אורי חננאל

8.7.2024


סיפורו הקודם של אורי חננאל, "המועמד היחיד שבא מהעתיד" פורסם באתר זה ב-25.5.2024, ואורי אמר עליו שמרוב חלומות לכתוב מד"ב יצאה לו פנטסיה. עם קורטוב של פוליטיקה ישראלית. הפעם, בסיפור שלפנינו,  אורי רוקח מעין תערובת (או תרכובת, הרי אורי הוא ד"ר לכימיה) של פנטסיה, מיתוסים, והיסטוריה אמיתית או חלופית (כן, ישראלית). לדברי אורי, הוא רקח זאת בהשראת ספרו של טים פאוורס Declare, והוא מסביר ששם הסיפור מתייחס למקור הכי גדול שיש לנו על מיתולוגיה של עמי המקום העתיקים, אסופת טקסטים מלפני כ-3000 שנה שנמצאו בחפירות של העיר אוגרית העתיקה.


1955, ישראל, רמת הגולן

בית המכס התחתון ממוקם על דרך הים העתיקה שהובילה עוברי אורח וסוחרים בין מצרים וסוריה. המבנה הוקם בסמוך לגשר בנות יעקב, שהיה אחד מהמעברים הבודדים על נהר הירדן והיה קיים עוד מהתקופה הרומית.מפקד הכוח עמד מחוץ למבנה העתיק ועישן, וחיכה. זו הייתה פעולה מוצלחת – חמישה שבויים, ושום נפגעים מכוחותינו. חייל צעיר יצא בריצה קלה מהפתח שפעם כיסתה אותו דלת.

"המפקד, ביקשת שנקרא לך כשנסיים עם הקצין?" הוא שאל. "הוא לא נפתח, סיפר איזה סיפור סבתא שהוא לא יודע כלום…"

המפקד שאף עמוקות מהבדל שבקושי נותר.

"אתה יודע מי בנה את הבניין הזה, עובד?"

עובד היה מבולבל מעט. "אה… הטורקים? המפקד" הוא תיקן במהרה.

המפקד חייך. "אמרתי לך, מספיק עם 'המפקד' הזה! כן, אה, בהחלט יכול להיות הטורקים. אבל תסתכל עליו, לדעתי זו מבנה עתיק הרבה יותר. וגם אם לא, מי אמר שלפניו לא היה פה בניין אחר, ישן יותר, שעל חורבותיו בנו את הבניין הזה? אנחנו בערש התרבות. יכול להיות שבצורה כזו או אחרת הבניין הזה קיים כאן אלפי שנים".

עובד המשיך להיות מבולבל. המפקד זרק את הסיגריה על הרצפה ומעך אותה עם המגף. "והקצין שם לבד עכשיו? את השאר כבר העליתם למשאיות?"

"כן המפקד, שאר החברה בדרך איתם לראש פינה".

"יפה." הוא הוציא חפיסת סיגריות, ניער מתוכה אחת והניח אותה ביחד של עובד. "תן לי כמה דקות איתו לבד, אה? ואמרתי לך, מספיק עם 'המפקד' הזה. קרא לי אריק".

"כן המפ… כן אריק. אני לא מעשן."

"אז, אה, אולי כדאי שתתחיל, חייל."

אריק שרון נכנס במפתן המבנה ונתן לעיניו רגע להתרגל לחשכה. הוא ניצל את הרגע לסדר את הבלורית, ולוודא שהפנקס עדיין בכיס החולצה שלו. הפנקס היה הפריט החשוב ביותר שלו. הוא הציץ בו כל לילה לפני השינה. הוא ידע שזה גרם לדיבורים אצל חלק מהחיילים, אבל זה לא שינה לו. הם לא יכלו לדעת כמה הפנקס חשוב. הוא התקדם לאיטו במסדרון עד שמצא את החדר בו הוחזק השבוי. החדר היה אפל, וחלקיקי אבק הוארו בקרן האור שפילחה אותו לשניים דרך החלון השבור. הוא נכנס לאט לחדר, וראה שמישהו, כנראה עובד, השאיר כיסא ריק מול השבוי. הוא גרר את הכיסא לאזור בין האור והחשכה והתיישב. והשבוי… השבוי, מצבו היה לא מזהיר. כפות לכיסא, עם עין נפוחה ודם שזולג מפצע לא נראה בראשו. הוא היה לבוש במדי צבא ודרגות של קצין על כתפיו. מה שהגיוני עבור קצין בצבא הסורי.

 "עוד אחד? כבר אמרתי ליהודי הקודם, אני לא יודע כלום. אין לי מה לספר לכם", הוא אמר, בערבית כמובן.

אריק ישב על הכיסא והביט בשבוי. הוא הושיט יד לפנקס בכיס, אבל עצר אותה והחזיר אותה למקומה. "יש לך קצת מבטא".

"מה?"

"יש לך מבטא קל. אתה לא סורי על מלא, נכון?"

"אני… כן. אני צ'רקסי"

"צ'רקסי… אתם כמונו, לא? הגעתם מאירופה לא מזמן. איזה דור אתה בסוריה?"

"מה זה השאלות האלו? אתה מנסה לרכך אותי? אמרתי לכם שאני לא יודע כלו-"

"פשוט תענה לי על השאלה. זה יחסוך לשנינו זמן מיותר".

"אני דור רביעי בסוריה, לא שזה משנ-"

"הבנתי. אז אתה יחסית חדש פה. כמוני. אבל בכל זאת, אולי אתה יודע משהו שאני לא יודע. אולי סיפורים שסבתא סיפרה לך, שהיא בעצמה שמעה מהמקומיים. אולי משהו שילד סיפר לך בבית הספר?"

"כבר אמרתי לכם שאני לא יודע כלום על- רגע, מה?"

"הדברים הרגילים שאתה חושב עליהם לא מעניינים אותי. לא כמה טנקים מסתכלים על מטולה ולא כמה אוגדות יש בדמשק. זה, זה של הפקידים, של היעני-גנרלים שיושבים במטה וכל היום מבלבלים במוח. לי יש עניינים אחרים, הרבה יותר, איך אומרים? ברומו של עולם".

"אני לא מבין", אמר השבוי. אריק התעלם ממנו. הוא שלח את ידו את הכיס והוציא את הפנקס, ועט. הוא ידע בעל פה מה כתוב שם, כל לילה חזר ושינן את כל הרשימות שלו. עדיין, זה השתלם להיות מסודר.

"ילדים יש לך?"

"מה… ילדים?" נימה ראשונה של פחד הסתננה לקולו של הצ'רקסי. לפתע היה משהו קצת מפחיד, מאוד לא בסדר, באיש שמולו.

"שמע לי, צ'רקסי. אני הולך לשאול אותך שאלה ואני אשאל אותה רק פעם אחת. איך שתענה עליה ישפיע על האם אתה תצא מפה בהליכה על שתי הרגליים שלך, עם שתי העיניים שלך והכל בין הרגליים שלם", כעת הוא שלף סכין משוננת ומעוקלת, ועיניו התמלאו אכזריות. "או שתצא מפה על אלונקה, בלי רגליים בלי עיניים ובלי ביצים. אני אתן לך את הכבוד להחליט במה אני אתחיל".

תוך כדי הנאום הקטן הזה, נדמה היה לצ'רקסי ששיניו של אריק גדלות והאישונים שלו מתרחבים יותר ויותר, שהוא נהיה קטן ושהאיש מולו נהיה גדול, אולי פחות איש ויותר משהו אחר, שהאיש, האור והאפלה בחדר מתמזגים ונהיים לדבר אחד. שפתו התחתונה של הצ'רקסי רעדה והוא פלט יבבה. אריק חייך וחשף שיניים. חלק רציונלי במוחו של הצ'רקסי תהה, האם כל הזמן הזה היו לו כל כך הרבה שיניים? הוא התחיל לרעוד.

"עכשיו ספר לי. ספר לי כל מה שאתה יודע על קטב מרירי, על מות".

מערב ביירות, לבנון, 16 לספטמבר 1982

בבוקר 15 בספטמבר, בדרכם לחפ"ק שהועתק לגג של בניין מעל מחנה הפליטים שתילה, הציע שגיא לשר הביטחון שישראל תנתק עצמה מהפלנגות, אולם שרון דחה את הרעיון. על הגג, חזר שרון על הוראתו להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים "תחת פיקוד צה"ל".

דניאל ברוך שונא את צה"ל.

הוא שונא כל דבר שקשור לצבא, בעצם. הוא שונא את זה שהוא צריך להתגייס, שהוא מבזבז עליו את השנים הכי יפות שלו. הוא שונא להיות על מדים, שונא להתמלא בבוץ, שונא למלא את הפקודות הרעות של מפקדים שנכנסו למשהו שמעל לראש שלהם, ושונא את הרעיון הזה של 'גבורה', שכל משמעותו הוא לשלוט באנשים ולשכנע אותם למות בשביל הטעויות של אחרים.

כמו כן, דניאל הוא החייל המצטיין בפלוגה שלו. הוא שונא שיורים אליו. אז הוא נהיה מעולה בלזוז בלי שיבחינו בו. הוא גם שונא לירות ברובה, אז הוא למד לירות במדויק ולגמור את הקרב כמה שיותר מהר. ובכל מקרה, את החיים, לפחות מחוץ לצבא, הוא מאוד אוהב, וכל חפץ חיים מבין שאם כבר נקלעת לקרב, עדיף להיות זה שיורה מאשר זה שנורה. את לבנון דווקא הוא לא שנא, הנוף מדהים והוא היה שמח לטייל פה. ובכל זאת, בכל רגע ורגע, הוא כעס שהוא כאן ולא בבית. מאז שהתחילה המלחמה הזו הוא חזר הבייתה פעם אחת.

הוא הקדיש לעובדה הזו מחשבה עכשיו. "בן של זונה", סינן לעצמו. "איזה בן של זונה מזדיין". את פסגות השנאה שלו הוא ייעד לאנשים אותם ראה כאחראים ישירים למצבו הנוכחי – המפקד שלו, המח"ט, ובאופן יותר אמורפי כל שרשרת הפיקוד; אבל במיוחד הוא שנא את שר הביטחון אריאל שרון. כולם אמרו שהוא ה-איש שבגללו נכנסו ללבנון, ולכן הוא ה-אחראי הבלעדי לכך שדניאל נמצא בלבנון. ובצהריים אלו, הוא גם האחראי הבלעדי למשימה של דניאל, אותה הוא קיבל ממנו בתדריך אישי הבוקר. אולי אחר כך הוא יוכל להעריך את האירוניה שבדבר, אבל כרגע הוא היה מרוכז כולו במשימה (שוב, היגיון של חייל מצטיין: ככל שיסיים מוקדם יותר, הוא יחזור למיטה שלו מוקדם יותר). הוא היה מרוכז, אבל מבולבל. זו הייתה משימה חריגה, בלשון המעטה, והוא עדיין לא הבין למה הסכים לה. כשהמפקד קרא לו לחדר עם שרון, והוסבר לו שמדובר במשימת התנדבות, הוא מייד גמל בליבו לסרב לא משנה מה. שיילחמו את הקרבות שלהם בעצמם. אבל שרון היה… משכנע. הוא דיבר, וסחף, והיה מפחיד, וגדול מהחיים, וככל שהמשיך לדבר כך נראה היה אדיר יותר ומרשים יותר ומפחיד יותר, ונוכחותו הייתה גדולה מהחדר הקטן בו עמדו שלושתם. בסוף התדרוך, הוא אפילו לא שאל את דניאל אם הוא מסכים. הדבר היה מובן מאליו.

וכך קרה שעכשיו הוא מזיע, על גג אוניברסיטת ביירות, וסביבו כלי חרס עתיקים למראה שהוא סידר על הרצפה כמיטב יכולתו, כפי שהוסבר לו בתדרוך וכפי שמצויר בפתק שקיבל משרון. המיקום היחסי של שבע הקעריות הקטנות נראה נכון, מסודרות בחצי מעגל, סביב כלי נוסף, מעין כד אטום במכסה. הכד… הוא הגניב מבט קצר לכד ומהר הסיר את מבטו. היה משהו מאוד מטריד בכד הזה, והוא העדיף שלא להסתכל עליו יותר מדי. משהו בכד גרם לו לחלחלה.

איך תמיד בחרו בו למשימות הדפוקות הלו?

לפחות התצפית הייתה טובה, הוא יכול לראות מהגג את רוב העיר, את הים, ואת המחנה ממנו הוא עשה את דרכו בחשאיות, לאט ובחום. הוא ווידא עם המצפן שהוא פונה לדרום-דרום-מזרח, ושוב השווה בין האיור בפתק לבין הסידור שלו. הכל נראה בסדר, הוא החליט. הוא מחה את הזיעה ממצחו והוציא את מכשיר הקשר.

"זקיף לקודקוד, אני בעמדה והכל מוכן. מחכה לפקודות", הוא אמר בביטחון.

"כאן קודקוד. הכל, אה, מוכן? שבע המנות, עוד לא בצועות, וכלי הקיבול?" קולו של שר הביטחון בקע ממכשיר הקשר, מלווה ברעש סטטי.

דניאל לא היה כל כך בטוח. "אמממ… קודקוד, למה הכוונה בבצועות?"

"זקיף, הכל הוסבר בפרוטרוט בתדרוך!" מכשיר הקשר שאג עליו. "המשימה הזו, כפי שנאמר לך, חשובה מאין כמוה לביטחון מדינת ישראל. כל טעות הכי קטנה תזרוק שנים על גבי שנים של הכנות לפח, והאחריות לדבר תהיה כולה על כתפיך!" דניאל שנא נזיפות, אבל הוא ידע שהתגובה הכי טובה היא, כמו לרוב הדברים בצבא, להוריד את הראש, לשתוק ולחכות.

"זקיף", הקול חזר, מעט יותר רגוע. "זבח המתים, הטקס, חייב, אה, להתבצע בצורה מושלמת. יש אירועים יחידים שמשנים את נתיב ההיסטוריה. אנו נמצאים בטבורו של אירוע כזה. כדי להמחיש לך את כובד המאורע", שתיקתו של דניאל משכה את המילים מפיו של שרון. "אכניס אותך בסוד העניינים: המשימה בלילה הזה היא-היא הסיבה שאנחנו כרגע בלבנון". קולו של שרון התמלא בפאתוס. "אם היא תצלח, נציב את מדינת ישראל כראשונה בין מעצמות האזור, ואולי בעולם! האם חשיבות ה, אה, אירוע, ברורה כעת?"

"כן קודקוד", ענה דניאל בענווה המתבקשת. נאום לא סטנדרטי של מפקד, בומבסטי מהרגיל, אבל לא חריג בנוף. "טוב מאוד", שרון היה מפויס. "ובכן, לשאלתך, המנות אלה הצלוחיות; אתה תבצע בצע מהלחם שקיבלת לתוך כל אחת. ולא פחות חשוב, כלי הקיבול, הכד, צריך להיות במרכז, פתוח, המכסה לצידו. שוב, על הכל להיות מאורגן במדויק. וידאת שאתה פונה לכיוון היעד?" הוא הוסיף באזהרה.

"כן, קודקוד, הכל מסודר כמו באיור, בכיוון דרום-דרום-מזרח". אישר דניאל.

"אז בוא נתחיל".

דניאל ביצע את זבח המתים, כפי ששרון קרא לו, בהדרכתו דרך מכשיר הקשר. הוא בצע חתיכת לחם, הניחה באחת הקערות, הרים אותה, חזר אחרי המילים בשפה הלא מובנת, וכן הלאה, שוב, ושוב, ושוב. בכל חזרה היה שינוי קטן, כמו סדר הרמת הצלחות או עם איזו יד הוא מרים אותן. במהרה, החשש ואי הנוחות שהרגיש בהתחלה הוחלפו ברגש שהיה מזוהה עם הצבא יותר מכל: השעמום. מחשבותיו נדדו והוא החל לחלום בהקיץ.

לפתע הוא נזרק בחזרה להווה. משהו במצב גרם לחושיו לזעוק, וכל שערותיו סמרו. מה השתנה?

"-הצלחנו. עכשיו הזמן לפתוח את הכד, והטקס יתחיל. שים לב לשמור על המכסה, שלא ייפגע". דניאל ניגש בהסתייגות אל הכד.

המכסה היה מקובע בחוזקה בכד, ודניאל תהה אם הוא בכלל תוכנן כדי שיוכל להיפתח. הוא נאלץ לאחוז בו בחוזקה ולמשוך את המכסה בכוח לא מבוטל. הכד היה מחרס, קשיח, עמד בשמש זמן מה ולכן חם. אבל בו בזמן הוא גם היה רך, חלקלק וקריר, ודניאל חשב על בשר נא בעת שאחז בו. לבסוף הכד נפתח. למרות אור השמש החזק, פנים הכד היה חשוך לחלוטין.

"הכד פתוח, קודקוד."

"מעולה. עכשיו הגיע הזמן למימייה, אה, הנוספת. פתח אותה, ושפוך… כד… טיפה…",  קולו של שרון בקע ממכשיר הקשר, אבל הקול היה מלווה בעיוות חזק של רעש לבן.

"אמור שנית, קודקוד, יש הפרעות בקשר". אחרי כמה שניות של שקט, מכשיר הקשר קרקש. “…חשבת? …תיכבל…" דניאל שתק. נדמה היה שהתנהלה שיחה בצידו השני של מכשיר הקשר, בין שרון לצד שלישי שקולו לא נשמע. לבסוף מכשיר הקשר פנה אליו.

"זקיף, קודקוד. תמזוג מהמימייה… כד. שאף טיפה… תישפך."

למרות הרעש שלפתע הפריע לשיחתם, הבקשה, שבעצם לא הייתה מוזרה יותר מכל מה שעשה עד עכשיו, הייתה ברורה. לפני שיצא, שרון הגיש לו מימייה נוספת עם אזהרה שלא לשתות ממנה. דניאל פתח את המימייה, והחל למזוג את תכולתה לכד. נוזל כהה ואדום ניגר ממנה, וריח מתכתי עלה באפו. מוחו ניסה לברוח מהנושא והתמקד במלאכת המזיגה, אבל הדבר אילץ אותו למקד את מבטו בכד הפתוח. משהו בגבשושיות שלו, בפיתוחים האדומים שהשתרגו בו, בזיגוג מבריק כמו היה רטוב או לח, אולי משחק של התאורה, אבל גם צורת הכד הזכירה בשר נא. האשליה התחזקה ככל שהוא צפה בו יותר, מרותק אך נגעל. איכשהו, דניאל ידע שהכד אמור להידמות לבשר אדם. ההתבוננות הממושכת עוררה בו תחושת קבס ורתיעה, וכוח רצון לא מבוטל נדרש רק כדי שלא לזרוק את המימייה ולברוח משם.

"זקיף? עדכון?" קרקש קולו של שרון מבעד לרעש הסטטי.

"מזגתי… מזגתי הכל לכד". דניאל הרגיש כמו בחלום. היה ממד של התנגדות לתנועותיו, כאילו הוא נע דרך דבש.

"מצוין. שגיא!" למרות העיוות בקשר, ניתן היה לשמוע ששרון פנה עכשיו לאדם אחר. "שגיא! תכניס אותם. כן, לא מעניין אותי- חכה רגע. דניאל", הוא חזר ופנה אליו, לראשונה בשמו. "המתן שם וחכה לפקודותיי. צור קשר פעם בשעה. ייתכן שתאלץ לחכות יותר מיממה, יש לך מספיק צידה-" הרעש הלבן גאה והטביע סופית את קולו של שרון. דניאל הנמיך את העוצמה במכשיר הלא שמיש. התנועה, הרמת היד וסיבוב החוגה, הוא ידע שהיא הייתה מהירה, אבל מבחינתו הדבר לקח זמן רב, דקות ארוכות. הוא לא הצליח להתרכז ומחשבותיו נדדו.

עבר זמן. כמה זמן, הוא לא היה יכול להגיד. החלו להישמע צעקות ויריות. כיוון דרום-דרום מזרח. התחילו בטיהור המחנות ממחבלים. מי נכנס? לא צה"ל, הוא נזכר. אמרו שיכניסו את הפלנגות. אבל הוא עדיין בשטח, במשימה, ועכשיו יש לחימה בינו לבין הבסיס, איך הוא יחזור?

הוא זכר שהוא צריך לעשות משהו, אבל לא יכול לזכור מה.

השמש שקעה, וחושך השתרר. העיר, קודם שקטה, עכשיו המתה: דיבורים, מנועים, צעקות, יריות, בכי, צעקות ועוד יריות.

נור נורה מכיוון המחנה הצה"לי למעל סברה ושתילה. הוא שטף את הבניינים באור בוהק וזרחני. דניאל עקב אחרי המסע שלו בשמיים, אבל הוא לא האט אלא המשיך למעלה ולמעלה, עד שאורו התלכד עם הירח. אורם המשולב של הנור והירח התרחב והתפשט לצדדים. הופיע פה גדול, ענק, לוע מלא שיניים לכל אורכו ורוחבו, שנפער מעל למחנה כמו בכוונה לבלוע אותו. דניאל בהה, מהופנט. אחרי זמן לא ידוע, הוא סוף סוף קרע את מבטו מהלוע בשמיים והביט לעבר המחנות, שטופים באור זרחני. הוא ראה הכל בחדות, בבירור, כמו מקרוב. הפלנגות הסתובבו וירו בלי הבחנה, גררו אנשים מהבניינים, העמידו אותם וירו בהם ברחוב, גברים, נשים וילדים. אבל אלו לא היה הפלנגות, וזה לא הייתה ביירות. הוא ראה כיכר חול גדולה, בתי תבן ולבנים עם גגות קש סביבה, אנשים בלבוש מוזר. סביב הכיכר לפידים בוערים, העשן מתערבב עם האבק באוויר. ברחבי הכיכר היו אנשים, גברים נשים וילדים, כבולים ליתדות באדמה. ביניהם התהלכו לאיטם אנשים חמושים בחרבות וגרזנים, ובאופן יסודי שיספו את הגרון של כפות שעברו לידו. במרכז הכיכר, מאובק ומפויח, הוא ראה את עצמו, בבגדיו הצה"לים, שבע הצלוחיות מסודרות סביבו בדיוק כפי שסידר אותם מקודם. הוא ראה את עצמו מבצע את אותן פעולות שעשה על הגג: בוצע את הלחם, מרים את הצלוחית ומדלקם את המילים. החמושים הרימו את כלי נשקם וצעקו: "מות ושר!"

"מות ושר!"

"-קשר!" קולו של שרון, רועם ונוקב כקליע, הבקיע דרך החיזיון. דניאל הסתכל סביבו וראה את גג האוניברסיטה עליו עמד, מואר בגווני אפור דהויים מהירח. "אתה שם, זקיף? יש, אה, בעיות בקו, אני כבר כמה שעות מנסה להעלות אותך בקשר". סוף המשפט בקושי נשמע מעל לשאון הרעש הלבן. דניאל מחה את מצחו שטוף הזיעה, והרגיש במרקם מחוספס בין היד למצח. הוא התבונן בידו וראה אבק ופיח מעורבבים עם הזיעה. קולו רעד כשהוא ענה.

"אני… כאן. עכשיו אני כאן. קודקוד, מה לעזאזל קורה פה? למה אני גרמתי בטקס הזה?"

"אז שלומך טוב, טוב מאוד! לגבי מה קורה פה, אין זמן להסביר עכשיו. מספיק שתדע, שמלבד הבעיות בקשר, הכל מתקדם כשורה. הצד השני ארגן לנו הפתעה, כן, אבל הוא מאוגף, בפינה, וללא אפשרות תמרון". דניאל לא היה בטוח אם הוא מדבר על המחבלים או על משהו אחר. "הניצחון מאוד קרוב. אמור לי: האם מכסה הכד אצלך?"

"מכסה הכד?" הוא שוב הסתכל על סביבתו וראה שהוא התרחק מעט מהאזור שעמד בו קודם. הצלוחיות היו עוד במקומן, סביב הכד הפתוח, והמכסה שלו מונח על הרצפה לידו.

"המכסה כאן, קודקוד, אבל-" שאון אדיר של רעש לבן עלה מהקשר, חזק כמה מונים משהיה עד כה, מבטל את אפשרות לשיחה. משנותר מנותק, דניאל חש את המשיכה של הלוע בשמיים. מבטו החל לנדוד לעברו, והוא חש את הכרתו זולגת לעבר החיזיון הקודם. בפאניקה, הוא עצם עיניו ומיקד את כל תשומת ליבו ברעש הלבן, מנסה לתור אחרי כל מילה של שרון, מחפש איזו הכוונה איך להתנהל במצב הזה. ככל שהתמקד יותר, כך נדמה היה לו שהוא מתחיל לשמוע משהו, מילים שמתחבאות ברעש הלבן; וככל שהוא שמע יותר, כך התמקד יותר. המילים התבהרו עוד ועוד, עד שלפתע הוא הרגיש… משהו. דניאל פקח את עיניו. הוא הסתכל סביבו וראה את גג האוניברסיטה עליו עמד. אבל הוא גם ראה אוהל מבפנים, חלקו מואר וחלקו באפלה, עם שולחן זרוע במפות במרכזו. הוא הריח של קפה שחור מתבשל, והרגיש את טעמה של סיגריה בפה.

בידו הוא החזיק מכשיר קשר, אליו הוא כבר שעות כל גבי שעות קורא, צועד, מנסה להעלות את עצמו, את דניאל, בקשר. היד, שלו אבל לא שלו, הייתה בהירה ועבה מידו. הוא ניסה את מכשיר הקשר שוב. "זקיף, האם שומע? זקיף? דניאל! תסגור את הכד!" כל מה שנשמע ממכשיר הקשר זה רעש סטטי.

הוא הרים את ראשו וראה דמות, צללית כמו-אנושית, בדיוק בקו התפר בין האור לחושך. בידה האחת מטה עבה, ובידה השנייה מטה צר. ראשה היה מכוסה בבליטות שריצדו, רפרפו. עיניים מרצדות וממצמצות.

שרון הניח את מכשיר הקשר ופנה לצללית.

"אני לא יודע מה אתה מתכנן, מות, אבל זה לא ישנה דבר. בסופו של דבר, אתה תחזור לכד ותהיה כבול למרותי."

אני מי שבולע את בני מינך. לא ההפך. טוב תעשה אם תזכור זאת.

קולה המבחיל של הצללית נשמע בראשו. התחושה הייתה כאילו מישהו כופה עליו אותו לדבר לעצמו בראשו, אבל עם קול זר ובמחשבות זרות. לדניאל היה הדבר מחריד, והוא הרגיש את גופו על הגג מצטמרר. שרון, לעומתו, ככל הנראה היה מורגל ולא הניד עפעף.

"קצת פולחן, אה, ישר עלה לך לראש!" שרון צחק, צחוק ריק ומר. "לא משנה כמה תצליח למשוך מהזבח, אתה כבר לא מות האל. אתה בקושי קטב מרירי, שד עלוב שסבתות מפחידות איתו את הנכדים שלהם. ברגע שהטקס ייגמר, אתה תתנדף. זה כמו שאמרתי לך", שרון הזדקף, ולפתע הוא נראה גדול ממקודם, רחב יותר, חזק יותר. ראשו התחכך בתקרת האוהל. הוא דיבר בקול נוטף מסמכות, שמילא את דניאל והרגיע אותו. "התקווה היחידה שלך לחזור לצל ממה שהיית היא לשתף פעולה איתי. תחזור לכד, תציית, ולא יחסרו לך אנשים לבלוע."

אינך יכול לצוות עלי. בוודאי שלא עם כוחי שלי. העסקה שחתמנו סרסה את משילותך. עד שתזדכה על הכוח שהושאל. עד שדמי ימיך ייפדו.

"עם הדם והכד, אוכל. בזה מדובר? גאוותך אינה מאפשרת לך להיכנע בשקט, אז אתה מתמרד, קוטע את הקשר עם הזובח? ומה הדבר נותן לך?", קולו של שרון טיפס. "אומר לך: עוד כמה שעות באוויר הפתוח, וחוץ מזה – כלום! בשבילך זה הכד, או אבדון. שמע לי, מות," ממד של דחיפות נכנס לקולו, "תחזור לכד עכשיו, לפני שאהיה חייב להוציא את הפלנגות."

אלפיים שנה הם מספיק זמן. לא אחזור עוד לכד.

הצללית הפנתה את מבטה לעבר המחנות. איכשהו, ללא תווי פנים, היא הצליחה לחייך.

טוב עשית שזימנת עבורי כלי קיבול חדש.

עיניו של שרון התרחבו וזיעה קרה פרצה ברחבי גופו. הוא פנה מהצללית עט על מכשיר הקשר. "זקיף! דניאל! תצא משם! דניאל!" כל מה שבקע מהמכשיר היה עוד רעש לבן.

"דניאל!"

בעוד הוא ממשיך לקרוא לדניאל, לעצמו, הוא הרגיש את האוהל, וריח הסיגריות, הולכים ונמוגים. דניאל שוב היה לבדו על הגג, וביירות מקיפה אותו. הבניינים חתוכים בחדות, צלליות ארוכות ואור זהוב. מעליהם השמיים בכחול עמוק, אורם של כמה כוכבים מנצנץ. חתיכה מהשמש תלויה נמוך ברקיע. דניאל עדיין חש את הערפל במוחו. הוא עוד לא הבין לגמרי את השיחה בין שרון לדבר ההוא, אבל ידע שהוא בסכנה הרבה מעבר למשימה רגילה, הרבה מעבר להבנתו. השמש זורחת, חשב, הלילה המוזר הזה סוף סוף נגמר, ואולי הכל נגמר ביחד איתו. כמה זמן עבר מאז שיצאתי? ולמה השמש… מרוחה? הוא המשיך להתבונן ומחשבותיו התבהרו במעט. המריחה הזו, הבין, היא השתקפות השמש בים. זו לא הזריחה, זו השקיעה. כשיצאתי, חשב, תחושה נוראית אוחזת בו, היה עוד אור, וכשהכל התחיל, השמש כבר שקעה. ועכשיו היא שוקעת שוב.

צעקה מהמחנות, שבתורה נגדעה על ידי צרור יריות. הוא נזכר שהיה משהו שהוא צריך לעשות. הוא הסתכל על סביבתו וראה את הצלוחיות, הלחם, והכד המבחיל. הכד הפתוח. הוא שם לב שכבר זמן מה ידו סוגרת בחוזקה על משהו קשיח. מכסה הכד.

 כלוב ללא דלת.

הקול המבחיל שוב נשמע בראשו של דניאל, המילים מוכנסות באלימות לתוך מוחו. הוא הרים את המכסה להביט בו והבין. בידו היה חציו השבור של המכסה. החצי השני, ראה, מונח למרגלותיו. לפתע עיניו צדו תנועה מעליו. הוא הרים את מבטו ונחרד לראות את הלוע הפעור צעדים ספורים ממנו ושועט לעברו. עיניו נעצמו מתוך אינסטינקט, וכשפתח אותן, נגלה לפניו מחזה מוכר וליבו נפל. אותו חיזיון של אותה עיר עתיקה, עם אותם בתי תבן ואותה כיכר, מוארים גם כאן באור השמש השוקעת. אבל החיזיון לא היה זהה לקודם. הפעם, העיר הייתה חרבה, נטושה, שקט מהדהד ללא סימן חיים. הבתים היו נטושים, ללא גג, חלקם מטים לנפול וחלקם כבר נפולים. והכיכר בה עמד, שוממת חוץ ממנו, מכוסה כולה בשלדים, תילים של עצמות עד שלא ניתן היה לראות את האדמה שמתחתם.

לפתע הכיכר כבר לא הייתה שוממת.

במרכזה, עמד משהו. זה היה נראה כמו איש אדיר, עורו כהה ובטנו גדולה. בידו האחת מטה עבה ועתיק, וביחד השנייה חוטר ירקרק. לאיש היה פה ענק, ברוחב של כל פניו. והיה שם גם, בדיוק באותו מקום, משהו קטן וחולני, כולו קליפות ושיער ועיניים.

הדבר פער את פיו. לא היו לו שיניים, או לשון, אלא אפלה, אין, מקום של זמן אינסופי בו אורו של אחרון הכוכבים כבה.

כלי קיבול חדש, בובה מבוץ ומדם.

זה לא היה יום מוצלח עבור דניאל.

לפתע, משום מקום, נשמע קרקוש מוכר, הרעש של מילים הבוקעות ממכשיר קשר. המכשיר עדיין היה תלוי על גופו. מבועת, מוכה הלם, מבולבל ומעורפל, הוא בחר שלא להגיב בינתיים לדבר שנגלה לפניו, אלא אט אט שלח את ידו והגביר את הווליום במכשיר. קולו של שרון, צרוד ומותש, נשמע חלושות מבעד לרעש הסטטי.

"זקיף! דניאל! האם שומע? אתה בסכנה אדירה, אתה חייב לחזור לבסיס במיידי לפני שיהיה מאוחר מדי."

"קודקוד, זקיף". קולו נשמע לו רועד וחלש. "אה, אני, אני חושב שזה מאוחר מדי". נראה שדעתו של הדבר במרכז הכיכר בינתיים מוסחת, ומבטו היה ממוקד בנקודה אחרת במרחק.

"אז המכסה! תסגור את הכד!"

"גם זה מאוחר מדי."

השתררה שתיקה, עד שדניאל תהה אם הקשר נותק שוב. לבסוף שרון ענה, קולו מדוד, מילותיו נבחרות בקפידה.

"הבנתי. חייל, יש לך כרגע רק אפשרות אחת, והיא לא תהיה קלה. נתתי את הפקודה, הפלנגות ייסוגו מהמחנות. אתה רק צריך להחזיק מעמד מולו עוד כמה שעות."

"להחזיק מעמד? אתה צוחק איתי?" פחד והלם פינו מקומם לזעם. "מה אתה פאקינג-"

מספיק.

ממכשיר הקשר בקע רעש לבן.

הדבר בכיכר הפנה מבטו לדניאל. פיו נפער, ונפער, ונפער. בבטנו של דניאל נבט זרע של כפור, ושורשיו הקרחיים החלו גדלים בגופו. הקור היה בלתי נסבל, והוא וודאי היה רועד בפראות אלמלא היו שריריו ננעלים. הקור התגבר, השורשים התקדמו לגפיו, ודניאל חש שהוא נופל, מטה ומטה, לעבר חשכה גוברת.

אלא שלפתע הקול בראשו פלט צעקת כאב וחימה. בבת אחת הקור נעלם, והשורשים קפואים נסוגו לחלוטין.

ברית אברהם מגינה עליך. אבל המוות מגיע לכול.

החום חזר לגופו של דניאל, מלווה בכאב. ריאותיו בערו, והוא הבין שכל הזמן הזה הוא לא נשם. הוא נפל על שש, ברכיו וידיו מפוררות את העצמות הישנות עליהן נחתו. הוא גמע נשימה ענקית והקיא. חיזיון העיר התעמעם, והוא שוב ראה את הגג. בדיוק במקום בו הדבר עמד בחיזיון, ניצב הכד.

הוא הבין שמכשיר הקשר שוב קורא לו, אבל הוא כבר לא הקשיב לו. הייאוש חידד את מחשבותיו, ולראשונה מאז תחילת האירועים הוא חשב בצלילות. מה אמר שרון? כד, או אבדון. צריך לקחת לו את הבחירה.

דניאל שנא את הרעיון של 'גבורה'. דרך לשלוט באנשים, לגרום להם לשלם על טעויות של אחרים. אבל מה שהדבר היה לא היה, הוא שנא אותו עוד יותר. ואולי יותר מהכל, הוא רק רצה לגמור עם המשימה ולחזור הבייתה. היגיון של חייל מצטיין.  "בן של זונה מזדיין", סינן לעצמו, קולו נשבר. הוא הסתער קדימה, לתוך האפלה, לתוך הלוע שסוגר את שיניו, אחז בכד, וקפץ מהגג.

השמש החלה לשקוע, ואט אט יצאו הפלנגות מהמחנות.

חושך. מישהו קורא לו. דניאל לאט פוקח את עיניו. הוא הסתכל מולו. מה מוזר פה? אה, כן, הוא שוכב על הצד. הוא לא הצליח לזוז. הכד היה שבור, מרוסק. הוא עשה את זה? לא יכול להיות. הכד היה פירורים, אפר, הוא כבר התנדף ברוח ונעלם כלא היה. היה דם על הרצפה. של מי היה הדם?

"דניאל? אתה שם? מי… מי שם?" הקול היה מהוסה, כמעט מפוחד. דניאל שלח את ידו לאט, בכאב, לכיוון מכשיר הקשר.

"קודקוד, כאן זקיף."

"זקיף! חה! זה אתה! חדשות נהדרות" שרון צהל. "ומה עם הכד? סגור? השגת את יעד המשימה?"

"אין… אין יותר כד".

"אין… אין כד? למה הכוונה? ניתצת את הכד? אבל הפלנגות יצאו. בלי כלי קיבול הוא ייעלם, וכל זה היה לשווא. אבל אולי עוד אפשר, אה, להציל את המצב. שמע מה נעשה…" שרון המשיך לדבר, אבל דניאל לא שמע. נשימתו נעשתה מאומצת, וחשכה החלה סוגרת עליו. הוא הביט בפעם האחרונה על העיר, ועל הים. הוא היה שמח לטייל פה.

הוא עצם את עיניו ולא פתח אותן עוד.


9 בפברואר 1983, ירושלים, בניין כנסת ישראל


הוא נעצר מחוץ לדלת הלשכה, ושוב חזר בליבו על מה החליט קודם לכן: הוא לא יתרגז, יישאר ענייני וממוקד, והשיח יישאר מכבד. הוא נשם נשימה עמוקה, ודפק על הדלת. אחרי זמן מה, נשמע ה"יבוא" המיוחל מבפנים.

מבעד לדלת, לשכה רחבה, מוארת חלושות רק על ידי השמש השוקעת. ממול לכניסה, שולחן גדול מעץ. לידו מדפים עם ספרים, בליל של תולדות ישראל, תיאוריה צבאית וגידול בקר. הקירות, צבועים בצבע ישן, עירומים מלבד סדרת תמונות של נשיאי ישראל, יצחק נבון האחרון בהם. יושב על כיסא ורכון אל השולחן, משקפיו על עיניו, אריאל שרון היה מרוכז בקריאת מסמך כלשהו. "עוד רגע, אה, אתפנה אליך", אמר בלי להרים את ראשו, והחווה לעבר הכיסא הריק.

מנחם בגין נכנס אל החדר, התיישב על הכיסא שמול לשרון וסיכל רגליו.

"שיערתי שעוד תהיה בלשכתך. עלינו לדבר, שרון. יש בפי בשורה עבורך".

"כמה רגעים", ענה שרון, המשיך להתמקד במסמך. לאחר זמן קצר הוא הוריד את משקפיו וסירג אצבעותיו זו בזו.

"אז, במה, אה, זכיתי, בביקור אישי שכזה, אדוני ראש הממשלה?"

"כפי שכבר אמרתי, בפי בשורה עבורך, שמן הראוי למסור באופן אישי". בגין נא באי נוחות, והציץ לעבר הדף ששרון קרא. "האם אלו מסקנות הועדה אותן אתה קורא בעיון כה רב, בשעה כה מאוחרת?"

"המסקנות אינן מעניינות אותי. בניגוד לאחרים, איני עסוק בלהיטות בהסקת מסקנות אישיות וחיפוש קורבנות וכפרות". שרון הכניס את הניירת למגירה בשולחנו.  בגין הרים גבה. "אם עד כה לא התעניינת במסקנות ועדת כהן, אזי כדאי שתתחיל עכשיו". הוא הפך את הסיכול ברגליו. "מחר תעלה להצבעה ההחלטה בדבר קבלת מסקנות הועדה".

פניו של שרון נאטמו. "מה אתה מנסה לומר לי בדיוק? דבר בבירור, בלי סחור וסחור".

"מחר, לאור המלצת הועדה, אתה תפוטר מתפקידך כשר הביטחון. הגעתי לכאן הערב להודיע לך זאת אישית, אם כי עתה אני מפקפק בכושר השיפוט שלי".

שרון האדים. "פיטוריי? אז אני השעיר לעזאזל שלך, מנחם?"

בגין הניח את שתי רגליו על הרצפה ונזקף מלוא קומתו.

"הגיעה השעה לחשבון נפש. חשבון נפש של כל בן אדם קשור בהודאה בשגיאותיו. גם אני אינני יוצא מן הכלל, והאחריות חלקה שלי. אבל אין ספק, אין שום ספק, שאתה הוא אדריכל השגיאות. לא רק של הטבח. היוזמה, האחריות, המוקד לכל המלחמה הזו, הכל אתה. אתה הובלת אותי ואת כל המדינה בכחש למבצע שנופח למלחמה והפך לבוץ. להיכנס עד 40 קילומטרים, אזכיר לך! לא עד לביירות! המטת עלינו חרפה ואסון עם ההרפתקה הזו, ועכשיו המחיר על החלטותיך מתחיל להיגבות".

שרון חיכה בגבות זועמות ואגרופים קפוצים שבגין יסיים. "שגיאתך היא שנכנעת ללחץ ההמון והסכמת לוועדה הלוקשית הזו. איני חף משגיאות, אבל אתה מסלף את האמת בצורה, אה, בצורה מאוד חמורה. בכל דבר שעשיתי, בכל פעולה שנקטתי, ביטחון ישראל תמיד היה נר לרגלי."

"ומה בדבר סברה ושתילה? גם הטבח האיום הזה הוא 'נר לרגליך'?"

"הטבח… אתה מוכרח להאמין לי, לא צפיתי שזה יקרה. בוודאי שלא הייתי מכניס את הפלנגות אם הייתי יודע שזה מה שחובייקה מתכנן. הדבר האחרון, אבל האחרון, שרציתי באותו אירוע, היה קטל אדיר. התכנון היה להרג מצומצם, ממוקד. אירוע נשלט".

"אז אמור לי, אם עלי להאמין לך, מדוע לא נכנסו גם חיילנו?"

"פשוט מאוד. לא יכולתי להסכים שחיילי צה"ל יפגעו."

בגין הטה ראשו. "אינני מבין. הלוא אתה אריאל שרון, מקים יחידה 101, חוצה התעלה. מכל מגרעותיך, ויש לא מעט, דווקא הססנות אינה אחת מהן. כל פועלך הצבאי הוא גבורה וחתירה למגע. מה היה שונה באותו יום?"

"אני שוקל בכובד רב כל פעולה ופעולה שיש לעשות. אני לא מאמין בקורבנות חינם. אבל בערב ההוא, במקום ההוא, קורבן יהודי לא היה בא בחשבון". שרון לקח נשימה גדולה והוציאה לאט. "אבל למען האמת הצדק איתך. ההססנות הזו, כפי שאמרת, הייתה בעוכריי. דווקא ממדי הקטל הם מה שהרס את הכל. זה היה יותר מדי."

"בוודאי שממדי הקטל הם הבעיה פה! במה מדובר, אריאל? אנחנו מנהלים את אותה השיחה? הטבח הוא פשע מוסרי, הוא קרע את עמנו, והוא עשה שמות למעמדנו הבינלאומי. הגם שלא אנו ביצענו אותו, האחריות עליו נופלת על כתפינו. האחריות היא שלך."

"אני מודע לכך, מנחם. אני חושב על הכישלון הזה בכל יום ויום. אבל לא הייתה דרך אחרת בה הדברים יכלו לקרות".

"אינני יודע, אריק. אינני בטוח שאני מאמין לך. הרי אמרתי זאת ואומר שוב, עדיין לא נהירה לי התנהגותך. אני יודע כי-"

"מה אתה כבר יודע?!" צעק לפתע שרון ונעמד. "הטבח הזה הרס יותר משתוכל לדמיין. הוא נתן לו יותר מדי! שנים של תכנון, כל כך הרבה הקרבה… ירדו לטמיון."

שרון צנח חזרה לכיסאו ואחז בראשו בשתי ידיו.

השמש סיימה לשקוע, והלשכה התעטפה באפלה.

בגין נשען בכיסאו, וחיכה. אחרי דקה ארוכה, שרון החל לדבר.

"לפעמים הדרך היחידה לקבל משהו היא לשלם בדם. בחיים. על זה דיברת לפני רגע, ואתה צודק. זוהי מהות הביטחון, ההרתעה – להיות מוכן לשלם בדם. ביטחון מדינת ישראל, אתה מבין, תמיד עמד לנגד עיני. מההתחלה. מייד הבנתי שמדובר בנכס שאין שני לו. בהתחלה זה היה נראה בלתי אפשרי, פנטזיה. אבל התמדתי, חקרתי, חיפשתי, ובסוף מצאתי אותו. חשבתי שיהיה בן ברית, שנוכל להגיע להסכמה דרך ההרג. הרי זו המהות של ביטחון. לשלם בדם."

"אריק, על מה… מה אתה סח?"

"חכה. זה לקח עבודה, כן, שנים של חיפוש, לרדוף אחרי מיתוסים וסיפורים ואגדות. אבל בסוף הצלחתי למצוא אותו. הצלחתי! קבור בדרום לבנון, לא מאוד רחוק, אבל לא קרוב מספיק. כדי להשיג אותו, היינו חייבים להיכנס. רק שנים אחר כך, עם ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב, סוף סוף הגיעה ההזדמנות". בגין הקשיב, שקט, מהופנט.  "חשבתי שהקושי הגדול עוד לפני. איך לרתום אותו למשימה? אבל אחרי כל המאמץ הזה, כשסוף סוף מצאתי אותו, גיליתי שהקושי טמון בכלל במקום אחר. הוא גסס, והכל עמד להיות לשווא. אבל זה לא האופי שלי, אתה מבין. בכל שטח בו אני עוסק, אני מכריח את עצמי להגיע לשלמות בביצוע. אם אני לא מסיים משהו, זה פשוט מעיק עלי. לא הייתה ברירה, היה צריך לאושש אותו. הוא הסביר לי איך. כמו תמיד, צריך לשלם בדם. אבל פה הצבתי לי ולו תנאי: לא דם יהודי. ועמדנו בתנאי הזה. כמעט."

"שרון!" זעק בגין. "על מה אתה מדבר? מה מצאת בלבנון?"

"את הנשק הגדול ביותר מאז דימונה, אולי גדול אף יותר. משהו שיש בו כדי לקרוע שער למציאות אחרת, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל לדורות."

בגין נשען קדימה בכיסאו. "כלי נשק שכזה, קבור בלבנון? איך זה ייתכן? משהו שהצרפתים הטמינו ושכחו, אולי?"

"שום דבר קונבנציונאלי שכזה. מדובר בכד בו נכלא אל כנעני בשם מות."

עיניו של בין כמעט יצאו מחוריהן. "אתה בוודאי מתלוצץ?! או שמא אתה חולה? אולי מחלה נפשית?"

שרון הניד בראשו, חיוך משחק על שפתיו. "זו אמת לאמיתה, מנחם. ישות על טבעית, לא פחות מאל המוות. דמיין לך! כלי משחית, שכמותו לא קיים באף מעצמה בעולם. כזה שאין מפניו הגנה. מדינת ישראל כראשונה בין מעצמות האזור, ואולי בעולם! לא נהיה תלויים באמריקאים, לא נצטרך יותר לחיות על חרבנו, נוכל-"

פניו של בגין האדימו והוא זינק מכיסא. "אתה בוודאי מתלוצץ! זו מתיחה? אתה טוען שצה"ל נכנס ללבנון, דהר עד ביירות, בעבור איזה… כד? כדי שתוכל להשתעשע בפנטזיה של אינדיאנה ג'ונס, דמיקולו משה דיין?!" בגין המשיך להסתכל על שרון. "לא, אתה באמת ובתמים מאמין שמצאת אל קדום. לא. לא. אתה מטורף". בגין קם מכיסאו והחל להתהלך בחדר. "אתה משוגע ששפך את דם ילדינו בעבור שגעונו. אינני יכול…"

הוא נעצר. פניו היו חיוורים כסיד, ופרצופו מעוות כמו חש כאב. "אני האמנתי לך, דע לך. כשאמרת שיהיה זה מבצע קצר."

"גם אני חשבתי כך בהתחלה. אבל לביטחון תמיד יש מחיר. והמחיר הוא דם."

"אתה תשלם על זה. מחיר כבד מנשוא. אני אדאג לכך באופן אישי."

"אני משלם את המחיר בכל יום". זרזיף כהה החל לרדת מאפו של שרון. הוא ניגב אותו עם ממחטה, והכניסה לכיס.

השתררה דממה ביניהם. כל מה שהיה להם לומר איש אל רעהו כבר נאמר. בגין שם יד על הכיסא, כמבקש לשבת, ואז הרימה שוב. הוא פנה לצאת.

"אתנגד מחר להחלטת הממשלה", קרא לעברו שרון.

בגין עצר במפתן. "אתה גנרל מזהיר, שרון, אבל בן אדם אדם נתעב". בעודו יוצא מהחדר, שרון יכול לשמוע אותו ממלמל לעצמו חלושות. "אינני יכול עוד…"

תגובות

השאר תגובה

דילוג לתוכן