יבשם עזגד 1.5.2026
האם צריך להזכיר לקוראי האתר שיבשם עזגד הוא סופר, עורך ואוצר אמנות? ושסיפוריו פורסמו עוד בגלגול המודפס של "פנטסיה 2000", שם נטועים שורשיו, עמוק במאה שעברה? אז הזכרנו. ואם מדובר על שורשים, זה מביא אותנו על הסיפור שלפנינו…
דבר אל העצים
שכב בצילם
טפס בין ענפיהם
אכול מפריים
אם זו לא אהבה
איני יודע
מה זאת אהבה
הדרך המישורית הגיעה אל סופה, והמכונית החלה לעלות במהירות מתונה במעלה הגבעה. מנוע הבנזין שנקרא לפעולה לקח את ההובלה ממנוע החשמל השקט, ומילא את תפקידו בנהמה רגועה של ביטחון עצמי. הגבר הצעיר, מאחורי ההגה, היטיב את משקפי השמש על אפו, אחז את ההגה בידו השמאלית, ושלח את הימנית אל הטרריום שנח על המושב לצדו.
המכסה השקוף של הטרריום היה מותקן כך שבחלקו העליון נותר מרווח דק שאיפשר לרוח לחדור את תוך המכל, להסתחרר בתוכו, להתערבב ולצאת חלקית, במהלך שאפשר היה לראות בו מעין פעולה הדדית של תן וקח.
הגבר הצעיר חייך, חיוך קטן, ובעודו ממקד את מבטו בדרך המתפתלת שלפניו, הרשה לעצמו הצצה מהירה ימינה. ידו הימנית תופפה קלות על מכסה הטרריום. רצף קצר של צלילים מקוטעים במקצב עליז למדי נשמע ללא קול במחשבתו.
אם היה צוות צילום על הגבעה שעברנו, חשב לעצמו, הם יכלו לסגור עלינו את הפריים של המצלמה, וליצור שוט של התרחקות אטית אל האופק. שוט קלאסי לסיום סרט קולנוע, או סדרת רשת.
הוא קצת מסריח, לא?
הילדה הכי יפה בכיתה רכנה מעט הצידה ולחשה על אוזנה של חברתה, שהייתה הילדה השנייה הכי יפה בכיתה. הוא יכול היה לדרג את יופיין במבט מהיר על פני הכיתה, אבל הופתע משהו כשדבריה של הילדה היפה, שנאמרו בלחש, לחברתה, הגיעו בכל זאת אל אוזניו. יכול להיות שהיא לא באמת השתדלה שמלותיה יגיעו אל חברתה בלבד? הוא ניסה ללכוד את מבטה אבל היא השימה עצמה עסוקה בסידור הצבעים והעפרונות בקלמר. רוב הילדים לא ממש הקשיבו למורה, ולא ממש טרחו להביט אל הילד, התלמיד החדש, שהגיע והצטרף לכיתה. נראה מיהו ומהו כבר בהפסקה, או אחר הצהרים במגרש הריק שמאחורי הצרכנייה. בשיעור, תחת עינה הפקוחה של המורה, ממילא אי אפשר להכיר ילד חדש. הילד הבין זאת מיד, בלי מילים. הגיוני.
אבל הלחישה הלא-כל-כך שקטה של הילדה הכי יפה בכיתה, פילחה את בטנו. והוא דווקא התרחץ היטב בבוקר, חפף ראש, ניקה מאחורי האוזניים – ובתוכן, לבש בגדים נקיים, ישר מהארון, העלה על פניו את החיוך הכי חברה'מני שלו. ואז זה בא. "הוא קצת מסריח, לא?" לא. הוא לא מסריח, אבל כשהחרב הזאת בבטנו, הוא כבר לא חייך, ועמידתו הבוטחת התחלפה בכיווץ, עיניו התעמעמו. אתה לא יכול להזיל דמעה עכשיו. אתה לא יכול. תעשה את זה אחר כך, בערב, מחר. אבל לא עכשיו, לא כאן.
המורה דיברה. הוא קלט שהיא מספרת לילדים עליו, מה שאמו סיפרה לה. שהם עברו מהכפר אל העיר, שהילד היה תלמיד טוב, ושהצטיין במיוחד בשיעורי טבע. שהיו לו הרבה חברים. שהוא היה אחראי ועזר מאוד להוריו בעבודה במשק. כשהגיע לנקודה הזאת, עלתה באפו אסוציאציה של ריח הזבל ברפת. וכן, עכשיו הוא הרגיש שהילדה היפה צודקת. הוא הרגיש את הסירחון. הוא הסריח.
נקישות הפרסות על מדרכת האבנים המשובצות העירו את הילד, במיטה הסמוכה לחלון בחדר הקדמי בצריף. הירח הכמעט מלא הטיל עליו את צילם של ענפי העץ ועליו. הוריו ישנו, כנראה, בחדר המקביל בצדו האחר של הצריף. בכל אופן, שום קול לא נשמע מהכיוון ההוא. צניפת הסוס העירה אותו שוב מהנמנום שאליו שקע בהדרגה. הוא התיישב במיטה, ואחר כך קם ויצא, יחף, דרך הדלת במסדרון שמאחורי חדרו. הילדה השנייה הכי יפה, ועוד ילד שלא הכיר, הוליכו אליו את הסוס, שעליו, רכונה בתנוחת נמנום עמוקה, הייתה הילדה הכי יפה. איש מהם לא אמר דבר, אבל מחוות הגוף והמבטים הבהירו שהם מוליכים אותה – את מלכתם – לפי מצוותה, אליו. הילד שמר על ארשת פנים שקטה, רגועה. בסופו של דבר, הרי לא היה דבר יותר צפוי וטבעי מזה. הוא ליטף את אפו של הסוס. הוא הרי בא מהכפר, ושם למד לא מעט על דרכים להתהלך עם סוסים, בלילה וביום, באורווה ובשדה. הסוס ניער את ראשו וצנף, אבל הילדה הכי יפה עדיין הייתה רכונה עליו בתנוחת נמנום. הוא עצם את עיניו והנמיך את סנטרו בתנועת אישור. בסדר. קיבלתי. לכו לישון עכשיו. הם סובבו את הסוס שנקש בפרסותיו על אבני המרצפת, והוליכו אותו אל מחוץ לחצר הצריף. הילד לא שאל את עצמו לאן בדיוק הם הולכים עכשיו. באו, הלכו, הכל ברור, וצפוי, וידוע. הוא נכנס לצריף, עלה על מיטתו התעטף בשמיכה ונרדם. בבוקר, כשקם, זכר את מה שאירע במלואו, על כל פרטיו, אבל לא היה בטוח אם הייתה זו מציאות או שמא חלום חלם.
הימים נקפו. שיעורים בבית הספר התחלפו זה בזה בהמוניהם. מורים נכנסו ובאו בכיתה. הילדה הכי יפה לא החליפה אף מבט עם הילד החדש, אבל הוא שלח לעברה מעת לעת חיוך קטן של שותפי סוד. שנינו היינו שם, שנינו יודעים מה היה, ושנינו נשמור על זה בינינו.
*
השיעורים לא אמרו לו דבר. המורים נראו, ברוב הזמן, כמו דגים: פוערים וסוגרים את פיהם, מנופפים בידיהם, אבל שום דבר בעל משמעות לא הגיע אליו. הוא החל לצאת מבית הספר אחר שניים או שלושה שיעורים, ובהמשך יצא מהצריף, הקיף את החצר וחזר אל עץ התות הגדול שהצל על הצריף. בין ענפי העץ הוא מצא מציאות בהירה, רבת אירועים, שקטה, בלי צלילים מיותרים שיכולים היו למשוך שלא לצורך את תשומת ליבם של הוריו, אותם ראה, מלמעלה למטה, כשהם נכנסים ויוצאים מעת לעת בדלת האחורית של הצריף, כשהבעות משתנות על פניהם. בפעם ההיא שראה את אמו מגיעה ונכנסת בדמעות, הוא סימן לעצמו לנסות לשאול אותה במה הדברים אמורים, אבל הענייניות הסדורה שבה תמיד קיבלה את פניו, לא הותירה הזדמנות מתאימה לפתוח בשיחה מהסוג הזה. זה משהו שאנשים אחרים אולי עושים. אבל אנחנו מסודרים יותר, מאורגנים יותר, צודקים יותר, יודעים יותר. אז אין צורך להתחיל ולשאול שאלות מיותרות.
"מכיוון שאתה אוהב כל כך את עץ התות", פתחה אמו בשיחה (הילד הופתע שהיא הבחינה בו בין ענפי העץ, ולרגע חשש שהנה מגיעה הגערה, ואולי אף גרוע מכך, איסור על בילוי בין הענפים, והדגשת החובה ללכת לבית הספר), "הבאתי לך מתנה". היא הגישה לו קופסת קרטון בינונית, ופתחה את המכסה לפניו. תולעים לבנות קטנות… הגיוני. איזו מתנה היא כבר יכולה להביא. תולעים? היא חייכה. החיוך שלה הזכיר לו, לשבריר שנייה, את החיוך שהילדה הכי יפה בכיתה הייתה משגרת לאחד מהילדים האחרים בכיתה. זה שלא הפסיק לדבר על קבוצות כדורגל, ושהיה התלמיד המועדף של המורה להתעמלות. "אלה זחלים. הם נקראים זחלי משי, או זחלי טוואי משי. תן להם לאכול עלי תות, ותראה מה יקרה". היא הניחה את הקופסה בידיו, הסתובבה וחזרה אל הצריף.
הזחלים אכן טיפסו ועלו ברצון על עלה התות שהגיש להם, אבל עד מהרה נשכו ואכלו ממנו פיסות קטנות ויצרו בו חורים. הם הניעו את ראשיהם המוזרים מעלה ומטה, והילד הבין שהם מבקשים עוד עלה. ועוד עלה, ועוד עלים.
הזחלים התנפחו למראה, הגיעו לאורך כף ידו של הילד, ודרשו עוד ועוד עלים, עד שכבר החל לחשוש שעץ התות לא יראה בעין טובה את העיסוק שלו בזחלי משי, מה שגרם לו להתחיל להטיל ספק בכוונותיה הטובות של אמו, כשהגישה לו את המתנה הבלתי צפויה הזאת.
בבוקר, לפני שיצא להביא לזחלים אלומה של עלי תות טריים, הוא עצר לרגע והציץ אל תוך הקופסה. זחל אחד היה מקופל מעט, כשהוא מכוסה במעין שמיכה שקופה למחצה. הוא התנועע בתנועה מעגלית, כשמפיו נמשך חוט לבן שנכרך סביבו. זחל אחר רק החל בטקס. זה אכן נראה תהליך טקסי. כמו תפילה של אנשים זקנים, עטויי טליתות, בבית הכנסת שבקצה הרחוב. עד לסופו של אותו יום, ללא אספקה של עלי תות נוספים כלשהם, עטפו את עצמם כל זחלי הקופסה אל תוך שקי שינה לבנים-אפורים. הילד לא ידע אם הם חיים או מתים. בתחילה שקל לשאול את אמו, אבל כמעט מייד פסל את הרעיון. למה להטריח סתם אנשים, ובמיוחד כשזה נוגע לאמא. במקום זה, החליט פשוט להביט מעת לעת אל תוך הקופסה, ולראות אם ואיך יקרה שם משהו.
זמן רב אכן לא קרה שם דבר, אבל אז, נקרע פתח באחד משקי השינה, ומתוכו זחל החוצה יצור שלא דמה כלל לזחל שהתעטף בו מלכתחילה. זה היה, איך לומר, יצור מכוער ומגעיל למדי, עם מעין כנפיים שבקושי זזו, והוא משך את עצמו החוצה, ואחרי כל תזוזה נח, כאילו שהוא חייב להשיב את נשימתו. וכך, פעם ועוד פעם, צעד ועוד צעד, גרירה ועוד גרירה, ניתק היצור את הקשר שלו עם שק השינה. במשך הזמן הזה, עוד שק שינה נקרע ותהליך דומה החל להתחולל בו, וכך, עד לערבו של אותו יום, נפרמו כל שי השינה, והיצורים המכוערים, בעלי הכנפיים חסרות התועלת, המלוכלכות למראה, נחו להם במקומותיהם, מרפרפים פה ושם בכנפיים, אך לא מצליחים להניף את עצמם באוויר (או שאולי כלל לא ניסו זאת, ונופפו בכנפיים רק כדי לייבש אותן).
הילד הביט בהם ותהה בינו לבינו מה עליו לעשות בהם עכשיו. הוא ניסה להגיש להם עלי תות, אבל הם לא גילו בהם כל עניין. אבל אז, שניים מהם הפנו את מחושיהם בכיוונים הפוכים זה לזה, ונצמדו בדרך כלשהי זה לזה, כשהמרקם הלבנבן הרך שלהם מתכווץ משהו. הילד חשב שלא ראה מחזה מגעיל כזה מימיו. וזה הרגע שבו החליט שעל אף העובדה שאמו היא אישה עסוקה וזעופה ברוב שעותיה, הוא חייב להביא אותה לחזות בהתרחשויות ולספק הסבר. בסופו של דבר, זו המתנה שלה, והיא אחראית למה שקורה פה.
אמו אכן הגיעה בפנים זעופות, כמצופה, אבל כשהציצה אל תוך קופסת הקרטון, פרצה בצחוק, ולרגע היה אפשר לזהות בה את הנערה שהייתה לפני שנים. שב כאן, לצדי, אמרה. אני צריכה להסביר לך את… את… טוב, נקרא לזה עובדות החיים. ראשית, כפי שאמרתי לך, הזחלים שקיבלת הם זחלי משי. השם המדויק שלהם הוא טוואי המשי. אלה יצורים שמשתנים ומשנים את צורתם ומבנה גופם בשלבים השונים של חייהם. בשלב הראשון, הם בוקעים מהביצה וצריכים לגדול. לכן נתת להם עלי תות, שהם המזון היחיד שהם אוכלים. כשהם גדלו, הם היו צריכים להכין את עצמם לשלב הבא, שהוא, אפשר לומר, השלב החשוב בחייהם, והחשוב ביותר בחייהם של כל היצורים עלי אדמות. לכן הם נעטפו בקורים שהם יצרו בעצמם, ועברו לשלב של תרדמה והתפתחות. הקורים האלה, הם, אגב, קורים של משי, ויש אנשים, במקומות שונים בעולם, שמשתמשים בשמיכות המשי שהם יוצרים, כדי להפיק מהם חוטים שמהם אורגים בדי משי, שמהם יוצרים בגדים שנחשבים ליוקרתיים.
בכל אופן, בזמן התרדמה, בתוך שקי השינה עשויי המשי, הזחלים משתנים, מתפתחים, ואז הם יוצאים החוצה כפרפרים.
פרפרים? אמר הילד, "היצורים הלבנבנים הרכים האלה, שבקושי מזיזים את עצמם, הם פרפרים?
כן. אלה הפרפרים שמתפתחים מזחלי המשי. לא כל הפרפרים עפים, ולא כולם צבעוניים, ולא כולם יפים, ממש כפי שלא כל האנשים יודעים לשיר, לא כולם יפים, ולא כולם מוכשרים כמוך. אתה יודע שאתה ילד מוכשר במיוחד, נכון?
הילד בחר להתעלם מהמשפט האחרון, שנראה לו מיותר, או שלפחות אינו במקומו. אבל מה הם עושים עכשיו? מה זה ההיצמדויות האלה?
זה השלב החשוב ביותר, אמרה האם. עכשיו הם דואגים להביא אל העולם את הדור הבא של זחלי המשי, שיהפכו בהמשך, לפרפרים, וכך הלאה.
הילד לא ענה, אבל עטה על פניו מבע של שאלה ואי הבנה.
הם מזדווגים, אמרה האם. אחד מכניס את איבר הרבייה שלו אל תוך איבר הרבייה של השנייה, ומעביר לה חומר, שמאפשר לה להטיל ביצים שמהן יבקעו בהמשך זחלים חדשים…
מכניס… זה מגעיל מגעיל מגעיל… למה?
זה הטבע, אמרה האם. ככה זה בחיים. כל היצורים החיים עושים את זה. כולם.
כולם? רק חיות? או גם אנשים?
כן, גם אנשים. אתה כבר ילד גדול, ואתה יכול להבין. גם אבא שלך ואני עשינו את זה כדי ליצור אותך ולהביא אותך לעולם.
הילד חש משהו חם עולה בגרונו… משהו כל כך מגעיל לא שמע עד היום… וזה, כך אמא אומרת, מה שהיא ואבא עשו כדי לעשות אותי? אז גם אני מין פרפר משי כזה, לבנבן, רק, לא דביק ומגעיל…
וגם אתה, אמרה אמו, גם אתה, יום אחד תעשה את זה כדי ליצור את הילדים והילדות שלך, ושל מי שתהיה אשתך, או החברה שלך, או השותפה שלך…
זה כבר היה יותר מדי. הילד קם, רץ אל החצר וטיפס אל בין ענפיו של עץ התות המוכר, העוטף, המקבל, המקום הבטוח שלו בעולם. הוא ירד משם רק כעבור שעות רבות, כאשר השמש כבר שקעה, והוריו ישבו בצריף, משוחחים ומסכמים חרישית את היום.
הוא נרדם במיטתו, מביט לרגעים אל הירח שבחלון, ניסה שלא לחשוב על דבריה המגעילים של אמו, והתעורר אל מה שברגעים הראשונים נראה לו כמו חלום. קול הרעם הנשבר וממשיך, שבר-רעם אחרי שבר-רעם, הותיר אותו יושב ורועד במיטתו. מעבר לדלת חדרו שמע את דלת החדר של הוריו נפתחת ונטרקת במהירות.
העץ! צעק מישהו (כנראה אביו, אבל הוא לא היה בטוח בזה).
הילד קם ממיטתו, פתח בזהירות את דלת החדר, וראה את הוריו בדלת הפתוחה של הצריף. אמו לבשה מעין כתונת לילה לבנבנה שקופה, שהזכירה לו את פרפרי המשי… אביו לבש תחתונים בלבד. הם הביטו החוצה, וגופיהם אמרו בהלה.
הוא התקדם לאטו, ועמד מאחוריהם. מהבתים הסמוכים נשמעו קריאות בלתי מובנות. הוא נדחק מעט והצליח להציץ החוצה.
ענפי עץ התות ליחכו את דלת הכניסה ואת כל חזיתו של הצריף.
הוא נפל מטר מקיר חדרו של הילד, אמר אביו. עוד מטר וחצי, והוא היה מוחץ אותו למוות…
העץ שכרע ונפל באישון לילה, בלי כל סיבה נראית לעין, נוסר בימים שלאחר מכן, וחלקיו השונים סולקו במשאית גדולה למקום לא ידוע. גדם העץ שנותר, על הענפים הבודדים שעלו ממנו, כבר לא יכול היה לספק מסתור, אבל הילד המשיך לעלות ולהתרפק עליו מעת לעת, תוך שהוא מבכה – מבלי שאיש יראה סימן לכך – את האובדן, ומתוך הבנה שהעץ הקורס בחר, במודע, שלא לפגוע בילד, החבר שבילה אתו שעות, שגילה לפניו את סגור לבו, ואשר חשף לפניו את סודותיו וחלומותיו הכמוסים.
עץ התות הוא חד-מיני. כלומר, יש עצים זכרים, שהפרחים שלהם מייצרים ומשחררים אבקה, ויש עצי נקבה, שהפרחים שלהם יודעים לקבל את האבקה הזאת, באמצעות הרוח, או חרקים מסייעים – ואז הם מתפתחים ויוצרים פרי. הסטודנט הצעיר שהצטרף למעבדה, התבונן בטרריום שעמד על השידה הצמודה לקיר הניצב לחלון, והמחשבה הזאת חלפה לפתע במוחו, כמעט מבלי שהתכוון לכך. בטרריום היה כלוא שתיל צעיר מאוד של עץ תות ממין נקבה. העץ שכמעט הרג אותי אבל בסופו של דבר הטיל את עצמו מעט הצידה והציל בכך את חיי, היה ממין זכר. הפרחים שלו נפלו מסביב, וכמעט כיסו את גג הצריף וסתמו את פתחי המרזבים שהיינו צריכים לנקות לפני תחילת החורף. הסטודנט הצעיר העלה בדמיונו את גדם העץ שנותר לצד הצריף, עם הענפים המעטים שעלו ממנו. מעניין מה היה קורה אילו היה זה עץ ממין נקבה. האם גם היא הייתה חסה על חיי? הסטודנט הצעיר חייך אל עצמו במבוכה. טוב שאף אחד לא שומע את המחשבות האלה שלי. גם כך הם חושבים שאני בדרך הבטוחה להפוך לפרופסור מפוזר.
אנשים צעירים מדי, שכבר מתקבלים למסלול המקוצר והמהיר לדוקטורט, כמעט אף פעם לא מתחבבים על עמיתיהם למעבדה, הסטודנטים האחרים, הטכנאים, המדענים שהקריירה שלהם נתקעה והם עובדים במעבדה בתפקידים טכניים ומנהליים. הפרופסור, כמובן, מעריך אותו ולא מהסס להפגין זאת, אבל זה לא ממש עוזר, בלשון המעטה.
בכל אופן, שתיל תות הנקבה היה כלוא בטרריום כדי להגן עליו מזיהומים חיצוניים, חיידקים, פטריות ונגיפים למיניהם. הבידוד הזה הכרחי אם רוצים להיות בטוחים ששינוי כזה או אחר נובע מתהליך מבוקר של הנדסה גנטית, כמו, למשל, הניתוח הזעיר שנעשה בצמח הזה באמצעות מערכת קריספר. הסטודנט הצעיר (הוא עוד לא התרגל לחשוב על עצמו כעל דוקטורנט), הביט בצמח מבעד ללוח השקוף. שעת לילה מאוחרת, הוא האדם היחיד במעבדה, אם כי מהמעבדה הסמוכה חדרו קולות של שיחה וצחוק. שם כנראה יש חיי חברה נעימים. כלומר, אין דוקטורנטים צעירים מדי. האמת, חלפה מחשבה במוחו, שגם אצלנו אפשר היה לפתח חיי חברה, אם רק הייתי מראה עניין, או לפחות מחייך בתשובה לחיוכים שהופנו אלי בימים הראשונים. אבל אני, כמובן, וכרגיל, אשם בכל סיטואציה חברתית קפואה.
מדהים איך מערכת כמו קריספר, שפותחה בכלל על-ידי חיידקים כמעין מעיל הגנה חיסוני מפני נגיפים שמתקיפים אותם, הפכה לכלי שאנחנו יכולים להפעיל על כל היצורים, גדולים כקטנים. הנה אני שוב מדבר אל עצמי בחנונית מדוברת. החיוך הדק והמריר שהבזיק על פניו לשניות בודדות, דעך אל המראה הרגיל שלו, המרוכז והמנותק. הוא נזכר בפרפרי המשי המגעילים שאמו הסבירה לו שהם עושים את מה שכל היצורים החיים עושים. אולי עם קריספר אפשר היה לגרום להם לעוף, אבל אז, לך תדע אם הם היו מצליחים להיפגש, ולקיים את מה שאמו כינתה "השלב החשוב ביותר בחיים".
אמו, זעופת הפנים, כבר לא הייתה כל כך זעופת פנים כבעבר. היא כבר לא הייתה כל כך טרודה, מירוץ הקריירה היה מאחוריה, והיא תמיד קיבלה אותו במאור פנים, במיוחד כשהייתה במחיצת חברותיה. "מי גאון של אמא?" הייתה אומרת ופורצת בצחוק שהותיר את חברותיה נבוכות משהו. "מי גאון של אמא"? די אמא, זה מביך, הוא חייך בנימוס. יש מה לאכול בבית?
אז מה רצינו לעשות כאן? הפרופסור חלם בלילה שאפשר למצוא או להמציא דרך לשנות ולשפר את מנגנון ההתפתחות וההתעצבות של גזע העץ. הוא חיפש דוקטורנט מסור שישקיע את כל זמנו ומרצו, את כל הליבידו שיש לאנשים צעירים, כדי שהפרופסור יוכל לפרסם מאמר פורץ דרך ולזכות בתהילה. הסטודנט הצעיר, שהתעורר כל בוקר אל זיכרון רעם הריסוק של העץ הקורס מטר וחצי ממיטתו, לקח על עצמו את המשימה, והיה משוכנע שאין בר מזל ממנו בעולם.
העניין עם הגזע הוא שהוא לא בנוי כמקשה אחת. הוא אמנם, מבחינה בוטנית "רשמית", הגבעול של הצמח, אלא שבמקרה שהצמח הוא עץ, הגבעול-הגזע מתפתח כמרקם של שכבות ומנגנונים. במרכזו – העצה, שהיא מערכת של צינורות ומנגנוני שאיבה שמובילים מים אל העלים הגבוהים ביותר. מסביב לה, השיפה, רשת העברת המזון. אחר כך יש עצה שניונית המתפתחת ומתעבה לרוחב. זה המרכיב שאחראי לחוזקו של הגזע. כשהוא לא מתפתח נכון, או לא מספיק, עץ יכול לקרוס מטר וחצי ממיטתו של ילד קטן. מסביב לשיפה מתפתחת שיפה שניונית שאחריה שכבת בידוד נוספת, שמסביב לה האפידרמיס שמרכיב את קליפת הגזע. זו שמתבקעת כאשר הגזע גדל ומתרחב.
העצה והשיפה, שתיהן, מתפתחות מתאים עובריים שקצב ומשך הפעילות שלהם קובעים את התכונות הפיזיות והפיזיקליות של גזע העץ, כלומר, את חוזקו ואת יכולת העמידה שלו לאורך ימים ושנים. כך שהעניין בסופו של דבר פשוט ביותר: להנדס מחדש את התאים העובריים, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה, ולא נעשה, אלא שהטבע עצמו בחר, בדרך של אבולוציה, והישרדות המוצלחים, לחזק את גזע העץ.
העובדה שזה לא באמת קרה, מעלה שאלות, אבל זה לא העניין שלנו עכשיו. אנחנו רוצים לעזור לטבע לחזק את גזע העץ, ולמזלנו, אנחנו חיים בתקופה שבה יש בידינו כלי כמו קריספר שמאפשר להנדס את הגנטיקה של התאים העובריים. יש רק שאלה אחת, מהם הגורמים הגנטיים העובריים שאחראים לעיצוב תכונותיהם הפיזיקליות, כלומר, לכוח העמידה של העצה. על השאלה הזאת כבר נכתבו דוקטורטים ונהרסו קריירות, אבל עד כה היא נותרה חסרת תשובה. לא מן הנמנע שאין בטבע תשובה מסודרת לעניין הזה, אבל זה רק מחזק את האתגר, ומתסיס את הדם.
הסטודנט הצעיר ישב, והתבונן בשתיל התות הצעיר שבטרריום. היה לו רעיון כיצד לאתר את המרכיב הגנטי בתאים העובריים, אבל זה היה כרוך בשינוי מסוים במערכת של הקריספר עצמה. והוא ידע שאף אחד, כלומר, אף אחד, לא ירצה להקשיב לרעיון שלו עד סופו, ובוודאי שלא יאפשר לו לבצע ניסוי אמיתי. יש עובדות, ויש שטויות, וסטודנטים – במיוחד דוקטורנטים במסלול המקוצר והמהיר – אמורים להיות מסוגלים להבדיל בין שתיהן.
אבל כאן ועכשיו, באישון לילה במעבדה, כשאין בה איש מלבדו, הוא יכול אולי לנסות את הרעיון שקדח במוחו.
בפינת המקרר שבמסדרון החזיק שני בקבוקונים של אנזימים, שאחד מהם לא היה שייך לעולם מדעי הצמח, כך שעצם הכנסתו למעבדה היה סוג של עבירה על כללי הבטיחות. במעבדה הסמוכה, שבינתיים השתרר בה שקט, ובעלי הקולות המצחקקים התקדמו כנראה אל שלבו הבא של הלילה, היה מתקן דימות. בדיוק מה שצריך. הוא גרר בקלות את המתקן, הציב אותו במקום הנכון, עטה על פניו את מסכת הסטריליות השקופה – וחשב.
אתה באמת רוצה לעשות את זה? אם זה לא יצליח, הניסוי של הפרופסור ייהרס, ואתה תלך לחפש מנחה אחר, באוניברסיטה אחרת, כשאחריך נשרך סיפור משמיד ערך בעייתי במיוחד. ואם זה יצליח, תצטרך להסביר איך בדיוק זה קרה, כדי שאנשים אחרים, במקומות שונים בעולם, יוכלו לנסות זאת, ולאשר את התוצאות שלך באמצעות הניסויים שלהם. כדי שהם יוכלו לעשות זאת, תצטרך להסביר ששינית – בלי שום נתונים, אלא רק על בסיס תחושות, את מערכת קריספר, יהלום הכתר של מדעי הגנטיקה. ואז, שוב תהפוך לשרלטן גורם צרות שמוטב להתרחק ממנו. אז מה? אתה באמת רוצה לעשות את זה? מה שלא יקרה, בסוף אתה המפסיד.
כן. אני רוצה לעשות את זה. ולא רק רוצה. אני הולך לעשות את זה. כאן. עכשיו. במעבדה הזאת, עם השתיל היפה הזה. מזרקי אנזימים על השולחן. מערכת הדימות מהמהמת, מוכנה לפעולה. עכשיו מתחיל.
הוא פקח עין, והזדקף במהירות. חלפו שעתיים. צווארו כאב כתוצאה מהרכינה הלא נוחה על השולחן. בקרוב יעלה השחר. דבר ראשון, החזיר את מערכת הדימות למקומה המדויק במעבדה השכנה. את בקבוקי האנזימים האסורים השליך אל מכל המיחזור של הבניין השכן, אחרי שירד למטה בגרם המדרגות הישן, זה שאינו מכוסה במצלמות אבטחה. זה מה שנקרא העלמת ראיות. הוא הבזיק לעצמו חיוך דקיק, אבל חזר מיד לארשת הפנים הרצינית, המשימתית, שעכשיו נוספה לה שכבה דקיקה של דאגה מסוימת.
אתה
דואג
כן, אני דואג. אבל.
אני
מבינה
הוא כמעט צחק. מה את מבינה? מי את מבינה? הוא היה רגיל לשיח של חילופי מחשבות עם עצמו, אבל זה היה משהו אחר. מישהו אחר.
אני
מצטערת
אם
אני
מפריעה
עכשיו הוא כבר ממש צחק. את לא מפריעה. אבל אני כנראה מופרע.
אה.
אז
אני
כן
מפריעה
אחרת
לא
היית מופרע.
נכון?
אה. זה לוגי, כן. אבל לא נכון. היה עוזר לי אילו יכולתי לדעת מי את. מאיפה באות המחשבות האלה שהן בבירור לא שלי.
אה
אני
מה
שאתה
קורא
כנראה
עץ
תות
נקבה.
אני
כאן
ממש
לצדך
את מה? הוא התבונן בריכוז בשתיל נקבת התות שבטרריום. הוא לא זז. אף עלה לא נע.
כשאין
רוח
אני
לא
נעה
אבל
הייתי
רוצה
להרגיש
פעם
רוח
למה את עושה הפסקה כזאת אחרי כל מלה?
מה?
חשבתי
שזה
מה
שצריך
לעשות
נכון?
לא נכון. כלומר, לא תמיד. עושים הפסקה קצרה אחרי כמה מילים, כלומר, אחרי משפט, או חלק משמעותי ממנו. לא אחרי כל מלה.
מעניין. זה לא היה בכללים שלמדתי מתוך המחשבות שלך.
עכשיו עשיתי הפסקה במקום הנכון?
כן… את לומדת מהר…
הם החליפו עוד משפטים. הסטודנט הצעיר מצא את עצמו צוחק ומחייך לא מעט. הנה מישהי שמבינה אותו, מבינה עניין. מישהי שונה, מיוחדת. הוא רק רצה להמשיך את חילופי המחשבות האלה עוד ועוד.
פס אור ראשון נשקף באופק, מחלון המעבדה, והזכיר לו את עובדות החיים. עוד שעות מעטות יגיעו למעבדה הטכנאים, עמיתי המחקר, הסטודנטים, ולקראת צהרים יגיע גם הפרופסור לראות מה המצב, לנהוג ולהנהיג. העובדה שנקבת עץ התות פיתחה תודעה עצמית תהיה גלויה וברורה לכולם. אפשר להגיד על זה הרבה דברים, אבל כאן כבר אפשר יהיה להצדיק את השינוי הפרוע במערכת הקריספר. זה פרס נובל. בטוח. בהליכה. אבל השאלה היא, כמובן, מי בדיוק יזכה בפרס.
והוא נזכר בסיפור העצוב של רוברט שיין. הסטודנט של גורדון ליינוס, שזכה בנובל על פיתוח המולקולה שאיפשרה לצמח האורז להתגבר על מספר טפילים קטלניים בבת אחת, מה שהגדיל את יבולי האורז עד לכמעט פי עשרה, והבטיח לעולם אספקת מזון תקינה ושוטפת. ליינוס, הפרופסור של שיין, לא האמין באפשרות למצוא פתרון לבעיית טפילי האורז. הוא בכלל רצה להתמקד בחיטה. אבל הוא הסכים להקצות לשיין פינה במעבדה, שבה יוכל לנסות את "ניסוייו הילדותיים", כפי שכינה אותם. שיין בא ממשפחה ענייה, ולמד באוניברסיטה רק בזכות מילגה מיוחדת לתלמידים מצטיינים ועניים במיוחד. לא היה לו כסף לתשלום שכר דירה, אז הוא גרר אל המעבדה מזרון שמצא ברחוב, הניח אותו לצד פינת "הניסויים הילדותיים" שלו, וישן עליו.
והוא הצליח לבודד איזה מרכיב מפטריית קרקע מסוימת, או משהו כזה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כמקובל, הפרופסור ליינוס זכה בפרס נובל על התגלית ששיין גילה בפינה "הניסויים הילדותיים" שלו. שיין ציפה להיות שותף לפרס, אבל זה לא קרה. ואז, ליינוס דיבר על התגלית בנאום שלו בטקס קבלת פרס הנובל, ותיאר את הניסוי, את הקושי, ואת המזל שמילא תפקיד חשוב בחשיפת המולקולה. כל אלה מבלי להזכיר את שמו של שיין. הוא רק דיבר על "אחד מתלמידי", באופן שהותיר אותו לגמרי בצל.
שיין נאלץ להבליג בשלב הזה, אף שזה עלה לו בבריאות, והוא פיתח מחלת עור כלשהי. אבל כשקיבל את הדוקטורט, וזמן לא רב לאחר מכן משרת פרופסור באוניברסיטה טובה, הוא תבע את ועדת פרס נובל וביקש להיכלל כשותף בפרס, ואז תבע גם מליינוס חלק מכספי הפרס, וחלק גדול יותר מכספי התמלוגים על הפטנט של "החיסון לאורז". הוא הפסיד במשפט על הפרס, וזכה במשהו במשפט על כספי התמלוגים, אבל זה לא ממש עזר לו בהמשך.
והפרופסור שלי, מה לעשות, די דומה בהרבה מובנים לליינוס… הוא ייקח את התהילה וישלח אותי להמשיך לעבוד על פרויקט אחר שלא יוביל לשום מקום. גיים אובר.
אני
ממש
אה, סליחה. אני ממש לא רוצה שיקרה לך דבר כזה. לא רוצה שיגזלו ממך את מה שמגיע לך. לא רוצה שישאירו אותי במכל הזה. אני רוצה אדמה אמיתית. רוח. ואני רוצה אותך אתי. כלומר, אותך כאשר אתה מאושר וטוב לך.
גם אני לא רוצה שזה יקרה. אבל מה אפשר לעשות עכשיו…
אור הבוקר כבר החל להאיר את המעבדה.
אם אני מבינה נכון, הדרך הכי פשוטה להימנע מכל המהומה הזאת, ומכל עוגמת הנפש, היא שפשוט לא נהיה פה, שנינו, כשהם יגיעו בבוקר.
מכסה הטרריום שעל המושב, לצד הנהג, היה פתוח בסדק צר למדי.
צריך להיזהר בחשיפת סביבה סטרילית לפגעי החוץ. לעשות זאת בהדרגה.
זו רוח, נכון? מה שאני מרגישה עכשיו?
אהההם. כן. הוא חייך. רוח הדברים.
אני מבינה שרוח הדברים היא לא בדיוק הרוח שאני מרגישה. נכון?
הוא צחק, בשעות האחרונות זה קורה לו יותר ויותר.
כן, זה ביטוי למשמעות רחבה של מה שקורה בעולמות המחשבה והיצירה. משהו שמאפיין את התקופה. הרוח שאת מרגישה היא הרוח האמיתית, והיא חשובה הרבה יותר.
המכונית ירדה בעיקולי הדרך מעברה השני של הגבעה. המנוע החשמלי הוביל. השקט העביר תחושה של תקווה. הסטודנט הצעיר לגם ממנה לגימות גדולות, מבעבעות. הוא אחז את ההגה בידו השמאלית, תמיד נהג לנהוג באמצעות יד אחת בלבד, ושלח את הימנית בתנועת ליטוף אל הטרריום. דרך הסדק שהיה פתוח בין המכל למכסה, הוא חש בחיספוס הנעים של עלה התות. כשהחזיר את ידו, חש את ריחו המשכר של העלה.
הוא מיקד את מבטו בדרך המתפתלת שלפניו. מחשבתו שבה אל הסיפור שסיפרו לו חייו. אם היה צוות צילום בשיפולי הגבעה, חשב לעצמו, הם יכלו לסגור עלינו את הפריים של המצלמה, וליצור שוט של התרחקות אטית אל האופק. שוט קלאסי לסיום סרט קולנוע, או סדרת רשת.
מה קורה עם השכן שלכם? אנשים ששאלנו בדרך, כדי לקבל הנחייה לכיוון שלכם, היו בטוחים שאנחנו באים אליו, והסתכלו עלינו בצורה מוזרה. כשאמרנו להם את שמכם, הם נראו מופתעים. לא מכירים אתכם במושב?
כן, מכירים, אבל לא ממש. אנחנו לא מעורים כאן בחיי החברה. לא עוסקים בחקלאות, לא משתתפים בישיבות. אנחנו בית שני לפני דרך השדות. הבית הקיצוני הוא של השכן. רובם לא ממש מכירים גם אותו, אבל יודעים עליו. יש עליו כל מיני סיפורים.
זה רק טבעי. כמה אנשים זקנים ראית, שמטפסים על עצים כמו ילדים קטנים? הרבה פעמים ראינו אותו מטפס בבוקר על עץ התות הזה שבחצר שלו, נעלם בין הענפים, ורק לעתים רחוקות רואים אותו יורד משם.
לא מבין. מה הסיפור שלו?
אנחנו לא באמת יודעים. הוא היה סוג של פרופסור לא בכיר באוניברסיטה בעיר, או משהו כזה. היה נוסע לשם באוטובוס של הבוקר, ותמיד חוזר לפנות ערב. ניסינו לדבר אתו פעם על העבודה שלו, אבל הוא לא גילה עניין רב בשיחה אתנו.
אני דווקא הצלחתי פעם לדבר אתו כמה דקות. הוא בדיוק ירד אז מהעץ אחר הצהרים, והחולצה והמכנסיים שלו היו מלאים בכתמים של תות. אתה יודע, זה עץ תות ממין נקבה, הוא נותן פירות. לא הכי טעימים בעולם, אבל מתוקים, וזה בטח יותר טוב מהפרחים המאביקים של העצים ממין זכר, שנופלים מהענפים ומכסים שטח שלם, ואם המכונית שלך עומדת בדיוק בצל שלהם, אתה כבר חייב לגשת אתה ישר למכון לרחיצה…
כן, כן. הבנתי. אבל על מה הייתה השיחה?
אה, כן. אז בהתחלה שאלתי אותו אם הוא עושה איזה מחקר כאשר הוא מטפס על העץ. הוא אמר שלא. אבל אחרי שתיקה קצרה, הוא התחיל לדבר במהירות, בהרבה מילים שלא הבנתי, אבל בסוף הוא אמר משהו שממנו אפשר היה להבין שהוא יכול היה לזכות בפרס נובל, או משהו כזה.
אוי.
כן, הוא לא בדיוק ממוקד. אפשר לומר אפילו מוזר. בודד מאוד. מעולם לא ראיתי מישהו שהגיע אליו לביקור. אבל בסך הכל הוא בסדר. איש טוב, שקט, לא עושה צרות, לא מפריע לאף אחד. חי לו את חייו כפי שהוא רוצה. איך שמתאים לו.
הוא הגיע לפה לפני יותר משלושים שנה. אני הייתי אז נערה צעירה. הוא קנה את הבית של משפחת ציזנר, אחרי שגברת ציזנר נפטרה מסרטן, ובעלה נסע אל הבן שלהם בקנדה. מאז לא ראינו אותו פה. בכל אופן, הדבר הראשון שהשכן החדש הזה עשה, הוא לשתול את עץ התות בחצר. אני ממש זוכרת את זה. ראיתי אותו מוציא איזו קופסה שקופה מהאוטו, פותח אותה, חופר בור עם האת שהוציא מתא המטען, ואז הוא שתל את העץ – אחרי שנים הבנתי שזה עץ תות ממין נקבה – וישב לידו לנוח כמה שעות. זה נראה מוזר, אבל הגיוני שהוא היה עייף מהדרך ופשוט רצה לנוח.
אבל אז הוא עוד עבד באוניברסיטה, לא?
לא בהתחלה. רק אחרי איזה שנה או שנתיים, הוא התחיל לקחת את האוטובוס של הבוקר לעיר, וחזר אתו אחרי הצהרים. הרבה פעמים ראו אותו מגיע מהעיר עם שקית של דשן לעצים. לא ברור למה הוא צריך כל כך הרבה דשן. חוץ משיחי הגדר החיה, היה לו רק עץ אחד בחצר, עץ התות הזה.
לא זוכרת איך זה התברר, אבל אמא שלי אמרה לי שהוא כנראה עובד באוניברסיטה, ושצריך להיזהר מפניו, כי הוא לא לגמרי יציב. בנפשו, זאת אומרת. מבחינה פיזית הוא היה דווקא יציב מאוד. טיפס על העץ, סחב שקיות של דשן בלי בעיה, וכל זה. פעם הוא אפילו עזר לנו לפרוק מזוודות מהמונית, כשהגענו משדה התעופה אחרי הטיול הגדול שלנו למזרח. חייך, ולא אמר מלה.
בהתחלה, אחי הקטן אמר שאם היה באולימפיאדה טורניר של טיפוס על עצים, השכן שלנו היה יכול לזכות שם במדליית זהב ולהביא כבוד לכפר שלנו. יכול להיות שהוא, כלומר, השכן, ואחי, היו כמו שאומרים על אותו עמוד, אבל זה התכוון למדליית זהב בספורט, וזה מלמל משהו על פרס נובל.
הרוח המערבית הקרירה פרעה את העלים בקצות הענפים, מרקידים אותם בתנועות פרועות, של מחול חסר כללים וחסר גבולות. עלי המעטפת של ענפי גובה הביניים, שהיו מטבע הדברים רבים יותר, כמו נשאבו אל תוך נוף העץ, ופרצו ממנו החוצה, בלחץ הגמישות של הענפים, בתנועה שאפשר היה לראות בה משהו שדומה לשאיפה ונשיפה.
הגשם דלף בין הענפים ונפל אל הקרקע הרווייה. זרזיפים סואנים יותר החליקו במורד גג הרעפים של הבית הקטן, שתריס החלון שלו, שלא ננעל כראוי, דפק על המשקוף, ניתר ממנו בחזרה, אסף כוח ופגע שוב במשקוף, נדחף בעוצמה על ידי הרוח.
קולות הרעמים התעמעמו והלכו, ככל שהסופה, פנתה במסלול דרום-מזרחי, כפי שחזה זאת החזאי במהדורת הטלוויזיה של אמש, הלילה ירד, הסופה התרחקה, אנשים, חוץ ממי שממש לא הייתה לו ברירה, נשארו בבתיהם. מחר יהיה צורך לצאת לשדות, לבדוק אם נגרם נזק מהשיטפון בתעלות, ולאסוף את הפירות הטריים שהוטחו אל הקרקע במטעים ובפרדסים, לפני שהמגע הלוחץ עם הקרקע יגרום להם להתחיל להרקיב.
רק שעות אחדות אל תוך הבוקר המעונן חלקית, הבחינו השכנים באיש המבוגר השוכב, מקופל בתנוחה לא טבעית, למרגלות עץ התות. כנראה החליק ונפל מבין הענפים שעליהם טיפס כהרגלו. עלים יבשים שהיו מונחים על הקרקע הסתערו עליו, רוכבים על שאריות הרוח שעוד נשבה לאיטה.
צוותי ההצלה שהגיעו תוך זמן לא רב, בהתחשב במרחק שבין הכפר לעיר, ביצעו באיש השרוע כמה פעולות, ואז, בכוחות משותפים, העלו אותו על אלונקה, הידקו עליו את הרצועות, העמיסו אותו אל תוך האמבולנס ונסעו לדרכם כשצופרי האמבולנס מייללים ופנסיו האדומים מהבהבים.
האיש היה עדיין חי כשהגיעו לבית-החולים. במחלקת רפואת החירום פתחו מיד בייצוב ראשוני, בדקו את הנשימה, שהייתה אטית מאוד, ואת ההכרה, שלא הייתה כלל. הדמיות שונות שנועדו לבדוק פגיעות פנימיות, חזרו עם תוצאות לא חמורות, במיוחד בהתחשב בנסיבות, ובגילו של המטופל. עמוד השדרה נותר לא פגוע. האיש היה מורדם ומונשם, וצוות הרופאים יצא אל מעבר לפרגוד להתייעצות קצרה.
כשחזרו, כעבור דקות לא רבות, האיש כבר הלך לעולמו.
במגירה שלצד מיטתו, בביתו הכפרי הקטן, נמצא דף מחברת ועליו שורות אחדות כתובות בעיפרון, ללא מחיקות כלשהן. הוא ביקש להיקבר כשלצידו ענף עם עלים מעץ התות שבחצר.
האיש האחראי בחברת קדישא, אמר שהוספת ענף לבר-מינן העומד להיקבר, אינה בסמכותו, ושנציגי האוניברסיטה, פקידים זוטרים למדי מהמחלקה למשאבי אנוש, צריכים לקבל אישור לכך מסמכות רבנית מוכרת. מכיוון שלא הייתה להם דרך להציג לפניו את האישור הנחוץ, נקבר האיש, בסופו של דבר, ללא ענף מעץ התות, בניגוד לבקשתו האחרונה.
כשבועיים לאחר הדברים האלה, נפל וכרע עץ התות, ממין נקבה, בחצר הבית. גזעו הענק נמצא בבוקר, מוטל מטר וחצי מקיר חדר השינה של האיש.
האיור – בעזרת בינה מלאכותית ג'מיני
