שמעון רוזנברג 27.6.23
שמעון רוזנברג הוא משורר וסופר, ועורך כתב העת "נתיבים". סיפורו "פוסט מורטם באבריסט סיטי" היה הראשון שפורסם באתר זה, וחמישה מסיפוריו פורסמו בגלגול המודפס של "פנטסיה 2000", אי-אז במאה שעברה.
הסיפור "דין וחשבון" נכתב בעקבות חיבתו של שמעון לענייני מודיעין (ראו מאמרו "על מד"ב, עתידנות, היסטוריה ומודיעין", כאן במד"בלוג). אלא שהמודיעין ב"דין וחשבון" הוא, איך לומר זאת, לא בדיוק המודיעין שחושבים עליו כשחושבים על מודיעין…
"תשמעו סיפור", יהודה רכן מעל השולחן, בידו האחת אחז בכוס בירה עצומת ממדים ובידו השנייה היטיב את צינוריות החמצן המחברות את הבלון לאפו. כדרכו התגרה בגורלו, וכבר עבר כמה אשפוזים וניתוחים שלא הרתיעו אותו, ולפני כשנה התעורר מתרדמת שנמשכה חודש. ואז סיפר לו מישהו על קבוצת התמיכה שלנו. "קבוצת האור הלבן" – כך קראנו לה. חלקנו אפילו ראינו את האור הלבן, וזכינו לשוב "משם". עשינו זה לזה תורנויות סביב המיטות בבית החולים, "עשרים וארבע שבע", כמו שאומרים. שמרנו אחד על השני בשבע עיניים, ובכל פעם שזיהינו תנועת עיניים, זיע עפעפיים, היינו נזעקים לדבר אל הפציינט התורן ששכב חסר אונים וללא תגובה.
"תשמעו סיפור דמיוני". יהודה חזר על דבריו, מבקש לוודא שמשך את תשומת לבנו. "למה אני אומר סיפור דמיוני? אולי כזה הוא יישמע לכם, אבל הוא אמיתי, כל מה שקרה לי. אתם הרי זוכרים שלפני שנה הייתי על סף מוות, בתרדמת".
זכרנו, ברור שזכרנו. יהודה נראה לנו אז כמקרה אבוד. הרופאים כבר חשבו לנתק אותו מהמכשירים, אבל "מישהו למעלה", כמו שאומרים, חשב אחרת… שעליו להמשיך ולחיות.
"אז ככה". אמר, "לא הייתי ב'קומה'. המוח שלי היה באמת קפוט".
"נו, אז מה אתה עושה פה בכלל", התבדחתי, ואחרים חייכו, קצת נבוכים.
"אה". יהודה הצטחק, "אולי חזרתי רק למטרה אחת? כדי לספר לכם איפה הייתי באמת כל אותו זמן?"
"נו, ראית את האור לבן והלכת לקראתו, כמו כל אחד מאיתנו"… יהודה עשה תנועת ביטול בידו, לנוכח נחירות הצחוק. "כן, כן". אמרתי, "הרי אנחנו כבר למודי ניסיון, ויודעים שמדובר בתגובה אופיינית של המוח על סף המוות, חוסר חמצן, מלווה בתחושה של ריחוף מעל הגוף. בסך הכל סוג של הזיה, חלום".
"אולי כדאי שתשמעו אותי עד הסוף, ותפנימו!" יהודה לא הניח לי להפריע. "כמה מכם זוכרים מה קרה לכם אחרי שראיתם את האור הלבן? ואני לא מתכוון מה ראיתם אחרי שהתעוררתם. יש ביניכם כאלה שסיפרו על דמות שדיברה איתם והרגיעה אותם, וזהו. אבל ככל הידוע לי אף אחד בעולם לא הגיע מעבר לנקודה הזו, לבטח לא מישהו שחזר כדי לספר. ואני כן!" הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך. "אז דעו שאחרי האור הלבן אין ממש אור, אבל גם לא חושך, ויכולתי לשמוע קולות, או שחשבתי ששמעתי אותם, כאילו אומרים לי:
- "זה כל מה שהבאת משליחותך? אין לך דבר מה נוסף לדווח?"
"מולי היו צלליות מטושטשות, הן רכנו לכיווני מעבר לחלל אפרפר, משהו כמו ערפל, אולי מסך עמוק שכיסה את סביבתי. לא יכולתי להגדיר צבעים, גם לא הייתי בטוח שזה היה חלל, מה שהיה לפני, ומסביבי. אולי היה שם קיר? אני יודע? אולי מקור אור עמום ומשונה כלשהו? אבל זה לא היה אור שמקורו בשמש, או בירח. בזה אני די בטוח. זה גם לא נראה כתאורה מלאכותית. ולא ראיתי את פני הפונים אלי, אבל הרגשתי אותם". יהודה השתתק לרגע.
"אולי המילה הנכונה היא "ידעתי". פשוט ידעתי שהם שם, מביטים בי. ומכיוון שלא ראיתי אותם, לא יכולתי להגדיר בוודאות את מספרם. אבל נדמה היה לי שהתקיימה ביניהם שיחה, אם המילה "שיחה" הייתה ההגדרה הנכונה למה שחשבתי ששמעתי, אם באמת שמעתי. אבל שאלתם הדהדה ברורה וצלולה בחלל בלתי נתפס שהקיף או שלא הקיף אותי.
- "איני מבין, מה אתם שואלים אותי?"
ככה שאלתי, או שחשבתי ששאלתי, לא שזה בעצם משנה. אבל אני די בטוח שמחשבה כזו יצאה ממני לכיוונם."
יהודה שוב עצר בדבריו לרגע, עצם את עיניו כאילו מבקש לשחזר את מה שראה או הרגיש. "בעצם ידעתי זאת בלי שהייתי בטוח בכך. מכל מקום, לא הבנתי את שאלתם, ששבה וחזרה מהם אלי, כמו הד לשאלה שלי, עד שדימיתי שאני הייתי השואל ולא הם. כאילו ששאלתי את עצמי. אבל אז אחד מהם חזר ואמר:
- "זה כל מה שיש לך לדווח?"
- "מה אני אמור לדווח? לא התבקשתי לדווח דבר, ואיני יודע למי" –
- "לא התבקשת! נדרשת והבטחת לפני שיצאת לדרכך."
הפעם התשובה ששמעתי הייתה חדה וצורמת, עד שנדמה היה לי שהיא נזעקה. ואולי זו הייתה בכלל שתיקה רועמת? כי שום צליל לא נשמע. ואני התעקשתי:
- "איני מבין מה אתה מבקש".
- "תחשוב טוב. לא שלחנו אותך לשם כדי שתבזבז את זמנך וזמננו, אלא כדי שתצטייד בעיניים, באוזניים, באף להריח, בקול להשמיע, במוח לחקור ולשאול. קיבלת את כל הציוד הכבד הזה, שאינך זקוק לו פה. ועכשיו, כשהחזרנו אותך, אחרי שהשארנו אותך שם לבדך למשך זמן כה רב, אתה אפילו לא טורח להודות לנו על ידי דין וחשבון מפורט?"
כל אותו זמן הרהרתי שכלל איני יודע היכן אני נמצא. הרי רק לפני שעה ישבתי בדירתי המגוננת. נזכרתי שגופי נעשה כבד, פתאום בקושי ראיתי, בקושי שמעתי. צלצול טיניטוס ליווה את מרבית חייו הבוגרים, מאז מלחמת ששת הימים. עוצמתו לא הייתה קבועה, לעתים הצליל הפריע מעט ולעתים נשמע כשריקה דקה, ודווקא כעת הוא פסק. פסק גם הכאב האכזרי הקבוע בגבי התחתון שהקרין לרגלי הימנית בגלל איזו חוליה עקשנית שפרצה לפני כמה שנים.
ואז הגיע האור הלבן!
ובאותו רגע הרגשתי שטוב לי ככה. שקעתי בהרהורים מעורפלים, ונדמה היה לי שהם נמשכו לנצח, אף שכנראה חלפו במהירות הבזק. איבדתי את תחושת הזמן, אתם יודעים איך זה, כמו שרוי בחלום. ולא התפלאתי, כי היו לי לא פעם ולא פעמיים בשנים האחרונות חלומות משונים, ואף קצת דומים לחלום הזה. לכן ניסיתי לצבוט את עצמי, כדי לוודא שאיני חולם, אבל האם הצלחתי להניע את ידי, שבה בכלל לא הרגשתי? מכיוון שלא חשתי בצביטה חשבתי לעצמי שזה סימן מובהק שאני חולם וכל שעלי לעשות הוא להתעורר.
אבל אז שוב שמעתי את האין-קול של הדובר:
- "אינך חולם, אתה כאן כי הגיע זמנך לדווח. שם תפקידך הסתיים".
היכן זה כאן ואיפה זה שם – תהיתי. אך הדמויות רכנו קדימה כאילו שמעו את מחשבתי ואמרו:
- "אל תיתמם. אתה יודע שעזבת את העולם ההוא וחזרת לעולם הזה".
- "עולם? איזה מין עולם זה? האם אני מת והגעתי לגן העדן?"
- "זה לא העולם הבא", "זה העולם הזה, ושם, מהיכן שהגעת, נמצא העולם ההוא. עולמך האמיתי. עליך לזכור אותו".
שתקתי, נבוך. והם הוסיפו:
- "אמנם חלף זמן רב מאז שנשלחת, אבל זמן הוא לא כלום. אנו מצפים שתזכור ותדווח, מה ראית ומה שמעת בעולם ההוא".
הייתי קצת מבוהל, ניסיתי בכל כוחי לאסוף את עצמי ולהיזכר. החלטתי לדבר, ליתר דיוק להרהר, במה שעברתי וזכרתי. אבל אתם יודעים, הזיכרון שלי לפרטים מעולם לא היה משובח. גם לא ידעתי מה עלי לספר ומה חשוב לדווח. לא היה מונח לפני שאלון שבו יכולתי להתמקד. מחשבתי מעולם לא הייתה מסודרת ומתוכננת. אני איש די פשוט. ושם, איפה שהייתי, או לא הייתי, המגבלות האלה שלי כבר לא היו שרירות, או חשובות. ואולי דווקא כן?"
יהודה שוב עצר לנשום נשימות עמוקות. ואני, שהקשבתי לו, חשבתי שבעצם הוא לא איש כל כך פשוט. הוא לא היה עילג ושפתו לא הייתה דלה. מדי פעם השמיע רעיונות יפים והיה לו גם חוש הומור טוב. מעולם לא השמענו מאחורי גבו דברי לעג על חדות שכלו. אולי חסר קצת מיקוד, ככה אמרנו עליו, עם בעיות קשב וריכוז, אבל לא משהו יוצא דופן.
"אם כך," אמר יהודה, "החלטתי לספר לחוקרי את תולדות חיי, לפי סדר כרונולוגי. לא פסחתי על אף דבר שזכרתי, אם כי לא זכרתי הרבה. סיפרתי על ימי ילדותי ונעוריי, על שתי מלחמות בהן השתתפתי כחייל בגולני ואיך נפצעתי קשה, ושיכול להיות שסבלתי מהלם קרב. גם לא פסחתי על חיי האהבה שלי, על המשפחה שהקמתי, עבודתי שבה לא התקדמתי יותר מדי, על פעילות התנדבותית שעסקתי בה כשיצאתי לגמלאות. אפילו סיפרתי על המתרחש במדינה ובמדינות אחרות, ועל דברים וספרים שקראתי. אמרתי משהו על מלחמות דת בארץ, ועל אמונה באלוהים, ואני לא יודע למה, אבל כשנכנסתי לתיאור בית הכנסת שלי והפלגתי בשבחו של הרב, נדמה היה לי ששמעתי רחש לועג, מעין קולות נשיפה. כמובן שהיה נדמה לי. הרי נושא כל כך חשוב וראוי לא יכול היה לעורר תגובה כזו. ואז אמר אחד מהחוקרים:
- למה אתה מצפה כעת? להארה גדולה? לרוח אלוהים שתנשב על פניך? האם אנחנו נציגיו? מלאכים?
"בטח מלאכים! אבל לא למלאכים כאלה ציפיתי, ולכן לא ידעתי מה לענות. וככל שעינו אותי הרהורי כך חשתי תשישות גוברת, מהולה באכזבה. ואז אמרו הדמויות לעצמן, שדי להן, אני יכול להפסיק. חשתי נזוף קלות, ועדיין לא הבנתי למה, מאחר שלא הרגשתי אחראי לחוסר ההצלחה לספק את רצונן. הדמויות התקרבו זו לזו, כמי שמתייעצות ביניהן בנוכחותי. מאחת מהן שמעתי":
- "עוד כישלון. הוא לא צלח במשימה. טיפוס פסיבי, לא לוקח יוזמה, לא עשה דבר כדי לשנות את העולם ההוא, ודאג בעיקר לעצמו".
- "נכון (ענה השני). הוא לא השקיע בלימודים ובקריירה, במקום זה הירבה לבקר בבית הכנסת. לכן ראוי שנשאל את עצמנו האם הוא שנכשל, או שאנחנו נכשלנו בו כששלחנו אותו?"
"אחר כך שבו אלי ואמרו לי …בעצם מה זה משנה מה אמרו". יהודה השתתק, אולי נעלב ממה שאמרו לו, או שחשב, שלא כדאי לספר לנו משהו שלא נאהב לשמוע.
- "טרם החלטנו אם להטיל עליך משימה חדשה במקום אחר. אולי תישלח למיונים ולחינוך מחדש. בינתיים שכח את כל מה שראית ומה ששמעת פה".
יהודה נאנח.
"עמדתי לומר להם שאשמח לעשות תיקון, אם יחזירו אותי לחיים. אבל הדמויות הערפיליות נעלמו. הרגשתי שאני מתחיל להתרומם, בלי לקום. נסחפתי ברוח איטית, מלטפת, שקטה אך עצומה. הרגשתי שהורי ורעייתי המתים לצדי, נזכרתי גם בילדי והרגשתי שגם חלקם היו שם, ושאנשים אחרים צפויים להגיע למקומי, ואולי כבר הגיעו וחלפו הלאה, שכן הזמן חלף על פניי ועמד מלכת כאחד. ואולי הייתי בעולם חסר זמן שבו לזיכרון חיי המתעמעם לא הייתה כל משמעות וערך".
"…נעטפתי במחשבות שלא היו שלי, ובזיכרונות של חיים אחרים, זרים, חלקם משונים, כמותם לא יכלו להתקיים פה, בעולם שלנו. וכשהם התערבבו בי, איבדתי לחלוטין כל אחיזה במציאות. נחלשתי עוד ועוד. ואז חזר והציף אותי אור לבן מסנוור, הרגשתי שאני מובל אחורה בתוך מנהרה והתעוררתי בבית החולים, בחדר מואר, ואתם הייתם סביב למיטתי. והרי הייתי מת. ממש מת, אבל לא שכחתי מה שקרה "שם". בניגוד לכם, זאת אומרת אם גם אתם עברתם את מה שעברתי. ואולי אצלי משהו השתבש פה, 'למעלה' " – יהודה הצביע על ראשו והשתתק.
האנשים בחדר לא ידעו איך להגיב על דבריו. כמה מאיתנו חייכו במבוכה. אולי כי סיפורו נשמע כל כך אמיתי. משום שיהודה דיבר מתוך שכנוע עמוק, והרי חלום יכול לפעמים להיות, להיראות ולהישמע אמיתי. וכשהשתיקה בחדר התארכה, הוא קם ויצא. יצאתי אחריו. השמש שקעה מזמן, פנס יחיד הטיל צל ארוך ורפה על שנינו. היינו לבד ברחוב. התקרבתי מאחוריו ולחשתי באוזנו:
- גם אני הייתי שם… השמטת כמה פרטים על פגישתנו.
יהודה הסתובב לאחור והביט בי בתמהון. "גבי, אתה עובד עלי…? פגישתנו? חשבתי שלא האמנת למה שסיפרתי". ראיתי בעיניו רצון עז להאמין לי, מהול בחוסר אמון רפה.
- ואיך, אתה חושב, הייתי צריך להתנהג בנוכחות הקבוצה? צר לי עליך, יהודה.
והרי אני הייתי מי שתיחקר את יהודה, כשהגיע "למעלה", הייתי אמור גם לדאוג שלא יזכור דבר כשיתעורר, ובטח שלא יספר לחבריו, בני האדם… לכן רק טבעי שאני, המומחה למשימות מיוחדות, אשלח אל "קבוצת האור הלבן", לנקות מתוכה את מי שעלולים לזכור את מפגשיהם איתנו, ולהפיץ ברבים את פרטי עדותם הזהים.
ולכן, בעודי מדבר עם יהודה, נשפתי בפניו. הייתה זו נשיפת רוח קלילה, כמעט בלתי מורגשת. מבע של פליאה עמוקה התפשט על פניו. הוא צנח תחתיו כמו שק ריק. וידאתי שלא יוכל לקום שוב, ורק אז הזעקתי אמבולנס.
למחרת, בבית הקברות, נשאתי דברי הספד נרגשים בשם חברי הקבוצה. כמוהם הזלתי דמעות צער, אמיתי. אחר כך חכיתי כמה חודשים, לפני שעשיתי את הצעד המתבקש כדי לדווח על השלמת המשימה.
כעת, בגופי השוכב בבית החולים, אני מוכן ומזומן להתעורר מתרדמת נוספת, לקראת משימה חדשה וכבדה, שלקחתי על עצמי. יהיה עלי לברר איזו משימה המציא עבורי מחבר הסיפור הזה, או שמא חלילה המציא גם אותי? ועלי לוודא שהוא לא נשלח כדי… הרי אתם כבר יודעים…
