, הדפסה תלת-ממדית, ועוד ועוד. זה מעניין ונחמד, ומלמד על היצירתיות והמעוף של לם, אבל אישית לא הייתי שם דווקא את התחזיות הטכנולוגיות הללו במרכז הישגיו. אחרי הכול, הוא לא היה היחיד שתיאר המצאות כאלה ודומות להן בסיפורי מד"ב. מה שייחד אותו היה השילוב בין ההסתכלות על ההמצאות וההתפתחויות המדעיות לבין אותה הסתכלות לגלגנית ומשועשעת על האדם ויחסי הגומלין בין האדם לבין הישגי המדע והטכנולוגיה.  בפרסומים שונים מוזכרת תגובתו של לם לאינטרנט: "עד שהתחלתי להשתמש באינטרנט לא ידעתי שיש כל כך הרבה אידיוטים בעולם…" (הביוגרף של לם, וויצ'ך אורלינסקי, טוען שהוא לא אמר את זה, אך הציטוט מופיע גם באתרים פולניים המהללים את לם, במסגרת "שנת לם" שהוכרזה ע"י פולין לרגל 100 שנים להולדתו). זה אולי קוריוז, אבל בספרו "קול אדוניו" (1968) מופיע משפט מאלף ומעורר מחשבות המתקשר ישירות לעולם של "פייק ניוז", "פוסט-אמת" ודיס-אינפורמציה שאנחנו חווים בעצם ימים אלה:

"חופש הביטוי מהווה לפעמים איום גדול יותר על רעיון מסוים, כי מחשבות אסורות יכולות להיות מופצות בסתר, אבל מה ניתן לעשות כאשר עובדה חשובה הולכת לאיבוד בתוך שיטפון של עובדות מתחזות…?"

כאמור, לם כתב גם מאסות על מדע ועתידנות (להבדיל מסיפורים), אבל בקשר לעתידנות צריך להזכיר כמובן את ספרו "כנס העתידנים" (1971), סוג של קומדיה אפלה שמככב בה גיבורו המוכר של לם, איון טיכי. גם ביצירה זאת בולטת ההסתכלות האירונית על בני אדם, שבעתיד אוטופי (לכאורה) מוצאים את אושרם בעזרת סמי הזיה. הספר זכה לעיבוד קולנועי מעניין מאוד ועטור פרסים (2013) בידי הקולנוען הישראלי ארי פולמן, ששילב שחקנים אנושיים עם אנימציה נהדרת. (בנימה אישית אוסיף שארי פולמן שוחח אתי זמן רב לפני שהחל בהפקת הסרט, וביקש לשמוע את דעתי על רעיונות שונים. אני מודה שחלק ניכר מהדברים לא בדיוק הבנתי, אך הבעתי תמיכה נלהבת. כך שמי יודע, אולי יש לי חלק צנוע כלשהו במימוש הרעיונות של ארי פולמן…)

לם לא העריך במיוחד, אם להתבטא בעדינות, את המד"ב האמריקני, והיה ביקורתי למדי כלפי הסוגה בכלל. בשנות השבעים הוא כתב מאמר שבו כינה את סוגת המד"ב בשם "מקרה אבוד עם יוצאים מהכלל". בתואר "יוצא מהכלל" בין היוצרים האמריקניים התכוון לם לפיליפ ק. דיק, הסופר האמריקני היחיד שאותו העריך הערכה רבה. (דיק עצמו, כנראה בהשפעת מחלת נפש, או שמא סמים מחוללי הזיות, כתב מכתבים ל-FBI ובהם טען שסופר בשם לם כלל אינו קיים והוא המצאה של קבוצות מרקסיסטיות חתרניות המשתמשות במד"ב כדי לחדור למוקדי השפעה בארה"ב).

פרשיית יחסיו של לם עם אגודת סופרי המד"ב האמריקניים, SFWA, היא סיפור בפני עצמו, ולו שתי גרסאות סותרות. ב-‏1973 העניקה האגודה ללם חברות כבוד, וכעבור שנים אחדות ביטלה אותה. עד כאן יש הסכמה על העובדות. אין הסכמה באשר לסיבות לביטול החברות. לפי טענה אחת, בה החזיק לם עצמו, חברותו בוטלה בשל ביקורתו הקטלנית על המד"ב האמריקני. לעומת זאת, לפי הגרסה הרשמית שלSFWA , חברות כבוד באגודה מוענקת רק לסופרים שספריהם אינם מוצאים לאור בארה"ב. לאחר ש"התגלה" שאחדים מספריו כן פורסמו בארה"ב, התברר שהוא אינו זכאי עוד ל"חברות של כבוד", והוא יכול כמובן להירשם כחבר רגיל אם ישלם את דמי החברות. לם ראה בכך פגיעה בכבודו וסרב. מהי הגרסה הנכונה? אולי יש בשתיהן משהו מן האמת – תערובת של כבוד פולני ודוגמטיות אמריקנית?

ההומור המושחז של לם בא לידי ביטוי יותר בספריו האחרים, אבל לדעתי סממנים שלו מצויים גם ב"סולאריס", במיוחד בתיאור תולדות המחקרים על האוקיינוס המסתורי. תיאור זה נראה פה ושם כקריקטורה של המחקר המדעי (או שמא כתיאור נאמן שלו?), כשם שיצירי האוקיינוס הם קריקטורות (או שמא העתק נאמן?) של מחשבות אנוש מודחקות. הנה ציטוטים אחדים מפרק 2 ב"סולאריס", המתאר את תולדות המחקרים הללו והוויכוחים הסוערים בין בעלי התיאוריות השונות בנוגע לאוקיינוס:

"…כאשר פורסמו ממצאים אלה, פרצה בעולם המדע אחת המחלוקות הסוערות ביותר של המאה. תיאוריות מכובדות ומקובלות על הכול התנפצו לרסיסים;  בספרות המדע הופיעו מאמרי כפירה תוקפניים ביותר; מושגים כמו 'אוקיינוס גאוני' או ' מִקְרָשׁ גרביטציוני' הציתו את הדמיון והלהיטו את הוויכוח.[…]

…לא היה סוף לדעות ולמבקרים. וכי איזו חשיבות הייתה לכל הניסיונות ל'יצירת קשר', כאשר בשאר ענפי הסולאריסטיקה התקדמה ההתמחות (בייחוד ברבע האחרון של המאה) עד כדי כך שסולאריסט-קיברנטיקאי וסולאריסט-סימטריאדולוג התקשו להבין איש את רעהו? 'כיצד תוכלו ליצור קשר עם האוקיינוס אם אינכם מסוגלים ליצור קשר זה עם זה?', התבדח פעם פרופ' וויבאקי…" […]

…"אדם המתעמק בשקידה בכל מדעי סולאריס מתרשם שמתרוצצים לפניו שבבי מבנים אינטלקטואליים, גאוניים אולי, אך מעורבבים בלא שום סדר והיגיון בתופעות שהן תוצרי איזו כסילות תהומית, הגובלת בטירוף. הרושם הזה הוליד, באנטיתזה לתפיסת 'האוקיינוס-היוגי', את רעיון 'האוקיינוס-הדביל'. היפותזות אלה הוציאו מן הקבר והחיו את אחת הבעיות הפילוסופיות העתיקות ביותר – היחס בין החומר, הרוח והתודעה."

הומור פרוע יותר מצוי בשפע בסיפורי איון טיכי, הטייס פירקס, וכמובן במעשיותיהם של הצמד המופלא טרול וקלפציון. אלה מגיעות לשיאי ההומור הגרוטסקי באסופת הסיפורים הנהדרת "הקיבריאדה" (בתרגום עברי מעולה של פאולינה צלניק),  שם מגחך לם על הפנים הרבות של הסכלות האנושית, כמו למשל נתיב הייסורים של המרדף אחר אושר עילאי.

אף כי רבות מיצירותיו של לם תורגמו לעברית, עדיין יש רבות שטרם תורגמו וראוי שיתורגמו. לדוגמה, קובץ הסיפורים "המסכה" (1973) ובו סיפורים מגוונים מסוגים שונים הכתובים בסגנונות שונים.  למשל, בסיפור "137 שניות" מסופר על עורך עיתון שמגלה שהמחשב שלו, שמקבל דיווחים מרחוק, ממשיך לספק מידע מדויק גם כשהוא מתנתק מתקשורת. מסתבר שהוא יכול לחזות את העתיד במדויק – לטווח זמן של 137 שניות…

סיפור אחר, הזוי למדי, באותו קובץ נקרא "פרופסור א. דונדה", ושייך ל"זכרונותיו של איון טיכי" – דמות נפוצה בסיפורי לם. בין מעלליו של פרופ' דונדה הנ"ל: הפיכת "מסה קריטית" של מידע (כן, מידע) לחומר – כך שנוצר סוג של "מפץ" ונברא "יקומון" קטן, ואגב כך נעלם המידע מכל המאגרים הממוחשבים… או, מה דעתכם על הגדרת כישוף בתור תכונה פיזיקלית, אפילו עם יחידות משלה: כג"ש (כישוף לגרם לשנייה)? כמות הרעיונות בסיפור זה מסחררת, וכל העלילה היא סוג של "קומדיה של טעיות", המחשת הרעיון שכל מה שקורה בעולם הוא שרשרת של אירועים אקראיים שהקשר הסיבתי ביניהם בלתי ניתן לצפייה מראש.  הנה קטע משעשע טיפוסי, מתוך קורות חייו הפתלתלים של הפרופסור (בפעם הראשונה בעברית!):

"האישה שהייתה אביו של פרופ' דונדה נדונה למאסר עולם בעוון גרימת אסון במטוס של חברת פאן אמריקן. תפקידה היה להטיל לעבר חוטפי המטוס רימון עם גז צחוק […] אבל בביקורת המכס היא החליפה את מזוודתה עם יפני שעמד לידה, וכתוצאה מכך התפוצצו החוטפים כי ליפני הייתה פצצה אמיתית שיועדה למישהו אחר. מטוסו של היפני התרסק זמן קצר אחרי המראתו. הטייס כנראה איבד את השליטה מרוב צחוק. המסכנה נדונה והורשעה ונדמה היה שאפסו סיכוייה להעמיד צאצאים, אך הרי אנחנו חיים בתקופת המדע. בדיוק אז עסק פרופ' הרלי פומברנק במחקר על התורשה של אסירים בבוליביה. הוא אסף מדגמים מתאי גוף של אסירים ע"י כך שנתן להם ללקק זכוכית של מיקרוסקופ […] באותה מעבדה עסק ד"ר יוגנראוט בהפריה מלאכותית של ביציות אדם. הזכוכיות של פומברנק התערבבו איכשהו עם אלה של יוגנראוט, והגיעו למקרר בתור תאי זרע גבריים. כתוצאה מכך הופרתה ביצית של רוסייה לבנה, בת מהגרים, ע"י תאי לשון של האינדיאנית. כעת ברור מדוע כיניתי את האינדיאנית 'האישה שהייתה אביו של פרופ' דונדה'. מכיוון שהביצית נלקחה מאישה, ברור שמי שתרם את התא המפרה חייב להיחשב לאב. האסיסטנט של פומברנק הבחין בכך ברגע האחרון, פרץ למעבדה וזעק: 'דונט דו איט!' אבל בגלל מבטאו האנגלוסקסי הלא ברור זה נשמע כמו 'דונדה!'. אחר כך, כשרשמו את תעודת הלידה זה גרר את השם דונדה – או כך לפחות סיפרו לפרופסור כעבור 20 שנה. פומברנק הכניס את הביצית לאינקובטור […]  התפתחות העובר נמשכת בדרך כלל שבועיים, ואז העובר מת. רצה המקרה ובדיוק אז השיגה הליגה למלחמה באקטוגנזה, לאחר סדרת משפטים, פסק דין שמכוחו נמסרו כל הביציות שבמעבדה לחסותו של אפוטרופוס, ואז חיפשו בעזרת מודעות בעיתונים נשים רחמניות שהסכימו לשמש כפונדקאיות. נענו לקריאה מספר נשים, וביניהן אישה שחורה רדיקלית. לא היה לה מושג שבעוד ארבעה חודשים היא תהיה מעורבת בהתנקשות במפעל למלח שולחן… היא השתייכה לארגון מגיני סביבה אקטיביסטים שהתנגד להקמת תחנת כוח אטומית במסצ'וסטס, והנהלת הארגון לא הסתפקה בפעילות תעמולה, אלא שאפה להשמיד את מחסני המלח, כי מהמלח הפיקו ע"י אלקטרוליזה נתרן המשמש כמחליף חום בכורים…."   טוב, נסחפתי קצת עם התרגום. נעצור כאן, לפני שהעניינים יסתבכו כהוגן.  

הייתי יכול לומר שגם אחרי מותו ממשיך לם מן הסתם לגחך על סכלותנו ממרומים, אבל אמירה כזאת בוודאי לא הייתה מוצאת חן בעיניו. הוא היה רחוק מאד מאמונות דתיות או מיסטיות למיניהן, והתייחס בביטול לכל אמונה לא רציונלית. בתשובה לשאלה של גולש ("אינטרנאוט" בלשונו של לם) באתר האינטרנט שלו בנוגע לאמונה בעולם הבא, כתב לם כך: "למרות שיש כאלה שרואים בי סופר מד"ב, אני רציונליסט ובו בזמן ספקן נורא. אינני מאמין במשולשי ברמודה או בעב"מים, וגם לא בטלפתיה ופסיכוקינזיס, בחיים רוחניים של צמחים ובעוד אלפי הבלים המצויים בספרות זו. אם אי-פעם כתבתי משהו על אלה בספרי, זה היה רק בהקשר אבסורדי-הומוריסטי. אינני מאמין גם בחיים לאחר המוות, כיוון שאין על כך ולו שמץ של ראיה מדעית".

אגב, בהיותו צעיר יהודי בעיר קרקוב בפולין לם היה מיודד עם אדם בשם  קרול וויטילה, מי שהפך אחר כך לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. לם ניהל אתו וויכוחים על אמונה או חוסר אמונה באל. לימים, באחד מהראיונות הרבים אתו, סיפר לם מה גרם לו להפוך לאתאיסט: "אני אתאיסט מסיבות מוסריות. דעתי היא שאנחנו יכולים לזהות יוצר על סמך יצירתו. והעולם נראה לי כמשהו שהורכב בצורה מכאיבה כל כך, עד שאני מעדיף להאמין שהוא לא נוצר על ידי אף אחד, מאשר לחשוב שמישהו יצר דבר כזה בכוונה".

אם אי פעם יתגלה כוכב לכת הדומה לסולאריס, יש להניח שיקראו לו לם. אם תשאלו אותי, מגיע ללם שאחד מכוכבי הלכת מחוץ למערכת השמש ייקרא על שמו כבר היום. בינתיים תשמחו לדעת שמאז שנת 2007 יש אי שם כוכב לכת בשם פירקס, על שם אחד אחד מגיבורי סיפוריו של לם, ופלנטואיד שהתגלה בשנת 2013 נקרא איון טיכי, על שמו של גיבור אחר. על שמו של לם עצמו קרוי אסטרואיד – 3836 Lem, אשר התגלה ב-1979.

וכעת לא נותר אלא לקוות שיקום, בעתיד הלא יותר מדי רחוק, יורש ספרותי מבריק מסדר הגודל לם. שהרי, כפי שנכתב בשורה האחרונה של "סולאריס":  "…טרם חלף זמנן של נפלאות האימה."

---

מומלץ לקרוא את הכתבה "הסופר שהמציא מחדש את המדע הבדיוני" מאת רמי שלהבת, שפורסמה אף היא לרגל 100 שנים להולדת הסופר.