רביב רייכרט 8.11.2025
זה הסיפור השלישי של רביב רייכרט באתר זה. קודמיו היו "דייט וקיסר" (11.5.22) ו-"תיקון, או משימה מסוכנת באתונה" (9.7.23). רביב מרצה במכללות סמינר הקיבוצים והמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. הוא חוקר ספרות, דמוקרטיה וחינוך דמוקרטי. ספרו האחרון, "הוריה דמוקרטית – יצירה בחופש המזמנת חירות", יצא לאור לאחרונה בהוצאת "כרמל".
הסיפור שלפנינו שוזר מדע בדיוני, מיתולוגיה ומאבק זהות עיקש. במסעו של זוג וילדיהם בין הכוכבים, נפרש עימות עז בין עבר למיתוס, בין שחורים ולבנים, בין נשים לגברים ובין נאמנות אישית לאמונה לוהטת בצדק. כך הופך טיול משפחתי תמים לסיפור על המחיר שאדם מוכן לשלם כדי להגשים את אמונותיו.
השמיים היו שחורים, ואז התבהרו פתאום כשנכנסנו אל תוך האטמוספירה. "אוווו, כמה אור," אמר אזנאו ואמא חייכה לעצמה. אבא אחז בהגאים בידיים חשוקות. ישבתי לידו, ואולי ראיתי דמעה זולגת על לחיו, כי הוא ידע שכאשר ננחת, אמא תלך.
הכוכב נפרש תחתינו. ראינו ימים תכולים המכסים את רוב שטחו, שתי יבשות – אחת במזרח ואחת במערב – וביניהן המוני איים, בדיוק כפי שראינו במפות כשתיכננו את הטיול. הכוכב, שנראה יפה להפליא במפות, בתמונות ובסרטים תלת-ממדיים, נראה יפה אף יותר עכשיו: חופים לבנים, יערות ירוקים בכל מקום, פסגות הרים מושלגות, ימים תכולים, נהרות שזרמו בשצף ביערות ומן הפסגות אל הימים, וערים, כפרים, דרכים ושדות שנכרכו בטבע הנהדר. ככל שהתקרבנו אל שדה הנחיתה, בתוך היופי הזה, הפך אבא עצוב יותר.
יצאנו לדרך לפני שנה. התוכנית הייתה לטייל בין כוכבי מערכת אלדרמין שבקבוצת קפאוס. למסתכל מכדור הארץ, קבוצת קפאוס נראית בחלקם הצפוני של השמיים. האסטרונום הקדום תלמי נתן לה את שמה, שהיה שמו של מלך אתיופיה, אביה של אנדרומדה. כשתכננו את הטיול, גילינו שאנדרומדה הייתה נסיכה, בתם של קפאוס ואשתו קסיופאה.
אמא היא זו שסיפרה לנו את סיפורם. היא מצאה אותו בספר עב-כרס ומצהיב ששאלה מספריית האוניברסיטה בה לימדה. "יום אחד," קראה לנו אמא מתוך הספר: "התפארה אמה של אנדרומדה, המלכה קסיופיאה, שהיא יפה יותר מבנותיו של פוסידון, אל הים. פוסידון כעס, ובזעמו הציף את חופי ממלכת האתיופים ושלח את המפלצת קטוס כדי להעניש את בני האדם."
"איך הם ניצלו?" שאל אזנאו.
"הם ניצלו במחיר כבד מאוד," אמרה אמא. "לקפאוס וקסיופיאה נודע שהדרך היחידה להיפטר מהמפלצת היא לתת לה את בתם אנדרומדה לטרף. לכן, ברצונו להציל את עמו, כבל המלך האתיופי את בתו לסלע על חוף הים, כדי להקריבה לקטוס."
"ומי הציל אותה?" שאל שוב אזנאו, שאהב לשאול שאלות.
"פרסאוס, בנו של זאוס אבי האלים ומי שהביס והרג את מדוזה, המפלצת שכל המביט בה הופך לאבן," אמרה אמא. "הוא עבר במקום וראה את אנדרומדה הכפותה. התאהב בה והבטיח שיהרוג את קטוס ויציל אותה אם קפאוס ייתן לו אותה לאישה. פרסאוס נלחם במפלצת, הפך אותה לאבן בעזרת ראשה הכרות של מדוזה, ואז שחרר את אנדרומדה ונשא אותה לאישה."
אהבנו את רעיון הנסיעה לכוכבים שהקדמונים קראו להם על שמו של מלך אתיופיה, כי אנחנו באנו משם: מניו אדיס אבבה, בירת אתיופיה ואפריקה. אבי הוא משופטי הממלכה ומקורבו של המלך מנליק, שופט מתון ורך. אמי היא בכירת האפידמיולוגיות בארצנו. המלך העניק לה את תואר הווזירית הלוחמת במגפות, והיא גם חוקרת ומרצה באוניברסיטה האפריקנית. חוקרת חכמה ולוחמת קנאית, מן הגדולות בלוחמות במגפה שפרצה בארץ והופצה משם אל כל הכוכבים בהם התיישב האדם, המגפה שחונקת את הנגועים בה.
במאמץ רב הצליחו לתאם את השבתונים שלהם. ערב אחד קראו לי ולאזנאו, ואמא אמרה בעיניים מלאות אור: "יקרים, החלטנו לצאת למסע."
שמחנו מאוד ושאלנו למה ולאן. אבא אמר: "עבדנו קשה במשך זמן רב, והחלטנו שאנחנו זקוקים למנוחה ולטיול משובב נפש. לכן, אנחנו יוצאים אל כוכבי האיים והיערות של מערכת אלדרמין." אמא הביטה בו בחיוך ואמרה: "אני רואה את הדברים אחרת. אנחנו יוצאים להרפתקה של ממש." כשסיפרו לנו על המקום שאליו אנחנו עומדים לנסוע וגילינו את הקשר שבין מערכת אלדרמין לארצנו, שמחנו עוד יותר.
כמה ימים לאחר מכן, אבא ואמא הודיעו לנו שרכשו ספינת טיולים. אמא אמרה: "היא גדולה, מבהיקה ויקרה מדי," ואבא אמר: "היא יפה כמוך." אמא צחקה, ובבוקר שמשי אחד המראנו לעבר מערכת אלדרמין.
הכוכבים בהם ביקרנו היו אכן יפים להלל. השקיעות המדהימות של פגסוס, הימים השקופים של מדוזה, ויערות הגשם האינסופיים של דנאה היו תמורה נאותה, ואף יותר מכך, לחודשי המסע הארוכים מכדור הארץ. הספינה הייתה נוחה להפליא. הארוחות היו עשירות וטעימות והוגשו בזמן על ידי מחשב הספינה, שדאג גם לניקיונה ולתחזוקתה, ולשעשועים שהנעימו את זמננו. הוא הציע הדמיות משכנעות של חופי ים בהם יכולנו לשחות, שדות קרב בהם יכולנו לשחק ניצחונות, ומספרי סיפורים שסיפרו אגדות ליד אח בוערת או סביב מדורת שבט.
אזנאו צעיר ממני בשש שנים. על הארץ כמעט שלא בילינו יחד. אני למדתי בספינת לימודים של בני השביעון השלישי שנסעה אל המקומות שלמדנו. כך נסענו אל שדות הקרב של אבותינו עם האיטלקים, אל השבר הסורי-אפריקני ואל המושבה האתיופית על הירח. הוא למד עדיין בבית הספר של בני השביעון השני שישב ביערות האקליפטוסים של אדיס אבבה, שם למד מלאכות אתיופיות עתיקות לצד היסטוריה, ספרות ומתמטיקה. המסע הזה קירב בינינו מאוד. למדתי להכיר את העדינות והחכמה שלו, שאפיינו את הקרבות שניהל וגם את תחרויות השחייה שלנו. אמא ואבא היו עסוקים בענייניהם והניחו לנו לגלות יחד את נפלאות הספינה. אבא למד לנהוג בספינה, שכן היה צורך באדם שינהג בה בעת הנחיתה. ואמא… אמא הלכה לאיבוד.
הכול התחיל מהחיבור המוזר והמעניין שבינינו לבין השם שנתנו הקדמונים לקבוצת הכוכבים אליה נסענו. קבוצה זו, כפי שלימדו אותי מוריי, אינה באמת קבוצה, שכן הכוכבים המרכיבים אותה רחוקים זה מזה מאות שנות אור. אולם מכיוון שמן הארץ הם נראים כקבוצה, כינו אותם הקדמונים בשם אחד. אמא החליטה שהחיבור הזה הוא משמעותי הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון, והחלה לחקור אותו לעומקו.
ערב אחד סיפרה לנו שגילתה שהיוונים הקדמונים מיקמו את אתיופיה בקצה העולם של הארצות שמדרום למצרים, ושהמונח אתיופיה ביוונית משמעו 'פנים שרופים'. היא אמרה שמצאה שהמשורר היווני הומרוס אמר שהאתיופים חיים בקצה העולם, ושהסופר הרומי אובידיוס איתר את אתיופיה ליד הודו, קרוב למקום שבו השמש זורחת בכל יום. בשל כך, טען, פניהם של האתיופים שרופים.
"ולא די בכך שהפכו אותנו, ראשוני האדם, למפלצות שחיות בקצה העולם והשמש שרפה את פניהן," אמרה אמא בכעס, "הם גזלו מאיתנו גם את הסיפור הזה, את סיפורה של אנדרומדה. גיליתי שבמהלך הדורות הפסיקו אנשי המערב לראות באנדרומדה אישה שחורה, וברוב הציורים היא לבנת עור." אבא אמר: "היום דברים כאלה לא יכולים לקרות", ואזנאו אמר בגאווה את מה שלימדו אותו: "וזה בזכותנו, האתיופים." אבל אני חשבתי שאמא לא שמעה אותם. היא החלה להאמין שהמקום אליו אנחנו נוסעים מסמל את הגזלה הזו של עורם השחור, של אנדרומדה, קפאוס וקסיופיאה, וההרפתקה עליה דיברה כשיצאנו לדרך הפכה למלחמה.
בנעוריה, אמא הייתה מהלוחמות לאיחוד אפריקה. היא נאמה בהפגנות מקוונות בהן השתתפו מיליונים, והייתה בין המארגנות של שביתת הרעב הגדולה שהביאה לניצחון במאבק על איחוד אפריקה. בבגרותה הייתה מהמפיצות הגדולות של התרבות האפריקנית בעולם ומהנאבקות למען השמעת קולם של דוברי המחשבה והמדע האפריקנים. עכשיו, בנסיעה הארוכה הזו, הפך הסיפור של קפאוס השחור לפרק נוסף במאבקה.
היא בילתה ערבים שלמים בקריאת הארכיונים שבספינה על ההיסטוריה האפריקנית, על הפאר והיופי, ועל העבדות והשעבוד. אחר כך טענה בלהט שההיסטוריה השחורה צריכה להיות כתובה בשמיים, כמו זו הלבנה, ושיש לשנות את שמה של הקבוצה מקפאוס ל'קפאוס השחור'. כולנו הסכמנו. אזנאו הציע שנבקש מהספינה ליצור הדמיה שבה נשנה את שמה של הקבוצה בטקס רב רושם, אבל אמא תקעה בכולנו עיניים רושפות ושבה אל הארכיונים.
כשהגענו אל כוכבי אלדרמין וגילינו את אורח חייהם של תושבי המקומות היפים הללו, המלחמה הזו אף הקצינה. מיישבי המערכת היו בני יוון שברחו ממנה לאחר שנכבשה בידי האימפריה העות'מאנית החדשה. הם בנו ספינות גדולות ונסעו כולם אל מערכת הכוכבים הזו, שנראתה במידה רבה כמו ארצם. קראנו על כך כשהתכוננו לטיול, אבל רק כשנחתנו בנמל תסלוניקי החדשה שבפגסוס הבנו. בנמל החלל, גברים לובשי הימטיון, הגלימה היוונית העתיקה, רשמו את פרטינו וחקרו אותנו על מטרת בואנו. העיר היפה קיבלה את פנינו בשלל מבני שיש: מקדשים, סטואות, תיאטראות, אגורות וגימנסיונים. באלדרמין שבו היוונים אל יוון העתיקה. נשים לא נראו כלל בציבור, הן לא הורשו לצאת מבתיהן, ונאסר עליהן לצאת מהתחום שהוקצה להן בבית. אימי אולצה להתכסות בהימטיון מכף רגל ועד ראש. היא התקוממה, אבל קיבלה על עצמה את הגזרה כדי שנוכל להישאר באלדרמין ולטייל בכוכביה.
כשיצאנו מן העיר ברחפת ששכרנו, היא יכלה להסיר את ההימטיון. אז הכריזה שאלדרמין גזל לא רק את עורם השחור של אנדרומדה, קפאוס וקסיופיאה, אלא גם את חירותה של אנדרומדה, של האישה, שאותה הקריב לטובת הכלל.
אבא ניסה להרגיעה. הוא אהב אותה מאוד, בכל ליבו, והם הרבו לספר לנו על החיזור הארוך והעיקש שלו אחריה. הוא היה מבוהל מהתפנית שקיבל הסיפור על קפאוס כבר בדרך, ועכשיו כששמע את הכרזתה אמר לה: "אהובתי, אלדרמין לא הדירה לא את עורה השחור של אנדרומדה ולא את מגדרה. אלדרמין היא קבוצת כוכבים יפים שאנשיה עושים, כמו כולנו, את הטוב בעיניהם, שבעיני האחרים הוא רע." אני אמרתי: "זה נכון, גם אנחנו לוקים בזה. כשטסנו בספינת הלימודים ליוהנסבורג, אמר לנו איש זולו כועס מאוד שאנחנו האתיופים אולי נאבקנו לאיחוד אפריקה ולהרמת קרנם של האפריקנים, אבל יצאנו נשכרים כעם מהאיחוד הזה, בו אנחנו בעצם שולטים." אבא הוסיף במהירות: "כפי שאני ואת נאבקנו לשוויון של האפריקנים ויצאנו שנינו נשכרים, וזכינו לכבוד ויקר." היא ענתה לו: "אבל זו הסיבה שאני נאבקת כאן. זו, כך אני מבינה עכשיו, הסיבה שיצאתי לכאן." אפילו השקיעה היפה שהחלה באותו רגע לא הרגיעה את הפחד שבעיניו ואת הנחישות שבעיניה.
לאחר אותה הכרזה, המשכנו לכאורה לטייל. ביקרנו במדוזה ובדנאה היפים, רחצנו במפרצים עטופי יערות, הרחק מהגברים של אלדרמין האוסרים על נשותיהם לצאת מבתיהן. טיילנו בשבילים תלולים בהרים נישאים וצפינו, מרחוק, בערים לבנות שאליהן לא יכולנו לבוא. זעמה של אמא הלך וגבר. אזנאו ואני שבנו והתרחקנו, כי הוא תמך באמא ואני באבא. הזעם הזה הגיע לשיאו, כאשר כפרי אחד שרעה את עדר העיזים שלו פגש אותנו באחד משבילי ההרים בהם הלכנו, נבהל וצעק: "הטורקים השחורים באים, הטורקים השחורים באים!" וברח.
כאשר המראנו מדנאה ופנינו אל הכוכב האחרון במערכת, פרסאוס, שמענו שהמגפה הכתה בו. התרופה, שאמא הייתה מהמפתחות שלה, עדיין לא הגיעה אל כל מושבות האדם ועדיין לא הגיעה לפרסאוס. בכל מקום שבו היכתה זכתה המגפה לשם אחר. בפרסאוס, למרבה האירוניה, כינו אותה קטוס – כשם המפלצת מהסיפור שהשתלט על אמא.
בערב, כשאכלנו ארוחת ערב, אבא ביקש שנחזור. הוא אמר: "נכון, אנחנו מחוסנים, אבל החיסון אינו מגן מפני כלל הגלגולים של המגפה. בואו נחזור הביתה." המלצרים הרובוטיים החייכנים של הספינה הגישו את הארוחה, ושאלו אותנו בעליזות אם אנחנו נהנים מהאוכל והאם אנחנו מעוניינים בתוספת.
סביב השולחן השתררה שתיקה עמוקה. כולנו הבטנו באמא בציפייה. היא נשמה עמוקות ואמרה: "אני יודעת שכולכם חושבים שקצת השתגעתי מאז שנסענו לכאן, ואולי זה באמת קרה. הכול התערבב לי: סיפור קפאוס ואנדרומדה, אפריקה ואתיופיה, נשים וגברים, רגש האשמה שלי על כך שהמרד שלנו הפך אותנו לבעלי זכויות יתר, והמסע לכאן, לאלדרמין." כולנו נשמנו לרווחה, אבל אז היא הוסיפה: "אבל זה שאני יודעת שהכול התערבב אצלי לא ימנע ממני לעשות את מה שצריך."
"מה את צריכה לעשות?" שאל אבא וקולו רעד.
"אני," אמרה אמא, "האישה האפריקנית, צריכה להושיע את הכוכב פרסאוס מן המגפה. כמו פרסאוס שהושיע את אתיופיה ואת אנדרומדה מן המפלצת קטוס, אני אושיע את הכוכב פרסאוס ממגפת הקטוס. כך אלמד את הבורים האלה מה יכולה לעשות אישה, שהיא גם שחורת עור."
"איך תושיעי אותו מן המגפה?" שאלתי בחשש.
"הבאתי לכאן את התרופה, זאת אומרת, את הרחפת שמפזרת את הנוגדנים למגפה, כי חשבתי שיהיה מעניין לבחון אותה כאן…"
אבא זעק: "אבל את תצטרכי לרדת אל הכוכב עצמו, כי את הרחפת ניתן להפעיל רק מן הקרקע, ותסתכני בכך שתידבקי בעצמך במגפה, כי אין בחיסון שקיבלנו ערובה לאי-הידבקות בגלגול הייחודי של הנגיף בפרסאוס."
"נכון," השיבה אימא בשקט, "אבל זהו מעשה שאני רוצה וצריכה לעשות, כאישה, כאפריקנית וכלוחמת במגפות."
אבא לחש: " את באמת הוכית במגפה – במגפת הגאווה… זוהי אותה גאווה שהביאה את האסון על אתיופיה הקדומה, כי הגאווה היא זו שגרמה לקסיופיאה לומר שהיא יפה יותר מבנותיו של פוסידון."
"יכול להיות," היא אמרה, "אבל זו מגפה שאיני יכולה לברוח ממנה." והשקט הנורא שב לשרור סביב לשולחן.
עוד מעט, כשננחת בנמל החלל של פרסאוס, אמא תצא מן הספינה לבדה כדי להילחם במגפה עם רחפת הנוגדנים, והיא לא תחזור.
וכמו אנדרומדה, אנחנו ניוותר לבדנו.
איורים בעזרת AI Gemini
