רז גרינברג 23.8.2022
רז גרינברג הוא חוקר אנימציה, מרצה, ומרבה לכתוב על מד"ב ופנטסיה. סיפוריו "השקט שלפני" ו"לכאן את שייכת" פורסמו ב"פנטסיה 2100" באתר זה. המאמר שלפניכם התפרסם במקור באנגלית, בגרסה שונה במקצת, באתר SFF Planet.
אחד הדברים המפתיעים הנוגעים לאייזק אסימוב, הסופר שהפך לאחד מסמליו של המדע הבדיוני האמריקאי, הוא שהקולנוע והטלוויזיה האמריקאים מעולם לא הצליחו להפיק עיבוד ראוי לכתביו. גם אם מתעלמים מהפקות שאינן ראויות לצפייה כלל (שני סרטים הופקו בארה"ב על פי סיפורו הקלאסי "שקיעה", ושניהם יכולים להתחרות בכבוד על התואר "סרט המדע הבדיוני הגרוע ביותר בהיסטוריה"), גם הפקות מושקעות יותר שניסו להתאים את סיפוריו של אסימוב לנוף הקולנועי והטלוויזיוני האמריקאי לא היו מוצלחות בהרבה: מהמלודרמה הקומית "איש המאתיים" בכיכובו של רובין ויליאמס, דרך "אני רובוט" בכיכובו של ויל סמית' ועד לעיבוד עתיר התקציב לסדרת "המוסד" שעלה בשנה שעברה בשירות אפל+. נדמה שהוליווד פשוט לא מצליחה לתת להפקות שלה את אותה איכות "אסימובית" חמקמקה שהפכה את סיפוריו להצלחה. אסימוב הלין באוטוביוגרפיה שלו על יחסיו המרים עם הוליווד, במיוחד בכל הנוגע להפקה הראשונה שהתבססה על "שקיעה".
אך משום-מה, אסימוב כלל אינו מתייחס באותה אוטוביוגרפיה לעיבודים מוצלחים בהרבה לכתביו, שהופקו כולם מחוץ לצפון אמריקה, עיבודים שהצליחו לשמור על נאמנות מרשימה למקור ובה-בעת לחבר אותו למציאות הפוליטית והחברתית במדינה בה צולמו. הדבר מעיד, אולי, על היותו של אסימוב סופר אוניברסלי הרבה יותר מאשר אמריקאי.
כזה הוא המקרה של עיבוד הספר "קץ כלזמן" (או "סוף הנצח" כפי שהוא נקרא בתרגומו השני לעברית – שם הסרט הרוסי הנו Конец Вечности), שבוים על ידי אנדריי ירמש בברית המועצות בשנת 1987.
כמו בספרו המקורי של אסימוב, גם גיבור הסרט הוא אנדרו הרלן (מגולם על ידי השחקן אולג ואוילוב), אחד מסוכני "כלזמן", ארגון העוסק בניטור ושינוי העבר והעתיד בהתאם לצרכיו. במהלך אחת ממשימותיו, הרלן מתאהב בנויס למברט (ורה סוטניקובה, אחת היפהפיות הגדולות של הקולנוע הסובייטי), וסיפור האהבה ביניהם מוביל להסתבכות בעלת השלכות אפשריות קשות על עצם קיומם של "כלזמן" והאנושות כולה.
על פניו, מכל ספריו של אסימוב דווקא "קץ כלזמן" לא נראה כמו מועמד אידיאלי לעיבוד קולנועי בברית המועצות. מרבית ספריו הידועים של אסימוב, ובמיוחד סדרת הרובוטים וסדרת המוסד הידועות שלו, התבססו על פרדיגמה (חוקי הרובוטיקה או תכנית סלדון) שתמיד עובדת, וגם אם ישנן תקלות כאלה ואחרות בדרך, ניתן לפתור אותן. "קץ כלזמן" מבוסס על כישלון הפרדיגמה של הארגון בו פועל הגיבור, והגיבור עצמו – האינדיבידואל – מביא לקריסתו של אותו ארגון כשהוא מבין עד כמה הפרדיגמה הזו הרסנית. עבור ברית המועצות, שנוסדה כולה על בסיס פרדיגמה והתייחסה ליוזמות אינדיבידואליות לערער על הפרדיגמה הזו כחתרנות, הפקת סרט כמו "קץ כלזמן" נראית כדבר כמעט בלתי-נתפס (ומוזר עוד יותר לגלות שזה אפילו לא היה העיבוד הראשון לספר בגוש המזרחי של אז – קדם לו עיבוד טלוויזיוני דל-תקציב שהופק בהונגריה בסוף שנות ה-70, אותו לא הזדמן לי לראות).
אבל בסוף שנות ה-80, בהן הופק הסרט, מצב העניינים בברית המועצות כבר היה שונה: רפורמות הגלסנוסט שהונהגו בה נתנו מקום רחב יותר לביטוי ביקורת על המשטר, ולהכרה שהשיטה הסובייטית כשלה ושהכלכלה הסובייטית אינה מסוגלת לקיים את אזרחיה. מספר חודשים לאחר צאתו של הסרט, הונהגו בברית המועצות רפורמות הפרסטרויקה. בסופה של אותה שנה חתמו מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית על הסכם היסטורי לצמצום החימוש הגרעיני, ושנתיים לאחר מכן נפלה חומת ברלין, במה שהתברר בדיעבד כתחילת סופה של ברית המועצות. "כלזמן" בסרטו של ירמש הוא אימפריה בתהליך קריסה: במתקנים שלו חשוך, עגום וקודר, וצוות ההנהלה הזעוף שלו לכוד בתפיסות מיושנות שזמנן – פשוטו כמשמעו – עבר.
אבל סרטו של ירמש אינו מניפסט אנטי-סובייטי פשטני. לצד המטאפורה העגומה למצבה של ברית המועצות בתקופה בה הוא נוצר, הסרט תוהה מה יבוא במקום הפרדיגמה הישנה, והוא אינו עושה הנחות לחלופות האפשריות. דמותה של נויס למברט, המתגוררת בדירת-פאר, מוצגת בגילומה של סוטניקובה, כפאם-פטאל פתיינית וחמדנית, מטאפורה לחיים הקפיטליסטיים הריקניים וחסרי-החמלה. וכך הופך גיבור הסרט הרלן לדמות טראגית: הוא מבין בהדרגה שלמעשה אין פרדיגמה, אין אידיאולוגיה או פתרון לבעיותיה של האנושות, והחיפוש אחר פתרון כזה במרחבי הזמן הוא חסר תוחלת. הרלן, בגרסה של ירמש לסיפורו של אסימוב, הוא נוסע בזמן ללא עתיד. כאשר בוחנים את הקשיים של מדינות ברית המועצות-לשעבר למצוא את מקומן בעידן הפוסט-סובייטי, ובמיוחד את רוסיה בימים אלו, אפשר להגיע למסקנה שסרטו של ירמש לא רק שיקף את זמנו – הוא גם הקדים אותו.
סרטו של ירמש אינו סרט מושלם. הוא נוטה לדברנות מיותרת במספר סצנות, ובניגוד לעלילה המורכבת, הדמויות בסרט נוטות להיות שטוחות למדי (זוהי, כמובן, בעיה שליוותה גם את מרבית כתביו של אסימוב – ו-"קץ כלזמן" בכלל זה). ניכר גם כי למרות המורכבות הרעיונית אותה מציג ירמש לאורך הסרט, דווקא בסופו הסרט בורח למקום שמרני וממסדי יותר. כנראה שאפילו בעידן הגלסנוסט, היה גבול למידת הביקורת שסרט קולנוע סובייטי יכול היה להעביר על הממסד, גם אם בצורה מטאפורית. ועדיין, הסרט מספק חוויית צפייה נפלאה לחובבי מדע בדיוני בכלל ולחובבי אסימוב בפרט – סרט מסע-בזמן שאפשר להרגיש דרכו את משק כנפי ההיסטוריה בתקופה בה הוא נוצר.
סרטו של ירמש מעולם לא הוקרן או הופץ בפורמט ביתי בארצות דוברות אנגלית, אך עכשיו יכולים גם הצופים במערב ליהנות ממנו – אולפני "מוספילם" בהם הוא הופק העלו אותו בשלמותו לאינטרנט, עם תרגום לאנגלית, בשני חלקים.
