ברי אלצופין                                                                                                6.2.2022

לפעמים הצלחה או כישלון במשימה תלויים, באופן בלתי צפוי, בהגדרות יצרן. וכפי שמראה הסיפור שלפנינו, זה עשוי לשנות למישהו את החיים מקצה לקצה…


אבא דב התבונן מבעד לשמשה הקדמית של אמא דובה בחומר הנהדף לצדדים של הערפילית. הטיסה הייתה כבר במהירות תת-אורית והיעד היה קרוב. הוא אהב את העובדה שהוא הביט מבעד לשמשה אמיתית ולא על צג. תמיד הדהימה אותו העובדה שבינו לבין החלל הריק חוצצת שכבה דקיקה של חומר. אבל הניסיון להתמקד בעולם החיצון כשל שוב ושוב.

פעם אחר פעם חזרו עיניו אל הצג שהראה לו את אשר מתרחש בבטן ספינתו הקטנה. הוא ישב בודד בתא הפיקוד. על הצג יכול היה לראות את שני הנוסעים שלו. האיש ואשת הביטחון הפרטיים אותם שכר כספקי משנה למשימה זו. הם היו עסוקים בהתמודדות זו מול זה במשחק הולוגרפי. המשחק לא נועד רק לשם העברת הזמן. הם בדקו זו את יכולותיו של זה. הם ישבו משני עברי השולחן העגול ושלטו בדמויות מוקרנות שנלחמו זו בזו. האישה שלטה בדמות של רובוט נשי למראה ואילו הגבר שלט ברובוט גברי. תנועות קטנות של האצבעות התבטאו במהלומות שהמכונות הנחיתו זו על זו.

הוא התבונן בגבר, בניסיון שלא לבהות באישה. מולוטוב היה טיפוס סלבי ולפעמים אבא דב חשב שהדבר היחיד שהיה יותר עבה מבשרו היה הגולגולת שלו. אבל הוא היה חייל טוב. הוא היה עצום ממדים, חזק, מיומן בכלי הנשק שנשא, וצייתן. לפי מסורת ארוכת שנים, אנשי ביטחון פרטיים השתמשו בכינויים. אבא דב עבד עם מולוטוב בעבר ודאג לברר את הרקע שלו. אך שמו האמיתי נשכח ממנו ולא עניין אותו במיוחד. הוא לא באמת היה צריך גם אותו למשימה הזאת. הוא פשוט לא רצה להיות לבד עם ספיר.

הו, ספיר. שוב ושוב חזרו עיניו אל האישה. היא הייתה מרוכזת במשחק ובתנועות אצבעותיה כתשה את הרובוט היריב. היא הייתה גבוהה ובכושר גופני מעולה. עורה היה שחום ועיניה הצהובות מלוכסנות למחצה. הוא תמיד תהה איזו שושלת תורשתית הייתה יכולה ליצור מראה שכזה. כמרבית האנשים בעלי השורשים המעורבים שהכיר, היא הייתה יפה מאד. אבל במקרה של ספיר, היופי היה רק חלק ממה שהבעיר את רגשותיו כלפיה. שני צידי ראשה היו מגולחים והעור שנחשף שם היה מקועקע בדפוס עגלגל. הוא יכול היה להישבע שבמהלך השנים שבהם הכיר אותה הדפוס הזה השתנה במעט. במקום שבו שוב צמח שיערה השחור הוא נשזר לשתי צמות הדוקות שנפלו עד שכמותיה.

האם הייתה התערבות גנטית כלשהי במראה שלה? הוא יכול היה לבדוק את זה בקלות. לא פעם נזדמנה לו האפשרות לגנוב דגימת תאים ממנה. אך זה נחשב לדבר שלא ייעשה בקרב אנשי ביטחון פרטיים. בדיקות רקע היו דבר אחד, אבל סחיבת חומר תורשתי למטרת ריגול על שותפיך למשימה? איך הוא היה מרגיש לו גילתה ספיר את הגדרות היצרן התורשתיות שלו?

והיה עניין הלבוש. החוק אסר מפורשות על אנשי ביטחון פרטיים ללבוש מדים של צבא מוכר כלשהו. חוק שהיה קשה מאד לאכוף במציאות של שלל צבאות של מדינות ואף צבאות פרטיים שפעלו ברחבי הגלקסיה המיושבת. אבל לאנשי ביטחון פרטיים היה חשוב מאד לשמור על מוניטין של אלה שנמצאים בצד הנכון של החוק. התוצאה הייתה שרוב האנשים בתחום נראו כתצוגה מאולתרת של מיטב אופנת הציד והמחנאות.

ספיר, לעומת זאת, ידעה אפילו תחת תנאים אלה לשמור על מידה של סגנון. בגדיה הלמו את קימורי גופה ובחירותיה בצבעים היו מעודנות. היא לא אהבה בגדי הסוואה. אולי בגלל דפוסי הקעקוע שבצידי ראשה. הפעם לבשה מכנסיים שחורים וחולצה אפורה שחשפה את זרועותיה החסונות והמקועקעות גם כן. מעל מחשופה הלא עמוק נתלתה אבן כחולה על שרשרת כסף דקה. הוא הניח שזו אבן ספיר – ומכשיר אלקטרוני כלשהו. מולוטוב נראה כאילו הוא מוכן ומזומן לזחול אל מתחת לגחונו של טנק ממלחמת מאדים הראשונה.

הו, ספיר. מה היה לו להציע לה? הוא הכיר אותה לפני מספר שנים כאשר שכר את שירותיה כעוזרת במשימה. היא עשתה עבודה מצוינת והוא ידע שהיא תהיה נכס בכל פעולה. לפניה עמדו עוד כעשרים שנות עבודה. והוא? הוא ניסה לחשב אם יש לו מספיק ממון לפרישה. אמא דובה הלכה והזדקנה. וגם הוא. זו המציאות ששמה סכר לפיו בכל פעם שהסתיימה משימה והוא רצה להציע לה משהו מעבר לשכר שהובטח בחוזה.

מאז שהכיר את ספיר הפכו ביקוריו במרכזי הזנות לתכופים וליקרים יותר. שינוי צורני קצר מועד היה דבר יקר. אך כשהוא נעשה במסגרת צריכת שירותי זנות, הוא היה יקר אף יותר. הוא היה בוחר נשים שמראש היו דומות ולו במקצת לספיר, וזה לא היה קל. הוא הראה להן תמונות של ספיר והתבונן בתשוקה מתעוררת בעת שלבשו את דמותה – ופשטו את בגדיהן. אבל אף אחת מהן לא הייתה ספיר. ואם הצליח לרגע לשכוח את זה, העובדה שהן היו חוזרות להופעתן הטבעית ברגע שהגיע לשיא, הזכירה לו את זה בצורה מכאיבה במיוחד. היה שיא, והיה סיפוק, וזה לא היה אותו הדבר.

והיה עניין המשימה. את החלק הראשון שלה הוא ביצע בעצמו וקיבל את השכר הנדיב שהובטח לו. אבל הביצוע דרש ממנו השקעת משאבים עצמיים כה גדולה עד כי גם השכר הנדיב נשחק. המשימה הייתה מפוקפקת במקרה הטוב. ואם הוא לא יספק את התוצאה הדרושה, הוא לא יקבל כלום. ובלי כלום סיכוייו לפרוש לחיי נוחות במקום שקט בגלקסיה שאפו לאפס. ולהמשיך לחיות על אמא דובה יהפוך בעוד כמה שנים לסכנת חיים. הערפילית מבעד לשמשה נעלמה והחלל הריק נחשף בצלילותו. כוכב צהוב זהר במרחק. הגיע הזמן לדבר עם הצוות שלו.

אבא דב ביצע סיבוב של 180 מעלות במושבו, קם ופתח את דלת תא הפיקוד. ספיר ומולוטוב ישבו במפלס התחתון שגרם מדרגות הוביל אליו. שניהם נשאו אליו את עיניהם ומולוטוב איבד ריכוז במשחק. זה כל מה שספיר הייתה צריכה כדי להנחית על הרובוט שלו את מהלומת המוות.

"היי!, הוא מחה, "דעתי הוסחה!"

"זה מה שתגיד גם במשימה?" הגיבה ספיר.

"זה רק משחק."

"והפסדת", ענתה ספיר וכיבתה את ההולוגרמה.

"תדריך משימה," אמר אבא דוב.

הוא ידע שהדבר החכם לעשות יהיה לרדת במדרגות כמו בן אדם סביר ושקול. אבל הם היו אנשי הצוות שלו והוא הרגיש צורך לעשות מעט רושם. מה גם שספיר הייתה שם, מתבוננת בו. אבא דב קפץ על מעקות המתכת של גרם המדרגות והחליק עליהן מטה עד למפלס התחתון. סוליות נעלי השטח שלו הלמו בסיפון והשמיעו חבטה עמומה. לא עמומה הייתה דקירת הכאב ששיגרה ברכו הימנית אל מוחו, וכך גם לא האנחה שנמלטה מפיו.

"אתה בסדר, אבא דב?" שאלה ספיר בדאגה כנה.

"בוס, אתה מבוגר מדי בשביל צואה שכזו," אמר מולוטוב.

אבא דב הזדקף ונעץ במולוטוב מבט זועף. במקביל ספג הגברתן נטול הטאקט בעיטה ברגלו מספיר מתחת לשולחן.

"סליחה, בוס. התכוונתי שאתה צריך לכוונן את מחולל הכבידה בנקודה הזאת."

"אני בסדר," ענה אבא דב והלך לעבר השולחן, מנסה להסתיר את הצליעה, "בואו נתחיל בתדריך."

הוא התיישב במקום הפנוי האחרון שנותר סביב השולחן והעלה תמונה הולוגרפית שהחלה לסוב על צירה. בתמונה נראה גבר צעיר, בלונדיני, לבוש בחליפה מהודרת לפי צו האופנה. משני צידיו של הגבר נראו שתי נשים בשמלות ערב נוצצות. ידו הימנית נחה על המותן של אחת מהן, ידו השמאלית ניסתה לנוח על המותן של האישה השנייה ובו זמנית לאחוז בכוס שמפניה.

"זה האיש שאנו מחפשים," אמר אבא דב, "וופלגנג באומן ג'וניור."

"נראה שהוא יודע ליהנות מהחיים," אמרה ספיר, "והוא גם נראה מאד מוכר, וגם השם."

"זה בגלל שהוא בנו בכורו של האיש הזה," אמר אבא דב והחליף את התמונה.

לעיניהם הופיע גבר שנראה כמו הגרסה המבוגרת יותר של הגבר שראו קודם. הפעם נראה האיש עומד מאחורי דוכן הנואמים באירוע יוקרתי כלשהו.

"וולפגנג באומן, האב," אמר אבא דב.

מולוטוב פלט שריקת התפעלות.

"באומן, הא? האיש הזה יכול לקנות את כל הגלקסיה ויישאר לו עודף לקנות רבע מאנדרומדה."

אבא דב קלט את גילגול העיניים של ספיר והגניב לה קריצת עין. מולוטוב לא קלט כלום מזה.

"כן," המשיך אבא דב, "האיש מסודר. לקח לי הרבה מאד זמן וממון למצוא את הבן שלו. המשימה שלנו היא להביא אותו הביתה."

"חטיפה למטרת כופר?" תמהה ספיר, "בטוח שהבאת מספיק אנשים למשימה? רק שלושתנו?"

"אין צורך בהרבה אנשים בחור שכוח האל שאליו אנו טסים. גם לא בהרבה כלי נשק. אמרתי לכם שנצטרך רק כלי נשק קלים."

אבא דב נתן מבט לא מרוצה בשני ארגזי הציוד הגדולים שהשניים הביאו איתם ואשר נחו בירכתי הספינה. אבל הוא ידע שאין מנוס מזה; אנשי ביטחון פרטיים תמיד היו צריכים להיות מוכנים להתגלגל למשימה הבאה שלהם.

אבא דב החליף את ההולוגרמה למפה של מערכת השמש שבתוכה נעו. תחילה נראה רק החומר של הערפילית. תשקופת ההולוגרמה החלה לנוע דרך הערפילית וכאשר עברה אותה נגלה לעיניהם כוכב צהוב בודד שהלך וגדל. בהמשך התמקדה נקודת המבט בכוכב לכת שגרתי למדי. הקטבים היו מכוסים בשלג ובקרח, אך האיזורים המשווניים היו צהבהבים וחומים. לבסוף הציגה ההולוגרמה איזור קטן מעל קן המשווה. כתובת בשיחלל הופיעה: "מנזר השלווה והצדק".

"מנזר?" תמה מולוטוב, "עם נזירות וכזה…?"

"נזירים," ענה אבא דב, "כמאה וחמישים. וכולם תחת הנהגתו הרוחנית של האיש הזה."

פניו של גבר מבוגר הופיעו לפניהם. רק ראשו של הגבר הופיע בתמונה ונראה היה כי צווארו בעל העור המתדלדל מגיח מתוך גלימת נזיר חומה שברדסה הופשל לאחור. פניו של הגבר היו מגולחות וקמוטות. גבותיו השיבתיות צמחו פרא ומתוכן פרצו שערות בודדות ללא כל רסן. רעמת שיער שיבה מדובלל עיטרה את פניו נטולות החיוך.

"קמרון פלין, אב המנזר."

"לפי הפרצוף שלו, הוא מחביא את המטרה שלנו בתוך התחת שלו," אמר מולוטוב.

"שם אין לי כוונה לחפש," אמר אבא דב, "כל ניסיון שלי ליצור עימו קשר עלו בתוהו. הם לא טכנולוגיים במיוחד שם למטה. אבל יש להם מכשיר קשר למצבי חירום וניסיתי באמצעותו ליצור קשר עם הפלין הזה, אך ללא כל מענה. לפיכך לא נותרה לי ברירה אלא לבוא לכאן. אנחנו לא צפויים להיתקל בהתנגדות כלשהי, כל החברים במנזר נדרו נדר של אי אלימות."

"רגע," אמרה ספיר, "נדרו נדר של אי אלימות אבל חטפו את המטרה?"

זה היה הרגע שממנו אבא דב חשש מהרגע ששכר אותה למשימה הזו.

"אני לא יודע לגבי חטיפה," הוא ענה, "אני רק יודע שהבחור שלנו שאוהב את החיים הטובים נעלם ללא כל הודעה מראש, ואז צץ בחור הזה. אני גם יודע שהוא נמצא שם כבר שלושה חודשים ושבעל הבית מתעלם מהקריאות שלי. לי כל העסק נראה חשוד ויש לי אבא ששכר אותי להחזיר את בנו הביתה. אנו נרד לפני השטח…"

"רק רגע, אבא דב," קטעה ספיר את שטף דיבורו, "איזה סימן יש לך לכך שהוא נמצא שם בניגוד לרצונו?"

"חכי רגע, בסדר? תני לי לסיים את התדריך ואז אענה על כל שאלה."

ספיר הינהנה להסכמה.

"נרד לפני השטח עם נשקים קלים בלבד. ולא, מולוטוב, הכוונה היא לא שרק המקלע שלך נשאר פה. אנו נרד עם אקדחים בלבד."

"ואקדח גיבוי," אמר מולוטוב.

"בסדר. ואקדח גיבוי למי שרוצה. החברים במנזר אינם אמורים להתנגד לנו בכוח. זה בניגוד לנדר שלהם שבלעדיו פלין לא היה מקבל אותם למנזר. אני מתכוון פשוט לבקש לדבר עם הבחור, זה הכול. יכול להיות ששם הכול ייגמר ואנו מסתלקים מפה עם המטרה. אבל אם הם יחליטו לא לשתף פעולה, הם גם לא יעמדו בפנינו. נהיה חופשיים לחפש את הבחור ברחבי המנזר. זה יהיה מנוגד לנדר שלהם לחסום אותנו. זאת הסיבה היחידה שהבאתי אותכם. המנזר גדול ואני לא רוצה לשוטט בו לבד. ביחד נכסה יותר שטח עד שנמצא אותו."

"ומה אם הוא לא ירצה לבוא?" שאלה ספיר.

"אז אבא שלו לא ישלם לנו כלום," ענה אבא דב.

"אבא דב, אם הבחור רוצה להיות שם ואנו לוקחים אותו – אז זאת חטיפה."

"ספיר… כולנו עשינו דברים בשולי החוק…"

"בשוליים, כן. אבל לא עבירה ברורה."

"אין בחור, אין ממון."

"אין ממון לך."

"מה?"

"החוזה שלך הוא עם באומן האב. החוזים שלנו הם איתך. הבטחת לנו שכר בתמורה למשימה. אם יהיו סימנים לכך שהמטרה מוחזקת בניגוד לרצונה – אנחנו איתך. נכון, מולוטוב?"

"כן, המפקדת!" ענה מולוטוב.

"אבל אם הכול מצביע על כך שהבחור רוצה להיות שם, אנחנו לא נוגעים בו. ואתה עדיין משלם לנו כל טיפת ממון שהובטחה בחוזים שלנו. נכון, מולוטוב?"

"נכון מאד."

ספיר נעצה באבא דב מביט תקיף. הוא הביט בעיניה הצהובות היפהפיות ולא יכול היה לחשוב על דבר להגיד אלא "לעזאזל, ספיר. יש לך יותר ביצים מלכל הגברים שאני מכיר ביחד."

***

השלושה הצטופפו בתינוק דובון – המעבורת הקטנה ששימשה לנחיתות על פני השטח בעוד אמא דובה נשארה במסלול סביב כוכב הלכת. אבא דב הטיס את הכלי ושתיקה לא נעימה שררה בו. הוא כעס על עצמו. "ביצים? באמת? לא היה לך משהו אחר לומר?", הוא נזף בעצמו, "קראת לה 'גברית', ואתה חושב שהכי האישה הכי יפה בעולם. יופי, כסיל!".

הם טסו מעל מרחבים שוממים בצבעי צהוב וחום. הלאה, עדיין במרחק רב מהם, החלו שדות ירוקים לשבור את החדגוניות.

"זה המקום, בוס?" שאל מולוטוב.

"כן, אלה הכרמים שמסביב למנזר. ועוד כל מיני גידולים," השיב אבא דב.

"כרמים?", התפעל מולוטוב, "כאילו יין וזה? איזה דיכאון. אנחנו בטח לא נקבל דוגמיות."

"תירוש," השיב אבא דב.

"מה?"

"תירוש. מיץ ענבים. לנזירים אסור לצרוך אלכוהול או כל סם אחר. הם גם לא אוכלים בשר. הם ניזונים מהצומח, מביצים ומחלב בקר ועיזים."

כעת היה זה תורו של מולוטוב לגלגל עיניים.

"אז איזו דת יש להם שם בכלל?" הוא שאל.

"שום דבר ספציפי. הנזירים באים מכל הדתות והאמונות. הם גם רשאים לעסוק בדתם. המהות היא לקבל את הגותו הרוחנית של האב פלין, שהיא מעין שילוב של הדתות הגדולות מכדור הארץ."

"אוי לא, בוס. הם מכל קצוות הגלקסיה, הא? אל תגיד לי שזה מהמקומות האלה שבהם לא מדברים שיחלל אלא איזו שפה עתיקה ומייגעת מכדור הארץ."

"ההיפך הוא הנכון, מולוטוב. איך אתה מצפה מהמון גברים מהמון מקומות שונים לתקשר זה עם זה? אל תדאג, לא יהיה לנו צורך במכשירי תרגום שם."

הכרמים כבר היו קרובים יותר כעת ובמרכזם בלט המנזר באורו של הבוקר. ספיר רכנה קדימה וסקרה את המידע שהוקרן ממערך הצגים הקטן של כלי הטייס.

"נוסעים יקרים, אנו מתקרבים לנחיתה. הטמפרטורה בחוץ היא 35 מעלות צלזיוס יבשות וגועליות במיוחד והסיכוי של מישהו מאיתנו להשיג שיגול במקום הזה הוא האפס המוחלט. מקווים שנהניתם מהטיסה."

שני הגברים צחקו ונראה היה שהאווירה המתוחה ששררה במרחב הקטן התמוססה. אבא דב זכר שזו לא הפעם הראשונה שהיא עשתה זאת – רוטינת הדיילת. אבל הוא לא זכר שום דבר מבדיקת הרקע שלה שהעיד על עבר בתחום. הוא החליט שזו הזדמנות טובה לשיחת חולין – וגם להטעות אותה שהוא מעולם לא עשה לה בדיקת רקע.

"את תמיד עושה את זה," הוא אמר בחיוך, "מה? היית פעם דיילת?"

"ממש לא. אבל אתה יודע איך זה; אנשים בעלי עבודות רגילות כמו דיילים, מורים או אני לא יודעת מה – הם מפנטזים על עבודות מגניבות כמו שלנו. ואני? לפעמים מתחשק לי פשוט לקום בבוקר וללכת לעבודה בלי כלי נשק ובלי לתהות אם אסיים את היום הזה בחתיכה אחת."

"עדיין לא מאוחר מדי בשבילך, ספיר. בהחלט יש לך את המראה להיות דיילת," אמר אבא דב והיה מרוצה מעצמו על כך שחלק לה מחמאה.

"אין סיכוי, אבא דב. זה דורש יותר מדי שירותיות. במוקדם או במאוחר נוסע כלשהו יגיד משהו שיאלץ אותי לשבור לו את הפרצוף."

"ובגלל זה אני אוהב לעבוד איתך," אמר אבא דב, "היכונו לנחיתה."

תינוק דובון כבר היה מעל לכרמים והתקרב לרחבה שמול השער הראשי שבחומת המנזר. המנזר והחומה היו בנויים מאבן חומה בהירה בסגנון ימי הביניים של כדור הארץ. בצד אחד שמחוץ לחומה היה איזור ללא גידולים. מעט מצבות עמדו שם מעוטרות בצלבים, צלבים קלטיים, סהרים, מגני דויד וסמלים אחרים.

"בוס, זה לא קצת הסגת גבול?" שאל מולוטוב.

"כל הכרמים ועוד שטח מסביב להם שייכים למנזר. אז אנחנו כבר מסיגי גבול. אני אנחית אותנו מחוץ לחומה. זו לא הסגת גבול אם אתה בא בנימוס ואומר שלום, נכון?"

הוא לא קיבל תשובה לשאלה זו. כשלושים נזירים בגלימות חומות היו עסוקים בעבודות חקלאיות שונות בגינות שמסביב לשער שבחומה. אך כאשר הבחינו בכלי הטייס הנוחת חדלו מעבודתם ובהו בו. כמה נזירים נראו רצים דרך החומה ואל תוך המנזר. אבא דב הנחית את הכלי ברכות במרחק מה מהגינות. דרך השמשה הקדמית הם יכלו לראות את הנזירים במרחק כמה עשרות מטרים מהם.

"טוב, חברים, אני עושה את הדיבורים, בסדר?" אמר אבא דב, "הכול לאט ובזהירות. קדימה."

השלושה ניגשו אל הפתח האחורי והיחיד של הכלי. אבא דב לחץ לפתיחתו. הדלת נפתחה כלפי מטה וירדה אל הקרקע ככבש נחיתה קטן. האוויר החם הלם בפניהם. הם ירדו בכבש וצעדו באיטיות לעבר השער שבחומה. בשלב זה הם כבר יכלו לראות את האב פלין הולך לקראתם מתוך המנזר מלווה בעשרות נזירים. מגוון הנזירים היה רחב כפי שהם ציפו. הם היו מכל הגזעים והגילאים. חלקם היו בעלי נכויות.

"אבא דב," אמרה ספיר, "מה אתה אומר על הברנש הזה?"

היא הצביעה לעברו של נזיר שעמד בדד ליד השער בחומה. ברדס גלימתו הסתיר את ראשו כליל וגם ידיו לא נראו שכן הן היו שלובות זו בזו בתוך שרוולי גלימתו הרחבים.

"מה יש לומר עליו?" תמה אבא דב.

"עומד לגמרי לבדו. לא מוזר קצת?"

"אולי הוא מתפלל, או מודט, או כל דבר שהם עושים כאן."

ספיר לא הגיבה, רק המשיכה להתבונן בו.

האב פלין, מלווה בצאן מרעיתו, יצא מבעד לשער החומה. הגברים שבאו איתו והגברים שכבר היו בחוץ התגודדו מאחוריו. כשהאב פלין נעצר במרחק צעדים ספורים מאבא דב ומצוותו, כבר חצצו כמאה נזירים בין השלושה ובין שער החומה. כל הנזירים עמדו במרחק של כמה צעדים מאחורי אב המנזר פרט לנזיר אחד שעמד לימינו. אבא דב נעצר, ספיר ומולוטוב נעצרו מעט מאחוריו, היא מימין והוא משמאל.

"בוקר טוב לכם אורחים נכבדים," אמר האב פלין בשלווה, "במה זכינו לכבוד זה?"

"בוקר טוב, אדוני," השיב אבא דב בשלווה מאולצת, "אני מבקש לדבר עם אדם שנמצא במקום זה. שמו וולפגנג באומן ג'וניור. אנא ממך, שלח מישהו מאנשיך לקרוא לו."

"אינני מכחיש או מאשר את הימצאותו של אדם זה בקרבנו," השיב האב פלין באותה השלווה כמקודם.

"פששש…" התפעל אבא דב מאולצות, "תראו תראו, הוא לא מכחיש ולא מאשר. ובכן, אני במקרה יודע בוודאות שהאיש נמצא כאן אז בבקשה ממך – הבא אותו לכאן."

"אינני מכחיש או מאשר…."

"בסדר, בסדר. אז רק תעביר לו את המסר הבא…"

"הסכמה להעביר לו מסר עלולה להתפרש כהודאה בדבר ידיעת מקום הימצאו," השיב האב פלין.

כעת נפלה שתיקה בין שני הגברים.

"טוב," אמר אבא דב, "אם זה מה שאתה רוצה – ככה  זה יהיה," אבא דוב לקח נשימה עמוקה, "וולפגנג באומן ג'וניור!" הוא הרעים בקולו בעצבנות, "אבא שלך שלח אותי! הוא מבקש שתחזור הביתה! אנחנו ההסעה שלך!"

כשנדם קולו של אבא דב כל אשר נשמע היה צילצולי הפעמונים הקטנים שהיו תלויים על צווארי העיזים שהסתובבו חופשיות בין הגינות.

"איש יקר," אמר האב פלין, "אפילו לא הצגת את עצמך. אני הוא קמרון פלין, אב המנזר."

"אני מוכר בתור אבא דב. ואני לא הולך מכאן בלי האיש שלי."

"כוונותיך ברורות, ידידי. אף אחד מאיתנו לא יעמוד בדרכך, זו אינה דרכינו."

האב פלין זז הצידה ומבלי שיצטרך לומר מילה כל הנזירים שמאחוריו התפצלו לשניים – אלה לצד אחד ואלה לצד השני. ים הנזירים נקרע ושוב פנויה הייתה הדרך אל השער הגדול.

"אמרתי לכם," אמר אבא דב בשקט לצוות שלו.

"ועם זאת," אמר האב פלין כשאבא דב כבר עמד להוביל את צוות לעבר השער, "חבה עליי חובה מוסרית ליידע אותך ואת אנשייך על משהו."

אבא דב המשיך לעמוד במקומו ובהה באב פלין.

"האח נמרוד!" קרא האב פלין, אם כי קריאתו לא הייתה אלא עלייה קלילה בקולו.

עם הקריאה החל הנזיר שעמד בבדידותו ליד השער לנוע לעבר אב המנזר.

"אמרתי לך," אמרה ספיר בשקט.

הנזיר עצר מלכת לצידו של האב פלין.

"האח נמרוד, אל תסתר פניך," אמר האב פלין.

שתי כפות ידיים שחורות משחור נגלו כאשר הנזיר שחרר אותן זו מזו. הוא השתמש בהן כדי להפשיל לאחור את ברדס גלימתו ולחשוף את ראשו אל האור. עורו נראה כבעל צבע זהה בכל גופו – שחור נטול ברק. ראשו היה קירח לחלוטין ופניו נראו כהפשטה של פני גבר, כמו פני בובה בחנות בגדים עתיקה. אפילו גלגלי עיניו היו במלואם בצבע זה ולא ניתן היה לדעת אם היו להם קרניות או אם זזו.

"מה – לעזאזל – זה?" שאלה ספיר.

"דגם אוריון," ענה מולוטוב, "רובוט לחימה רב תכליתי, בעל יכולת לשאת כלי נשק חיצוניים ומספיק כוח אש פנימי להפוך את כולנו לערימות מהבילות של אפר."

"מה?!" התפלא אבא דב והביט אחורה אליו.

"היא שאלה מה זה, בוס."

"לא, לא, לא," אמר אבא דב וחזר להתבונן בפלין, "זה שום רובוט לחימה. זה שצק"מ."

"מה?" פלטה ספיר.

"שצק"מ. שינוי צורני קצר מועד. אתם יודעים, כשאתה הולך לבית… אה… לא משנה. הנקודה היא שהאח נמרוד הוא סתם עוד נזיר שבאופן זמני נראה כמו רובוט. ניסיון יפה, פדרה. בואו נזוז."

אבא דב החל ללכת אך ספיר תפסה בזרועו ובלמה אותו.

"אבא דב, עצור," היא אמרה, "הבט על המצח של הברנש הזה. והבט על המצחים של כולנו. כולנו מזיעים פה. על המצח שלו אין טיפה. אני לא חושבת שהברנש הזה הוא ברנש אמיתי," היא המשיכה לאחוז בזרועו.

"היא צודקת, בוס," אמר מולוטוב, "אילו ההסוואה הפעילה הייתה פועלת, הוא היה נראה כמו כולנו ומזיע כמו כולנו. אבל לחברים פה אין שום עניין להסתיר את הזהות האמיתית שלו."

"כדאי שתקשיב לצוות שלך," אמר האב פלין, "האח נמרוד אינו בשר ודם. ועליי להזהיר אותך מההשלכות לבשר שלך אם תנסה להיכנס אל תוך המנזר. אתה רואה את השער הזה, ידידי?"

"כן," ענה אבא דב בעוד ספיר עוזבת את זרועו.

"השער הזה מוגדר כקו ההגנה הראשון והאחרון עבור האח נמרוד. וכולנו כאן מוגדרים בתור הבעלים שלו. הרובוט מתוכנת להשתמש בכוח קטלני כדי להגן על בעליו וכדי למנוע כניסת זרים למנזר. אלה פשוט הגדרות היצרן שלו."

"מה!? אילו הגדרות יצרן? על מה אתה שח?" פלט אבא דב.

"וולפגנג באומן תעשיות נשק בעירבון מוגבל," ענה מולוטוב במקום האב פלין.

"מה!?" פלטו אבא דב וספיר בו זמנית ובהו בו.

"שאלת לגבי היצרן, בוס."

אבא דב הביט באב פלין בבוז ובפליאה.

"ועכשיו עוד תגיד לי שאתה לא מכחיש או מאשר? זה בטח שומר הראש האישי שלו! טוב, כל השטות הזאת נמאסה עליי. אני הולך להביא את האיש שלי."

"ידידי, חשוב על מעשיך," אמר האב פלין.

"אני חושב שהדבר הזה אפילו לא טעון!" אמר אבא דב.

בתגובה לכך פנה האב פלין אל הנזיר שעמד לימינו.

"ירבעם, הב לי נא מעדר מהגינה."

הנזיר נבלע בינות לנזירים האחרים וכאשר שב והגיח מתוכם הגיש לאב פלין מעדר שידיתו עשויה עץ בהיר וראשו מתכת שחורה. האב פלין הגיש את המעדר לאח נמרוד והלה אחז בו.

"האח נמרוד, השמד את הכלי שבידך," הורה אב המנזר.

האח נמרוד מתח את זרועו והרחיק את הכלי מגופו ככל שניתן. לפתע נזדהרה הידית כולה בלהבה ותוך שניות נשרפה כליל, מותירה אחריה עמוד אפר שהתפזר ברוח הבוקר הקלה. ראש המעדר נפל היישר לתוך כף ידו הפתוחה של האח נמרוד. ראש הכלי החל לזרוח באור כתום ותוך שניות נמס ונזל מבין אצבעותיו של האח נמרוד אל הקרקע.

"זה נגמר," אמרה ספיר כמעט בלחישה, "אנו צריכים לעוף מפה."

"שום דבר לא נגמר, " ענה אבא דב, "זה לא מוכיח כלום. אתה רואה את העז הזאת שם?" שאל אבא דב את האב פלין והצביע לעבר עז ששוטטה באדישות ליד השער בחומה, "קדימה, בוא נראה את האח נמרוד משמיד אותה, קדימה!"

לראשונה מאז פגשוהו, נראה היה שהופיע סדק בחומת שלוותו של האב פלין. לא היה זה יותר מאשר ניצוץ קליל שהופיע בעיניו, התרחבות קלה שבקלות של השרירים מסביב לעיניו. אך עבור האב קמרון פלין משול היה הדבר לתרעומת.

"ידידי היקר," השיב האב פלין בביטחון, ידיו שלובות זו בזו, "איזה חטא נושאת חיה זו על גבה הקטן? מאז שנולדה לא עשתה דבר פרט ללחיות את חייה ולהעניק לנו מחלבה למאכל. אנו, בני האנוש, שנעצנו את שינינו בבשרו של פרי הדעת, אנו נושאים איתנו את חטאינו באשר נלך. אך חיה תמימה זו לא תועלה כקורבן על מזבח ספקנותך. אם מבקש אתה לבדוק אם אמת היא בפי – בדוק זאת על בשרך שלך."

שקט השתרר כאשר סיים האב פלין את דבריו. רוח קלה נשבה, צלצולי פעמוני העיזים נשמעו. נזיריו של האב פלין עמדו כשתי חומות אנושיות שוקטות אלה מצד אחד ואלה מצד שני.

"אתה יודע מה, פדרה?" אמר אבא דב בשקט, "אתה פשוט לא עושה עליי את הרושם של מישהו שינצל איזו פרצה כדי להשיג את מבוקשו. אתה מבלף."

"הדרך אל השער פנויה, ידידי. אף אחד מאיתנו לא יעמוד בדרכך. זו תהיה הפרה של הנדר שלנו."

"אבל לתת לי להתפגר מידיו של הרובוט שלך? זה לא יפר את הנדר שלך?"

"אינני מורה למכונה לפגוע באף אחד. פשוט לא שיניתי את הגדרות היצרן שלה."

"עזוב, אבא דב, " אמרה לו ספיר בשקט, "היינו פה."

ספיר החלה ללכת חזרה לעבר תינוק דובון ומולוטוב הלך אחריה. אבא דב רץ ועקף אותם.

"חכו רגע, עצרו," הוא אמר ובלם אותם, "אתם לא מבינים שהוא מבלף? הוא לא יכול לתת לדבר הזה לפגוע בנו."

"הוא יכול," אמרה ספיר, "הוא לא תכנת אותו להרוג. הוא פשוט לא שינה את התכנות המקורי שלו. הדבר הזה יהרוג אותנו והמצפון של הבעלים שלו אפילו לא יתלכלך. אנו עפים מפה. ואתה משלם לנו את כל מה שהבטחת."

"רק רגע, חכו שנייה. תנו לי לנסות עוד משהו."

מולוטוב הביט בספיר בציפייה להנחיות. היא הינהנה להסכמה.

אבא דב חזר אל האב פלין והפעם התקרב אליו מאד. האח נמרוד עמד מצידו האחד, ירבעם מצידו השני. אבא דב דיבר לכאורה רק אל האב פלין, אך הוא דאג שקולו יישמע גם בידי הנזירים האחרים.

"האב פלין, אתה עושה טעות נוראית. אני אומר את זה לטובתך ולטובת אנשיך. אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. וולפגנג באומן האב יבוא לכאן עם צבא של נמרודים, ועוד מעופפים. הם ישמידו את הצעצוע החדש שלך מהשמיים לפני שתספיק להגיש תפילה לאלוה או למי שזה לא יהיה שאתם מתפללים אליו פה. זה מה שאתה רוצה? הוא יבוא לכאן ויהפוך את המנזר שלך לקזינו עם בר חשפנות בעליית הגג ובית זונות בקומת המרתף. זה מה שאתה רוצה?"

האב פלין לא הגיב. הוא רק הביט בעיניו הירוקות היישר לתוך עיניו של אבא דב.

"האב פלין, פשוט תן לי את הבחור ונלך לדרכנו."

"אינני יודע מדוע קוראים לך אבא דב, ידידי. אשאל אותך רק זאת; לו באתי אליך וביקשתיך – תן לי את בנך, את יחידך, אשר אהבת – היית נותן?"

אבא דב הביט ארוכות לתוך עיניו של האב פלין. עיניו הירוקות, המבוגרות, השלוות והמעוטרות בגבות שיבתיות ששערות בודדות נזדקרו מתוכן ללא רסן. הוא ניסה לחשוב על מה לומר. בסופו של דבר אמר רק: "אני מתנצל על אי הנוחות, האב פלין. להתראות."

***

האב פלין היה בשלב הסיום של מדיטציית הערב שלו. כבכל ערב, הוא ישב בתנוחת לוטוס מול נר בוער. הנרות תמיד היו באותו האורך. כאשר כבה הנר ועשן דעיכתו הגיע לנחיריו, ידע שהגיע הזמן להפסיק למדוט. הוא קם והתוודע מחדש אל חדרו הקטן. לא היה הרבה בחדר. כרית קטנה למדיטציה שמולה כרית זהה לאורחים, מזרון קש דק על הרצפה. בחדר היו גם שולחן וכיסא. על השולחן היו מונחים ספר תנ"ך בעברית, הברית החדשה באנגלית ועוד מספר כתבי קודש מתורגמים לשיחלל. אך הספר החשוב מכולם היה הספר שהוא היה עסוק בכתיבתו. שלא כמו שאר הספרים, ספר זה היה מגילה. בית המגילה והמוט שלה נלקחו מעץ עתיק מכדור הארץ. הקלף, לעומת זאת, היה עשוי מחומר בלתי אורגני מתקדם ונוח במיוחד לכתיבה. מדי ערב ישב האב פלין וכתב במגילה באמצעות קולמוס מלאכותי ודיו שלא מן החי. החומר המתקדם איפשר לו למחוק את הדיו בעת הצורך ולערוך את שכתב. הוא תהה אילו תובנות יוסיף מהיום הזה למגילה. אך כמדי ערב ידע שייתכן כי מי מהנזירים ממתין לו בשעה זו מחוץ לדלת. הוא פתח את הדלת והציץ אל שורת הכסאות שעמדו במסדרון. נזיר צעיר, בלונדיני, קם מישיבתו וקד אל מול אב המנזר.

"ערב טוב, אבי," הוא אמר.

"האח וולפגנג, היכנס בבקשה."

האב פלין העמיק אל תוך חדרו הקטן וכרע על ברכיו על הכרית שזה עתה שימשה אותו למדיטציה. האח וולפגנג שנכנס אחריו כרע על ברכיו על הכרית שממול.

"אבי," פתח הגבר הצעיר, "רציתי להודות לך על מה שעשית למעני היום. אינני בשל עדיין להתעמת עם אבי. אבי הביולוגי, כלומר. סיכנת את עצמך למעני היום. אין מילים שיכולות לתאר את הכרת התודה שלי."

"ביום שהגעת לכאן אמרתי לך שאני לוקח אותך תחת חסותי. התחייבות זו איננה יכולה להישכח בפניו של האיום המזדמן. אני מחויב לך כפי שאני מחויב לכל איש במקום הזה."

"אין זה מובן מאליו, אבי."

"למעשה, זה לחלוטין מובן מאליו. הלא כן?"

"לו רק זכיתי בהדרכה שכזו כשהייתי ילד," אמר האח וולפגנג ונתן לשתיקה בלתי מעיקה להשתרר לרגע קצר בחדר, "אבי, אם יורשה לי, הרובוט – הוא באמת היה הורג מישהו שהיה מנסה לעבור דרך השער?"

"הלא תשאיר לאב מנזר זקן כמה סודות?"

"בוודאי, אבי, בוודאי. וכאשר אעזוב את המקום הזה, אני לא יודע מתי זה יקרה כמובן, אני לא אקח אותו איתי. הוא יהיה המתנה שלי למנזר."

"לא, לא. אין למכונת המלחמה הזאת מקום כאן. נוכחתוך אילצה אותי לנקוט באמצעים מיוחדים. אבל אני מבקש ממך לקחת אותו איתך. היה זה הרי ממונך ששילם בעדו בכל מקרה. אם תרצה לתת לנו מתנה כלשהי – נראה שאנו במחסור של מעדר."

"כרצונך, אבי," אמר האח וולפגנג וקד קלות.

האב פלין קם והאח הצעיר קם אחריו.

כשהאב פלין פתח את הדלת ונתן לנזיר הצעיר לצאת הוא מצא את ירבעם מחכה לו. האב פלין חזר לעומק חדרו וירבעם נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת.

"אבי," פתח ירבעם, "התקבלה הודעה חדשה במכשיר הקשר. זה מהאיש הזה, אבא דב."

"איומים חדשים?"

"לא, אבי. הוא שואל אם תהיה מוכן לקבלו כנזיר."


קרדיט תמונות: תמונה 1, תמונה 2, תמונה 3

תגובות

5 Comments

  • גיא
    On פברואר 6, 2022 4:40 pm 0Likes

    כאחת שעוקבת עחר כתיבתו של ברי כבר יותר מעשרים שנה (כן), מוכרחה לציין שלא מאבדת את ההתלהבות מסיפוריו. אלא שהפעם יש התפתחות מיוחדת שאני מזהה, וזה גוון רגשי שמוסיף נופך *אחר* ומעמיק את הסיפור, או מרחיב אותו, לאפיקים נוספים. לצד צורת הכתיבה הנפלאה והמוכרת של ברי (ה״תינוק דובון״ המיס אותי, אגב, כמה חמוד!) והרעיונות הנפלאים, שנראה שלעולם לא נגמרים לו, הסיפור לקח טוויסט שלא ציפיתי, לא רק כ״קוראת מהשורה״ אלא שוב – כקוראת אדוקה של ברי לאורך השנים. נראה שהכתיבה שלו לא מפסיקה להתפתח, להפתיע, להתחדש ולחדש. שליטה בשפה לעילא ולעילא, קצב סיפורי נפלא, תענוג לקריאה. מצפה לבאות.

    • גיא
      On פברואר 6, 2022 6:29 pm 0Likes

      *אחר

    • ברי אלצופין
      On פברואר 8, 2022 8:57 pm 0Likes

      תודה רבה, גיא

  • אלי מלמד
    On פברואר 11, 2022 3:07 pm 0Likes

    תודה , ברי. אהבתי.

  • ברי אלצופין
    On פברואר 13, 2022 6:46 pm 0Likes

    רוב תודות, אלי.

השאר תגובה

דילוג לתוכן