יורם אורעד 19.6.23
משהו מוזר מאוד קורה לאמיר, גיבור הסיפור החמישי של יורם אורעד באתר זה. מוזר עד מאוד…
מאמריו של יורם על מדע, טכנולוגיה ועתידנות פורסמו אצלנו ב"מד"בלוג", כמו גם בבלוג המעולה שלו "קסם הטכנולוגיה" ובכתבי עת שונים.
א – אמיר
עכשיו זה קרה לי שוב, בפעם המי יודע כמה.
יותר מדי פעמים מכדי לזכור באמת כמה.
וזה נמשך כבר כמה חודשים.
הפעם היו אלה כתמים זעירים, כתמים כתומים כהים בצורות בלתי מוגדרות, זעירים אבל בולטים. בפעמים קודמות ראיתי סימנים אחרים, בצורות שונות – קווים, משולשים ומה לא. הכתמים העכשוויים הופיעו על פני המדרכה בעת שהלכתי. ניסיתי להתעלם אבל הם המשיכו להופיע בעקשנות על פני המדרכה ואולי אף בתוכה.
והם הלכו וגדלו.
כדי לוודא שלא מדובר בבעיית ראיה, הבטתי הצידה והכתמים נעלמו, אבל כשהחזרתי את מבטי הם נראו שוב, כאילו אומרים לי "לא יעזור לך כלום. אנחנו עקשנים. לא נרפה ממך".
התכופפתי אל אחד מהם כדי להיטיב לראותו אבל ככל שהתקרבתי הוא התרחק…ודהה, התרחק… ודהה…
וכאילו חלחל אל תוך הקרקע.
כשניסיתי לגעת בו הוא נעלם.
לאן?
בפעם הקודמת לא הופיעו כתמים אלא דווקא שורה של פסים לבנים קצרים שהופיעו בזמן שצפיתי בטלוויזיה, בוהקים בלובנם.
כשניסיתי לתפוס אותם הם התרחקו, קמתי מהכורסה וניסיתי להתקרב אליהם והם שוב התרחקו.
"מה אתה עושה?" קראה אליי אורנה מן המטבח.
"ראיתי משהו". מלמלתי. "ראיתי…זה…"
"מה ראית?" השיבה במבט מוטרד.
"לא יודע להגדיר בדיוק, מין קווים כאלה, לבנים, קטנים, מין…" הצבעתי לכיוון.
"את לא רואה?" שאלתי.
אורנה ניסתה להבחין בקווים, ללא הצלחה.
"אולי יש לך בעיה בראיה." הציעה. "לך לרופא ותיבדק."
"את לא רואה?" הצבעתי שוב לעבר שורת הפסים.
"די עם השטויות שלך." הפעם היא כבר כעסה.
"משהו עובר עליך." הוסיפה. התעלמתי ממנה, ממשיך בניסיונותי לתפוס את הפסים.
אבל הם התרחקו ממני, כאילו נרתעו.
"זאת כבר הפעם השנייה שאני רואה אותך עושה את זה בזמן האחרון. לא זוכרת שאי פעם עשית דבר כזה." פרשה את שתי ידיה בתסכול ובדאגה.
חזרתי להתיישב על הכורסה כדי לא לעורר תגובות נוספות.
הפסים הקצרים נותרו באוויר עוד זמן מה ואז נעלמו.
התרווחתי בכורסה וניסיתי להמשיך לצפות בפרק בסדרת הטלוויזיה האהובה עלי ועל אורנה. היא הצטרפה אלי זמן קצר לאחר מכן, מביטה בי בדאגה, הניחה בעדינות את ידה על ירכי, ונצמדה אלי בחום.
"אתה בסדר?"
הנהנתי, למרות שחשתי מוזר, כפי שחשתי במהלך כל החודשים האחרונים.
ב – אורנה
משהו מוזר עובר על אמיר. באמת שאין לי מושג מה זה. לטענתו הוא רואה דמויות באוויר, בקרקע ובעוד מקומות. לפני כמה ימים טען שראה צורות באוויר, ליתר דיוק קווים. ניסיתי, באמת שניסיתי, לראות אותם, אבל לא ראיתי דבר, שום דבר.
האם יש לו בעיה בראיה, האם הוא מדמיין? האם הוא באמת רואה את הדברים האלה אבל אני לא?
…
לא יודעת.
וכן, הוא גם לא רגוע בחודשים האחרונים. משהו עובר עליו, מטריד אותו.
אבל מה?
לדעתי הוא זקוק לבדיקה רפואית כלשהי, לא ברור לי איזו – אולי בדיקת עיניים, אולי בדיקה נוירולוגית. ואולי…אולי הוא בכלל זקוק לפסיכולוג או לפסיכיאטר.
ואולי זאת אני שזקוקה לטיפול נפשי?
מצד שני, אין לו שום בעיות בתפקוד היומיומי וגם תפקודו בזוגיות טוב, אפילו נהדר. היחסים בינינו טובים מאי פעם. הוא מעורב בענייני הבית, עושה קניות, זורק את הזבל ועוד אלף פעולות אחרות, מתייחס אלי בצורה מכבדת, יפה, מתייחס לשלושת הילדים שלנו. יותר ממתייחס, הוא ממש משקיע בהם… המון, נדמה לי שקוראים לזה בן זוג למופת, לא?
אני חושבת שהגדול, אורן, מבחין גם הוא במוזרות של אביו. הוא סיפר לי שיום אחד, במהלך שיחה ביניהם, אמיר הסיט את מבטו לכיוון הקיר. לדבריו, הוא נראה כמנסה לתפוס משהו.
"אבא היה כזה מוזר היום", הוא אמר לי לפני כמה ימים.
שאלתי אותו מה היה מוזר בו, כשאני מביטה בו במבט משתאה כביכול, כאילו תמֵהַ, כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר.
וכמובן שמיד הבנתי.
"לא יודע בדיוק. נו, דיברנו, והוא…פתאום הוא הסתכל על הקיר. אבל לא סתם הסתכל כמה שניות. זה היה הרבה זמן, ממש הרבה זמן."
"אוקיי. תגדיר מה זה הרבה זמן." הבטתי בו במבט חוקר, ספקני משהו.
"אני יודע? הרבה. אולי שתי דקות, אולי שלוש דקות."
"ונופפתי לו מול העיניים. הוא הביט בקיר במין מבט כזה מרחף."
"הוא אמר משהו?"
"כן. הוא שאל אותי אם אני רואה משהו על הקיר."
פקחתי עיניים בהשתאות. הרי זה בדיוק מה שקרה איתו לפני כמה ימים כשטען שראה באוויר קווים.
"גם את ראית משהו מוזר אצלו?" שאל בחשדנות, שם לב לעיני שנפערו לאור דבריו.
"לא, לא, מה פתאום?" עניתי בנונשלנטיות.
השקר לא עבד עליו. הוא הביט בי בחיוך שאמר: "על מי את חושבת שאת עובדת?"
התלבטתי אם לשתפו במה שראיתי אבל די מהר החלטתי שלא. אם יש לאביו בעיה, לא הוא אמור לטפל בה. זה התפקיד שלי.
ג – אורן
אמא חושבת שאני לא מבין שמשהו מוזר קורה עם אבא, אבל אני מבין ועוד איך.
גם היא חושבת שזה משהו מוזר, הדבר הזה שקורה לאבא. רואים שהיא מנסה להסתיר את זה ממני. אני לא אוהב שהיא משקרת לי, למה היא מסתירה? זה מעליב.
הבעיה היא שאין לי מושג מהו הדבר המוזר הזה שקורה לאבא, אבל אפשר להבין שהוא מוזר כי אבא כבר לא כל כך מתנהג כמו אבא של פעם. משהו מטריד אותו. הוא מסתכל לכאן, הוא מסתכל לשם, הוא רואה כל מיני צורות באוויר או במקומות אחרים. פעם אלה קוים, פעם אלה עיגולים, פעם כתמים.
וגם שואל אותי לפעמים אם גם אני רואה אותם, את הדברים שהוא רואה לטענתו.
מה זה? מה קורה לאבא?
לפעמים אני רואה אותו עושה דברים מוזרים עוד יותר. הוא מתקרב אל הדברים שהוא כאילו רואה ומנסה לגעת בהם, להכניס יד, כאילו לתפוס משהו. ברור שכלום לא קורה כי הוא נוגע רק באוויר או בקיר.
באמת שאני מנסה לראות את מה שלטענתו מופיע באוויר, אבל עד עכשיו לא ראיתי כלום ואין לי מושג למה הוא עושה את הנגיעות האלו באוויר או בקיר, או ברצפה.
אני לא מבין.
ממש לא.
ד – אמיר
עכשיו זה קורה לי מידי פעם גם בלילות, כשאני שוכב במיטתי. זה חודר לחלומותיי, לשנתי. גם שם אין לי מנוחה. לפעמים אני מתעורר בלילה מתוך חלום שבו מרחפים באוויר פסים או סדקים, כתמים או מלבנים מעופפים, או משולשים, או צורות בלתי מוגדרות של… השד יודע מה. הצורות ממשיכות אתי גם אל תוך העֵרוּת. אני יושב לי בחושך במיטתי, עירני לגמרי והן ממשיכות לרחף בחלל האוויר, עקשניות ומתמידות… ומטרידות. אני משתדל שלא להעיר את אורנה. אני בוהה בהן ומנער את ראשי כדי להיפטר מהמחזה ההזוי שמתגלה לעיניי אבל הן אינן נעלמות, מתעקשות להישאר.
כשאני מנסה לגעת בהן בידי הן נרתעות, נסוגות אחורה. לפעמים אני קם מהמיטה ומשוטט לי ברחבי הבית אבל גם אז הצורות ממשיכות להופיע. עכשיו הן גדולות יותר משהיו קודם. הן מרחפות באוויר, מלוות אותי, עוקבות אחרי. הן נעלמות רק לאחר רגעים ארוכים.
מידי פעם אורנה שמה לב לכך שאני קם ושואלת מה קורה לי. אני אומר לה שיש לי נדודי שינה. נראה שהיא לא מאמינה לי.
"עוד פעם הצורות?" שאלה אותי פעם, חצי ישנה, משעינה את זרועה על המִזְרָן ומתרוממת מעט. למרות שהייתה מצועפת בשינה ניכר היה שהיא מוטרדת מאד.
"לא." שיקרתי, מחייך חיוך מזויף שקיוויתי שלא הבחינה בו בחושך. "סתם נדודי שינה. תחזרי לישון." היא הסתכלה עלי במבט חשדני וחזרה לתנוחת שכיבה.
באמת שאינני יודע מה לעשות. אולי באמת אני צריך להיבדק אצל מומחה.
ה – אמיר
יצאתי לטיול של בין ערביים, דבר שאני משתדל לעשות מדי יום. אין דבר מרגיע עבורי מלצאת לטיול על הגבול שבין היום ללילה. יש בכך משהו חלומי, הזוי קצת, משהו שלוקח אותי למקומות אחרים ויפים. אווירה של קסם ושל רוגע שורה עלי, מלאה בשקט ובאור. דווקא החושך ההולך ויורד לו לאיטו על פני הארץ והאור ההולך ומתמעט ממלאים אותי בזוהר רך ומיטיב. אני צופה בעצים ומריח את ניחוחם הטוב, אני צופה בכבישים שנוהרות עליהם מכוניות. על המדרכות מהלכים בני אדם בבודדים, בזוגות או בקבוצות גדולות יותר. הכל מואר באור שקט, אור רך שהולך ומתמוסס לאיטו אל החושך הטוב של הלילה ואל תוך ישותי שלי…
אבל את הרוגע הזה הפרו היום שוב הצורות המוזרות.
הפעם הייתה הופעתן עוצמתית מהרגיל, בלתי צפויה, באירוע מטריד מאד, שלא חוויתי כדוגמתו מאז התחילו להופיע.
כי…
הפעם הן גם השמיעו קולות, או לפחות משהו הדומה לקולות.
לי זה נשמע בתחילה כמו זמזום לא מטריד במיוחד, אבל הזמזום המשיך ללא הרף, לא פסק אף לרגע,
ואז התחזק ושינה את אופיו.
ולפתע הפך למוזיקה שאינני יודע להגדירה…
מין מוזיקה נעימה שכזאת.
תחושת הרוגע שלי שהופרה, חזרה אלי.
לפתע לא הייתי מוטרד עוד מן הצורות…
כשחזרתי הביתה כבר שרר חושך על פני הארץ, אותו החושך הנעים שאני מכיר ואוהב.
הצורות נעלמו וגם המוזיקה.
עשיתי את דרכי הביתה בשלווה חריגה, שלווה שלא חוויתי באף אחד מטיולי בין הערביים שעשיתי מאז ומעולם.
לא העזתי לספר על כך לאורנה.
ו – אורנה
עוד כשראיתי אותו מן המרפסת, חוזר מצעידתו היומית, הבחנתי בהבדל. הצעידה הייתה רגועה מן הרגיל, אם כי תמיד צעד באופן רגוע. פניו היו מוארות. לא, זה לא היה אור פנסי הרחוב שהאיר את פניו. אלא מעין אור פנימי.
שמחתי.
הוא נכנס ופניו זורחות באור טוב.
אכלנו ארוחת ערב קלה ביחד עם הילדים.
אורן שלח אליו מבט סקרני מן הצד, חיוך קל הסתמן על פניו. ניכר היה שהוא שבע רצון מאביו.
"אבא, קרה משהו?" שאל.
"לא". ענה אמיר. "היה צריך לקרות משהו?"
"אני מתכוון משהו טוב. זאת, אומרת אני רוצה לשאול אם קרה לך משהו טוב." הושיט אליו את ידו בתנועה שפירשתי כברכה.
"הכול בסדר, מתוק," היטה אליו אמיר את ראשו בחיוך אוהב וליטף את שערו.
"בטח שבסדר", חיזקתי את דבריו. "הרבה יותר מבסדר. בעצם מצוין."
חשבתי לעצמי: "אולי הוא חזר לעצמו"
השתרר שקט טוב. כולם חייכו.
ז- אמיר
עכשיו הצורות עורכות את הופעתן בכל לילה, אבל משום מה אינן מטרידות עוד כבעבר ובאופן בלתי מוסבר גם אינן מפריעות לשנתי. עובדה שאני מתעורר רענן לגמרי, שליו לגמרי וגם זוכה לקבל חיוכים וחיבוקים מאורנה ומהילדים. אני מקבל בברכה את הצורות, לעתים אפילו מצפה להן, אינני יודע למה. הן מגיעות מלוות במוזיקה נעימה, שהתחלתי לשמוע כבר בטיול בין הערביים ההוא. מפעם לפעם המוזיקה משתכללת, הופכת ליותר נעימה. היא ערבה מאד לאוזן, לפחות לאוֹזְנַי. אינני מצליח להגדירה. היא לא דומה לכלום – לא למוזיקה קלאסית, לא למוזיקה ערבית, לא למוזיקה הודית, לא למוזיקת רוק. מה זה חשוב? העיקר שזה נעים ומשרה רוגע.
"אבל מה זה? מהן הצורות האלה?"
אני מהרהר במצבי, בצורות המוזרות שמופיעות לנגד עיני כבר חודשים ו…
אני מחליט לראות רופא וליתר דיוק נוירולוג.
ח- אמיר
עכשיו לילה ואני מתעורר משנתי כמו בפעמים רבות אחרות.
האם הצורות מדברות אלי?
אני מתרומם במיטתי ומתיישב, משתדל שלא להעיר את אורנה, באמת מקווה שלא אפריע את שנתה, לא מגיע לה.
אני חש שהצורות מנסות לומר לי משהו הלילה…
כן, הן באמת אומרות.
אבל מה?
הן לא אומרות זאת בקול של ממש. זה משהו אחר לגמרי,
אולי זה משהו טלפתי? אולי זה רק במחשבות שלי?
האם אני צריך להיבדק אצל פסיכיאטר?
ואז אני נזכר לפתע שכבר קבעתי תור לנוירולוג. כן…זה ביום שלישי הבא.
אולי הוא יפתור לי את הבעיה או לפחות יסביר לי מה קורה לי.
אבל לא, זה לא זה. אני מרגיש שהצורות מדברות אלי, באמת מדברות אלי. אני יודע זאת בוודאות.
אבל איך, איך הן מדברות אלי ומה בדיוק הן אומרות, ולמה?
מכל מקום, זה משהו טוב, אני מרגיש זאת בכל גופי, למרות שלא ברור לי מהו הטוב הזה.
… עכשיו הן שוב קוראות לי.
קוראות לי לאן? בשביל מה?
… מה הן רוצות ממני?
הן מבקשות ממני משהו. הן אומרות לי זאת בדרך כלשהיא. זה ברור.
אני מבין שעלי לעשות משהו… אבל מה?
אין לי מושג…
לעת עתה.
הצורות אינן מרפות.
…
לפתע הצורות גדלות, הרבה מעבר לרגיל. הן הופכות בהדרגה לעגלגלות יותר והשוליים שלהן מתמוססים, הולכים ונעלמים, עד שלא נותר מהם זכר. הן הופכות לבהירות יותר, מאירות יותר, כאילו השמש זורחת מתוכן אבל לא שמש עם אור חזק ואלים אלא שמש רכה וענוגה, לא מסנוורת אלא להיפך – נעימה לעין.
עכשיו הצורות התאחדו, הן הפכו לצורה אחת, מרהיבה, לחלון יחיד ענק ומופלא המשקיף אל…
אור עצום ומלא קסם בוקע מתוך ה… מה זה?
מה יש מעבר לחלון?
רגע… האם קוראים לי להיכנס לשם?
ט- אורנה
האם אני הוזה? התעוררתי הרגע והנחתי את ידי על הצד השמאלי של המיטה.
אמיר לא היה שם.
זינקתי.
לא, זה לא נדמה לי, הוא באמת לא היה שם.
חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי בבית. יצאתי למרפסת השירות הקטנה, חיפשתי אפילו בתוך המזווה, למרות שזה היה מעשה מגוחך – אמיר היה גדול מכדי להיכנס אליו.
יצאתי מן הבית בשקט, כדי לא להעיר את הילדים שעדיין ישנו, ושוטטתי מעט בסביבה הקרובה.
שום דבר.
כאילו התאדה.
האם ייתכן שמישהו שהיכרתי שנים כה רבות נעלם כך פתאום.
שבתי לבית, אובדת עצות.
עמדתי חסרת אונים במרכז הסלון וחשבתי מה לעשות.
החלטתי להמתין לשעה שבה אנחנו מתחילים לארגן את הילדים לבתי הספר. אולי יחזור עד אז.
אבל הוא לא הגיע.
איפה הוא?
אני מחליטה לא לבזבז זמן.
אני מתקשרת למשטרה.
הם מזמינים אותי להגיע לתחנת המשטרה הקרובה.
י- קצין במשטרת המחוז
מרגע הדיווח על ההיעלמות חיפשנו אותו בכל מקום הכפוף לאחריותנו במשטרת המחוז. זאת, למרות שחלפו רק שעות ספורות מאז היעלמותו. הנהלים מציינים שיש להמתין 48 שעות מקבלת הודעה על היעלמות ועד להחלטה על פתיחת מועד חקירתה. זאת במקרה של היעלמות רגילה. המקרים הרגילים כוללים, בין היתר, מבוגרים מעל גיל 70, קטינים שגילם פחות מ- 12 וחולי נפש. את המקרה הזה, לעומת זאת, לא היה ניתן לסווג כמקרה רגיל, לפחות על פי דיווחי הרעיה. הדיווח שנמסר על ידי אורנה, אשת הנעלם, שכנע אותנו לפתוח בחקירה מיידית עקב חֲרִיגוּתו.
הרעיה, אורנה, סיפרה שכאשר התעוררה מוקדם בבוקר, בשעה שש על פי דיווחה, גילתה שבעלה אמיר איננו נמצא לידה. היא חיפשה אותו ברחבי הבית אך לא גילתה דבר. גם סריקותיה בסביבה הקרובה למגוריהם לא העלתה דבר. לאחר שלא הגיע גם לשעת ארגון הילדים למוסדות החינוך שלהם, הגיעה אלינו כדי לדווח על היעדרות.
לפני התחלת החיפושים בדקנו את חדר השינה הזוגי שלהם, במיוחד במקום שבו שכב אמיר לאחרונה, רגע לפני היעלמותו. לא הצלחנו לגלות שום עקבות, שום שרידים. הכלבים שהבאנו אתנו וגלאי הריח גם הם לא גילו שום דבר יוצא מגדר הרגיל.
התחלנו בחיפושים בסביבה הקרובה לבית. חיפשנו בין השיחים, ברחובות צדדיים וניסינו לאתר בורות פתוחים במחשבה שאולי נפל לתוך אחד מהם.
עד כה לא העלו חיפושינו דבר.
י"א – הם
אין ספק שהוא תפקד שם טוב מאד, אפילו באופן ראוי לשבח. אנחנו מרוצים מאד. קיבלנו ממנו מידע חשוב מאד בתחום הרגשי והחברתי של סביבתו, ועוד. עכשיו אנחנו ממתינים בקוצר רוח לקבלת המידע העמוק והישיר ממה שהוא בעצמו חווה בתודעתו בסביבה המוזרה של הציוויליזציה הזאת. החזרה היא תמיד קשה ומורכבת אבל היינו חייבים לקבל מושג על אופייה הרגשי והחברתי של התרבות הזאת מכלי ראשון. זאת, כדי לדעת בוודאות האם אפשר יהיה בעתיד לקיים אתה קשר כלשהו ואם כן, אז איך.
נזהרנו מאד בתהליך ההחזרה שלו אלינו, לאחר סיום שליחותו.
כן, פחדנו לעשות זאת באופן מהיר מדי שעלול היה לגרום לו נזק נפשי ולא פחות חשוב מכך – פחדנו לפגוע במידע שיתקבל, המידע שהוא חווה אותו מכלי ראשון, הספוג כולו בתודעתו. זהו המידע החשוב ביותר, חשוב לאין ערוך מזה שקיבלנו ממנו כל העת בעת שהותו שם, באמצעות השידורים המתמידים שהגיעו ממנו אלינו ללא מעורבות כלשהיא שלו.
כן, היה חשוב לנו מאד לקבל מידע מדויק ושלם ככל האפשר.
תהליך ההחזרה הוא קבוע פחות או יותר. כך אנחנו נוהגים בכל אחד משליחינו לתרבות המוזרה הזאת, בעת החזרתם לאחר משימה.
נכון שחלפו חודשים רבים עד החזרתו אלינו. אבל עדיף כך.
כמו תמיד, קודם כל מציגים לפני החוזר סימנים הגלויים אך ורק לו ובשום פנים ואופן לא לאחרים בסביבתו. אחר כך הסימנים מוגברים יותר ויותר, מודגשים יותר ויותר, מועצמים.
אחר כך אנחנו קוראים לו ופותחים לפניו את השער.
תהליך מענה משהו…
אבל בטוח.
י"ב – אמיר
אני נכנס. כן, אני נכנס… עכשיו.
איפה זה? מה מצפה לי שם?…
אני נכנס.
עכשיו אני שם.
כשאני מביט אחורה אינני רואה עוד את חדר השינה שלי, ממנו יצאתי.
אני רואה עולם משונה, מלא אור רך ומרהיב.
אני פוחד ומתוח אבל באיזשהו אופן ברור לי שלא יאונה לי כל רע.
מתחתי נפרשים עננים, לא, אולי אלה הרים. אינני רואה את רגליהם וגם לא את פסגתם. אני רואה אורות בהירים מאד, אבל לא מסנוורים, לא מטרידים את העין אלא להיפך – נעימים מאד. אני רואה משהו זורם מתחתי. האם זה נוזל כלשהו? האם זה נהר?
גופי נמס בהדרגה, אבל כלל לא אכפת לי.
גופי הולך ומתמוסס, מתפוגג.
עוד מעט וייעלם לגמרי.
…
עכשיו נותרתי חסר גוף, אני תודעה חשופה.
ויחד עם זאת, דבר לא השתנה בי עצמי.
מוזר, מוזר מאד.
אבל כלל לא מטריד.
לפתע אני מוצא את עצמי מולבש בהדרגה בגוף חדש.
הוא נראה כמעין כיפה קטנה, חצי מוצקה, ואולי מוצקה לגמרי, אינני בטוח.
אני מפתח בהדרגה זרועות רבות, הנשלחות ממנה החוצה. אולי עשר זרועות, אולי עשרים, אולי יותר…
ואז חוזרים אלי הזכרונות, בתחילה עמומים מאד ולאחר מכן בהירים יותר ויותר.
יצירתן של הזרועות הושלמה לחלוטין כשלפתע מתחילות להתפתח בי ה…גבשושיות הרבות האלה שמכסות את הכיפה שהיא, לפתע אני נזכר, גופי, גופי המקורי. כן, הכיפה היא האיבר המרכזי שלי, האיבר החשוב ביותר שלי. אני חש שהיא מתמלאת בהדרגה בגז, גז דליל. אני זוכר את תפקידו. בזכותו אני יכול לרחף באטמוספירה הדחוסה של כוכב הלכת הזה, כוכב הלכת שלי, מולדתי.
ועוד בטרם הסתיימה סופית התפתחותן של הגבשושיות, אני מתחיל לתקשר באמצעותן עם המוני היצורים בדמותי שאני חלק מהם, היצורים המרכיבים את תרבותי, אַחַי.
בתחילה אני רואה אותם בעיני רוחי.
ואז אני רואה אותם גם בעיניים הפיזיות שלי, באמצעות הגבושושיות כמובן, שהן אמצעי תקשורת וחישה רב תכליתיים. הם פרושים מתחתי, מצדדי, מעלי. כל אחד מהם הוא כיפה בעלת זרועות רבות. הם מרחפים, בדיוק כמוני, באטמוספירה הדחוסה של העולם הזה, כוכב הלכת שלי מאז ומעולם.
עתה הסתיימה יצירת הגבשושיות.
לפתע אני חש בדגדוג בכל גופי. אני נזכר, אלה הן שערות הניווט הדקות והארוכות המתהוות ברגעים אלה ממש על פני הכיפה שלי. הן חשות את סביבתי ובאותה עת גם מאפשרות לי לנווט במרחב הדחוס של האטמוספירה.
ואני נזכר.
שלחו אותי אל כוכב הלכת המוזר הזה שיושביו קוראים לו כדור הארץ.
הנה אני פושט את גופי המקורי, הגוף בעל צורת הכיפה ונכנס לתוך בטנו של יצור ארצי.
אמא, כך הם קוראים לזה. זו האמא שלי.
אני זוכר את כניסתי לשם, אל הרחם של אותו יצור, אמי, שבו שהיתי חודשים ארוכים.
בתחילה הייתי רק תודעה, תודעה טהורה לאחר שהפשיטו אותי מגופי המקורי.
אחר כך תאים התחילו להרכיב את גופי, גוף של אדם.
אני זוכר את זה, אבל רק במעומעם.
ואז… אני נזכר בילדותי, בנעוריי, בבגרותי.
אני נזכר כיצד הכרתי את אשתי, אני נזכר בילדים שהבאנו לעולם. אני נזכר בהצלחותי, בכשלונותי, ברגעי השמחה שלי, ברגעי האושר, ברגעי היאוש והעצב
ו… במטרת בואי לשם, לכדור הארץ.
עכשיו אני חוזר.
"שליחותך הסתיימה", מהדהד קול בתוך תודעתי. אין זה בדיוק קול, אלא הודעה חסרת מלים וחסרת קול אבל היא מהדהדת בתוכי כמו רעם רב עוצמה ורך כאחד.
"ברוך שובך".
חזרתי.
כן, חזרתי.
אושר פראי מתנפל עלי, מחלחל אל מעמקי תודעתי, אל תוך תוכי.
