מקסים גילן                                                             16.2.2022

מקסים גילן (1931 – 2005) היה משורר, סופר, עורך ופעיל פוליטי, שחילק רבות משנות חייו בין תל-אביב ופריז. ייסד וערך מספר כתבי עת, ביניהם "קילטרטן", מערך", ו"מטען". פרסם מספר ספרי שירה, עיון, פוליטיקה וקבצי סיפורים, ואהב מאוד ספרות מד"ב. ידידו יוסי גרנובסקי ירש את עזבונו הספרותי ומתוכו הוציא לאור מספר ספרים. אחד מהם הוא קובץ סיפורים בשם "…וסיפורים אחרים" (2006), אשר למרות ביקורות חיוביות לא זכה לתפוצה רחבה. בו נכלל הסיפור שלפניכם, המתפרסם כאן באדיבותו של מר גרנובסקי. המשוררת מאיה בז'רנו כתבה בזמנו ביקורת אוהדת מאוד על הספר,  ובה התייחסות מעניינת לסיפור זה: " 'אמינה חייזרת' מזכיר את 'סולאריס', הרומן הנודע של סטניסלב לם, שבו דמותה של האריי, אהובת הגיבור, היא אנדרואידית מושלמת, שדמותה הווירטואלית חוזרת אליו לאחר מותה. אבל לעומת לם, גילן משתמש בספרות המדע הבדיוני בעיקר לצרכים פוליטיים וחברתיים. גיבור הסיפור נקרא "אבידן" ומזווגת לו נערה חייזרית רבת כישורים. למי שמכיר את אבידן, הפרט הזה בסיפור הוא יותר מרמז, ונראה כי הסיפור הוא מחווה לידידו של גילן, המשורר דוד אבידן".


"רציתי להכיר לך מישהי", אמר פרידמן על מדרגות הכניסה הראשית לאוניברסיטת רחובות, נכון יותר, המכון לביולוגיה מתקדמת שבאוניברסיטת רחובות. פרידמן הוא ולדימיר פרידמן, הגאון הצעיר שהמציא את ילדת המבחנה אָמִינָה. פרידמן זיווג זרע של ערבי דרוזי מדלית-אל-כרמל עם ביצית של אם יהודייה מקריית-מלאכי. כוונתו הייתה להשביח את הזן האנושי, כך הוא הצהיר במפורש.

התוצאה הייתה מניפולציה גנטית, שהקנתה לילדת המבחנה המתוכנתת תכונות שאיש לא יודע מה טיבן. מה שברור הוא – מראהּ של אמינה שונה היה בתכלית מזה של נערות בנות גילה – 18. למעשה, דמתה לחייזר מסורתי, כפי שהוא מצטייר בסרטי המדע הבדיוני: ראש גדול מאוד, גוף דק, עיניים עצומות בעלות ריסים ארוכים ופה בשרי ועגלגל.

מתיאור זה ניתן לחשוב שאמינה מכוערת, אפילו מפלצתית. האמת היא, שאמינה יפיפייה. קורן ממנה דבר מה לא מוסבר, מעין אור פנימי הנוגע בך וגורם לך לחוש טהור יותר, חזק יותר. עד כה, זכיתי לראות את אמינה רק מרחוק, בדרך כלל מבעד לקיר הזכוכית המבדיל בין המעבדה הכללית לבין החדרים המבודדים והמזוככים שבהם גדלה. נודע לי שאמינה יצאה מבדידותה לפני זמן מה, ושהיא מסתובבת בקמפוס כאחת הסטודנטיות. אך לא העזתי להתקרב. ככלות הכול, פרידמן הוא מורי וגם אם אני הסטודנט המועדף עליו, אין זאת אומרת שאני רשאי להתקרב ליציר כפיו. חוץ מזה, נדמה היה לי שהוא יתייחס בחומרה כל צעד מצדי: ככלות הכול, אני כמעט בנו המאומץ והוא מלווה את דרכי מגיל 17 עד 24, כשאני כבר בבחינת פוסט-דוקטורנט עוד מעט, דוקטור לביוכימיה מולקולרית.

הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, עמדתי שתי מדרגות מתחתיו בכניסה לאוניברסיטה. הוא הביט אליי בחיוך קל ומבודח, לא העזתי לחשוב שהוא מתכוון לזה. אבל הוא דווקא התכוון.

"אמינה רוצה להכיר אנשים", אמר פרידמן, "היא משתעממת לבדה ואין לה כל ניסיון, על כן אני רוצה שתיקח אותה לסרט, ותצא אתה לאיזו מסעדה". התבוננתי בו בחרדה. מצד אחד לא היה דבר שסִקרן אותי יותר מיצירת כפיו של פרידמן, בעל פרס נובל והגאון הבלתי מעורער בענף המדעי שעסק בו. מצד שני, חששתי מפגישה עם יצור שהצטייר בדמיוני כשמימי כמעט. היה זה כאילו הזמין אותי, לא, ציווה עליי מורי ורבי לצאת עם מלאך מן השמים.

"אבידן, אל תעשה פרצוף כזה, אפשר לחשוב שאני דן אותך למאסר". ופרידמן פרץ בצחוק העליז והרועם שאפיין אותו.

הסתכלתי עליו בכעס, "אתה יודע שזה דבר לא קל", מלמלתי.

"אני יודע שזה דבר קל מאוד, לצאת עם בחורה יפה".

I'll remind you", שישנם דברים שאתה חייב לדעת מראש", הוא הוסיף.

"אני יודע", נחפזתי, "היא חסרת ניסיון ולא גרה מחוץ למתקן עד לפני זמן קצר".

"שטויות, לא לזה התכוונתי", ענה פרידמן בחוסר הסבלנות האופייני לו. "התכוונתי לתכונותיה הממשיות, קח למשל את עורה. יהיה עליך ללבוש כפפות דקות".

"כפפות?"

"כפפות. בלי כפפות אתה עלול לגעת בעורה, ואמינה היא בחורה עדינה מאוד. אור חזק מדיי או מגע זיעתו של מישהו אחר עשויים לגרום לה לתופעות פיזיות מזיקות".

"כגון מה?"

"כגון פריחה, ואפילו פצעים".

"למה?"

"ככה. אחת התוצאות של העבודה הגנטית שעשינו עליה כשעוד הייתה בשלב טרום עוברי גרמה לכך שהילדה, כאשר נולדה, הייתה רגישה מן היתר. כמעט איבדתי אותה כמה פעמים עד שתפסנו שאסור לגעת בה", פסק לרגע ובטון מהורהר הוסיף: "בעצם, זה נכון לגבי רוב האנשים… ורוב הזמן", ולא פירט. לאחר מכן הוסיף פרידמן עוד כמה וכמה הוראות כיצד לנהוג כדי שרגישותה הפסיכולוגית, לא הגופנית, לא תיפגע. עד שנמאס לי מכל העניין, חשבתי בלבי שאני גדול די הצורך כדי לדעת כיצד לנהוג באבירות בנערה בת 18, אבל התאפקתי.

למחרת בערב קניתי זר פרחים והלכתי למעונות הסטודנטים להיפגש עם אמינה.

היא חיכתה לי בחדרה, הזמינה אותי בטבעיות להיכנס, התפעלה מאוד מזר הפרחים, אבל ביקשה ממני להניח אותו על השולחן עד שתביא אגרטל. אחר כך הזמינה אותי לקפה, הגישה לי אותו כשהיא נזהרת מאוד לא להתקרב יותר מדיי אליי והציצה בחיוב בידיי המכוסות כפפות עור דקות.

הערב היה יפה ודי רגיל, הלכנו לקולנוע לראות את סרטו האחרון של שפילברג ולקחתי אותה לאחר מכן למסעדה קטנה ולא זולה שבקרבת הקמפוס. הכרתי את המקום, כי עבדתי לא הרחק משם באחת החברות הפרמציוטיות והביולוגיות שצמחו כפטריות מסביב לאוניברסיטת רחובות. הייתי זקוק לכך כדי להשלים את המלגה שקיימה אותי ונראה שעבודתי מצאה חן בעיני מנהלי החברה, כי שילמו לי בעין יפה.

הערב נמשך בנעימים, כשאני מתפעל מן האינטליגנציה הטבעית ומהעֵרנות המחשבתית של החייזרת, כפי שהתחלתי לכנות אותה בלב לבי. היא ידעה הרבה והבינה עוד יותר. מדהים במיוחד היה חוש האינטואיציה שלה: היא ידעה כמעט באופן טלפתי מה אני מתכוון להגיד, ואף שהקשיבה לדבריי בסבלנות, כבר בסוף כל משפט היה ברור כי הפנימה את תוכנו עוד בטרם יצא מפי, בעצם זמן רב לפני שסיימתי לנסח אותו במחשבותיי.

הייתה זו שיחה לא רגילה, מצד אחד, מבוגרת בהרבה מזו שקיימתי עם נערות רבות ועם סטודנטיות אינספור; מצד שני, גילתה אמינה תמימות לא אופיינית, שאצל כל נערה אחרת הייתה נראית כהיתממות.

פעם, כאשר הפלטתי "כּוּס אֶמוֹ", עת נפל מזלג מידי, היא הצטמררה והתכווצה בתוך עצמה. התנצלתי באבירות, הגם שנראה היה לי שנערה בת ימינו לא חייבת להיות כל כך רגישה לגסויות, אך המשכתי לדבר, כשאני נזהר יותר. בתוך כמה דקות אמינה נרגעה והערב זרם. עד לרגע שהופיעו בפתח המסעדה שלושה סטודנטים ושתי סטודנטיות שהכירו אותי, וכנראה גם אותה. אחת מהן ניגשה אליה וניסתה לחבק אותה. אמינה נרתעה אבל לא הספיקה להדוף את הידידה, והיא נישקה לה בצוואר. שמעתי קול מוזר, מחצית יבבה ומחצית נשיפה ואמינה קפאה. וכשהיא עדיין במצב זה של חוסר תגובה, קרב אליה אחד הסטודנטים, שכנראה שם עליה עין, ונשק לה בלחי, מן הצד השני. הפעם הייתה התוצאה קיצונית. אמינה פשוט קרסה במושבה והתחילה להשמיע יבבות קלות, כשחמשת המזדמנים וגם אני נדהמים ולא יודעים מה לעשות.

לבסוף הִתְעַשַּׁתִּי, תפסתי במרפקה בידי המכוסה בכפפה וכשאני ממלמל "סליחה" חפוז ומבולבל, לקחתי אותה לחדר הכניסה, ומשם בעזרת הטלפון הנייד שלי טלפנתי לפרידמן, במעין קריאת הצילו.

פרידמן כנראה ציפה לאיזו שהיא תקרית, הסברתי לו מה קרה והוא ציווה עליי לקחת מונית ולהגיע למעבדה. הייתה זו שעה די מאוחרת, אחרי אחת-עשרה בלילה, והבניין היה חשוך חוץ מאורות חלונות המעבדה הגנטית של פרופסור ולדימיר פרידמן.

הוא ציפה לנו לבדו, הכניס אותנו לחדר ניתוחים פנימי, ושם, כשגם ידיו מכוסות בכפפות, משח על עורה משחה, אחרי ששטף את פניה במים מזוקקים. על צווארה ועל לחייה הופיעו כתמים אדומים מכוערים מאוד, שהלכו והתנפחו. אמינה בכתה חרישית. כעבור רבע שעה של טיפול היא נרגעה, ופרידמן הוציא שפופרת וביקש ממנה לבלוע גלולה. כעבור זמן מה נעלמו אט אט הכתמים האדומים, ורק פצע קל נותר בצווארה.

"מסתבר שהבהמה הזאת באמת שונאת אותה", מלמל פרידמן. "עוד לא הבנת?" שאל בחוסר סובלנות, "מי שלא אוהב אותה מזיק לה, כשהוא נוגע בה".

אמינה הרכינה ראש, כאילו זו מחלה מבישה.

"מה יש לך, אמינה יקרה", הפליט פרידמן באותו חוסר סבלנות, אבל ברוך. "את צריכה להיות גאה שאת באמת יכולה לסבול רק אנשים שאוהבים אותך".

2.

באותו לילה אמינה נשארה ללון במעבדה שבה נולדה וגדלה. נרדמתי, אבל לא לפני שהחלפנו מספרי טלפון. התכוונתי לטלפן אליה כעבור יומיים, לתת לה להירגע, אבל למחרת היום, אחר הצהריים, אמינה טלפנה אליי וביקשה ממני לבוא למעונות. הגעתי עם זר פרחים ועם ידיים עטויות כפפות, אמינה הודתה לי כשהיא מריחה את הוורדים בתענוג גלוי לעין.

"אתה לא כועס עליי?"

"כועס עלייך? הם הרי תקפו אותך", עניתי.

"בדיוק, תקפו, טוב, הם לא יכלו לדעת עד כמה זה מסוכן לי שינשקו אותי. לא, לא כולם, כמעט כולם".

"מי לא?"

"אני… העור שלי סובל את פרידמן, וגם את יָפַה, המטפלת הגנטית ששימשה לי מעין אם… וגם שניים-שלושה ילדים שאני מכירה", הוסיפה לאחר הרהור קל.

לא התאפקתי. "וגבר?"

"לא יכול לגעת בי". חשתי אכזבה פנימית בלתי מוצדקת. ככלות הכול, באתי להכיר את היצור יוצא הדופן הזה, ולא להתעסק עם נערה. אבל נראה שמתחת לסף ההכרה התרחש אצלי גם משהו אחר.

"אני אסירת תודה לך", אמרה אמינה. "אתה מבין דברים, זה אני תופסת מיד, ואתה נהגת בי בצורה הכי יפה והכי מתחשבת שאפשר לחשוב עליה… טבעי, כל כך טבעי", אמרה בקול נמוך, "אתה במצב הרוח הזה?"

אך לא הצלחתי. אולי היה זה לטובה, כי אמינה התחילה לדבר על עצמה, על בדידותה ועל פחדיה הבלתי פוסקים מפני המקרי והבלתי מקרי. האינטואיציה הפנומנלית שלה פעלה, לא היה צורך בהבהרות. האינטואיציה שלה שלטה בנו וכיוונה את שיחתנו, וגם את מוחותינו. ובלי לשים לב לכך התנהגנו כאילו אנחנו על בימת בָּלֶט, כשאנחנו סובבים האחד מסביב לשנייה, מתרחקים כשקרבנו יותר מדיי זה לזו, מנסים לשמוע, אני מנסה לשמוע, את הלחן שבקולה הלוחש, ואחר כך נזהר כשנראה שהתקרבתי יותר מדיי. גם כשקמתי ויצאנו לטייל בקמפוס שמרתי על מרחק של חצי מטר בינינו ונזהרתי שלא לגעת בה בכל צורה שהיא. אולי אף הגזמתי בכך, שהרי ידיי היו עטויות כפפות, אבל אמינה הכירה לי טובה על כי אני נזהר. מתברר שהיה זה גילוי ההתחשבות העליון, הנימוס שהיה חסר לה כל כך אצל אנשים אחרים.

הפגישות ביני לבין אמינה נהפכו לתכופות יותר והתחלנו לצאת קבוע. הבָּלֶט הזהיר נהפך למחול מיומן בעל חן משלו, היה זה טנגו-בלט ששיווה לנו מראה של רקדנים על במה, או אולי פשוט של אוהבים המשחקים בנימוסים ערטילאיים. אבל לא היינו אוהבים משום בחינה שהיא והמחול לא היה מלאכותי, פשוט הבנו שאסור לנו לתת לדברים לגרום לנזק והסכנה הפיזית הזאת, הסכנה שאמינה תיפגע ממראה מכוער, ממגע חפוז או ממילה שאינה מתאימה, הקנתה לנו ממד שאין למצאו במגעים בין נער לנערה או אף בין גבר לאישה.

עכשיו, כעבור 20 וכמה שנים, מאז פגשתי את אמינה, אני מסוגל להבין כמה לא נהגנו בטבעיות, משום שנהגנו בטבעיות, כמה הייתי יוצא דופן בעת המפגש עם הדמות הבלתי אופיינית והבלתי רגילה הזאת. ואני מברך את עצמי, כפי שלא בירכתי על שום אירוע אחר בחיי, שזכיתי להכיר משהו שבאמת אינו מן העולם הזה.

פרופסור פרידמן שמר עלינו מרחוק. מדי פעם היה מזמן אותי אליו וחוקר אותי בעדינות, עד כמה שפרידמן מסוגל היה להיות עדין, על התקדמות העניינים ועל השלב שאליו הגענו ביחסינו האפלטוניים בהחלט. אני מניח שהוא חקר לא פחות את אמינה, שכן היא, שהייתה זהירה כל כך בהתחלה וכל כך חששה מפני מה שפרידמן יגיד, נרגעה ודיברה בטבעיות גם על פגישותינו וגם על הביקורים שלה אצל יוצרה.

כעבור ימים אחדים, שנהפכו לשבועות אחדים ולאחר מכן לחודשים רצופים, הגיע החופש ואני הייתי צריך להיפרד מאמינה, כי עמדתי לנסוע לשישה חודשי התמחות בבוסטון. חשבתי שיהיה זה דבר קל להיפרד מעליה. אך למעשה, עוד במטוס לניו-יורק, חשתי תחושה מוזרה של אבדן שהייתה פיזית, כמעט למעלה מגבול כוח הסבל שלי. לא ייחסתי את זה מיד לפרידתי מאמינה, אבל כעבור יום ולאחר ליל נדודים במלון בניו-יורק הבנתי כי הפרידה מאמינה הייתה טעות חמורה. בקול נואש ונפחד טלפנתי אליה ומשענתה, נשמתי כאילו ניצלתי ממוות. ואולי באמת ניצלתי. ברור היה שאיני יכול לסבול את היעדר הקשר וגם אמרתי לה את זה בבירור כשבפעם הראשונה אני מדבר על תחושותיי כלפיה.

אמינה שתקה לשנייה. "אני יודעת".

"אני יודע שאת יודעת".

"אני יודעת, וחששתי שזה יקרה לנו".

"איך את מרגישה?"

שוב שתיקה. "לא טוב… לא טוב. אני…"

"געגועים?"

"לא, לא, כואב לי, אני לא יכולה לאכול, קשה לי לנשום".

אמרתי לה לגשת מיד לפרידמן ולבקש עזרה רפואית. שתקתי לרגע, ואחר כך: "אני חוזר מחר ארצה".

"לא!" צעקה, "זה חשוב בשבילך, זה חשוב לקריירה שלך להיות בבוסטון".

"נכון, אבל חשוב יותר ששנינו נישאר בחיים…"

כעבור 72 שעות הייתי ברחובות. הגעתי בערב, הנחתי את חפציי בחדרי ורצתי כמטורף למעונות. דפקתי בדלת ואמינה פתחה, היא הייתה חיוורת מאוד וכפופה, ידה השמאלית אחזה בבטנה. כשראתה אותי, הזדקפה, נשענה על הקיר ונאנחה ארוכות. "ככה יותר טוב", אמרה, "ככה יותר טוב".

קרבתי אליה, רציתי לחבק אותה אבל פחדתי; בחפזוני, שכחתי לשים על ידיי את הכפפות. ניצבנו זה מול זו כמה סנטימטרים האחד מן השנייה ורעדנו, רציתי כל כך לגעת בה, וכל כך פחדתי. אמינה הרימה אט אט את ראשה הגדול ועיניה הגדולות הביטו היישר אל תוך אישוניי. חשתי כאילו היא קוראת את מחשבותיי, וּודאי שקראה את תחושותיי.

"תן לי יד", אמרה.

"לא, אמינה, אני מפחד".

"תן לי יד!"

היא הושיטה את ידה הימנית בתנועתו של יהוה לעבר אדם אבינו בציורו של מיכלאנג'לו.

אצבעותיה קראו לידיי, היססו, ואחר, בתנועה חזקה והחלטית, אחזו בי.

חשתי זרם של אושר ושל כוח שלא הכרתי מעולם. אמינה הסתכלה בי, פיה רטט, אחר כך קרבה לפניי ונשקה לי. הכול היה ברור לפתע – מיהי, מה אנחנו יכולים להיות ביחד, ושאין אנו יכולים לחיות עוד בנפרד. הדברים האלה נאמרים כמעט על-ידי כל זוג נאהבים, ובייחוד נאהבים צעירים לאחר שמצאו זה את זו. אבל איני מתכוון כאן למשהו רוחני או מיסטי, אני מתכוון לעניין גופני ביולוגי במישור המורכב ביותר והפשוט ביותר, במובן הסלולרי והמולקולרי. רק אחרי שנגעתי באמינה ונשקתי לה, הבנתי שגבר ואישה הם שני חלקים של יצור שהיה קיים פעם, שהיה גם אישה וגם גבר.

3.

"התנשקתם..? התנשקתם!" קבע פרידמן בהחלטיות.

"היא סיפרה לך?"

"צריכה לספר לי? ראיתי אותה. היא פורחת כמו שלא פרחה מעולם. ואין לה פצעים".

הפעם היה תורי להרכין ראש, חשתי שאני מסמיק. "פרידמן", אמרתי לו, "מה יהיה?"

"מה שיש תמיד", אמר באותו חיוך מעצבן ומלא ביטחון עצמי, "מה שיש תמיד, אבידן".

"אבל…"

"אני יודע, אבל חשוב יותר שתהיה פה אִתה מאשר בבוסטון, לא רק לך", הוסיף כלאחר יד, "גם למדע".

הסתכלתי עליו בזעם. "מה אתה, פרידמן? שדכנית?"

"במידה מסוימת… במידה מסוימת", חייך. "אבל בכל אופן ברור שאם כבר התמזל מזלכם ואתם מסוגלים, חבל יהיה שתדון את אמינה לכאבים ולפצעים".

"אני..?"

"תחשוב, בנאדם! אם אתה לא שוכב אתה, אוהב אותה, גם אתה וגם היא תסבלו באותה המידה. ובמוקדם או מאוחר היא תצטרך לנסות עם מישהו אחר. הסיכויים הם 70 ל-30 שהדבר יזיק לה גופנית וגם רוחנית, כלומר נפשית".

הסתכלתי עליו, כולי כעוס. לא יכולתי להתווכח עם ההיגיון הקר הזה, ידעתי שהוא צודק וחוץ מזה, גם רציתי לדעת שהוא צודק.

דבר לא קרה בין אמינה לביני זמן מה. המשכנו להתנשק ולהחזיק ידיים, ולילה אחד אפילו נשארתי אצלה בחדר וישנו זה ליד זו מחובקים במיטה הצרה שלה. לא חשתי באותו לילה כל תשוקה, אמינה הייתה כל כך שבירה, כל כך רכה וחסרת אונים בזרועותיי, שהרגשתי כמעט רגש של אבהות. התחלתי להבין מה פרידמן חש כל הזמן. עבר זמן ואני ניסיתי לפצות את עצמי על הוויתור על ההתמחות ב-M.I.T, כשאני מגביר את מאמציי במעבדה. פרידמן עודד אותי ורדה בי כרודן לכל דבר.

יום אחד פנתה אליי אמינה כשהיא כולה חיוכים. "בשבוע הבא תיזהר ממני", אמרה. הסתכלתי עליה.

"אני הולכת להיות יפה ומושכת במיוחד", הסבירה.

חשבתי שהיא מתכוונת לעדי, אולי לבגדים חדשים. "מה, קנית משהו?"

"לא, לא קניתי דבר, אני פשוט בווסת. בשבוע הבא כל חלקי גופי הולכים להיות מושכים, כי אני הולכת להיות פורייה". קמתי ולרגע נזכרתי שמדי פעם הייתה באמת מושכת יותר מן הרגיל, מן הסתם פעם בחודש.

כך היה. בשבוע שלאחר אותה שיחה חשתי שאמינה נהפכת למגנט ממש, ואני הייתי סיכה חסרת אונים הנמשכת ונדבקת אליה בלי כל יכולת להתגונן. בלילה הלכנו אליי לחדר ושכבנו. היא הייתה כמובן בתולה, אבל בתוליה היו שונים במקצת מאלה של שתי הנערות שהכרתי קודם לכן במצב זה. היא לא צעקה, אף לא השמיעה דבר בעת המעשה ורק לאחר מכן פרצה בזמר מוזר בקול ניצחון מלא שמחה, כשכל גופה מזמר עמה. ואני הסתכלתי על הנס הזה של אישה צעירה החוגגת את לידתה השנייה, כי הנשים, שלא כמונו, נולדות פעמיים. ושוב בירכתי את עצמי והודיתי לכוחות הגורל ולפרידמן האלוהי, שהעניק לי את המתת הגדול הזה.

4.

"אני הולכת לשגע אותך בשבוע הבא", שוב אמרה לי אמינה בחיוכה השובב.

וכך היה. כאשר פגשתי בה כעבור שלושה ימים, או נכון יותר, בערב היום השלישי, עלה ממנה כוח משיכה שמחק כל מה שהרגשתי עד כה כלפי האישה הזו, היצור הפלאי הזה. לא הייתה זו סתם משיכה רוחנית או גופנית, אלא כוח ממקום אחר, שגרר אותי אליה בעדינות ובעוצמה שאין לתארם, ולאחר מכן – אל תוכה.

לא אכנס לפרטים על מעשה האהבה ואני מתכוון למעשה אהבה, ולא למשגל סתמי. אי- אפשר לתאר ואין לי כל חשק לתאר זאת. אני מניח שזה יאכזב את הקורא אבל כך חייב להיות. ישנם דברים שצריך לחוש אותם כדי להבין.

שוב שיחת וידוי אצל פרידמן. "שכבתם, אם כן".

"מה זה עניינך?"

פרידמן הסתכל עליי בעין קרה ובוחנת. "אתה לא חושב, אבידן, שזה ענייני?"

הרכנתי את ראשי. "כן".

"שכבתם?" שאל שוב בקול ענייני.

"כן", סיננתי בין שיניי.

"השתמשת בקונדום?"

"אתה לא חושב שאתה הולך יותר מדיי רחוק?" גערתי בו, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרמתי את קולי על פרופסור פרידמן.

"לא, אני לא הולך רחוק, זה ענייני ואני חייב לדעת".

"לא!" לחשתי.

"טוב מאוד, לא כדאי, אמינה עשויה כך שלדעתי היא לא תיכנס להיריון אלא אם כן היא תרצה בכך, מאוד תרצה בכך".

הסתכלתי עליו בפליאה. "עד כדי כך תכננת את המרקם הגנטי?" שאלתי.

"כן. עד כדי כך ואפילו יותר מזה. לכו ילדים והיו מאושרים", אמר לאחר מכן בקול מצחיק וטפח לי על הכתף.

לא יכולתי לכעוס עליו, ככלות הכול, פרידמן היה זה שגרם לי להיות מאושר.

כך החל פרק מופלא בחיי, פרק של אהבה רוחנית וגופנית שעודדה את צמיחתנו האינטלקטואלית והרוחנית, שגרם לה וגם לי להיות טובים יותר, חכמים יותר, ואם הדבר ייתכן – גם רגישים יותר האחד כלפי השני.

עברו עוד שישה חודשים ושנת הלימודים שוב קרבה לקִצה. בוקר אחד השכם, כאשר קמה ממיטתנו, החלה אמינה לזמר את שירה המוזר, ולאחר שהתקלחה חזרה לחדר, התיישבה עירומה על המיטה והצהירה: "אבידן, אני בהיריון".

התבוננתי בה בתמיהה: "איך את יודעת?" היא חייכה, כמעט ברחמים, "איך אני יודעת? אני יודעת. זה ברור לי ואם תסתכל לי בעיניים, זה יהיה ברור גם לך". עשיתי כמצוותה ואכן היה ברור לי שהיא צודקת.

"מה את רוצה?"

"אני רוצה ילדה ומה שחשוב יותר – אני רוצה ילדה ממך. לא, אני יכולה רק שתהיה לי ילדה ממך". וכך היה.

תקופת ההיריון לא הייתה קלה, חשתי מיום ליום את תחושותיה ולא שמתי לב לעובדה שאני חש אותן. לאמִתו של דבר, ההיגיון אמר שהיא תחוש מה קורה לי ודי. אבל משהו קרה לנו מן הרגע שהתייחדנו ומאז התחלתי להרגיש ממש כמוה, חש מה מתרחש אצל בת זוגי.

כאשר הגיעו הבחילות והכאבים לשלב מתקדם ולא נעים, נאלצתי לקחת גלולות לשיכוך הכאב. אמינה, לעומת זאת, סבלה את תופעות הלוואי בלי להתלונן ובלי לדרוש דבר. פרידמן עקב אחרינו מקרוב ולא התבייש לשאול את השאלות האינטימיות ביותר, ושנינו, כל אחד בנפרד, אבל שנינו, נאלצנו לענות ולהזין בדרך זו את המחשב ואת המוח המופלא של האיש הגאוני הזה.

ואז הגיע החודש השביעי להריונה. כשנתקפה אמינה צירי לידה, הזמנתי אמבולנס ונסעתי עמה, כשאני מתפתל מכאבים לצדה וכמעט פורץ בזעקה בכל פעם שהיא משמיעה אנחת כאב.

לא הורשיתי להיכנס לחדר הלידה, כי לא תכננו זאת מראש ונדרשה חתימה של אמינה לנוכחותי. ואולי מוטב שכך היה, כי איני יודע אם הייתי מסוגל לשאת את הכאבים שהיא ניסתה לרסן מעבר לדלת המרופדת, ושאותם סבלה, לדברי הרופאים, בטבעיות.

כעבור שלוש שעות נולדה תינוקת. התינוקת הייתה בריאה ושלמה ודמתה אנטומית לאמה יותר מאשר לאביה. היה לה אותו הכוח המגנטי אשר לאמינה, אבל כוחה היה כנראה רב מדיי. כמחצית השעה לאחר לידתה, מתה אמינה בשנתה כשהיא עדיין בתרדמת…

לא אנסה לתאר את מה שעבר עליי, אפשר לתאר איך אתה חש לאחר שכרתו לך זרוע או רגל, אפשר לתאר מה עבר עליך לאחר ניתוח לב פתוח, אבל אי-אפשר לתאר מה קורה לך לאחר שמבתרים את מחציתך ומפרידים אותה מעליך. לאחר שאתה חש שריאה אחת ומחצית הלב, כליה אחת, אשך אחד, בותרו מן הגוף שלך והשאירו אותך כאילו חצי בנאדם. נשארתי בחיים, זה כל מה שאני יכול להגיד. עזר לי בכך האינקוויזיטור פרידמן שלא הרפה ממני, וכשהוא ישוב ליד המחשב, חקר אותי עוד ועוד על נסיבות מותה ועל תחושותיי לפני, בזמן, ואחרי.

פרידמן גם ציווה להביא את מאי הקטנה למעבדה הגנטית וטיפל בה במסירות אינסופית, כשהוא מסתייע בצוות שגידל גם את אמינה והקטנה נהנית מכל סוג בקרה אפשרי. חשתי קנאה עזה, כי למעשה פרידמן היה לא רק האב אלא גם היוצר של הקטנה, כפי שהיה קודם לכן האב האמִתי והיוצר של אמינה; אבל לא יכולתי להתנגד. מאי הייתה בעצם הדגם האחד והיחיד של זיווג בין בן אדם מגנוּס הומו ספיינס לבין חייזרת.

אבל אהבתי את מאי, אהבתי אותה אהבה עזה ומטורפת. בשעות הקבועות שבהן הרשו לי להיכנס למעבדה הגנטית ישבתי לידה וחזיתי מבעד לזכוכית כיצד מטפלים בה ומזינים אותה מבקבוק, כיצד רושמים ובודקים כל תנועה מתנועותיה וכל שלב בהתפתחותה. לבית הקברות, לבקר את קברה של אמינה, לא יכולתי ללכת, כי אמינה לא הייתה קבורה במקום כלשהו. כמובן וכצפוי, ביום הולדתה ה-18 חתמה אמינה על מסמך המוריש את גופה למדע, ופרידמן לא היסס לקחת את מה שנשאר מאמינה דקות ספורות לאחר מותה, למקום שאליו לא הורשיתי להתקרב.

כל מה שנשאר לי, אם כן, היו מאי ופרידמן. ואני חושב שזה היה השלב שבו פרידמן השתלט עליי לחלוטין ושנהפכתי למעין רובוט חי העושה בדיוק כל מה שאדונו מבקש ומצווה. באיזשהו מקום הבנתי, אינטלקטואלית, כי פרידמן חשב גם על האפשרות הזו ושגרם לאהבה בין אמינה לביני בדם קר ובמוח חד כאזמל ניתוחים. אבל לא יכולתי לכעוס עליו, כי בלעדיו לא הייתה אהבה זו קיימת והייתי, ככלות הכול, יציר כפיו לא פחות מאמינה עצמה.

כשמאי הגיעה לגיל עשרה חודשים, נותק גופה הקטן מן המכשירים שאליהם הייתה מחוברת עד אותו רגע, והורשיתי להיכנס לחדרה, בלי זכוכית מבדלת, כשרק מסכה היגיינית על פי ועל נחיריי. חשתי תחושת ניצחון אדירה על עצם העובדה שאני רשאי לשבת לידה. ניסיתי לחוש אותה ולשמוע, אולי זו המילה הנכונה, את מחשבותיה ואת תחושותיה כפי שחשתי את אמינה בחודשים המועטים כל כך בין רגע אהבתנו לבין מותה. אבל לא חשתי דבר; לכל היותר, ענן קל, בליל של תחושות ורגשות, שלפעמים נדמה היה לי שאני מסוגל להבחין בהן ולפעמים נראו לי פרי הדמיון בלבד.

התחלתי להתמחות כרופא. מאחר שקיבלתי את הדוקטורט בהצטיינות, הופקדתי במעבדה ונאלצתי להמשיך לעבוד תחת פיקוחו המתמיד והמחמיר של ולדימיר פרידמן. כל אותו הזמן הייתי מבלה כל רגע אפשרי בחברת הילדה, והרגעים האפשריים לא היו רבים, כי מאי גדלה תחת פיקוח לא פחות חמור מזה שהוטל על אמה בעת ינקותה, ילדותה ונעוריה.

5.

עברו שלוש שנים, נכנסתי לשגרה ושערי האפיר, אף שעוד לא מלאו לי 30. הייתי אבא משוגע ולפעמים נדמה לי כיום שהייתי משוגע סתם.

התנאים לא היו נורמליים, והחיים שלי עוד פחות. והיחס המוזר, המשולש המוזר הזה, פרידמן, מאי ואני, ודאי שלא היה דבר טבעי או בריא. הרגשתי גם כל אותה העת שאני גלגל חמישי בעגלה הנושאת את פרידמן ואת מאי לקראת איזה שהם מקומות שאליהם אין לי חדירה.

נואשתי מלהתקרב יותר לבתי אבל המשכתי בעקשנות לגזול כל רגע שניתן לי בחברתה. עד שיום אחד, עת נכנסתי לחדר הילדים שבמעבדה הגנטית, כשעברתי את מפתן הדלת, מעדתי. קיבלתי מכה אדירה בראש ונאלצתי להתיישב, נגעתי בראש, לא היה בו פצע, לא קרה לו  דבר. הסתכלתי סביבי לראות במה נתקלתי, לא נתקלתי בדבר.

עמדתי, או נכון יותר, ישבתי בטבורו של החדר, ומרחק שלושה-ארבעה מטרים ממני עמדה המיטה המסורגת שמאי ישנה בה. הסתכלתי עליה. היא ישנה, עיניים עצומות חזק, אגרופים קמוצים, כולה מכורבלת על בטנה, כשלפתע חשתי שוב את המכה האדירה הזאת, הפעם ידעתי שלא מדובר באגרוף פיזי. ניסיתי לשלוט בעצמי בזהירות ולפתע שטף את ראשי מבול של תחושות וכמיהות ותאוות, פרוע ורב-צבעוני, מסעיר, צורח ובלתי נסבל לחלוטין.

אטמתי את אוזניי אבל המבול המשיך להלום בי גל אחר גל, צריחה אחר צריחה. קמתי כשאני אוחז באוזניי ורצתי מחוץ לחדר, רצתי לאורך המסדרון ורק כאשר הייתי מחוץ לבניין, הפסקתי לדלג והתוהו ובוהו שבמוחי פסק לפגוע בי.

אז ידעתי שאני אוכל לתקשר עם מאי כמו שתקשרתי עם אמינה. לא רק שאוכל כמו שיכולתי אז, בימים הברוכים ההם, אלא פי אלף חזק יותר. השאלה היחידה הייתה האם ארצה לתקשר כך, האם אוכל לסבול את נוכחותה של חייזרת אמיתית בתוך ראשי, כשחייזרת אמיתית זו היא יצור חלציי לא פחות משהייתה פרי בטנה של אמה החייזרת למחצה, אמינה.

6.

היום, כמעט דור לאחר הקלדת הקבצים שקראתם, אני יושב בצל הפסל, הפסל הענקי החולש על האזור כולו מעל לקמפוס של אוניברסיטת רחובות, מעל לרבי-הקומות של מתחם הביולוגיה המולקולרית, פסל ובו שתי דמויות, יהוה-פרידמן וחווה אמנו-אמינה. אני מסתכל מעלה מעלה, אל כמעט מתחת לעננים הנמוכים ואני מחייך לעצמי.

כמה הייתי אידיוט כשחששתי! כמה השַליטה מאי והשליטים האחרים הביאו לנו ברכה, הם המסוגלים לחלוש על מחשבותינו ורגשותינו. העולם השתנה ללא היכר ואנחנו חייבים להם תודה והערצה. ככלות הכול, גם אם אני אביה של השליטה מאי, איני אלא בן תמותה, בן אדם רגיל, והם הם השליטים עלינו ועל העולם כולו, יתברך שמם וזכרם.


קרדיט תמונות: תמונה 1 תמונה 2

תגובות

3 Comments

  • ברי אלצופין
    On פברואר 24, 2022 10:27 am 0Likes

    מרתק וכתוב באופן מעודן.

    • יוסי גרנובסקי
      On מרץ 1, 2022 5:05 pm 0Likes

      תודה, ברי, בשמו של מקסים.

  • עמנואל
    On מרץ 25, 2022 4:51 pm 0Likes

    ידיד אחר של מקסים גילן היה עמוס גפן, ממייסדי האגודה הישראלית למד"ב ולפנטסיה, שהיה כתב בשבועון "בול" וערך אותו בעת שגילן היה בכלא.

השאר תגובה

דילוג לתוכן