יבשם עזגד 25.4.2023
זהו הסיפור הרביעי של יבשם עזגד באתר זה (קודמיו היו "חיים בסרט", "השמיים, הארץ וכל צבאם", ו"יחס הפוך"). חמישה מסיפוריו פורסמו בגלגול הקודם, המודפס, של פנטסיה 2000. מאמרו "שקיעת האימפריה, זריחת המניפולציה" פורסם כאן במד"בלוג.
בנוסף ליצירתו הספרותית, יבשם הינו אוצר אמנות ועורך מדעי, ונראה שהסיפור הנוכחי ניזון במידה מסוימת מתחומי העניין האלה, וליתר דיוק מהשאלה: האם העולם מסודר? מסיבות אנוכיות היינו רוצים שכך יהיה, כי אז (אולי) נוכל לדעת בביטחון מה תהיה תוצאת מעשינו.
אחד הניסיונות לבחון את השאלה הזאת היא לבדוק אם אנחנו מסוגלים למצוא דרך לרצף את היקום (ובשלב ראשון, לפחות את המישור), באמצעות "אריחים" אחידים, בלי שייווצרו ביניהם רווחים. הבחינה הזאת מסתבכת כאשר צורת האריחים נעשית מורכבת יותר, ו/או כאשר המערכת שבה אנחנו בוחנים זאת נעשית בעלת ממדים רבים יותר ויותר.
חיפוש מורכב יותר אחר עקרונות שיעידו על קיומו של סדר בעולמנו, מבוסס על ניסיון למצוא מסלול הליכה אקראי ברשת (בשריג), שמכסה את העולם, בלי שההולך המקרי יחזור על אותו קטע פעמיים. זו שאלה פתוחה שמתמטיקאים עדיין מתמודדים אתה; וייתכן שגם ישויות אחרות, חכמות מאיתנו, מתמודדות אתה. האם ייתכן שעולמנו הוא שדה מחקר נוח במיוחד לסוג זה של החיפוש שאינו נגמר אחרי עקרונות הסדר ביקום? ומה יקרה אם וכאשר יימצא פתרון לתעלומה?
הוא קם. מטה את הראש שמאלה, מחזיר למרכז. מה הסיכוי שהוא יעשה את הצעד הנכון? אין טעם לחשב. הוא יושב. מביט ישר אלי, ממקד מבט. נראה כאילו מנסה לחדור. חושד במשהו? מנחש? אין סיכוי. מוותר ושוכב. לא מפתיע. הניסיון מלמד אותנו להנמיך ציפיות.
אל תבחן את השריג. אל תחשוב עליו. הכול הרי ברור וידוע. התוואי כמעט מלא, כל השבילים דרוכים – מינוס אחד. אולי יש פה איזו מגבלה עמוקה שאינה מאפשרת פתרון. אולי צריך פשוט לחכות עד שהסיכוי הזעיר להשלמת ההילוך יתממש.
אף אחד כבר לא סופר דורות. הם פשוט חיים, מתים, נולדים וממשיכים אלה את אלה, לעתים בבלי דעת. צלע אחר צלע. שריג על שריג, מישור עקום על גבי מישור עקום, זמן על זמן.
אולי פשוט נכריז על כישלון ונמשיך הלאה. נקים תבנית אחרת, במקום אחר, ונתחיל מחדש. לא כל שיכור שמתנודד בהליכה אקראית ברחובה של עיר מגיע בסופו של דבר לביתו.
בהיעדר תבניות, חוקים וכללים אולי נמציא אותם. נעמיד פנים. מי ידע? מי יבין? רצף אירועים הרי יכול להתחולל באקראי. אולי לא היינו צריכים להשליך את הציפיות שלנו על העולם ולקוות שייערך בהתאם.
***
0 – אל תוריד ממנו את העיניים.
1 – לא מוריד. אבל לא נראה שזה הולך לקרות כאן ועכשיו.
0 – טוב. אנחנו הולכים לעשות את זה. כאן ועכשיו, או שם ואחר כך. אבל
המסלול הזה יושלם, אם לא נוותר.
1 – כמו שמצאת את מרצפת הכובע עם צירוף המילים "איין" ו"שטיין"?
נראה לך מכובד הטריק הלשוני הזה? אנשים חשבו שמדובר באיזו
חידה שהפיזיקאי איינשטיין לא הצליח לפתור…
0 – נו, באמת, אז עכשיו אני אחראי גם למה שאנשים שלא מבינים במה
מדובר חושבים? וחוץ מזה, היו שם ארבעה מחברים. זה לא רק
אני.
1 – נו, באמת, ברור שזה אתה. אנשים שמבינים במה מדובר ניסו
להתמודד עם זה עשרות שנים, ולא הצליחו עד שאתה…
0 – עד שהצליחו. כמו תמיד.
1 – כן. השאלה היא מה זה אומר. אז למדנו שאפשר לרצף מישור
אינסופי באופן לא מחזורי, באמצעות מרצפות משונות, דמויות כובע,
ובעלות 13 צלעות, שאינן קשורות בשום צורה לאיינשטיין. מה זה
אומר על הקיום? על היקום? עלינו?
0 – ומה אפשר ללמוד על היקום מבחינה מעמיקה ורב-ממדית של
הילוך מקרי פשוט בשריג מישורי עקום?
1 – אתה מנסה לרמוז שאני מקדיש את חיי לעיסוק חסר ערך
ומשמעות?
0 – להיפך. אני אומר, לא מנסה לרמוז, שהשאלה הזאת היא השאלה
היחידה שראוי לשאול, שכן היא זו שתקבע את גורל העולם שבו
אתה חי.
1 – טוב, אל תגזים. זה מעניין אותי, ולמזלי אני גם יכול להתפרנס מזה,
למרות שאיש מאלה שמשלמים לי משכורת לא באמת מבין מה אני
עושה…
0 – אלה שמשלמים לך אולי לא מבינים, אבל אחת, כותבת שירים
אצלכם, נדמה לי רחל בלובשטיין, כתבה לפני עשורים משהו כמו:
אַךְ אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת
לֹא תִרְוֶינָה מַתַּת הַיּוֹרֶה.
הַפְּרֻדָּה הַנִּפְעֶמֶת
לֹא תֹאמַר פֹּה שִׁירָה לַבּוֹרֵא.
אל תוריד ממנו את העיניים.
1 – לא מוריד. ולא ידעתי שאתה מכיר את רחל המשוררת. ספק
אם היא שמעה על בעיית ריצוף המישור… אף פעם לא אהבתי
חתולים. מתעניינים רק בעצמם.
***
2 – היי, איפה אתה?
1 – איפה אני יכול להיות? בעבודה.
2 – במשרד?
1 – לא. היום בשדה. כלומר, ברחוב. ממש לא רחוק מהבית.
2 – מצוין. רוצה לבוא לצהריים? הילדים חזרו מבית-הספר ונדמה לי
שמזמן לא דיברת אתם.
3 – מי זה? אבא? אבא!
4 – אבא! המורה נתנה לי תפקיד ראשי בהצגת סוף השנה!
3 – עליתי לנבחרת של כל בית הספר בשחמט. בשבוע הבא יתחיל
הטורניר העירוני!
4 – אבא! אמא, תגידי לו, הוא לא נותן לי לדבר, מתערב כל הזמן…
3 – הוא התחיל להתערב!
2 – אתה בא? אתה רואה שצריכים אותך פה.
1 – לא יכול. אני בתצפית חשובה. אולי סופסוף נבין משהו עמוק…
2 – חשוב? אתה כל הזמן אומר שממילא אף אחד לא באמת מבין את
המחקרים האלה, ושבכל מקרה אין להם שום חשיבות ושום
משמעות לעולם שבו אנחנו חיים… מה יותר חשוב מזה שהילדים
צריכים אותך פה?
1 – לא יכול… אני בתצפית. את לא מבינה. אני לא יכול להסביר.
2 – ברור. איך לא חשבתי על זה קודם. אני לא מבינה…
***
למה אני לא מצליח להסביר את הבעיה? כולם הרי רוצים לדעת אם העולם מסודר. כולם מקווים שהתשובה חיובית. שאפשר לסמוך על העולם, שיהיה טוב. אז אני, אנחנו, מנסים לבדוק אם זה באמת המצב. מתחילים בקטן, וממשיכים הלאה. הנה, חברים שלנו, שבדקו אם אפשר לרצף מישור עד אין-סוף, באופן לא מחזורי, בלי שצורה אחת חוזרת על עצמה, מצאו שאפשר לעשות זאת באמצעות מרצפות דמויות כובע, בעלות 13 צלעות. מה זה אומר? לא ברור. כנראה לא הרבה. אבל זה רומז לנו שיש סדר בעולם.
ואם נכסה את העולם בשריג של ריבועים, האם סייר מקרי יוכל למצוא מסלול שיאפשר לו לעבור בכל צלעות הריבועים של כל השריג בלי לחזור על עקבותיו? מה הסיכוי שזה יקרה? מה הסיכוי ששיכור שהולך באופן אקראי בעיר אינסופית שמרושתת בשריג של ריבועים, יגיע לביתו?
אם השריג דו-ממדי, הוא כנראה יגיע בשלום הביתה. אבל מה אם יש במערכת שלושה ממדים? ארבעה? יותר? כבר אי אפשר לדעת. חייבים לנסות. וזה לוקח זמן, מאמץ מחשבתי, שיתופי פעולה. וכדאי לדעת. כי אנחנו השיכורים שמנסים להגיע הביתה.
***
0 – מצטער. מבין שזה מעיק ומקשה.
1 – ברור. אתה מצטער. למה אתה אף פעם לא יכול להחליף אותי
בתצפית? אפשר להציב מצלמה איכותית ו…
0 – דיברנו על זה מספיק. המצלמה לא תעבוד. העיכוב של האות
בתקשורת גדול מדי. עד שאקלוט אותו כבר לא יהיה שום טעם
בתגובה…
1 – מה שמביא אותי לשאלה שכבר דיברנו עליה בעבר. איפה אתה?
העיכוב באות תלוי במרחק…
0 – אכן דיברנו ואין מה להוסיף בעניין. התשובה היא – בכל פעם
במקום אחר.
1 – מאוד נוח. אתה אף פעם לא במקום שבו סביר והגיוני שתהיה.
למשל, לא זכור לי שאי פעם הגעת להצגת מאמר משותף שלנו
בכנס מדעי. לא קצת מוזר?
0 – לא יודע אם זה מוזר. אבל זה כדאי, לא? אתה מציג את המאמרים,
ואתה זוכה בהערכה, במענקים… מה רע?
1 – לא אמרתי שרע. רק מעט מוזר…
0 – טוב. אנחנו מתעסקים בשאלות מוזרות, לא? האם אפשר לרצף
מישור אינסופי עקום? מה יקרה אם הולך מקרי ישלים את כל
צלעות המצולעים בשריג עקום מוגדר… תשאל אנשים. יגידו לך
שאלה שאלות מוזרות. אנחנו מוזרים, אז לכל אחד מאיתנו יש
מוזרויות משלו. אל תוריד ממנו את העיניים.
1 – לא מוריד. נדמה לי שעכשיו הוא מתמתח ומצטנף לתנומה קלה.
פגע רע חסר התחשבות. למה בחרנו חתולים?
***
0 – צעד אחד מהנקודה. ההולך המקרי במנוחה.
00 – מוכנים לביצוע.
0 – הם בטוחים?
00 – אתה בטוח שזה הזמן והמקום להעלות שאלות כאלה? אתה יודע
כמה זמן ומאמץ השקענו בזה?
0 – ברור. רק חשבתי… הילדים מחכים לו בבית…
00 – נו, באמת. אל תתחיל עם זה עכשיו. ואל תיתן לו להוריד ממנו את
העיניים.
0 – הוא לא מוריד את העיניים. אולי בכל זאת אפשר למצוא לו ולמשפחתו מקום אחר? הוא באמת לא דיבר עם הילדים כבר הרבה זמן…
00 – תפסיק. תתמקד.
0 – תחשוב רק רגע. נראה לך הגיוני שבגלל שחתול אחד עשה מסלול
של תשעה מטר, נסגור פה את הבסטה לגמרי?
00 – תשעת המטרים האלה יכולים להשלים משימה של דורות. פתרון
מלא שאנחנו מחפשים כבר הרבה מאוד זמן.
0 – אבל…
00 – בלי אבל ובלי חבל. אני רואה שנקשרת, וזה רק מחזק את הצורך
לסיים וללכת. בלי להביט לאחור.
0 – ברור. אעדכן.
00 – בסדר. אבל אנחנו ממילא נדע זאת בזמן אמיתי.
***
הוא קם. מטה את הראש שמאלה, מחזיר למרכז. מה הסיכוי שהוא יעשה את הצעד הנכון? אין טעם לחשב. הוא יושב. מביט ישר אלי, ממקד מבט. נראה כאילו מנסה לחדור. חושד במשהו? מנחש? אין סיכוי. מוותר ושוכב. לא מפתיע. הניסיון מלמד אותנו להנמיך ציפיות.
מה יקרה אם וכאשר ישלים את הצעד האחרון בשריג, כאשר השריג העולמי שהוצע, או עוצב לפני עשרות או מאות שנים יהיה מלא? כאשר כל צלע בכל מצולע מהמיליונים הרבים שכלולים בו, יהיה שביל דרוך? שלא יהיה עוד שום מקטע, ששום חתול, במאות השנים שחלפו מאז החל הניסוי הזה, לא הלך בו ולא השלים אותו? שלא יהיה עוד למה לצפות, שהמערכת כולה תהיה ברורה וידועה, ושההשלמה הזאת תושג בדרך של הילוך מקרי, בלי תכנון ובלי תכסיסנות? וששיווי המשקל המתמטי יושג ויוכח. פרס נובל זה לא יהיה, כי אין כזה. גם לא בכלכלה. גם פרס טיורינג זה לא יהיה.
אולי פרס נבנלינה. אבל מי יודע מה זה פרס נבנלינה? ההורים באסיפת ההורים בבית הספר של הילדים בוודאי לא שמעו על זה… פרס אבל? נו, באמת.
הוא קם. מתמתח, פוער את פיו בפיהוק אדיר, וצועד ישר בתוואי… צעד קטן לחתול…
סוף.
