עמנואל לוטם                                                29.10.2021

רק למקרה (הבלתי סביר בעליל) ששמו של עמנואל לוטם אינו מוכר למי מחובבי/ות המד"ב בישראל, נציין שעמנואל הוא עורך ומתרגם, וכנראה המתרגם הפורה והמוערך ביותר בתחום המד"ב/פנטסיה (הדוגמאות המפורסמות: "חולית", "שר הטבעות"…) וגם בתחום ספרי עיון ומדע פופולרי.  עמנואל נמנה עם מייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, וכיהן כיו"ר הראשון שלה בשנים 1996–2002. בחלק מתקופת חיי "פנטסיה 2000" (בגלגול המודפס) הוא היה חבר מערכת כתב העת.


"שֵם." מסרתי. המכונה המהמה.

"עולם בית." מסרתי. המכונה המהמה.

"מספר זיהוי." מסרתי. המכונה המטופשת המהמה קצת יותר מהרגיל. בהתחשב בתבונה האינפיניטסימלית שלה, זה לא הפתיע אותי. היו במספר שלי רק שמונה־עשרה ספרות.

"נמל מוצא." מסרתי.

"נמל יעד." זה היה קצת קשה, בהתחשב בכך שלא היה לי ממש יעד. זרקתי שם סביר. המכונה המהמה.

"מטרת נסיעה." אם אומָר את האמת, המכונה תתפוצץ. לא שהיה צר לי עליה, אבל זה היה מעכב אותי יותר מדי. "תיירות," מסרתי. המכונה המהמה.

"שנת לידה, נא להקפיד על הספירה התקנית." מסרתי. המכונה המהמה. והמהמה עוד. ועוד. ונתקעה. פנס אדום גדול שהיה קבוע מעל הראש האווילי שלה התחיל להבהב. הנוסעים מאחורי החליפו מבטים – מנומסים, אבל קצרי־רוח. זאטוט אחד מאחורי שאל, "אמאבא, למה אנחנו לא זזים?" התעלמתי וחיכיתי בסבלנות, עד שהופיע דייל קרקע.

"מה הבעיה?" בלי לחכות לתשובה, הוא משך והוציא צג מגב המכונה והתבונן בו היטב. עיניו נפערו במקצת, בנימוס, והוא אמר לי באדיבות: "אודה לך, אדוני, אם תואיל לבוא איתי." הייתה לי ברירה? הלכתי אחריו לחדר ריאיונות קטן.

הוא הביט בצג. "האם זה שמך?"

"נכון מאוד." זה לא היה השם שקיבלתי בהולדתי, אבל היו ברשותי מספיק שבבי זיהוי לאמת אותו. בשלב מסוים, בנסיבות שלא זה המקום לפרטן, אימצתי לעצמי את שמו של האדם האורגני היחיד שהערצתי ממש.

"אדוני, שנת הלידה שמסרת היא 1948."

"נכון מאוד."

"האם זה לפי הספירה התקנית?"

"נכון מאוד."

"ידוע לך, כמובן, שלפי הספירה התקנית, השנה הנוכחית היא 12703."

"נכון מאוד."

"אז אתה בן עשרת אלפים שנה?" אלה היו המאות הענוגות. לא היה לאנושות המחודשת ולנספחיה ערך חשוב יותר מאדיבות ונימוס, אבל ראיתי כמה קשה היה לו.

"למען הדיוק, עשרת אלפים שבע־מאות חמישים וחמש שנה, ארבעה חודשים, שבע־עשרה יממות, חמש שעות. אתה רוצה גם דקות?"

הוא נתקע, בדיוק כמו המכונה האידיוטית לפניו. הוא נעץ בי מבט ארוך וקשה. השבתי לו מבט כנגד מבט. הבנתי שאני עתיד להתעכב כאן לזמן ממושך, אבל מה היה אכפת לי? היה לי שפע של זמן, עדיין יש לי.

"אם תסלח לי, אדוני, אני צריך להתייעץ עם מישהו מעלי."

"בהחלט," אמרתי. לך ותביא מישהו, הכי גבוה שאתה יכול. ככל שנמהר לגמור עם זה, כן ייטב.

לא עברה שעה ארוכה לפני שהוא חזר עם אישה. "הרשה לי להציג את הגברת הוֹט; היא מעוניינת לשאול אותך כמה שאלות," אמר הדייל ונס על נפשו, כאילו רודפים אחריו כל שדי גיהינום, כפי שהיינו אומרים פעם. אתה מכיר את הביטוי הזה, ארתור?

הבטתי בנכנסת. גבוהת קומה, רזה, כמעט כחושה, פנים חמורות סבר, עיניים נוקבות. לבושה בבגד שאולי היה מדים כלשהם. היא התיישבה בלי לבקש את רשותי, וזה היה קצת מוזר בדורות ההם, בזמנים ההם.

"נאמר לי שאתה עומד על כך, אדוני, שנולדת בשנת 1948 לפי הספירה התקנית." זו לא הייתה שאלה, אבל עניתי בכל זאת: "נכון מאוד."

"האם תוכל להסביר, בטובך, כיצד זה שאתה חי יותר מעשרת אלפים שנה?"

"כמובן," אמרתי. "אני עברתי שדרוגים רצופים."

"שדרוגים." שוב, לא שאלה. התבוננתי בה היטב בחיפוש אחר רמזים. פנים נטולות מבע. מוזר. נעשיתי טוב, ממש טוב, בקריאת פניהם של אורגניים, אבל זו לא נתנה לי שום דבר. מילא, אני אגלה בתוך כמה דקות מי היא בדיוק, אם היא רק תדבר עוד קצת.

"מתי בוצע ה– השדרוג הזה, אם תואיל?"

"זה החל בשנת 2039 לפי הספירה התקנית."

"ובמה היא התבטאה, בטובך?"

"אה, כמה מיקרו־שבבים מסוגים שונים. יותר, עם הזמן."

"ומה היה לבני משפחתך לומר על כך? אשתך, אם הייתה לך? ילדיך?"

"אם תואילי, מדוע זה עניינך?"

"ענייני הוא להחליט מי יורשה לעלות על חלליות בנמל הזה ומי לא יורשה."

אגוז קשה לפיצוח, אבל סוף־סוף הצלחתי להוציא מפיה יותר ממשפט קצר אחד, והבנתי מיד מי היא. פסיכיאטרית. רופאת פסיכים שבאה כדי לקבוע אם אני מטורלל.

"אני יכול להבטיח לך, דוקטור, שאני כשיר נפשית לנסוע כאוות נפשי."

רמזים דקים מאוד בפניה הקשים כאבן צור לימדו אותי שהיא קצת מופתעת על שתפסתי מי היא. ואולי ראיתי גם שמץ של הערכה?

"האם אתה מוכן להסביר לי, בטובך, את העניין הזה של שדרוג?" שאלה האישה.

"האם שמעת פעם על הסינגולריות?"

ניצוץ של הבנה התחיל לנגוה בעיניה. היא חיטטה בזיכרון האורגני הפרימיטיבי שלה בחיפוש אחר המילה הזאת, והצליחה למצוא אותה. "אתה סינ–גו–לר–יא–ני, נכון?" המילה הלא־מוכרת התקשתה לצאת מבין שפתיה הקפוצות.

"נכון מאוד."

ציפיתי לראות בחילה בפניה, או רתיעה, או פחד, או תיעוב. או שנאה. במקום כל אלה ראיתי שמץ של שביעות רצון: היא נתקלה בבעיה, ופתרה אותה. זה מצא חן בעיני. חשבתי שאני מבחין גם בשמץ של רחמים, אבל לא היה אכפת לי. מה לי ולרחמיה של אורגנית קצרת־ימים?

"לא נשארו רבים כמוך בימים אלה." שוב, קביעה ולא שאלה. היא אמרה זאת בנעימת שיחה אגבית לגמרי, אבל אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. נדרשו לה רק כמה דקות כדי להגיע בדיוק לנקודה הרגישה ביותר שלי. התכנות האנושי המועט שנשאר במעגלים שלי התעורר לחיים, מה שלא קרה כבר 7,839 שנה ומשהו.

"זאת בדיוק הבעיה," אמרתי.

"מה זאת אומרת?"

לאט, בעדינות, ובזהירות רבה, היא חילצה מפי את סיפור חיי. איך פעם חשבתי, פעם חשבו כל הדומים לי, שאנחנו העתיד. "ההיסטוריה האנושית הגיעה לסינגולריות לקראת אמצע המאה העשרים ואחת," אמרתי. "כל מי שיכול להרשות לעצמו עלה על הגל. כלומר, לא רבים, אבל אני יכולתי להרשות לעצמי. הייתי ממציא ויזם, הייתי עשיר – עדיין אני עשיר – והיה בחיי רק רצון גדול אחד: להגיע לסינגולריות בריא ושלם בגוף ובנפש. זה לא היה פשוט; כבר התקרבתי במהירות לגיל מאה שנה, שנחשב מופלג באותם ימים. אבל הכנסתי את עצמי למשטר בריאותי מחמיר מאין כמוהו, והגעתי. הייתי אחד הראשונים שקיבלו השתלת זיכרון."

בשלב זה היא קטעה את שטף הדיבור שלי. "סלח לי, אדוני. אכפת לך אם אני אזמין לכאן אחדים מהמתמחים שלי? המקרה שלך יוצא דופן מאין כמוהו; אני מסופקת אם יזדמן להם אי־פעם עוד אחד. האם אני רשאית לבקש מהם להצטרף אלינו? אני מבטיחה לך שהם רק ישבו בשקט."

אז אני מקרה בשבילה, זה מה שאני? אבל לא היה אכפת לי. שיבואו ויצפו בחיה החדשה הזאת בגן החיות. אמרתי, "בהחלט, את יכולה."

היא נגעה בנקודה בשרוול שלה, קירבה אותו לשפתיה ומלמלה כמה מילים שחשבה שאני לא אוכל לשמוע. היא עדיין לא תפסה עם מי בדיוק יש לה עניין. יכולתי לשמוע את כל מה שהיא אמרה, וזה לא היה מחמיא במיוחד.

כעבור כמה רגעים הצטרפו אליה שלושה. שני גברים ואישה, כולם צעירים למדי. הם הכירו בנוכחותי בניד־ראש והתיישבו לאורך אחד הקירות. היא לא טרחה להציג אותם.

רופאת הפסיכים הסבירה להם בקיצור מי אני טוען שאני. הם לא שמעו מימיהם על הסינגולריות, אז היא ביקשה ממנה להסביר גם את זה, עד שהגעתי שוב לנקודה שבה היא קטעה את דברי קודם.

"ההמשך היה סחרחרת של שדרוגים," המשכתי, "מרגע שהם נעשו זמינים. תקשורת, כמובן. מעבדים מקביליים קוונטיים, אי־אפשר בלעדיהם. מיליארדי ננובוטים משתכפלים במחזור הדם שלי, שהחזירו אותי לגיל גופני שווה לשלושים וחמש שנה."

המתמחָה פלטה בלי מחשבה, "אתה באמת יכולת לבחור באיזה גיל אתה רוצה להיות?"

"אכן כן," אמרתי. "זה היה אחד היתרונות המרובים של הסינגולריות. לפחות, זה מה שחשבתי בשעתו. לא רציתי גוף מבוגר יותר, ואולי זו הייתה טעות, מי יודע?

"אבל בעיקר, התקנתי עוד ועוד שבבי זיכרון, להכיל את כל האנציקלופדיות וספרי היען ושאר היצירות שרציתי להטמיע. הרומנים הגדולים ביותר. גלריות אמנות שלמות. חידוד החושים – הראייה והשמיעה, הטעם והריח – מעבר למגבלות הביולוגיה. מה עוד? מה יש עוד? לקחתי מכל הבא ליד.

"חשבנו שאנחנו העתיד," הסברתי, ופתאום נפרץ סכר. מילים יצאו בשטף בלתי־מבוקר ממעגלי הקול שלי. "היינו המעטים, הנבחרים, המבשרים. אנחנו נוליך את האנושות לעתיד חדש שאיש לא שיער בדמיונו, אפילו לא אני. היינו מעטים, אבל רבים יצטרפו אלינו, מפני שאנחנו נשפר את השיטות והתהליכים, אנחנו נביא להוזלת המחירים, אנחנו נאפשר לכל הרוצים בכך להצטרף לשורותינו."

"אבל זה לא קרה," העירה רופאת הפסיכים, והחזירה אותי למציאות הנוכחית הקודרת.

"לא ולא," עניתי לה במרירות. "לתדהמתנו, לא רבים רצו. זמן קצר אחרי שעברנו את הסף, רק מאתיים או שלוש־מאות שנה, החלה הריאקציה. מספר המצטרפים הלך ופחת מעשור לעשור; מספר המסרבים לבוא איתנו במגע כלשהו עלה מעריכית. לא ארכו הימים בטרם התחילו לדחוק אותנו בהדרגה אל מחוץ לחברה האנושית, בכל מערכת השמש. פחדו מאיתנו. שנאו אותנו. נשארנו מעטים. שאר המין האנושי פנה לדרכים אחרות. הנדסה גנטית, בהחלט. ננוטכנולוגיה ורובוטיקה? בפירוש לא.

"הונהגה מדיניות של ריסון אוכלוסין, לפי רישיונות ילודה שניתנו ביד קפוצה, והיא עומדת בתוקף גם כיום. גם בירח ובמאדים, בירחי צדק ובאסטרואידים. כדור הארץ מנה רק כשלושה מיליארדי תושבים כבר ב־2500. פחות ממיליארד בכל שאר המקומות ביחד. אנחנו היינו מיעוט שבמיעוט, ואין צורך לומר שאיש מאיתנו לא זכה לקבל רשיון הולדה, גם אם עמדנו בכל הקריטריונים."

המתמחים החליפו ביניהם מבטים שיכולתי לקרוא בלי שום מאמץ בכלל. האם היצור הזה באמת מצפה שהוא יורשה להוליד?

התעלמתי מהם והמשכתי לדבר אל דוקטור הוט. "דור הלך ודור בא, ואנחנו נשארנו. מפעם לפעם ביקשו את עזרתנו. אנחנו פיתחנו את השיטות וסיפקנו את האמצעים שטיהרו את הסביבה המזוהמת של עולם הבית. אנחנו פרצנו את הדרך לכוכבים. אנחנו ניטרלנו את הניאו־דבר והניאו־דיזנטריה וכל השאר. אין צורך לומר שזה העסיק רק חלק קטן מעוצמת מוחותינו, בחלק קטן של הזמן. ובכל זאת, מישהו אמר תודה? מישהו אמר, איזה מזל יש לנו שאתם איתנו? מה פתאום. היינו מוקצים. השתמשו בנו, ניצלו אותנו – כשהצטרכו אותנו. במשך שאר הזמן, לא הכירו בקיומנו אלא על דרך השלילה."

פניתי להתבונן בפניהם של המתמחים. הם השתדלו כמיטב יכולתם לשמור על ארשת נייטרלית, אבל יכולתי בקלות לקרוא את התערובת של סקרנות ושאט־נפש שהם חשו. רופאת הפסיכים, לעומת זאת, נראתה מרוצה על שדרבנה אותי אל ההתפרצות הזאת של רחמנות־עצמית צדקנית. "המשך בבקשה," אמרה. "אני עדיין רוצה לדעת מה הביא אותך לכאן."

"מכת החיים הארוכים," עניתי לה. "בהדרגה, כמעט בלי שהרגשנו, בא הנגע הגדול: השעמום.

"נסי להבין אותי," כמעט התחננתי. "ראיתי כל מה שאפשר לראות, יותר מפעם אחת. יותר מהרבה פעמים. בסך הכול, מספר הווריאציות והקומבינציות של חיי אדם, אפילו אדם משודרג כמוני –" הפעם הייתה התגובה גלויה לכל עין, אפילו בפניה האטומות בקפידה של רופאת הפסיכים.

"כן־כן," עניתי על השאלה שלא נשאלה. "אני בהחלט חושב על עצמי כאדם. בכל אופן, המספר הזה מוגבל יותר מכפי שאת אולי חושבת. ראיתי מלחמות, ראיתי מגפות. ראיתי פריצות דרך מהירות כבזק, ראיתי תקופות ממושכות של קפיאה על השמרים. ראיתי צמיחות כלכליות מדהימות, ראיתי שפלים כלכליים מחרידים. הטמעתי את כל הספרים ויצירות האמנות שהגיעו לידי. התנסיתי, בזמן שעוד היה מותר לי לבוא במגע עם אורגניים, בכל צורה של זוגיות ומעלה. הייתי פרופסור, הייתי מכונאי, הייתי גנרל, הייתי שחקן, הייתי דיפלומט. הייתי עשיר גדול. עשיתי הכול, התנסיתי בכול. השתעממתי."

"אבל היו בעולם עוד כמה סינגולריאנים," אמרה המתמחה. "לא יכולת למצוא –"

"יותר מכול דבר אחר," שיסעתי את שאלתה, "שעממו אותי 'חברי' הסינגולריאנים. בהתחלה, כמו כל מיעוט נרדף, חיפשנו זה את זה, ניסינו להיות ביחד. לא תאמיני כמה זה מייגע, להימצא במחיצת אנשים שכולם כמוך בדיוק. פשוט, לא היה לנו מה לומר זה לזה. אחרי ארבע־מאות שנה בחברתה של בת־זוג אחת, איך היא יכולה לחדש לך משהו, או אתה לה, אם יש לשניכם עשרת אלפים נקודות IQ או משהו כזה? אני לא יכול לומר לך שכבר שכחתי כמה פעמים הייתי נשוי – קשר זוגי, קשר משולש, נישואי שרשרת, נישואים קבוצתיים – או למי. לא יכול, כי אני לא מסוגל לשכוח שום דבר. טרגדיה בפני עצמה. זה היה אינסופי, ומשעמם, אבל לא עד מוות. הלוואי שכן.

"לא הייתי היחיד שהרגיש ככה. זה קרה לכולנו, במועד זה או אחר. אחדים מאיתנו יצאו להרפתקאות קטלניות, בתקווה להיקטל. מירוצי מפרשיות שמש אל ענני אורט; סיורים בכוכבי לכת שטרם נסקרו, או מוטב, נסקרו ונפסלו להתיישבות; צלילה למעמקיהם של עולמות ענקים גזיים בצוללות שבנינו בעצמנו. אחדים, בני־מזל ארורים – סליחה על הביטוי – מצאו את מותם. אחרים קיבלו מעט ריגוש בחייהם, אחרי אלפי שנים."

"אבל אני מבינה שאתה לא יכולת," אמרה רופאת הפסיכים.

"לא, אני לא יכולתי. זה היה האסון הפרטי שלי: מעגלי השימור העצמי. מה שמצחיק, בכלל לא התכוונתי להשתיל את השבב המסוים הזה. הוא בא בתור בונוס עם חבילה שקניתי. חבילה מתמטית מתקדמת במיליון אשראיונים (סכום מבוטל, בשבילי), וכל הרוכש יזכה גם – חינם אין כסף!!! – בשבב שימור עצמי.

"זה היה בתקופה שהשתלתי בעצמי כל מה שרק הצלחתי למצוא, ולכן השתלתי גם אותו, בלי לחשוב פעמיים. אם לא יועיל, לא יזיק, חשבתי. איזו טעות נוראה. איזו טעות טרגית. איזו טעות לא־קטלנית. לאחר זמן התברר לי שרוב שותפי לגורל, סינגולריאנים כמוני, הבינו מיד את הסכנה הגלומה בו; אבל אני הייתי חסיד שוטה – ועוד איזה שוטה!

"בבוא העת התברר לי שאני לא יכול לאבד את עצמי לדעת."

הפעם הייתה הסלידה גלויה לחלוטין בפניהם; יותר מסלידה: זוועה. התאבדות! רעיון בלתי־נסבל במאות הענוגות, או בעצם ברוב התקופות, אם כי לא בכולן. אבל מה מוזר, לא בפני כולם. אחד המתמחים הגברים, הגבוה מבין השניים, נרארה יותר מסוקרן מאשר מבועת. משונה. לא חשוב. המשכתי הלאה בעוז:

"פעם החלטתי לעשות את זה בדרך עתיקה ומכובדת: מילאתי אמבט במים חמים, התיישבתי בתוכו, לקחתי תער גילוח עתיק – לא תאמינו כמה קשה היה למצוא דבר כזה – והנפתי אותו כדי לחתוך את ורידי הזרועות." מעט מן הזוועה בפניהם התחלפה בסקרנות מרותקת, מורבידית. הרחמנות־העצמית הניעה אותי להמשיך:

"אבל היד סירבה לפעול. פשוט נעשתה משותקת. לא יכולתי להזיז אותה לפני שהוצאתי ממנה את התער ביד השנייה והנחתי אותו בצד, שאז היא חזרה לפעול כאילו לא קרה כלום. אחזתי בו שוב, והיא נשתתקה. אחרי כמה ניסיונות, הבנתי שנשאר לי רק לקום ולהתנגב.

"ניסיתי להיכנס למפרשית שמש; רגלי סירבו לזוז. ניסיתי להיכנס לצוללת מעמקים; ראשי נחבט במשקוף והעיף את גופי אחורה. פשוט לא יכולתי להיכנס פנימה. קניתי חללית קטנה ויצאתי לעולמות נידחים, לחפש סכנות לא־נודעות. מצאתי אותן, וניצלתי מכולן בזו אחר זו. בנס, הייתם אומרים, אבל זה לא היה נס בשבילי, זה היה אסון מתמשך."

למרות תנועת היד המתריעה של הרופאה, המתמחה קראה בקול: "למה לא –"

קטעתי אותה לפני שה– מדריכה? – שלה הספיקה לנזוף בה מילולית. אבל היא נעצה בה מבטים כמו חצים מורעלים, ואולי זה הספיק.

"למה, את שואלת את עצמך – אני יודע מה את חושבת; אני לא טלפת, אבל אחרי כל השנים האלה, אין ארשת פנים שלא ראיתי – למה לא הנחתי לגוף האורגני שלי פשוט להתבלות? למה לא הבאתי עליו מוות 'טבעי'? למה החלפתי אותו בגוף המתכת שאת רואה לפניך? שאלות טובות, למי שאין לה מושג מה ננובוטים יכולים לעשות. למי שלא מבינה איך פועלים מעגלי שימור עצמי. את מבינה?"

המתמחה נדה בראשה לשלילה.

"השבבים הארורים – שוב, אנא סלחו לי – אילצו אותי להחליף כל חלק אורגני שהתבלה במתכת או בפלסטיק, וכשגם אלה התבלו, בחדשים."

"אז ככה זכית לחיות עשרת אלפים שנה," אמרה רופאת הפסיכים לאטה. "אבל שוב, עדיין לא שמענו מה הביא אותך לכאן ומה הן כוונותיך."

"השעמום הביא אותי לכאן," השבתי לה. "הוא לא הפסיק לאכול בי בכל פה. אבל לבסוף מצאתי את התשובה, אחרי שהתעמקתי ברצינות, לראשונה, באופן הפעולה של מעגל השימור העצמי. הוא לא עוטף אותך בשכבה עבה של פוליאורתן להגן עליך מכל פגע; הוא משקלל סיכויים. והסיכוי לתאונת חללית, בימים אלה, נמצא ממש מתחת לסף שלו. תאונה במעמקי החלל, הערכתי, היא דבר ששום מעגל לא יציל אותך ממנו. נעשיתי נוסע מתמיד."

הם הבינו אותי היטב, ושוב, כולם מלבד אחד נראו מזועזעים. המתמחה הגבוה, לעומת זאת, נראה כאילו נדלקה נורה בתוך ראשו. אני מקווה שגם הביטוי הזה מוכר לך, ארתור. בכל אופן, זה התמיה אותי, אבל ידעתי שמוטב לי לא לשאול מה צץ במחשבתו.

"אז הנה אני יוצא שוב לדרך," אמרתי לרופאת הפסיכים בזעף עקשני. "מי יודע? אולי הפעם ישחק לי המזל. הרי זה קורה, נכון? קורה שחלליות נעלמות לבלי שוב, נכון? נבלעות במרחבי האינסוף? אני יודע שהסיכויים קלושים, אבל אני ממשיך לנסות. אולי הפעם…?"

השתקתי את מעגלי הקול שלי בבת־אחת. חשתי מבוכה נוראה על פרץ הרחמנות־העצמית שלי. אני לא אומר שזה לא קרה לי מעולם, אבל אני אומר לך, ארתור, שחלפו 8,325 שנים מאז הפעם האחרונה שדיברתי ככה עם מישהו. בקושי יכולתי להישיר את מבטי אל עיניה של רופאת הפסיכים.

"אני חושבת ששמענו מספיק," אמרה האישה בחטף. "אני מקווה שברור לך שלא נוכל להרשות לך לעלות על חללית כלשהי בנמל הזה. אם תואיל בטובך לחכות כאן עוד קצת, יבוא מישהו לטפל בך."

לטפל בי? אנחנו עוד נראה.

"אם לא אכפת לך, דוקטור הואן יישאר כאן איתך עד שהם יבואו." היא קמה ויצאה מהחדר, גוררת את שני המתמחים אחרים מאחוריה.

ישמור עלי, זה מה שאת מתכוונת. טוב, כל ארבעתכם לא הייתם מסוגלים לעצור אותי, אז אחד בלבד…

העברתי את מבטי עליו, והופתעתי לראותו מחייך כקושר קשר. "אדוני," אמר, "נדמה לי שאני מכיר מישהו שיוכל לעזור לך. אתה מוכן להמתין רגע, בטובך?"

בלי לחכות לתשובה, הוא קם ויצא מהחדר. נשארתי יושב, המום במקצת. סוף־סוף קרה משהו שלא צפיתי אותו מראש. איזו הפתעה!

הוא חזר כעבור רגע. "אני מבקש להציג לפניך ידיד טוב שלי. יש לו חללית מסוג חדש לגמרי, שלדעתי תוכל להגשים את משאלתך במוקדם מכפי שאתה מתאר לעצמך. אל תדאג בגלל דוקטור הוט. היא רק תשמח להיפטר ממך. בכל מקרה, אתה לא תשתעמם בחברתו, אני חושב."

חברו לא חיכה להזמנה, אלא פתח בשטף דיבור קולח משני פיותיו. הוא דיבר על החללית, דיבר על תוכניותיו, דיבר על עצמו, דיבר ודיבר ודיבר. ואני הרגשתי איך מתחילה לפעם בי תחושה שלא ידעתי זה עידן ועידנים: תקווה. אכן, אם יש לי סיכוי, המטורף הדו־ראשי הזה יוכל לממש אותו.

הודיתי למתמחה, קמתי ויצאתי אחרי הטיפוס הזה אל המעגן. הוא נעצר בפתח והושיט לי יד. "שמי הוא זייפוד ביבלברוקס, אבל אתה יכול לקרוא לי כבוד הנשיא. ברוך הבא לליבת הזהב."

"שמח להצטרף, כבוד הנשיא. אתה יכול לקרוא לי מרווין."

קרדיט איורים: איור 1, איור 2, איור 3.

תגובות

4 Comments

  • עידו
    On אוקטובר 31, 2021 4:11 pm 0Likes

    'ספרי יען' , לא אמור להיות כתוב 'ספרי עיון'?

    • עמנואל
      On נובמבר 1, 2021 5:48 am 0Likes

      יש הבדל. ספר עיון הוא כל ספר שאינו רומן. באנגלית NONFICTION. ספר יען הוא ספר שמכיל מידע פרטני בנושא זה או אחר, באנגלית REFERENCE BOOK, ולזה התכוונתי כאן.

  • ג'רזימאן
    On נובמבר 2, 2021 7:59 pm 0Likes

    האם סוף הסיפור מתייחס לספרי דאגלס אדמס?
    הסיפור טוב, מזכיר מאד בסגנונו את אסימוב.

    • aharonh
      On נובמבר 3, 2021 10:35 am 0Likes

      המממ… אולי זה סתם צירוף מקרים, השמות הייחודיים הללו… 🙂

השאר תגובה

דילוג לתוכן