חיים בסרט

יבשם עזגד          13.11.2020

יבשם עזגד הוא סופר, עורך ואוצר אמנות. 5 מסיפוריו פורסמו ב"פנטסיה 2000" (בגיליונות המודפסים). ספריו ראו אור בהוצאות "ידיעות ספרים", "כתר" ו"ספרית פועלים". עד לאחרונה היה ראש המחלקה לתקשורת של מכון ויצמן למדע. לפני כן כיהן כעורך המדעי של עיתון "הארץ", ובעבר היה בעל טורים אישיים ב"ידיעות אחרונות".  על הסיפור שלפניכם אומר יבשם שזאת מחווה לאהרון מגד ("החי על המת", 1965).

***

בוקר אחד, אדם לא קם בבוקר. בוקר בו לא קם, ציפור לא צייץ, רוח לא נשב. נהמה חרישית, אחידה, נשבה מקצה היש אל פאתי האין. מעבר למעטפת נאספו בני ביתו לאיטם בחדר המגורים בביתו. גם גרינוולד, עורך-הדין השכונתי היה שם, שאריות משחת השיניים נאחזות בזיפי זקנו, סביב זוויות פיו. ויונתן, הבן הצעיר של השכנים החדשים, היחיד שאפשר היה לדבר אתו דברי אמת בחופשיות בשנים האחרונות.

כשאדם נמצא בקו ראשון אמיתי למוות, המבוגר בין אחיו, לאחר שההורים הלכו לעולמם, אנשים מתחילים ללכת סביבו על בהונותיהם. להתייחס אליו בסלחנות גלויה, כאל עובר בטל. לא, אתה לא תמות, אל תדבר שטויות. כן, עתידך לפניך, למה שלא תלך לקורס כזה או אחר. אבל עכשיו, הם לא נראים מופתעים, ציין לעצמו עובדה יבשה, כמי שמתעד תצפית עניינית, מרוחקת, אובייקטיבית ככל האפשר, של ניסוי במעבדה.

לא הייתה להם סיבה לצפות לגדולות, אבל בימינו, אחרי מלחמת הסחר הגדולה שהשתוללה כאן מהעשור השני של האלף השלישי ועד לאמצע העשור הנוכחי, אחרי מגיפת הקורונה הראשונה, הנחשול של "קוביד 21", סגירת הגבולות, קריסת "המכשירים הפיננסיים" והתעשייה המתקדמת, ושובו ועלייתו של הלואו-טק, יש ערך לכל פריט רכוש פיסי שאדם יכול להניח עליו את ידו. כיסא, שמיכה, כלי מטבח, הכל. המותר חלף עם המותרות. כולם נעשו סמרטוטרים. מעבר למעטפת זה נראה כמעין שיחזור לא מוצלח של הסצינה עם בובולינה ב"זורבה היווני". רק שמדאם אורטנס של ניקוס קאזאנצאקיס עדיין הייתה בחיים, וכאן… נו טוב, נעזוב את זה.

ההתכנסות המשפחתית נחלצה משלב התשתו-משהו-יש-גם עוגיות-תמרים-ואגוזים-שחווה-אפתה, ועברה לשלב שבו כולם מיקדו את מבטיהם בגרינוולד, שמיהר לדחוס את שארית הכריך לפיו, שלף מתיקו מסמך, והעביר את מבטו על פני היושבים לפניו. זמן לא רב לאחר מכן, יצאו כבר רוב היורשים החוקיים, כשכל אחד מהם אוחז בדבר מה שזכה בו בדין. אחיו, השני בסדר הלידה ("עכשיו הוא בקו הראשון למוות" / "אני עכשיו בקו הראשון למוות"), סגר את הדלת אחרי גרינוולד, ושילם לו את שכרו בשקית תפוחי-זהב שנותרה בבית.

* * *

תירגע, אידיוט, תירגע. שב בשקט. כולם הלכו, אין בשביל מה ובשביל מי לעשות הצגות. אתה לא באישפוז יום עכשיו. הכעס שגואה בדם לא ממש מועיל לבריאות.

מה הוא כתב שם, יורם יובל, בספר שלו על הכעס ועונשו? משהו על זה שמי שמוותר, וזורם, ולא ממש איכפת לו כאילו להיות פרייר, דווקא הוא ממלא את זרם הדם בהורמון האהבה, אוקסיטוצין, ולא בטסטוסטרון, שאחראי לתוקפנות הגברית הפרימיטיבית; ובכך הוא מצווה לעצמו את החיים. ושאחרים יקפצו. אז תירגע, תגיד יפה לעצמך שהכלטוב, תזרום הלאה. אז לא קיבלת את השולחן העגול התלת-רגלי, ולא את המראה הגדולה, ולא את מסחטת הפרי, ולא את תנור הבישול החשמלי. אז במקום כל אלה, על-אף בכירותך קיבלת מעטפה קטנה עם מפתח ופתק שתיכף, עם משקפיים, אפשר יהיה לקרוא. אז אחיך לא חשב על מה שאתה רוצה או צריך. הוא שוב, כמו תמיד היה, אה… נו טוב, נעזוב את זה.

* * *

פגע רע, האח הזה שלך. ודי כבר עם העניין הזה שאין לדבר סרה במתים. זה כנראה הבניין היחיד בעיר שיש לו חמש קומות בלי מעלית. ואני כבר לא צעיר. קו ראשון למוות. ליטר שלם של אוקסיטוצין לא יעזור עכשיו. ויורם יובל, אם הוא כזה חכם, מעניין איך הוא היה זורם עכשיו, במקומי, במעלה הקומה הרביעית. מה עבר לו בראש כשהחליט לתת לי את המפתח הזה? ועוד עם פתק והנחיות לפעולה דחופה. החלפת מחסנית בעת לחימה. רק עלי  הוא יכול לסמוך עאלק. אם זה לא חרוזים  לאינדיאנים (כמו אלה שבעדם קנו הקולוניאליסטים המנוולים את כל מנהטן), אני לא יודע מהם חרוזים לאינדיאנים.

הנה השלט "סטודיו" על הדלת. מפתח. זה השער לאדוני, צדיקים יבואו בו. אז מה יש לנו כאן? מסך גדול מחולק למסכים קטנים. על כל אחד רץ סרט אחר. נמל תעופה. דיזנגוף פינת ירמיהו. שדות כלניות ליד בארי. שכונה כלשהי באיזה מקום לא מזוהה. צמרת של ברוש צריפי נעה ברוח. תחנת אוטובוס. סופרמרקט. ילדים משחקים בכדור ליד שער בית-הספר. תנועה קלה בכדור הניווט, המסכים מחליקים הצדה ואחרים באים במקומם. חזור. בן זונה. מה זה צריך להיות הקטע הזה? מה הוא עושה שם באמצע הסרט? הבן-דודה שלנו, יוחנן, עם אגרטל הנחושת שקיבל לפני פחות משעה במפגש ה… אה… נו, טוב, נעזוב את זה.

וזה נתקע. ויוחנן עומד שם, קפוא, מבטו כזה, כאילו מתחנן לעזרה. נתקע באמצע החיים. מעטפת קול אטומה, אחידה, חרישית התחילה לנהום ברקע. משהו לא טוב, מאיים, סופי. באינבוקס שבתחתית המסך, בטור שסומן "הקבצים להיום", נח פריט אחד ש"טרם הוקרן". שם השולח היה מטושטש בשורה של איקסים אפורים. לא מפתיע.

לא. זה לא נתקע. זה מתחיל מחדש. בלולאה. הנה יוחנן יוצא מהבית בבוקר.  השמש עוד לא עלתה מעבר לגובה הבניין שממול, וצל אפור גדול מוטל על הרחוב. עוד חוזר הניגון. תיכף נגיע למפגש המשפחתי עם גרינוולד. ואז? עוד לולאה? סיפור עם אין-סוף ידוע מראש. אם כי באינבוקס מונח קובץ אחד שלא הוקרן.

יוחנן, יורד מהאוטובוס בפינת הרחוב בפעם המי-יודע-כמה, שולח מבט מתחנן. מה איכפת לו לחזור וללכת ולשוב. זו דרך נהדרת להיות צעיר לנצח. לא הכי מעניינת אולי. אבל נראה שהוא מודע איכשהו למה שמתחולל. טוב. אדם רציונלי, סביר, היה מניח לדברים כפי שהם. רוצים לסובב את העולם במעגלים לולאתיים? בבקשה. מה זה קשור אלי. אבל האוקסיטוצין, האוקסיטוצין, מבית מדרשו של יורם יובל. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאהבה גורמת לאנשים לעשות דברים שהם יתחרטו עליהם. בסוף, ובהתחלה, הכל כימיה. מעניין מה יגידו על זה החבר'ה באישפוז יום. איפה כדור הניווט. נראה שהבן-זונה לא טעה. מצא את הפרייר שאפשר לתת לו את המפתח.

הקובץ שטרם הוקרן נכנס למעבד, ראשו תחילה. היום יהיה יום חדש.