ברי אלצופין
24.7.2024
ברי אלצופין הוא דמות מוכרת לקוראי אתר זה – זהו הסיפור ה-11 שלו המופיע כאן. כך שאין צורך של ממש להציגו, ונסתפק בתזכורת קצרה: עלה מרוסיה ב-1989, כתב עשרות סיפורים קצרים, נובלה אחת, וגם שירים. בהשכלתו הגבוהה: אמנות קולנוע וטלוויזיה, הוראת קולנוע והוראת אנגלית. כיום מלמד אנגלית בבי"ס תיכון בבאר שבע.
הסיפור שלפנינו עוסק בנושא שכיח במד"ב, והוא – נו טוב, זה כתוב בכותרת. אז נוסיף רק שהסיפור ראה אור בגיליון 12 של "נכון" – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות.
"מתון? אתה קורא לזה מתון?" העיר ראש השירות לחוקר הבכיר והמנוסה טרבולטה, בבוחנו מבעד למראה החד כיוונית את הנחקר, שישב שמוט על כיסאו אליו נכפת בידיו וברגליו.
"האמן לי, שווארצי, לי זה כאב יותר," השיב טרבולטה, ועיסה בכף ידו השמאלית את מפרקי כף ידו הימנית האדומים. טרבולטה לא יכול היה לראות את עיני מפקדו, שכן כתמיד הן הוסתרו מאחורי משקפיים כהים וגדולים. תווי הפנים שהיו גלויים לעין היו בולטים ועוצמתיים, ועמדו בסתירה לאישיותו המתונה של האיש ולחיתוך דיבורו המעודן. טרבולטה ידע שהכינוי והפנים האלה היו הדמות שהקצין בחר לעצמו לפני שנים, כשחייבה אותם הדרגה אליה הגיע. לא היה לו מושג מהי זהותו האמיתית של האיש. המצב היה הדדי, שכן גם טרבולטה היה קצין בכיר. הדמות ההולוגראפית הוקרנה באמצעות שתל תחת עור הפנים. איתם בחדר עמדו בדממה צייתנית ובפניהם האמיתיות סוכן וסוכנת זוטרים מהיחידה המבצעית של השירות. הם עטו מסיכות פנים רפואיות, למקרה שיצטרכו להיכנס לחדר החקירות ולהיראות בפני הנחקר. הסוכן היה חובש והסוכנת פרמדיקית. אמצעי זהירות נדרש בחקירה מעין זו.
שווארצי הזיז את ראשו, וקרב אל המראה כמנסה לבצע את הבחינה הטובה ביותר שניתן היה לבצע ממקום עומדו.
"אני לא רואה כיפה לראשו. זה כי אין לו או כי העפת לו אותה?"
"זה לא כמו בפעם הקודמת, שווארצי. הרקע לא אידאולוגי. אני חושב שהוא לא בסדר בראש. כל הזמן הוא מדבר על ראש הממשלה כעל ליצן, או כשתול של הליצנים. הוא לא ממש קוהרנטי. אבל הוא שונא את ראש הממשלה ורוצה להוריד אותו."
"והוא לא לבד."
"לא. זה הדבר הוודאי היחיד שהצלחתי להוציא ממנו. יש לו שותף בחוץ עם רובה צלפים. תגיד, מה קורה בחוץ? אני מנותק כאן."
"שיבשנו את לוח הזמנים של רוה"מ לחלוטין. מעבירים אותו ממקום למקום, מבצעים הטעיה לגבי המיקום. אבל בעוד חצי שעה הכנס המסריח, והוא לא מוכן שלא להגיע אליו. כל העולם יודע על זה. השותף הצלף בטח בדרכו לשם. אולי כבר שם."
"אי אפשר להשתמש בהולוגרמה? שיירה בכיף דרך אוויר ריק, ואז יחשוף את עצמו."
"ואם מישהו ייפגע מהירי? ומה הוא יעשה כשיבין שעבדו עליו? הוא עלול להשתגע, ולהתחיל לירות לכל עבר. לא. זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לדעת מי השותף בדיוק. ואין לנו זמן."
שווארצי שלף את הטלפון הנייד הארגוני שלו ודיבר אליו חדות.
"את יכולה להיכנס."
אישה יפה נכנסה לחדר. טרבולטה לא אהב נשים יפות. הוא נטה לייחס להן ביטחון עצמי מופרז ובלתי מוצדק, שנבע מהמראה החיצוני שלהן. איזו אישה תבחר לעצמה דמות שכזו? אישה זו לא נראתה בטוחה בעצמה כלל. היא נראתה דרוכה ביותר, כמו ניצבת בפני משימה מעל ליכולותיה. עיניה השחורות היו ממוקדות ושפתיה, שנמשחו בשפתון כהה, היו מהודקות קלות. את פניה הנאות עטף שיער שחור וחלק במסגרת אליפטית. בידה השמאלית אחזה תיק קטן ואלגנטי.
"הסוכן טרבולטה," אמר שווארצי והחווה בידו לעבר החוקר, "הסוכנת לוטם מאגף החקירות."
"אגף החקירות?!" התפעל טרבולטה, "זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה!"
"המדור הסודי באגף החקירות," דייק ראש השירות את דבריו, "היא תסייע לך בחקירה."
"תסייע? איך?" תהה טרבולטה.
הוא רצה להגיד שלא נראה לו כי פיתוי ישפיע על נחקר זה, אבל העדיף לשתוק.
שווארצי פנה לעבר הסוכן והסוכנת הזוטרים, ובמחוות ראש הורה להם להיכנס לחדר החקירות שבו הנחקר עדיין ישב שמוט ודומם. השניים ביצעו את הפקודה, והסוכן סגר אחריהם את דלתו של החדר האטום לצלילים.
"לוטם תסייע לך בהפעלת לחץ טלפתי מתון על הנחקר," אמר שווארצי.
"מה? איזה לחץ?"
"מה ששמעת, טרבולטה. ללוטם יש היכולת לגרום לנחקר לחוש כאב בלי לגרום לנזק גופני. היא יכולה גם לגשת לידע שרק הוא יודע."
טרבולטה הביט בעיניה היפות והדרוכות של לוטם. הוא התקשה להאמין למה ששמע. כל שכן, התקשה להאמין שאישה לחוצה זו תספק עכשיו פריצת דרך.
"זה מוכח, מה שאתה מדבר עליו?"
"ראה, הכול מאוד ניסיוני בשלב זה. הייתי מעדיף שראש המדור שלהם יעשה זאת, אבל הוא בחו"ל. שם הוא משחיז את יכולותיו בחברת מפתחי השיטה. הוא אמר שמכל החניכים שלו לוטם היא המוכנה ביותר לביצוע המשימה. אין לנו זמן. היא נכנסת איתך עכשיו פנימה."
טרבולטה הביט בפניה של לוטם, ולפתע הבין שהם אינם מוכרים לו משום מקום.
"רגע, אלה הפנים האמיתיות שלה?" התחלחל.
"כן," השיב שווארצי.
"היא לא יכולה להיכנס ככה," קבע טרבולטה.
"בוודאי שלא," ענה שווארצי ונקש על המראה.
הסוכן והסוכנת יצאו מחדר החקירות.
"יש לכם מסיכות נוספות?" שאל שווארצי.
"כן, המפקד," ענתה מיידית הפרמדיקית, וניגשה אל ילקוט הציוד הרפואי שלה.
היא שלפה מתוכו מסיכה רפואית והגישה אותה לראש השירות. זה העביר את המסיכה ללוטם, וזו עטתה אותה על פניה.
לוטם הביטה בשני הקצינים הבכירים כמחכה לאישור. טרבולטה ושווארצי חשבו שניהם כי הנחקר לא ישכח עיניים אלה לעולם. שניהם בחרו לשתוק.
"זה לא מספיק," קבע טרבולטה, "שווארצי, אתה יכול לתת לה את המשקפיים שלך?"
"לא," השיב שווארצי והעביר אצבע בעד אחת העדשות הכהות, "זה פשוט חלק מהדמות."
האצבע עברה מבעד העדשה הכהה, באופן שהזכיר לטרבולטה את מעבר קליעיו בעד מטרות הולוגראפיות בעת אימוני ירי. טרבולטה נעמד מאחורי שווארצי. לראשונה הבחין כי מצידן האחורי איפשרו העדשות מעבר מלא של אור. סוף סוף הבין כיצד האיש ראה דרכן.
"אנחנו צריכים עוד מסיכה, בבקשה. ומספריים," אמר.
הפרמדיקית הגישה לו את שני הפריטים שביקש. טרבולטה פער שני חורים במסיכה באמצעות המספריים, והגיש אותה ללוטם שהבינה את כוונתו. היא עטתה את המסיכה השנייה על עיניה באופן שכיסה את כל מצחה. עיניה נצצו מבעד לשני החורים הקטנים, כשתי פנינים שחורות, והיו בלתי ניתנות לזיהוי. טרבולטה חשב לעצמו שעכשיו היא נראית כמו החומר ממנו עשויים סיוטים.
"הרבה יותר טוב ככה. הגידי… את… את קוראת את המחשבות שלי עכשיו?"
"לא, המפקד," היא ענתה, והוא יכול היה לשמוע מתח גם בקולה.
"אתם נכנסים עכשיו יחד," אמר שווארצי, "נסה איתו בדרך שלך עוד פעם אחת. אם הוא לא ידבר, לוטם תסייע."
טרבולטה עמד לפתוח את הדלת לחדר החקירות, ועצר את עצמו ברגע האחרון.
"זה השם האמיתי שלך?" שאל את לוטם.
"כן, שם המשפחה. למה?"
"כינוי, בחרי לעצמך כינוי."
"אני… אני לא יודעת."
"אוליביה. בפנים תהיי אוליביה. בואי."
הם נכנסו לחדר, והתיישבו מול הנחקר שלא נראה מגיב כלל לנוכחותם. בחדר עמד ריח מעיק של זיעה.
"אני שואל אותך בפעם האחרונה," פתח טרבולטה בקול החוקר שלו, "מי השותף שלך? איך הוא נראה? איזה רובה יש לו?"
הנחקר לא הגיב לדבריו, ואף לא הרים אליו את פניו.
"בבקשה, אוליביה," אמר טרבולטה.
לוטם הניחה את שתי ידיה על השולחן שהפריד בינם לבין הנחקר. היא שילבה אצבעותיה אלה באלה. בעומדו מהצד, טרבולטה היה יכול לראות שהיא מתבוננת במישרין בנחקר. כל גופה היה דרוך. לפתע הרים הנחקר את פניו והביט בה בפליאה. אנקה החלה להימלט מפיו. אנקה, שלאט לאט הפכה ליללת כאב. טרבולטה הכיר היטב קול זה. הקול שמשמיע אדם כאשר לאט לאט מוגבר הכאב שגורמים לו. היללה הפכה זעקה, ואז פסקה בין רגע. גופו של הנחקר נשמט וכך גם הגוף של לוטם.
הוא הביט בה מהצד בדאגה וקרב אליה. היא הניחה יד בעדינות על כתפו, לאותת לו שהיא בסדר. טרבולטה הבין שהם לא סיכמו שום אמצעי תקשורת ביניהם. הוא היה במים לא מוכרים, והיה צריך לשחות. ומהר.
"הקשב היטב," פנה לנחקר, "זה רק יהפוך ליותר גרוע. אתה צריך להתחיל לדבר. שים קץ לכל זה עכשיו. אתה רוצה לשבת בכלא על רצח?"
"לא!" פלט לפתע הנחקר, "חייבים לעצור אותו! הוא ליצן! הליצנים שתלו אותו! הם יהרגו את כולנו!"
מבעד לשני חרכי העיניים הקטנים הביטה לוטם בטרבולטה.
הוא קרב אליה ולחש על אוזנה.
"המשיכי. אין לנו ברירה. תוכלי להמשיך הפעם עד שידבר?"
היא הנהנה בראשה. טרבולטה התרחק ממנה. שוב הניחה לוטם את ידיה על השולחן ושילבה את אצבעותיה. היא התבוננה ישירות בנחקר.
שוב החלה אנקת כאב נמלטת מפיו. שוב גדלה האנקה לזעקה, אבל הפעם זה היה אחרת. טרבולטה הביט בפניו של הנחקר. ככל שגדלה הזעקה גדלה הבעת האימה שבפניו. מקץ כמה רגעים החל הנחקר לצרוח צרחות מחרישות אוזניים. הבעת אימה טהורה עיוותה את פניו.
מבלי שהיה מוכן להודות בזה, גם טרבולטה חש פליאה, שהיו בה גוונים של פחד. מה ראה הנחקר כרגע מול עיניו? מה הבעית כל כך את נפשו?
לפתע קרסו הנחקר ולוטם יחד ודממה נפלה בחדר.
"לעזאזל," סינן טרבולטה.
"לא," אמרה לוטם המתנשפת, "אני יודעת! אני יודעת איך היא נראית!"
"מי?"
"השותפה שלו!" אמרה לוטם, "והוא צריך חובש!"
"שותפה?" התפלא טרבולטה, בעוד לוטם קמה ושפכה את תכולת התיק שלה על השולחן.
היא חטפה את השפתון הכהה שלה, ובעזרתו החלה לצייר על המראה שבחדר. הסוכן והסוכנת הזוטרים פרצו אל תוך החדר, והחלו לשחרר את הנחקר מהכיסא. שווארצי נכנס אל החדר.
"פנו אותו מכאן," פקד על השניים.
הסוכן והסוכנת הרימו את הנחקר, כמו היה בובה, והוציאוהו מהחדר. לוטם התרחקה מהמראה וכולם הביטו במעשה ידיה. על המראה, בקנה מידה גדול מאוד, הופיע דיוקן פניה של אישה צעירה. שווארצי שלף את הטלפון הנייד הארגוני שלו וצילם את הציור.
"אני מעביר את זה לכוחות בשטח. כל הכבוד, לוטם. עשית היסטוריה בשירות."
הוא עמד לצאת מהחדר, ואז פנה לטרבולטה.
"גם אתה, טרבולטה. עבודה יפה," הוסיף ונעלם.
לוטם קרסה אל תוך הכיסא עליו ישבה, כאותו רץ מיתולוגי שמתמוטט בסוף ריצתו. היא העיפה את שתי המסיכות, וחשפה פנים סמוקות ומיוזעות. היא התאמצה להסדיר את נשימתה.
טרבולטה הביט בה. הוא ידע שהיא צעירה ממנו בהרבה, אבל מי יודע, אולי אם תדע לקרוא את מחשבותיו הם יצליחו להסתדר. הוא הניח בצד מחשבות אלה.
"טוב, נראה שהמשרה שלי הפכה כרגע מיותרת."
"ממש לא," היא השיבה, "הכול מאוד ניסיוני. אנו לא יודעים על ההשפעות של זה על הנחקר. או על החוקר."
"הוא שיקר לי. הטעה אותי. אמר לי שהשותף שלו גבר, וזה מה שהכוחות חיפשו עד עכשיו."
"שמע, הנפש שלו לא מרושעת. היא מיוסרת. ראיתי. והשותפה הזאת? היא אהובתו. הוא מוכן למות בשבילה. הוא שיקר כדי להגן עליה. אני חושבת שגם היא לא בריאה נפשית. אבל אני לא יכולה לחוש אותה דרכו. רק לשער."
לטרבולטה נראה היה ששלווה וסיפוק מתפשטים בכל גופה של לוטם. הטלפון הנייד הארגוני שלו אותת שהתקבלה הודעה חדשה. אותת גם הנייד של לוטם, שהיה מוטל על השולחן. אבל לוטם הייתה עסוקה במנוחה לה הייתה זקוקה, ולא ששה אל המכשיר. טרבולטה קרא את ההודעה שקיבל.
"הם עצרו אותה," שיתף את לוטם, "נתפסה, באתר הכנס של רוה"מ, עם כדור בקנה. עשית זאת, לוטם."
עכשיו יכול היה לראות אפילו חיוך מתפשט על פניה. היא מחתה דמעה קטנה. טרבולטה הביט לאחור על הדיוקן שעל המראה.
"טוב שאת יודעת לצייר," אמר.
כאילו הכישה נחש, קפצה לוטם ממקומה והבעת אימה על פניה. היא הביטה ישירות בדיוקן שעל המראה, דרכו יכלה לראות גם את פניה שלה שהלבינו כסיד. גם טרבולטה קפץ על רגליו. היא הביטה בו.
"אני לא יודעת לצייר," אמרה באימה מיוסרת, "הנחקר יודע."
