אפקט השפחה: דיסטופיות במדע בדיוני והשפעותיהן

אורי כץ                                                                                27.8.2023

אורי כץ הוא מדען נתונים ודוקטור לכלכלה, המתמחה בהיסטוריה של הטכנולוגיה. הוא פרסם שני ספרים עיוניים בכלכלה, וכיום מקדם פרויקט הדסטארט לטרילוגיית מד"ב חדשה שכתב, "האל המכאני".

---

מסע בין כוכבים הוא לא מה שהיה פעם

במקבץ התמונות שלעיל, התמונות בצד ימין לקוחות מסדרת "מסע בין כוכבים – הדור הבא", אשר שודרה בשנים 1987 – 1994, בעוד שהתמונות בצד שמאל לקוחות מסדרות מסע בין כוכבים של השנים האחרונות. שמים לב להבדלים?

בסדרה הישנה המדים צבעוניים יותר, גשר הפיקוד נראה כמו מקום נינוח שהייתם מוכנים לבלות בו את מרבית שעות העבודה שלכם, ושלל סצנות מתארות את קציני החללית "אנטרפרייז" בפעילות פנאי, בתאורה בהירה – משתעשעים, מציירים, מנגנים ועוד. גם בפרקי האקשן המותחים, חלק ניכר מהזמן הם פשוט יושבים בחדר הדיונים ומדברים באופן רגוע ושקול על המצב שאליו נקלעו וכיצד ניתן לפתור את הבעיה.

בסדרות החדשות, לעומת זאת, הכל חשוך, מהיר ודרמטי: הלוקיישנים קרים ומטרידים, המדים קשוחים, האנשים אפלים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם והעלילה עצמה, שממוקדת יותר סביב סצנות אקשן, ופחות סביב חידות אינטלקטואליות. זה לא רק עניין של עיצוב: מבחינות רבות הפדרציה עצמה בסדרות החדשות היא יותר דיסטופיה מאשר אוטופיה (ויש שיגידו שהתהליך הזה החל עוד בימי "חלל עמוק 9").

מסע בין כוכבים איננה לבד. כמעט כל יצירות המד"ב המודרניות – ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה – מתרחשות בלוקיישנים חשוכים ומדכאים, או מתארות אנשים שמתנהגים בצורה מפלצתית. בשיא אוחזות יצירות דיסטופיות מובהקות כגון "מראה שחורה" או "המטריקס", אבל גם יצירות שאינן מנסות באופן מכוון לתאר עתיד רע נקלעו לאותה האופנה.

כמובן, יצירות מדע בדיוני דיסטופיות אינן דבר חדש: "פרנקשטיין" נכתב על ידי מרי שלי עוד בתחילת המאה ה-19, זכורים ספריו של הרברט ג'ורג' ולס מתחילת המאה ה-20, ובין הסרטים הישנים היו "כוכב הקופים", "בלייד ראנר" (המבוסס על ספר) ועוד. אבל יצירות מדע בדיוני שאינן דיסטופיות, כגון ספריו של אייזק אסימוב או סדרת מסע בין כוכבים המקורית, שהיו נפוצות בעבר, הן נדירות למדי כיום ("מלחמת האדם הזקן" הוא דוגמה יוצאת מן הכלל).

סביר להניח שהמגמה הזו משקפת הלך רוח חברתי: בעולם המודרני שאחרי סיום מלחמות העולם והמלחמה הקרה פחות ברור מיהם הטובים והרעים, הקהל מאס בדמויות שטחיות כגון סופרמן, ומעל הכול ניצב האיום הדיסטופי של שינוי האקלים. אך יצירות מד"ב לא רק מושפעות מהתרבות וההשקפות המקובלות, הן גם מעצבות אותן. 

סיפורים הם חשובים. מאוד חשובים. למשל, מחקר משנת 2019 מצא שחשיפה ליצירות דיסטופית מגדילה את המוכנות להצדיק אלימות פוליטית. החוקרים אף בדקו אם האפקט נובע מרמת האלימות של הסרטים שאליהם נחשפו הנבדקים, ומצאו שזה לא העניין – ההשפעה היא ספציפית לתיאור עתיד דיסטופי. בוודאי לא תופתעו לגלות בראש הכתבה שתיארה את המחקר תמונה מסדרת "סיפורה של שפחה", אשר זורקת אותנו הישר אל המציאות הישראלית של החודשים האחרונים.

בלי קשר לדעתכם על יוזמותיה של הממשלה הנוכחית, קשה להכחיש את ההשפעה של יצירות כגון "סיפורה של שפחה" או "משחקי הרעב" על האופן שבו צעירים רבים כיום תופסים את הפוליטיקה ואת הממסד, ואם נלך עשור אחד אחורה בזמן אפשר להוסיף גם את הסרט (המבוסס על קומיקס) "ונדטה", אשר ממנו לקוחות מסיכות גאי פוקס, שהפכו לסמל בהפגנות של 2008 – 2011 ברחבי העולם. השקפות אנטי-ממסדיות עומדות מאחורי הביקוש שהיה מלכתחילה ליצירות האלו, אבל היצירות חיזקו את ההשקפות הללו.

אגב, מעניין לציין שבעוד ש"סיפורה של שפחה" הוא יצירה "שמאלנית" באופן מובהק, "משחקי הרעב" הואשמה דווקא בקידום אידיאולוגיה ליברטריאנית-ימנית. כלומר, המשיכה לדיסטופיות היא לאו דווקא עניין של ימין או שמאל. אבל למה שלא נחבב יצירות מד"ב דיסטופיות, גם אם יש לכך השפעה על נטיות פוליטיות? ובכן, הבעיה היא שלושה עיוותים חשובים בתפיסת המציאות.

שלושת העיוותים של המד"ב הדיסטופי

1. תפיסה שגויה של המידה שבה העולם הופך למקום טוב יותר לחיות בו

במאתיים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ברמת החיים. מאז מלחמת העולם השנייה צמח גם שיעור הדמוקרטיות בעולם, ובחמישים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ביחס לנשים, להומוסקסואלים ולמיעוטים, אך יצירות מד"ב רבות מציגות מגמות הפוכות אשר משקפות דווקא את העבר.

למשל, "סיפורה של שפחה" מהדהדת את היחס לנשים בימי הביניים או במדינות מוסלמיות רעועות, ספרי "חולית" מתרחשים בעולם פיאודלי, ב"מלחמת הכוכבים" יש עבדות ושלל סצנות הלקוחות הישר מגרמניה הנאצית, והערים הגדולות, המזוהמות ומוכות הפשיעה בסגנון של "השופט דרד" ו"הבריחה מניו יורק" מזכירות יותר את לונדון של המאה ה-19 מאשר את הערים המודרניות, שרובן הולכות והופכות לנקיות ובטוחות יותר בהתמדה (טוב, חוץ מסן פרנסיסקו).

אני לא טוען חס וחלילה שאין מה לתקן בעולם המודרני (ובייחוד בישראל), או שלא ניתן להאיץ עוד יותר את ההתקדמות. אבל אני כן טוען שההצדקה לאלימות פוליטית לשם תיקון בעיות חברתיות, ברוב מדינות המערב כיום, היא הנמוכה ביותר ביחס לכל ההיסטוריה של המין האנושי. מגזענות, דרך עוני ועד הטרדות מיניות, אין כמעט בעיה חברתית חמורה שלא הולכת ומתקנת את עצמה לנגד עינינו ללא שום צורך במרד אלים של קטניס אוורדין כנגד הקפיטול. להיפך, רוב הממשלות בעולם המערבי תומכות בתיקונים חברתיים כאלו.

ההצלחה הזו היא אולי חלק מהבעיה: למשל, יצירות ספרותיות שמבקרות את העבדות יהפכו לפופולריות רק אחרי שעבדות הפכה ללא-לגיטימית בציבור הרחב. זו לא בעיה כשמדובר בספרי פנטזיה או רומנים היסטוריים, אבל כשמדובר במדע בדיוני, התפיסה הפופולרית היא שהוא אמור לשקף את העתיד, לא רק את ההווה או העבר. ייתכן שבאיזה שהוא עתיד המגמה תתהפך ומשטרים מדכאים יעלו מחדש במדינות רבות, אבל מן הסתם הם לא ייראו כמו המשטרים המדכאים של העבר.

2. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לרמת החיים

אדם מהמאה ה-19 שיבקר במדינות מערביות כיום בוודאי יתלהב מהקדמה הטכנולוגית, אבל המאפיין שיפתיע אותו במידה הרבה יותר יהיה העושר של חלק גדול כל כך מהאוכלוסייה, כפי שהוא מתבטא במזון שאנחנו אוכלים, בבתים שבהם אנחנו מתגוררים, בבגדים שאנחנו לובשים, בתוחלת החיים ובשיעורי התמותה, ועוד. אך הגידול העצום בעושר מאז המהפכה התעשייתית, התהליך המדהים ביותר שעבר על החברה האנושית בהיסטוריה שלה, נעדר כמעט לגמרי מיצירות המד"ב.

אפשר להבין את זה: קשה לתחזק דרמה מותחת בעולם שבו אפילו העניים חיים ברמת חיים מעוררת קנאה ולכולם יש הרבה יותר זמן פנוי וכסף לתחביבים וטיולים. אם היינו מציגים למישהו מלפני 200 שנה סדרת דרמה מודרנית, הוא היה מתקשה להזדהות עם קשייהן של הדמויות שעל המסך, שהן עשירות, בריאות ומנהלות חיים נינוחים וקלילים מאוד יחסית לכל מה שהוא מכיר. אך בגלל הצורך הזה בדרמה, יצירות מד"ב מתארות עולם שבו הטכנולוגיה מתקדמת ובו זמנית רמת החיים מידרדרת. לאור מאתיים השנים האחרונות, השילוב של שתי המגמות האלו יחדיו נראה מאוד לא סביר.

3. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לריכוזיות הכוח הפוליטי

בעוד שמרבית יצירות המד"ב המודרניות מתארות גידול בריכוזיות הכוח הפוליטי ובאי השוויון, באופן היסטורי הקורלציה בין ריכוזיות הכוח ובין קדמה טכנולוגית עד כה הייתה הפוכה.

יש כאן שני כיוונים לסיבתיות:

א. ההשפעה של הקדמה הטכנולוגית על ריכוזיות הכוח: כפי שתיארתי בספרי "מסע האנושות", הקדמה הטכנולוגית עד כה יצרה עולם שבו הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני הרבה יותר, בין השאר מכיוון שרובים ואקדחים זולים משריון של אבירים הרכובים על סוסים, מכיוון ששוק העבודה המודרני דורש השקעה בהון האנושי של האוכלוסייה כולה, ומכיוון שתהליכי מיכון ואוטומציה הפכו את העבדות ואת עבודת הילדים ללא-משתלמות. מאפיינים אלו של הקדמה צמצמו את אי השוויון בהשכלה, בהכנסות ובכוח הפוליטי במאתיים השנים האחרונות בתוך מדינות מערביות.

ב. ההשפעה של ריכוזיות הכוח הפוליטי על קדמה טכנולוגית: חברות שבהן הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני יותר יתקדמו יותר מהר, מכיוון שתהיה בהן מוביליות חברתית גבוהה יותר ותמריצים גבוהים יותר לכלל האזרחים ליזום ולממש את הפוטנציאל שלהם, בהשוואה לחברות עם מעמדות קשיחים, משטרים מדכאים ועבדות. לברית המועצות הקומוניסטית ולסין אחריה אמנם היו כמה הישגים טכנולוגיים מרשימים, אבל בטווח הארוך מדינות כאלו עד כה הפסידו בתחרות למדינות פתוחות וחופשיות, וכוח האדם המשכיל והיצירתי הולך ועוזב אותן.

בגלל שני כיווני הסיבתיות האלו, סביר שגם חברה עתידנית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית תאופיין במוסדות פתוחים וחופשיים. אך אם המוסדות העתידיים טובים יותר מאלו שיש לנו היום, מה נותר לגיבורי הספרים לתקן? שוב אנחנו נתקלים כאן במחסום הנובע מהצורך בדרמטיזציה.

ישנה הטיה נוספת קשורה במידה מסוימת לכך: רבים מכותבי המד"ב מושפעים מחוגים באקדמיה אשר סולדים מהקפיטליזם, וחושבים בטעות שמשמעותו היא לחתור לריכוזיות כוח בידי בעלי הון מעטים. טעות זו יוצרת עבורם כתם עיוור, שלא מאפשר להם להבין באופן נכון את הקשרים בין קדמה טכנולוגית, שווקים חופשיים ותחרותיים, וריכוזיות הכוח הפוליטי. מכאן נובע למשל הניסיון לתאר את הפדרציה של "מסע בין כוכבים" כחברה נטולת כסף (עניין שהתסריטאים נסוגו ממנו ב"חלל עמוק תשע"), ובאופן כללי הנטייה לחפש חלופות עתידניות לקפיטליזם שאינן תואמות לטבע האדם.  

"מד"ב הוא מטפורה לבעיות קיימות ולא נועד לנבא את העתיד"

זוהי עמדה ששמעתי לא פעם, וישנו גם ציטוט דומה של אורסולה לה גווין. יש בכך היגיון רב, אך התפיסה הפופולרית היא שיצירות עתידניות כן משקפות את העתיד, בייחוד אם מופיעים בהן מחשבים היפר-אינטליגנטים וחלליות שמזנקות אל תוך חורי תולעת. כאשר יצירות כאלו מעלות מהאוב בעיות שהאנושות כבר קרובה להתגבר עליהן, הן בעצם כולאות את הדמיון שלנו בתוך אמונות מעוותות, ואולי אף מעוורות אותנו לכשלים של העתיד. 

אפשר לכתוב מד"ב אחר. הספר "1984" פורסם בשנת 1949, בתקופה שבה רבים במערב העריצו את ברית המועצות הקומוניסטית, והזוועות של סטלין היו ידועות רק למעטים. את "צד שמאל של החושך" כתבה אורסולה לה גווין בשנת 1969, כאשר זהות מגדרית לא בינארית הייתה טאבו, ולא רק בקרב דתיים. ויש עוד דוגמה חביבה אחרונה, לסופר עתידני אוטופי מסוף המאה ה-19 שרובכם מתגוררים כיום במדינה המבוססת על חזונו.

הדוגמאות האלו מתארות סופרים אשר הצליחו לעסוק בבעיות של העתיד, ולא רק לשקף בעיות שהיו שייכות לעבר, ואכן ספריהם היו שנויים במחלוקת כשהם יצאו לאור. זה הרבה יותר קשה, וגם מסוכן תדמיתית ומסחרית, מאשר, למשל, לכתוב כיום על אימפריה מרושעת שנראית בדיוק כמו גרמניה הנאצית. אבל לדעתי זהו האתגר האמיתי של ספרות המד"ב.

לסיום, באופן אישי, הייתי רוצה לנסות ולהשפיע על האופן שבו בני אדם תופסים את הקדמה הטכנולוגית, ולהכניס יותר מורכבות לדיון בנושא. אני מזמין אתכם לקפוץ לעמוד ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני", להזמין עותק, ולשפוט בעצמכם אם הצלחתי.