גיא פינקלשטיין                                                     24.3.2021 

גיא פינקלשטיין, סופרת ומשוררת, ייסדה ומנהלת את ״לכטוב״ – בית ספר לכתיבה יוצרת בדיזנגוף סנטר. גיא היא בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, מאוניברסיטת תל אביב. סיפורה הקודם, "הטרמפיסט", פורסם באתר זה ב-15.10.2020.


הזיכרונות אינם בוגדים בנו, אנחנו אלה שבוגדים בהם. הזיכרונות נשארים בתוכנו לתמיד, אצורים בנבכי הנפש, ואילו אנו ממשיכים הלאה, זונחים אותם, שואפים אל החדש, אל חוויות רעננות; ״הרגעים עשו את שלהם – הרגעים יכולים ללכת״, להישכח בפינות המוח האפלות, הנידחות, כאילו אינם קיימים עוד. אבל הם קיימים, ועוד איך הם קיימים… הזיכרונות אינם בוגדים בנו. וגם אם נחפוץ בכל מאודנו למחוק אותם, להשמיד אותם כלא היו, לעקור אותם מתוכנו מן השורש, מהיסודות – הם יהיו שם תמיד, חקוקים בנו באדישות נצחית, נקמתם על שהורדנו אותם אל תהום הנשייה, על שדחקנו אותם אל הרקע, על שאיבדו את הבכורה בשל רוח החיים המפעפעת בנו לשעוט קדימה, אל עבר עתיד שלעולם אינו קיים אלא בדמיוננו. אנחנו נשכח את הזיכרונות, אך הם לא ישכחו אותנו לעולם. לעולם.

***

אדום. זה היה צבעה של הקפסולה. זה מה שאני זוכר ממנה, אבל בתוכה זכרתי הכל. שפן ניסיונות בקפסולה בין-גלקטית, לא בעל כורחי. אז עוד הייתה אמנה נגד ניסויים בבני אדם, בתקופה שבה נחשבנו נבדלים, משום מה, משאר בעלי החיים. אחר כך, כשכבר לא, האכילו חיות בבשר אדם, בדיוק כפי שבני אדם אכלו בשר חיות, וביצעו ניסויים באנשים כדי למצוא תרופות למחלות של שפנים ושל עכברים. שוויון, קראו לזה. אבל אל הקפסולה הבין-גלקטית נכנסתי מרצוני החופשי. מתוך מצוקה, אמנם, אך זהו הפתרון שבו בחרתי ביודעין, מבין מספר אפשרויות שעמדו בפניי לשים קץ למצב שאליו נקלעתי. איזה מצב? איזו מצוקה? אל תגזימו. זהו הסיפור שלי ואני מחליט איזה חלק שלו לספר לכם. למרות שאני זוכר הכל, לצערי.

בקפסולה באמת זכרתי הכל. אני מתכוון: הכל. ריבוי פרטים מחניק עד אין קץ. סיוט בלהות. מי שקרא את סיפורו הקצר של בורחס ״פונס הזכרן״ חושב, אולי, שיש לו מושג, אבל לא… אין לו. כיצד התאפשר לי בתוך הקפסולה האדומה אותו זיכרון אבסולוטי פתאומי? בדיוק לשם כך התבצע הניסוי, לאחר שהתברר שלזיכרונות יש משקל, מסה, כובד, ולכן בנוכחות גרביטציה הם מקורקעים. ״מודחקים״, היו קוראים לזה פעם, ״נשכחים״. כל מיני מילים היו. עד שגילו שלא. שזיכרונות הם פשוט כבדים. תרחיקו אותם ממסה גבוהה – והם כולם חיים. צפים. עולים. רגע לידתך בהיר בדיוק כמו זכר הארוחה שסיימת לפני דקותיים.

אז הרחיקו אותי, את שפן הניסיונות, מכל מקור גרביטציה משמעותי. וכך, בחלל, בקפסולה הבין-גלקטית, הם צפו ועלו. כולם. מה לבשתי ביום הרביעי של כיתה א׳, סידור הפתיתים המדויק בצלחת ארוחת הצהריים שלי ביום הראשון של החופש הגדול בין כיתה ז׳ ל-ח׳, מאורעות חיים שוליים, מאורעות חיים גדולים, מאורעות מכוננים בחיי האומה, מזערורי ועד אוניברסלי – צונאמי של זיכרונות עצום עד כאב, נחשול אימתני הלופת את המוח, מהמם אותו במכת מחץ שמעבר לכל תחושה, מעבר לכל תפיסה, בליל זיכרונות אינסופי לכאורה, כאוטי באופן מושלם אך בה בעת סדור בקשיחות מדהימה, כרונולוגיית-ברזל בלתי ניתנת לכיפוף, לצד עיסה שבה כל פרט עולה על האחר במארג שאין המוח מסוגל לקבוע אם הוא סטטי לחלוטין בנוסח ״ההבדל בין עבר, הווה ועתיד אינו אלא אשליה עיקשת״, או שמא דינמי וסואן עד כדי חוסר יכולת ללכוד זיכרון בודד במעופו המסחרר.

ובתוך כל העוצמה המשתקת הזו, בתוך אין קץ הרשמים שכולם תמונות, ריחות, טעמים, צלילים, תחושות וידיעות של דברים שהיו, מכל האינסוף בחזקת אינסוף של זיכרונות שהיממו אותי, הזיכרון הבודד שנתקע במרכז המודעות שלי, בחלק המפוקס, הממוקד, הקדמי של החשיבה, היה דווקא זה: תחרות ״פרס עינת״ בנושא ״זיכרונות״ שהתקיימה ב-2019, עת הייתי צעיר, רענן, שאפתן ואופטימי…

״פרס עינת״… תחרות של סיפורים קצרים בז׳אנר הספקולטיבי, הנערכת בכל שנה כחלק מכנס ״אייקון״ שמתקיים בעיר אל תביב (ב-2019 עוד קראו לה ״תל אביב״, והיהודים היוו בה רוב). בשנות העשרים שלי הייתי מקפיד לשלוח סיפור לתחרות, אך מעולם לא זכיתי בה. עד 2019. וזכייה זו הולידה את כדור השלג שעתיד להרוס את חיי ולדרדר אותי לנסיבות שבהן בחרתי להיות שפן ניסיונות בקפסולה האדומה.

התחרות בנושא ״זיכרונות״ נפתחה בחודש יוני אותה שנה, ואם הייתי עדיין בתוך הקפסולה הייתי זוכר, כמובן, ללא כל מאמץ, את היום המדויק שבו הוכרזה, את ההודעה עצמה לפרטי פרטים, היכן היא תפסה אותי ומה היה צבע הגרביים שלי באותה שעה. ועכשיו אני לא זוכר. אבל את התחושה, לעזאזל… את התחושה המחליאה, המבחילה, שתקפה אותי עם הודעת הזכייה אני זוכר עד לדיוק אטומי. זוכר ליגוני, ואזכור לעד, עם או בלי קפסולה בין-גלקטית, עם או בלי מקור גרביטציה שמקרקע או מציף זיכרונות.

אמן. ארטיסט. זה מה שרציתי להיות. זה מה שהייתי. זו הייתה הזהות שלי בעיניי עצמי, מהותית לי. בעיקר כתבתי, בצוק העתים גם ציירתי ושיחקתי, ובין שלל תחרויות וקולות קוראים שלחתי מדי קיץ סיפור לתחרות ״פרס עינת״. כעבור קרוב לעשור השלמתי עם כך שבתחרות הזו כנראה לא אזכה לעולם, אך גם ידעתי שלא אוותר ושבכל זאת אמשיך לכתוב ולשלוח סיפור, כל שנה. זו לא הייתה התחרות הגדולה ביותר, גם לא הקטנה ביותר. היא לא הייתה הנחשבת ביותר, אך גם לא חסרת החשיבות ביותר, וזה מכבר פיתחתי עור של פיל בנוגע לדחיות של כתבי היד שלי. בחלק מהתחרויות זכיתי, באחרות לא, ולא היה לי אכפת. ובכל זאת, איני יודע מדוע, ״פרס עינת״ היה בעיניי מטרה נכספת מאין כמוה, תאווה אפילו, מושא לכיבוש שלטשתי אליו עיניים רעבות… מכולם, רק את הפרס הזה רציתי באמת, דווקא אותו, מעין חשק ממוקד כמו כשחולים בקלקול קיבה על בחילותיו ובררנותו, ומרגישים שיכולים להכניס אל הפה רק דבר מסוים אחד… רק אבוקדו, או רק לחם לבן, או רק ביצה מקושקשת מביצי קורמורן. וכך, צפון בבטחה בתוך מצודת עור הפיל שלי – שום הפסד לא נגע בי, שום דחייה לא צרבה לי בעור, שום תשובה שלילית לא דקרה בפינה מחדרי לבי, לא הכאיבה לי, מלבד ״פרס עינת״… פעם אחר פעם אחר פעם.

אינני יודע מהי המכניקה שבה עולים בראש רעיונות גרועים, מהי הפרוצדורה הנוירולוגית שגורמת להם לצוץ, אבל אני בהחלט זוכר את התחושה ההיא, את הרגש המדויק שחתך בי ברגע בו גמלתי בלבי לזכות ב״פרס עינת״, ויהי מה. כמו ברק חצה אותי הרעיון, כאילו לרגע השתררה אפילה בתוך הגולגולת שלי ורעמים הדהדו בה ונהיה לי קר וכואב בבטן, כי כבר באותה שנייה תיעבתי את הרעיון, אך בה בעת ידעתי: הוא חזק ממני. הוא יצא אל הפועל.

כמעט חודשיים עמדו בפניי לחקור את סיפורי העבר שזכו. את המוטיבים. את הרעיונות. את הקולות. את הסגנונות. את הניגון. את הקצב. את הדמויות. את הדימויים. את האֶרְמֵזים. את האווירה. את קווי העלילה. את תתי-הז׳אנרים. את נימוקי השופטים. את פרופיל הזוכים. בהתחלה העיסוק החדש הילך על הקו הדק והמדאיג שבין עניין בריא למופרע, אך עד מהרה חצה לחלוטין אל מחוזות האובססיה. לאחר חודש וחצי של מחקר, רשימות ותובנות, התיישבתי לכתוב את הסיפור. שקדתי עליו קרוב לשבועיים, מבוקר עד אישון ליל, עובד בצמוד לתרשים מסואב שגזרתי ממחקרי, בודק בכל שלב שהסיפור המתגבש עונה על כל הקריטריונים שמצאתי, שהוא נשמע כמו שהוא ״צריך להישמע״, שהוא תואם בכל פרמטר את המשותף לכל הסיפורים שזכו אי פעם במקום הראשון בתחרות. לסיפור קראתי ״בגידה״ (בחירה מקברית להחריד, במחשבה לאחור). ושלחתי אותו. חודשיים לאחר מכן הוכרז הזוכה במקום הראשון. זה הייתי אני.

הקאתי. פשוט ככה, במקום. הקאה סמלית, כך נדמה לי היום, כי הגעלתי את עצמי כל כך עד שגופי כאילו לא יכול היה לסבול את תוכנו.
אני לא אמן.
זו המחשבה שייסרה אותי ייסורי תופת.
אני לא אמן. הסיפור הזוכה הוא הכל חוץ מאמנות. הסיפור הזוכה, זה שכתבתי, הוא חיקוי, כתיבה ממוקדת מטרה, מזויפת, מאולצת, שכלתנית, מבוססת על מחקר – כל הדברים שהם ההפך הגמור מאמנות. כל הדברים שהם האויבים הכי גדולים שלה. זול ועלוב, הסיפור שלי היה בגידה, ואני הייתי בגידה, והבחירה בו הייתה בגידה לא מודעת… בגידה בתוך בגידה בתוך בגידה. לא טרחתי לענות להודעת הפרס. לא יכולתי לקבל אותו. זייפתי ״אמנות״ כדי לזכות בו, וכאילו כדי להנציח את הקלון, כאילו כדי לתת לו תוקף – זכיתי.

אילו רק הייתי אז פחות קיצוני, כלומר – פחות צעיר… אילו רק יכולתי אז להסתכל על הדברים מזווית רחבה יותר וקטסטרופלית פחות, או אילו רק הייתי מבין אז את משמעותה האמיתית של האמנות, והיא שמותר לה הכל. גם לזייף. כי הרי גם הזיוף הגיע מתוכי, ואמנות היא, ברדוקציה אחרונה, מה שמגיע מתוכנו, בצורה הכי פחות מתווכת. אבל אז לא יכולתי לראות את זה כך. אז ראיתי את הדברים בצורה קשיחה של שחור או לבן. ומסלול חיי השתנה: הערכה עצמית צוללת, אהבה עצמית בצניחה חופשית, ביטחון עצמי מתרסק, וכמה שטיפוס למעלה הוא דבר אטי – כך הדרדרות היא דבר מהיר, לעזאזל. נו, גרביטציה…

ולבסוף הקפסולה.
שפן ניסיונות בקפסולה בין-גלקטית. זה הסיפור שלי, האמיתי, ואת הסיפור הזה אני כותב עכשיו לתחרות ״פרס עינת 2083״, שהנושא שלה הוא – שימו לב! – קפסולות… כמה נוח (וכמה אירוני שהסיפור הנוכחי, בנושא קפסולות, יכול היה להתאים גם לתחרות ההיא, בנושא זיכרונות…). האמת היא שברגע זה אני שואל את עצמי לראשונה אם אוטוביוגרפיה בפורמט קצר תתקבל לתחרות או שמא תיפסל. אבל מה יש לי להפסיד? אפילו השופטים יקראו בסיפור ויפסלו אותו – הוא כבר יהיה חרוט במוחם. הזיכרונות אינם בוגדים בנו, זוכרים? ובכלל, אחרי האסון שהמיטה עלי זכייה אחת, ממילא משהו בתוכי מפלל שלא לזכות…

אדום. זה היה צבעה של הקפסולה. וזהו גם צבעם של הזיכרונות, שתדעו. אם הייתם זוכרים את כולם, בבת אחת, כמו שאני חוויתי אותם בקפסולה, הייתם יודעים זאת: שהזיכרונות הם בכל הצבעים, ובכל זאת – הם אדומים. לא, הזיכרונות אינם בוגדים בנו. אנחנו אלה שבוגדים בהם, ואנחנו בוגדים גם בעצמנו, אנחנו בוגדים ובוגדים ובוגדים, ולכן אנו נידונים למאסר עולם בתוך מוחנו, שהוא הכלא הנורא מכל, משום שאת סורגיו אנו מלחימים במו ידינו.

לא, לאחר שקראתי בעיון את תקנון הפרס, ברור שהרשימה הזו לא תתקבל. אוטוביוגרפיה בעליל אינה ספקולטיבית והסיפור שלי על הזמן שבו ביליתי בקפסולה הוא, לדאבוני, הכל מלבד בדיוני… אם הייתי יכול הייתי שולח אותו לתחרות ההיא אז, התחרות בנושא ״זיכרונות״ ב-2019, כדי להפוך את פני הדברים ולא לזכות. אבל גם ב-2083 אין מכונה שמחזירה אחורה בזמן, ואם זה גורם ל-ה.ג׳. וולס להתהפך בקברו, אז יש לי משהו לומר לו: כל העבר נמצא בראש שלנו, לעזאזל, כולו, בהיר הרבה יותר ממה שנרצה אי פעם. הוא שם, הוא לא בוגד בנו לעולם, ואם זה לא מסע מחורבן בזמן, אני לא יודע מה כן.

Salvador Dali: The Persistence of Memory

תגובות

1 תגובות

  • ברי אלצופין
    On מרץ 31, 2021 6:57 pm 0Likes

    סיפור נהדר, גיא. סיפור שהוא מטא – כתיבה. מתכתב עם ההוויה של שליחת סיפורים לתחרויות כתיבה. וכמו שאני תמיד אומר על הכתיבה שלך – גם בסיפור זה ניכרת יכולתך ליצור אווירה, הלך רוח, מצב תודעתי. ניתן לחוש את ייסורי הדובר. כל הכבוד.

השאר תגובה

דילוג לתוכן