רותם ברוכין                                                           24.10.2021

רותם ברוכין היא כותבת משחקי מובייל, תסריטאית, מחזאית ובמאית. מחזותיה הוצגו בתיאטרון צוותא, במרכז הגאה ובפסטיבלים שונים. על סיפוריה היא זכתה במספר פרסי גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. ספר הביכורים שלה ייצא לאור בשנה הקרובה בהוצאת זמורה ביתן. ניתן לתמוך בכתיבתה באתר פטריאון. הסיפור "קֶצֶר" נכתב במסגרת פרויקט "כתיבת קיץ" לסיפורי מקור של קבוצת "ספרים?" בפייסבוק. אפשר להאזין לסיפור בגרסת אודיו שלו, בהקראת מיטב מורחיים ותומר רשף.


טסלה חשה את המכוניות המשטרתיות מתקרבות לפני ששמעה את הסירנות. היא עצמה את עיניה והתרכזה. לניידות היה רטט ייחודי של גוף מתכתי מתפקע מחשמל ואנרגיה – צופרים, אורות מהבהבים, רדיו, קשר, טייזרים. עם כל הכובעים, התגים, האקדחים, הסמלים והדרגות שלהם, השוטרים נשאו כל כך הרבה מתכת שטסלה כמעט הייתה מסוגלת לצייר את מתאר גופם בעיני רוחה. בכל ניידת בשיירה היה חלל גדול בתא המטען שאותו לא הצליחה להרגיש כלל, וידעה שנועד במיוחד בשבילה. מה הם רקחו עבורה הפעם? משגר טילים עשויים מפלסטיק? רשתות מבד וחבל? אולי תא אטום עשוי גומי? ההמצאות שלהם רק נעשו יצירתיות יותר. היא כמעט הצטערה שלא תזכה לחוות אותן הפעם. 

היא צחקה כשהרגישה אותם מתרחקים אל מזרח העיר ברחובות החשוכים. כשחשבה לראשונה על תחנת הכוח, חששה שזה יהיה צפוי, מטופש ושקוף מצידה. פולי תמיד הייתה זו עם התוכניות המורכבות, ולעיתים קרובות מנעה מטסלה להסתער מבלי לחשוב. "ברור שאת יכולה לשדוד את הכספת הזו, אבל איך תצאי משם?" נהגה להקשות. "ויותר חשוב, איך תצאי משם לפני שמאצ'ו-מן יגיע לעצור אותך?" 

המחשבה על פולי העציבה והכעיסה את טסלה, והיא דחקה אותה מראשה. זו הסיבה שהיא עושה את זה, הזכירה לעצמה. בגלל פולי. 

היא נאנחה וניסתה להתרכז. חלקי השריון הקל והמסכה שלה עפו לעברה מכל רחבי דירת המסתור שלה, מכסים אותה תוך שניות. היא הצמידה את אצבעותיה לשקע שעל הקיר והזעיפה פנים. התמקדות באמצעות עינה הימנית, האלקטרונית, אישרה את מה שחשדה בו – יהיה קשה יותר לעבור דרך קווי המתח בלי מתח. היא הייתה צריכה לחשוב על זה. פולי בטח הייתה צוחקת עליה. היא התגעגעה לצחוק שלה.

היא עצרה את הדמעות לפני שהספיקו לעלות בגרונה, והלכה לפרק את הסוללות מהשלט של הטלוויזיה, שוב. היא סימנה באצבעה, ומזלג טס אליה מתוך אחת המגירות במטבח. היא נעצה אותו בשקע בידה האחת, סגרה את ידה השנייה על הסוללות, ועצמה את עיניה. 

אור הבזיק, ולאחר רגע המזלג והסוללות המרוקנות נפלו אל רצפת החדר הריק. 

*

לא היו דלתות במגדל. טסלה העוותה את פניה. הכרונומטר, בהיותו נבל-על מתנשא ומתחכם, אהב מקומות כאלו, שהדרך היחידה להיכנס אליהם הייתה לנוע בזמן ובחלל. פולי בוודאי הייתה רואה בזה חידה מרתקת, אבל לטסלה לא היה זמן לחידות. אף ממציא לא יכול לעשות את עבודתו בלי חשמל, וכיוון שהאור הקלוש בראש המגדל האיר כמו משואה ברחוב החשוך, טסלה ידעה שאיפשהו חייב להיות גנרטור. 

היא מצאה אותו תוך רגע. הוא לא היה סתם גנרטור, אלא רובוט, נעול בסיסמה ומוכוון לתקוף את כל מי שלא ידעו אותה. טסלה התרשמה. זה כמעט היה אתגר עבורה. עברו חמש דקות תמימות לפני שהרובוט נתן לה לגשת אל הגנרטור, והיא הבטיחה בתמורה לחזור ולהדק את הברגים שלו כשתשוב. 

המעבר דרך חוטי החשמל הפעילים היה חלק ומהיר, שינוי מבורך אחרי הנדידה המייגעת דרך רשת החשמל המנוטרלת של העיר (מנוטרלת ברובה, למען האמת – טסלה חסה על שכונה ד', שבה היו בית האבות ובית החולים. היא הייתה נבלית-על, לא מפלצת). 

המגדל של הכרונומטר היה חשוך וריק פרט לחדר העגול הגדול בחלקו העליון. טסלה חיכתה עוד רגע בתוך הקיר וניסתה להרגיש את סביבתה לפני שתפרוץ לתוכה. אף מכשיר חשמלי לא היה מחובר לשקע שבו המתינה, והמתכת המוליכה היחידה מלבדו הייתה בנורה. הוא ציפה לה, או לפחות ידע שעליו להיזהר מפניה. טסלה החליטה לעשות את מה שפולי הייתה עושה, והציצה דרך הנורה כדי לקבל מידע נוסף, אבל לא הצליחה לראות דבר. היא החליטה לחזור לשקע – לצאת ממנו לא ייתן לה יתרון גדול יותר במתקפה, אבל לפחות תראה את סביבותיה. 

אבל כשניסתה לצאת, גילתה שהיא לכודה. צלצול עז נשמע סביבה, מחריש אותה, והנורה הבהבה, מעוורת אותה. בבת אחת החיבור שלה לחשמל נותק, ומשהו טלטל אותה, מעורר בה בחילה וסחרחורת. היא הייתה כלואה, לכודה בתוך זכוכית, תלויה בקצה המולקולות, האטומים והאלקטרונים שלה בחוט להט קטן של חמישים וואט. כשכבר חשבה שתתפרק לגורמים, או גרוע מכך, תקיא, תודעתה זיהתה סוף סוף מקור זרם, והיא הלכה בעקבותיו, מרכיבה את עצמה מחדש בעמדת תקיפה – 

וגילתה שהיא עדיין בתוך הנורה. 

לא, לא נורה – מיכל זכוכית אחר, קשיח ואטום וגדול יותר. היא חבטה בו עם כפפת שריון המתכת שלה, אך אפילו שבר קל לא נוצר על פני השטח. 

"אל תטרחי, טסלה," אמר קול מאנפף. "בניתי את הכלא הזה במיוחד בשבילך. לא תצליחי לצאת מתוכו."

היא שמעה קול הברגה, ואז הנורה נדלקה שוב. מהסולם שבמרכז החדר ירד הכרונומטר, מסתבך מעט בגלימתו הארוכה המתנפנפת. לבסוף נעמד מולה ונעץ בה מבט שללא ספק היה אמור להיות מנצח ומאיים כאחד, אבל העובדה שהיה נמוך ממנה בראש ולבש את החליפה המגוחכת שלו, כולל המשקף האחד על עינו והמגבעת הגבוהה המעוטרת בגלגלי שיניים, קלקלה את הרושם שניסה להעביר. 

אבל טסלה הייתה מבוהלת מספיק גם בלי השפעתו. היא הכריחה את עצמה לחשוב ולא לתת לפאניקה ולקלסטרופוביה לאחוז בה. המתכת בשריון שלה נעה, זורמת אל תוך צורת מקדחה גדולה, מחודדת. טסלה תפסה בה בשתי ידיה ונעצה אותה בכוח בקיר הזכוכית, דוחפת אותה לפעולה עם כל החשמל האצור בעורקיה. המקדחה הסתובבה מהר מכפי שהיה ניתן לראות, משמיעה קול חריקה עז שהדהד בכלא הזכוכית. אבל כשהחשמל בתוכה גווע והסיבוב פסק, בקיר הכלא שלה לא נותרה אפילו שריטה. טסלה נפלה על ברכיה, מרוקנת. 

"אמרתי לך," גיחך הכרונומטר. "המצאתי את הזכוכית המשוריינת הזו בעצמי. שום דבר לא יוכל לשבור אותה." 

"עוד לא נבנה כלא שלא אצליח לברוח ממנו," אמרה טסלה, קולה ניחר. 

"עד היום." הכרונומטר גיחך. "את חושבת שלא ידעתי שתבואי? כולם יודעים שתעשי הכול כדי לקבל את העין שלך בחזרה." 

טסלה הביטה בבבואתה שהשתקפה מכלא הזכוכית, כמעט בחפיפה עם דמותו של הכרונומטר. למרות שריון המתכת והקסדה בצבעי שחור-אדום בוהקים, הניצוץ האדום של עינה האלקטרונית המכוערת היה הדבר הבולט ביותר בדמותה מאז התאונה. 

היא פתחה את פיה כדי לשחרר את רצף הקללות העסיסי שעמד על קצה לשונה, ואז השתהתה. מה פולי הייתה עושה? 

"אז הכול היה שקר," אמרה. "ידעתי שאתה לא מסוגל ליצור מכונת זמן." 

"ניסיון יפה," אמר הכרונומטר וצחק. "וזו לא 'מכונת זמן', ראש-סוללה נבוב שכמותך. זה ממיר מולטי-טמפורלי ביו-סינתטי מודולרי ארוך טווח." הוא הרים מכשיר שנראה כמו רובה מים עצום מפלסטיק. "הוא מייצר תנועות בטווח גל מתכנס רב-ממדי שמסוגלות להביא כל חפץ, אדם, או במקרה שלך, איבר – למצבו לפני חודש, לפני עשור, או בעוד מאות שנים." 

"אז זו מכונת זמן," אמרה טסלה ביובש. 

"מעניין איך את תיראי בעוד מאות שנים, טסלה. רוצה לבדוק?" הוא הפנה אליה את הנשק. טסלה שלחה את תודעתה אל המכשיר, אבל אם היה בו שביב של מתכת מוליכה או חשמל, היא לא הרגישה אותם. אולי הזכוכית חסמה את הכוחות שלה, אבל היא עדיין חשה את החשמל בחדר – מעומעם, כמו מאחורי מבודד חזק. אם תאמץ את כל כוחותיה, אולי תהיה מסוגלת לכבות את האור. כן, זה ממש יעזור לה. הרחק מעל ראשה – אלוהים, איך הוא הגיע לגובה הזה? – היה הפתח דרכו ככל הנראה העביר אותה לאחר שלכד אותה בזרם החשמלי. פתח זערורי, שנאטם בפקק מבודד, עשוי סיליקון. פולי הייתה פותחת אותו תוך שניות. טסלה חרקה שיניים, עיניה מתרוצצות על פני החדר, מחפשות – 

מבטה נעצר על אחד המסכים שהיו תלויים בקצה החדר. היא לא התבוננה בתמונת הרחוב ששודרה דרך המסך, אלא במסגרת, במסך עצמו. משהו בפני השטח היה משונה, כמעט כאילו הטלוויזיה הגדולה נעשתה גבשושית, וליבה של טסלה זינק. כשהכרונומטר הפנה את מבטו לאותו כיוון, המסך היה שוב אובייקט ריבועי, מבריק וחלק. טסלה מצמצה וניסתה להבין אם הדמיון שלה תעתע בה. הכרונומטר בחן לרגע את המסך, ואז פנה וחייך אליה בחזרה. "אף אחד לא יבוא להציל אותך, טסלה. הרחובות מלאים אנדרלמוסיה בגלל נפילת תחנת הכוח. אני מניח שאני צריך להודות לך על כך." 

"לא עשיתי את זה בשבילך," נהמה טסלה. 

"כמובן." הוא גיחך והביט שוב בעין שלה. "איך זה קרה, דרך אגב? שמעתי את השמועות, כמובן… הקרב הגדול במגדלי עזריאלי עם מיקרו-מן…" 

הוא עצר והמתין שתצחק מהשנינות שלו, אבל טסלה הביטה בו בהבעה קפואה. שם הגנאי של פולי למאקרו-מן היה הרבה יותר מוצלח. "התכנון הלקוי שגרם להתנגשות הכוחות הלא צפויה שלך ושל הפלסטיקאית," המשיך לבסוף, נימה עגומה מעושה בקולו, "שגרמה לך לאבד את העין, ולה לאבד הרבה יותר-" 

"אמרת משהו לגבי להרוג אותי?" שאלה טסלה. "כי אני מעדיפה את זה על פני להמשיך להקשיב למונולוגים שלך." 

הוא נאנח. "אם את מתעקשת. ממילא בזבזתי עלייך יותר מדי זמן." 

הוא כיוון לעברה את מכונת הזמן שלו ולחץ על כמה כפתורים. טסלה בהתה בו. השורה הזו בדרך כלל הבטיחה שמי שלכד אותה ימשיך לברבר לפחות עוד חצי שעה. מוחה היה ריק, אחוז פאניקה. מכונת הזמן נשמעה והתחילה להתחמם –

מסך הטלוויזיה מאחוריו קרס בקול רעש נורא. הכרונומטר הסתובב אליו בדיוק כשהשברים התרוממו מהרצפה וטסו לעברו. הכרונומטר נאנח וכיוון כמעט כבדרך אגב את מכונת הזמן שלו לעברם. הפלסטיק הותך והתפרק לטיפות שחורות קטנטנות בעודו באוויר, והן נחתו על הכרונומטר ועל בגדיו בלי לגרום לו כל נזק. הוא החזיר את הפלסטיק להיות נפט, טסלה הבינה. 

חוטי ניילון עבים עפו לעבר הכרונומטר ונכרכו סביבו. הוא לא נע, ממתין כמו מבוגר חסר סבלנות שנושא בשלווה הצקות של ילד משועמם, והביט במקום במורת רוח בבגדיו המלוכלכים מנפט. 

קול של מים ניתכים בכוח, כמו מזרנוק, נשמע מצידה הימני של טסלה, ואחריו הגיעה צעקת הפתעה וכאב. חוטי הניילון השתחררו בבת אחת. הכרונומטר בעט אותם מעליו וחייך. "תראי מי באה להציל אותך, טסלה." 

טסלה כבר ידעה, ובכל זאת נזקקה לכל האומץ שלה כדי להסתובב. פולי עמדה בקרבת כלא הזכוכית שלה, לבושה בחליפת הספנדקס הצבעונית שלה. חוטי הניילון השתרגו ממנה, קפואים באוויר. אט אט, הם החלו ליפול לקרקע. רק כעת, טסלה ראתה סוף סוף את גוש הקרח. הוא לכד את פולי, עוטף את כל גופה המלא, עד לצווארה. שפתיה היו כחולות, וגם פניה החלו להכחיל. רק תותבת הפלסטיק ששימשה לה כזרוע הייתה משוחררת חלקית, כיוון שהיא התארכה ונמשכה למרחק של כמעט שני מטרים, אל מיכל הזכוכית של טסלה, לכיוון הפקק. 

"ל-לא באתי להציל אותה," סיננה פולי מבין שיניה הנוקשות, וטסלה חשה כאב עמום מאחורי העין הביונית שלה, בתעלות הדמעות שהיו ריקות ויבשות כבר כמעט שנה. 

"כמובן." הכרונומטר הרים את מכונת הזמן שלו. "את כאן רק בשביל האורלוגין, נכון?" 

"האורלוגין?" שאלה טסלה באי-אמון. "ככה קראת למכונת הזמן שלך?"

"זו לא מכונת זמן!" הכרונומטר הזעיף פנים. "ומה רע בשם הזה?" 

"ש-שעון-סבא עתיק וכבד שמצלצל כל שעה עגולה?" שאלה פולי. "שם מושלם למכונת זמן." 

"מי שמדברת," ענה הכרונומטר וגיחך. "פולימר זה לא רק פלסטיק, את יודעת." 

"כן, אני י-יודעת," קולה של פולי היה יבש. "ל-להזכירך, אני דוקטור להנדסת ח-חומרים." 

"אהבת את המלכודת שלי?" הכרונומטר החווה לעבר הקרחון. "קניתי את המערכת מפרופסור קור. היא עלתה הרבה כסף, אבל ידעתי שאצטרך להשקיע בך יותר מאשר בטסלה, למרות שאת חלשה ממנה." 

"מה?!" שאלה טסלה. 

"סליחה?" הדהדה פולי, וטסלה שמעה את אותו צליל של עלבון בקולה. 

"ידעתי שאני צריך להתכונן למתקפה של שתיכן," הסביר הכרונומטר. "והגאונות שלי השתלמה, כרגיל. באמת שלא הבנתי למה כל נבל-על או גיבור-על בסביבה קונים את הסיפור על זה שאתן כבר לא ביחד."  

"אנחנו לא ביחד," אמרו פולי וטסלה ביחד. 

הוא הביט ביניהן, מגחך. "נו, לפחות תוכלו למות ביחד." הוא כיוון את מכונת הזמן אל פולי. "בואי נראה אם לפלסטיק באמת לוקח אלף שנים להתפרק." 

"היא לא עשויה מפלסטיק! היא אנושית!" טסלה נצמדה לבועת הזכוכית, הולמת בה באגרופיה. "פולי, תגידי לו!" 

"ה-הוא יודע את זה, טס," אמרה פולי ביובש, אבל לראשונה מבטה נדד, פוגש בעיניה הנואשות של טסלה לרגע מהיר לפני שהביטה שוב בכרונומטר. "אני לא מאמינה שהחיים שלי ייגמרו בגלל משהו שנקרא האורלוגין." 

"אורלוגין זה שם מכובד מאוד!" התרגז הכרונומטר. 

"למה לא שעון קוקייה?" שאלה טסלה. 

"יכולת פשוט לקרוא לו על ש-שמך," אמרה פולי, מתעלמת ממנה. "זה היה הרבה יותר מתאים."

"את חושבת? זה לא היה יהיר מצידי?" שאל הכרונומטר, מהורהר. 

"זה מאוד מ-מקובל בעולם המדע," הרגיעה אותו פולי. "חוץ מזה, א-אתה נבל-על מכובד ובעל השפעה, ואתה יכול לקרוא להמצאה המדהימה שלך על שמך, בדיוק כמו כל מ-ממציא בעל שם."

"או שהיית יכול להחליף ביניכם," אמרה טסלה. "לו הרבה יותר מתאים השם כרונומטר, ולך הרבה יותר מתאים השם אורלוגין."

"אני מבין שאת רוצה להיות ראשונה?" שאל הכרונומטר, וכיוון אליה את מכונת הזמן.  

"טסלה!" נזפה בה פולי. "אלוהות, אולי פעם אחת לא תגידי כל ד-דבר שעולה בראשך? גם ככה התנהגת כמו מ-מטומטמת שבאת לכאן!" 

"אני?! מה איתך?" שאלה טסלה ונופפה לעברה. "את לא יכולה לעבור ברשת החשמל כמוני! ואת מסוגלת להפעיל את הכוחות שלך רק מקרוב!" 

"בניגוד אלייך, א-אני מתכננת לפני שאני תוקפת, וגם לא מ-מודיעה על בואי בהפלת תחנת הכוח! איך את חושבת שידעתי שב-באת לכאן?" 

"רגע, אתן באמת לא ביחד?" שאל הכרונומטר, מבולבל. 

"באתי לכאן בשבילך!" קראה טסלה. 

פולי בהתה בה, ופניה איבדו את מעט הצבע שנותר בהן. 

"עמדתי לגנוב את הכרונומטר בשבילך," חזרה טסלה בשקט, לא מסיטה את מבטה מעיניה. 

"אני ר-רציתי לגנוב אותו בשבילך," אמרה פולי בשקט. 

"ב-באמת?" טסלה הצמידה את ידיה שוב אל זכוכית הכלוב שלה. פולי שלחה את זרוע הפלסטיק שלה, באיטיות רבה ובמאמץ רב, ונגעה בצידו השני של מיכל הזכוכית. סדקים החלו להיווצר בזרוע המתוחה.

"את עדיין אוהבת אותי?" שאלה טסלה, קולה שקט מאוד. "למרות מה שקרה?" 

"אז אתן כן ביחד?" שאל הכרונומטר, ייאוש קל בקולו. הן התעלמו ממנו. 

"ברור שאני עדיין אוהבת אותך. התקרית עם מאצ'ו-מן הייתה אשמתי בדיוק כפי שהייתה אשמתך." פולי שאפה אוויר ולא הסיטה את מבטה מטסלה. "את יודעת, שמרתי את המאתר שבנית בשבילי כשרק התחלת לקבל את הכוחות שלך. הוא תמיד עליי."

"כי את עדיין מאבדת את המפתחות?" טסלה חייכה, אבל מבטה של פולי נותר חד ועירני, והיא סוף סוף הבינה. "אני תמיד שומרת בשבילך מיכל דחוס של פוליאוריתן להקצפה," אמרה. 

"אני מתה על פוליאוריתן מוקצף," אמרה פולי, ועיניה הבהיקו. 

"אני יודעת," אמרה טסלה. 

"אולי עדיף שאשאיר את שתיכן לבד?" שאל הכרונומטר, חוסר נוחות בקולו. 

"כן, בבקשה," אמרה טסלה מבלי להביט בו. "לא היה נעים לי לבקש." 

"תודה, זה מ-ממש נחמד מצידך," אמרה פולי. 

"אין בעיה, אני מקווה שתפתרו את כל – רגע, מה? לא!" התרגז הכרונומטר. "זה המגדל שלי! ואתן באתן לגנוב ממני את ההמצאה שלי ולהרוג אותי!" 

"אני לא ממש התכוונתי להרוג אותך," אמרה טסלה. "כלומר, לא התכוונתי לא להרוג אותך, ולא הייתי מתאמצת במיוחד להימנע מזה, אבל היה לי יותר חשוב להשיג את הכרונומטר."

"אני מעריך את זה," אמר הכרונומטר ביובש. "והבחנתי בהחלפת השם הלא-מעודנת." 

"ב-בעיניי זה היה מאוד אגבי וחינני," אמרה פולי וחייכה אליה, מעבירה את יד הפלסטיק קלות על פני הזכוכית. טסלה שכחה כמה החיוך שלה יפה. היא חייכה בחזרה. 

"תודה," אמרה. "אני חושבת שאתחיל לקרוא לשניהם בשמות החדשים. את חושבת שזה יתפוס?" 

"רק אם תחזרי כרוח רפאים כדי לספר את זה לכל עולם הפשע," אמר האורלוגין וכיוון שוב את מכונת הזמן שלו. "לפחות תמותו ביחד. זה בטח רומנטי בעיניכן."

"הייתי מ-מעדיפה לחיות, למען האמת," הודתה פולי. 

"גם אני," אמרה טסלה. הן עדיין הביטו זו בעיניה של זו.

"חבל." האורלוגין הפעיל את המכונה שלו. 

זרועה של פולי נעה, מתרחבת לצורת מטרייה, מגנה על שתיהן. טסלה בהתה בזוועה מוקסמת כשהזרוע הסדוקה החלה לאבד את צבעה ולהתפרק. 

"טס!" סיננה פולי. 

טסלה התעשתה והכריחה את עצמה להתרכז. האור בחדר כבה, וראיית הלילה של העין האלקטרונית שלה נדלקה מייד. היא הקרינה את האור האדום ממנה אל הפקק בקצה מיכל המתכת, מסמנת אותו עבור פולי, שבקושי הייתה צריכה להעיף מבט. אחד מחוטי הניילון של התלבושת שלה נשלח, שלף את הפקק והשליך אותו בכל הכוח לעבר הכרונומטר. כמובן, פולי עצמה לא ראתה בחושך, אבל לפי הקולות שהשמיע האורלוגין, הפקק פגע במפשעתו, ורגע אחר כך הוא הרפה מהכרונומטר. טסלה לא בזבזה זמן הפעם. היא שלפה את מיכל המתכת המיניאטורי מהחגורה שלה וריססה את הפוליאוריתן לעבר החור הקטן שבראש המיכל. הוא לא הספיק להתקשות אפילו לפני שחוטי הניילון של פולי שאבו אותו ברעבתנות. מכוסים בפוליאוריתן שהלך והתרחב, הם צללו לרווח הצר שבין גופה של פולי לקרחון שלכד אותה. זרוע הפלסטיק של פולי המשיכה להגן על גופה, בונה את עצמה מחדש כמעט בקצב שבו הכרונומטר פירק אותה. כמעט. 

"פולי!" הזהירה טסלה כשאחת הקרניים חדרה את הפלסטיק. פולי התחמקה, אבל לא מספיק מהר – הקרן פגעה בשיערה, וכמה מתלתליה הפכו מייד ללבנים. היא התעלמה מכך והמשיכה להתרכז. אחד מחוטי הניילון נשלף מתוך הקרחון, נושא בקצהו קופסת פלסטיק קטנה. היא נפתחה תוך כדי תנועה, והמאתר הזעיר נפל מתוכה. טסלה הושיטה את ידה ברעבתנות אל המכשיר החשמלי הקטן, והוא התפרק, חודר דרך הפתח הצר ומציף אותה בחשמל. לא מספיק כדי להשתנות לזרם ולצאת – אבל מספיק בשביל לסייע לפולי. היא הגבירה את הזרם ושלחה אותו בחזרה דרך הפתח, ישר אל האורלוגין. הוא זעק כשהחשמל אחז בו, הרפה מהכרונומטר וצנח לקרקע, מעולף. 

לרגע, רק צליל נשימותיהן הכבדות של טסלה ופולי מילא את החדר, ואז הצטרפו אליו סירנות משטרתיות. מרוחקות, בינתיים. 

טסלה הדליקה את האור שוב, ופולי הנהנה אליה בתודה וריכזה את מבטה בזרוע הפלסטיק שלה. לאט לאט, הזרוע הרכיבה את עצמה מחדש, ופולי השתמשה בה, בחוטי הניילון ובמה שנותר מהפוליאוריתן המוקצף כדי לשבור את הקרחון שלכד אותה. כשהצליחה להשתחרר ממנו לבסוף, גופה היה אדום מאוד במקומות שבהם הספנדקס לא הגן עליו מהכפור, והיא התנשמה וניערה את איבריה הקפואים והמאובנים, מנסה לשחרר אותם. טסלה שתקה, מניחה לה להתאושש. 

"בסדר," אמרה פולי לאחר רגע ונעמדה מול מיכל הזכוכית. "את מסוגלת לצאת משם בלי כבל? לא, ברור שלא, אחרת היית יוצאת כבר." היא החלה לחפש סביבה. "אין לו שום כבל מאריך בכל המעבדה הזו?!" 

"באמת באת להציל אותי?" שאלה טסלה בשקט. 

"זה לא הזמן לשיחה הזו, טס," נזפה פולי, עדיין מביטה בערימת הארונות והמיכלים סביבה. "שום דבר לא ישבור אותו? תיכף נראה, יש לי תחושה שאם אמצא בקבוק אקונומיקה…" היא השתתקה כשהביטה בחזרה אל טסלה, ונאנחה. "כן, טס, באמת באתי להציל אותך, ובאמת התכוונתי לגנוב בעצמי את המכונה. רק שאני התכוונתי לעשות את זה כשהוא ישן, ואת, כרגיל, בחרת את הדרך הכי טובה לספר לכל העולם שאת מתכננת משהו! כולל למאצ'ו-מן, אגב. למה את מחייכת ככה?" 

"גם אני אוהבת אותך," אמרה טסלה. "הייתי צריכה למצוא אותך לפני חודשים, אבל חשבתי שלא תרצי-" 

"טס!" התחננה פולי. "יהיה זמן לכל זה אחר כך! את לא שומעת את הסירנות?" 

טסלה הקשיבה. כן, הן הלכו והתקרבו. 

"עשינו מספיק רעש כדי להזעיק את כל ליגת גיבורי העל," אמרה פולי. היא הביטה באורלוגין המעולף. "אני אלך להעיר אותו ולענות אותו עד ש-"

"לא. אין זמן לזה. את צריכה לברוח." טסלה הביטה בה, הבעתה רצינית. 

"תשכחי מזה." פולי החלה לטלטל את האורלוגין, סוטרת לו. ניידות המשטרה המשיכו להתקרב.

"פולי, בבקשה! אם שתינו ניתפס זה יהיה גרוע יותר!" טסלה ניסתה לדבר בהיגיון, שפה שפולי הבינה היטב. "עוד לא נבנה כלא שלא אצליח לברוח ממנו."  

"את לא תלכי לכלא," אמרה פולי. היא הרפתה מהאורלוגין והלכה אל מיכל הזכוכית, מצמידה אליו שוב את ידיה, יד הפלסטיק והיד האנושית. טסלה הצמידה את ידיה לצידה השני. "אני אמצא משהו שיכול לשבור את המיכל הזה," אמרה פולי. "אני מבטיחה."

"לכי," האיצה בה טסלה. דמעות החלו לזלוג מהעין שעדיין הייתה מסוגלת לדמוע. גם פולי בכתה, אבל טסלה ראתה את ההחלטה על פניה. חוטי ניילון נשלחו מהחליפה שלה אל התקרה –

והאורלוגין התרומם על רגליו מאחוריה. 

"זהירות!" צעקה טסלה. 

פולי זינקה מהדרך, מכוונת את הזרוע שלה כך שתגן עליה – אבל האורלוגין לא כיוון את הכרונומטר אליה או אל טסלה הפעם, אלא אל קיר המגדל. רעש נורא נשמע והקיר, ואיתו חלק מהרצפה הקרובה למיכל, החלו להתפרק למלט, לבנים ומוטות ברזל. מיכל הזכוכית היטלטל על מקומו. טסלה הספיקה לראות את חוטי הניילון של פולי תולשים את הכרונומטר בכוח מידיו של האורלוגין, ואז המיכל נפל. 

הצעקה של פולי הדהדה, מלאה בייאוש ואימה, ונדמה היה לטסלה שהיא צורחת את שמה, חוטי ניילון נשלחו בעקבותיה והתלפפו סביב המיכל, אבל הם נקרעו מייד מהמשקל הכבד. הנפילה לא הואטה. טסלה פעלה באופן כמעט אינסטינקטיבי – שריון המתכת שלה השתנה לקפיצים ארוכים שייצבו אותה במקום, בדיוק במרכז המיכל, בולם זעזועים שתמך בה מכל צדדיה. המכה באה לאחר רגע, מטלטלת אותה בעוצמה, אבל המתכת הגנה עליה מפגיעה רצינית. 

פולי צנחה למטה רגע אחריה, עטופה בחוטי ניילון, ורצה לעברה. "טס! טסלה!" 

"אני בסדר. בערך." טסלה השיבה את השריון שלה למקומו ושפשפה את צווארה הכואב. "אני חושבת שככה מרגישים בתאונת דרכים כשכרית אוויר חובטת בפרצוף שלך." 

"כמו תמיד, אני מלאת פליאה מהכישרון שלך עם אנלוגיות," אמרה פולי ביובש, אבל עיניה היו מלאות בדאגה. "את באמת בסדר?"

טסלה הנהנה וקמה, סוקרת את סביבתה. היא לא הופתעה לגלות שהמיכל לא נסדק. אפילו לא הייתה עליו שריטה. זה לא היה סימן טוב. היא יכלה להרגיש את הרחוב סביבה כעת – עמודי חשמל ותאורה, משאיות ואוטובוסים, עשרות משרדים ועשרות מכשירים חשמליים. כל זה היה יעיל מאוד אם לא הייתה עטופה במיכל זכוכית משוריינת שאטם אותה כמעט לחלוטין מהחשמל סביבה. היא הרגישה גם את ניידות המשטרה המתקרבות. הסירנות היו כמעט מחרישות אוזניים כעת, ומעל ראשן, הסמל של מאקרו-מן האיר את החשכה, אדום ובוהק, מגרש את הלילה. 

"חוט חשמל חשוף יעזור, לא?" שאלה פולי, מצמצמת את עיניה כלפי החור הקטן בראש המיכל. 

טסלה הביטה בעמודי החשמל סביבה, מנסה לחשב כמה זמן ייקח לפולי לנתק חוט מאחד מהם. היא לא הייתה אופטימית. 

קול של מנוע נשמע מעל ראשיהן, והאורלוגין טס מתוך המגדל, אוחז בכרונומטר שלו. מנוע סילוני היה קשור על גבו. הוא ריחף לרגע באוויר מעליהן וצרח, "אתן עוד תשלמו על זה, מכשפות לסביות!" 

משהו השתנה בפניה של פולי, ומבטה התמקד בכרונומטר. טסלה לא הבינה, אבל בטחה בה. 

"זו אמורה להיות קללה?" צרחה בחזרה אל האורלוגין. "כי זה בעיקר לא מדויק. הכוחות שלי הגיעו מפגיעת ברק, ושל פולי מתאונת מעבדה."

מתוך אחד מפחי הזבל שמאחורי הכרונומטר, התעופפו מעלה באוויר כמה שקיות ניילון. 

"חוץ מזה, פולי ביסקסואלית!" המשיכה טסלה. "זו מחיקה ביסית!" 

האורלוגין בהה בה. "על מה את מדברת, חתיכת -" 

שקיות הניילון, שהתארכו לכדי חוט, קטפו את הכרונומטר מהידיים של בעליו כמעט ללא מאמץ. 

"גנבת! את תמותי בייסורים!" האורלוגין טס לעברן, אבל שקיות הניילון הסתבכו במנוע שעל גבו, והוא קרטע, מנסה להתייצב באוויר ולא להתרסק. הכרונומטר נחת בידה של פולי. טסלה הביטה בה בהפתעה. "מה את -" 

"שום דבר לא יוכל לשבור אותה," חזרה פולי. "אבל כשהיא נוצרה, היא הייתה רק חול." 

היא כיוונה את הכרונומטר מעל ראשה של טסלה, אל מיכל הזכוכית, ולחצה על אחד הכפתורים. מול עיניהן, מרקם הזכוכית נעשה עכור, ואז מגורען, ולבסוף, היא התפוררה לחול מעל ראשה של טסלה. 

החשמל הציף את חושיה של טסלה בבת אחת. היא הריחה את הפרוטונים, טעמה את המתכות המוליכות, ראתה את הזרמים, שמעה את השדות המגנטיים. בדיוק כשהניידות הראשונות הופיעו בקצה הרחוב, היא שלחה את ידה, ואחד מחוטי החשמל ניתק, מתקרב אליה ואל פולי, שהושיטה יד כדי לעזור לה לקום, והביטה בכבל המרצד בבהלה. 

"טס, לא!" התרתה. "את יודעת שאני שונאת שאת עושה את זה -" 

טסלה תפסה את ידה. החוט הקיף אותן, והן נעלמו. 

*

שעה מאוחר יותר צלצול נשמע בדלת, ופולי רצה מהמקלחת במגבת, מטפטפת מים על הרצפה. טסלה גלגלה את עיניה, הנמיכה את הווליום בטלוויזיה בתנועת יד וקמה לפתוח בעצמה את דלת הכניסה. 

רק כששליח הפיצה בהה בה, הבינה שעדיין לבשה שריון. 

"מסיבת תחפושות," אמרה פולי, שצצה לידה במגבת. "בתימת נבלי-על! בעוד שעתיים במועדון התוכי. תבוא!" 

היא דחפה לידו טיפ נדיב, לקחה את הפיצה וטרקה את הדלת, מביטה בטסלה בתוכחה. 

"אין מועדון כזה," אמרה טסלה. 

"באמת, טס. פלא שלא נתפסת בלעדיי," אמרה פולי, אבל החיבה בקולה ריככה את מילותיה. היא העיפה מבט מאחורי גבה של טסלה, בטלוויזיה שבה כתבת בחליפה עדיין דיברה על הקרב במגדל והראתה קטעים מתוכו. "מה אומרים בחדשות?"

"מאצ'ו-מן תפס את האורלוגין בזמן שברחנו. הוא צורח עכשיו על הכלבות שרימו אותו בזמן שלוקחים אותו לכלא."

פולי צחקה. "מתי הספקת להפיץ את השם החדש?"

"לא הספקתי," הודתה טסלה. "מישהו צילם בסלולרי כשהמיכל נפל לרחוב, אני חושבת." 

פולי, עדיין מחזיקה את הפיצה, הציצה לחדר השינה. "אז תגידי, יש לך כאן בגדים שלא עשויים מברזל?" 

"לא שיניתי שום דבר בארון שלך," אמרה טסלה. "הכול עדיין שם." 

פולי חייכה ונישקה אותה. היא הניחה את הפיצה על השולחן בסלון, ליד הכרונומטר, ועיקמה את אפה לעומתו. "את רוצה לשמור את ה… דבר הזה?" 

טסלה היססה. "רציתי לגנוב אותו בשבילך," התוודתה. "אני אוהבת את העין הביונית שלי." 

פולי צחקה. "ואני אוהבת את יד הפלסטיק שלי. אז אף אחת מאיתנו בעצם לא מעוניינת ביכולות של הדבר הזה?" 

"כנראה?" טסלה צחקה והושיטה יד ללטף את התלתלים הלבנים בשיערה של פולי. הם מצאו חן בעיניה. 

"אולי אנחנו צריכות לשלוח סלסלת פירות לאורלוגין," מלמלה פולי כנגד שפתיה. 

"יחרימו אותה בכלא ממילא," אמרה טסלה והגניבה יד אל מתחת למגבת של פולי. 

פולי צחקה. "לא לפני שתתקלחי. את מסריחה מקרב, זיעה ומתכת." 

אבל היא הידקה את זרועותיה סביב טסלה. למרות שהקול בטלוויזיה הונמך, טסלה שמעה היטב את הצרחות שעלו מתוכה כעת – "אני לא האורלוגין! אני הכרונומטר! להמצאה שלי קוראים האורלוגין! הכול באשמת המכשפות הלסביות!" 

פולי גלגלה עיניים והחוותה לשלט הטלוויזיה, שזינק אל תוך ידה. כמובן, דבר לא קרה כשלחצה על הכפתור. "למה הסוללות שלך תמיד מרוקנות?" נזפה בטסלה. 

טסלה לא טרחה לענות, אבל סימנה באצבעה תוך כדי שנישקה את צווארה של פולי, והטלוויזיה כבתה.

קרדיט איורים: איור 1, איור 2.

תגובות

השאר תגובה

דילוג לתוכן