ברי אלצופין 22.11.2020

זה הסיפור השלישי של ברי אלצופין שמופיע באתר פנטסיה 2000 (קודמיו היו "מחיקון" ו"המלך בטירה"). הסיפור "קסרקטין" מתאר התרחשות במשהו שדומה לשעת ת"ש ביחידה צבאית… לא בדיוק יחידה שאולי מוכרת לכם/ן מצה"ל.  וברקע – מלחמה בין בני מערכת השמש לבין המושבות שמחוצה לה…

"המלחמה עומדת להסתיים… המלחמה עומדת להסתיים…" שיננה מרטינז חזור ושנן והצליחה לגרות את העצבים של כל לוחם או לוחמת בטווח שמיעה ממנה. בשעה זו, כשעה לפני כיבוי האורות, כמעט ולא היו לוחמים שלבשו את מדיהם במלואם. אך מרטינז ישבה בראש דרגשה לבושה במדיה, כולל הנעליים הגבוהות, וחיבקה את ברכיה. היא הייתה כה גבוהה עד כי לא היה מרחק רב בין ראשה לבין ראשו של הלוחם שישן בדרגש מעליה. אך הודות למסנני רעש באוזניו הוא ישן שנת ישרים. היא חזרה על דבריה שוב ושוב ללא כל כוונה נראית לעין להפסיק. מעיניה, שזיכו אותה בתואר הלוחמת היפה בגדוד, נעדר כעת החיוך שנצץ בהן, והן בהו נכחה חלולות.

הקסרקטין עמום האורות של גדוד "מקבת העוז" המה פעילות של טרם שינה. מיטות דו קומתיות היו מסודרות בשורות לאורך האולם. מעטים היו הלוחמים שכבר ישנו. לוחמים רבים צרכו תכנים מגוונים באמצעות משקפי מדיה כגון סרטים או סרטוני דואר מהבית, חלק שיחקו במשחקי לוח או קלפים, רבים ניהלו שיחות נפש אל תוך הלילה. המורל בגדוד היה בשיאו הודות לשורה של הישגים משמעותיים. שוב ושוב נבחר הגדוד על ידי הפיקוד העליון למשימות החשובות ביותר בחזית ואף מעבר לקווי האויב.

לאורך אחד הקירות הייתה שורת דלתות שהובילו לתאים שכללו אסלה, כיור ומקלחון. בתאים אלה היו הלוחמים והלוחמות עסוקים בהתקלחות, בגילוח, בצחצוח שיניים, או באוננות נמרצת. לאחרונים סיפקו משקפי המדיה כל פנטזיה נדרשת. בחלק מהתאים הצטופפו זוגות של לוחם ולוחמת, לוחם ולוחם או לוחמת ולוחמת. הם לא נזקקו למשקפי מדיה. היה להם הדבר האמיתי – והידיעה שכל רגע ביחד עלול להיות האחרון.

מתחת לדרגש התחתון של כל מיטה היו מקופלים בקפידה שני נשקים. במצב מקופל נראה הנשק כתיק גב קשיח שהוצמד אליו אקדח. התיק היה המחסנית, או ליתר דיוק – מאגר תחמושת נייד. צינור הזנה הוביל מהמחסנית אל האקדח. בעת סחיטת ההדק החל האקדח למשוך אלפי קליעים מהמחסנית ולירות אותם בקצב מהיר. הקליעים שוגרו ללא רשף או רעש, רק צליל פילוח האוויר מעיד על מעופם. הסיכוי שמטרת אנוש תיפגע מקליע בודד בלבד היה נמוך מאד. לוחם שרצה לדייק את הירי שלו יכול היה לשלוף בתנועת אגודל קת מתוך האקדח. לאקדח לא היו מתפסי אחיזה והירי עם קת התבצע במעין שילוב של אחיזת אקדח ואחיזת רובה. אך הלוחמים התייחסו אל נשקיהם בעיקר כנשקי ריסוס והמעיטו בשימוש בקתות.

אוקונג'ו יצאה מתא מקלחת עטויה במגבת. היא ניגשה אל מיטתה שעל דרגשה התחתון ישבו זה מול זה בשיכול רגלים שטיין וגריבוב ושיחקו שחמט. היא הסירה את המגבת והחלה לפשפש בין בגדיה שהיו מפוזרים על הדרגש שלה, העליון. הלחות שטרם התנדפה מעורה העניקה לו ברק. שטיין הגניב מבט אדיש למדי לעברה. הוא עשה זאת בעיקר כי לגריבוב לקח נצח להחליט על המהלך הבא שלו. וזאת כשנותר לו רק מהלך אחד. הוא תמיד חשב שאוקונג'ו נראית כפסל יווני עתיק, לו היו היוונים מפסלים מתוך גושים ענקיים של שוקולד מריר ומעניקים לפנים עצמות לחיים בולטות ושיער קצוץ. וכעת, משזרועה השמאלית נקטעה מעט לפני המקום שבו פעם היה המרפק שלה, היא דמתה לפסל יווני יותר מתמיד. אך שטיין היה רחוק מלהיות מגורה. הוא ראה אותה כך יותר מדי פעמים. ראה אותה קוטלת את חיילי "הברית הסולארית", ראה אותה נפצעת ומדממת מגדם מכוער. היא הייתה חברה לנשק ותו לא. לפעמים חשב שהיא לא מעוררת בו יותר עניין מאשר גריבוב. אבל היו רגעים. רגעים שבהם כמעט וזכר את השם הפרטי שלה.

אוקונג'ו התלבשה בבגדי שינה קלים וחיברה זרוע מכנית אל הגדם שלה. הזרוע ניעורה לחיים והיא הניחה את שתי ידיה על מותניה הצרות.

"לא שנהייתי מומחית למשחק הזה," היא אמרה בהביטה על לוח השחמט, "אבל גריבוב הולך להפסיד. רק מניסיון העבר".

"בעוד שני מהלכים," אמר שטיין.

"אבל עכשיו תורי," אמר גריבוב.

"כן, גריבוב. מהלך אחד שלך ואחד שלי. שני מהלכים".

"אתה בטוח?"

"נותר לך רק מהלך אחד. אני לא מבין על מה אתה מתעכב".

"טוב נו," אמר גריבוב והזיז את המלך שלו למשבצת האפשרית האחרונה.

"מט," הכריז שטיין לאחר שהזיז את המלכה שלו.

"מט קיבינימט," אמר גריבוב אבל אף אחד לא צחק, הם כבר שמעו את זה יותר מדי.

"בוא נתחלף," אמרה אוקונג'ו.

גריבוב פינה לה את מקומו, גרר כיסא והתיישב ליד המיטה בעמדת צופה. אוקונג'ו התיישבה מול שטיין בשיכול רגליים והלוח ביניהם. שטיין טפף על הלוח והכלים העשויים מרבבות נאנאטים נערכו למשחק חדש.

"הם לא רוצים לסדר לך יד ביולוגית?" שאל שטיין.

"זה לא משתלם להם. אני והיד החדשה שלי עוד עלולים לעלות על מוקש זרחן. אם אשרוד את המלחמה אהיה זכאית לכל תיקון ביולוגי אחרי השחרור. אבל בינתיים נאמר לי שיד מכנית מספיק טובה ללחיצה על ההדק".

"מרטינז קודחת לי חור בראש," אמר גריבוב, "היא צריכה לסתום כבר".

גבו הרחב היה מופנה אל מרטינז שהמשיכה לחזור על המנטרה שלה.

"הנח לה," אמר שטיין, "היא עדיין מתאוששת".

"היא לא חזרה לעצמה מאז השבי". אמרה אוקונג'ו, "תראו אותה, במיטה עם הנעליים. אתם חושבים ש…" היא הנמיכה את קולה, "שהם עשו לה משהו?"

"לצערי, אין לי ספק בכך," אמר שטיין, "אני מכיר את הארצנים מקרוב. הם לא בוחלים באמצעים כדי לדכא אותנו".

"ובגלל זה אני תמיד אומר שאסור לשלוח נשים לחזית," אמר גריבוב, "גבר שייפול בשבי יעבור עינויים, יחטוף מכות. אבל… אבל לא זה. אתם מבינים?"

"צר לי ידידי, אבל אתה טועה. הם יכולים להתעלל בגבר בדיוק באותה מידה. כל אמצעי מוצדק מבחינתם כדי לדכא את איחוד המושבות".

 אוקונג'ו סגרה את אצבעותיה על ראשה של המלכה שלה, המלכה השחורה. היא הרימה את הכלי לעיניה ובחנה אותו. הלוח החל להבהב באור אדום במחאה על מהלך אסור.

"אפילו במשחקים אסור לשחורים להתחיל, הא?"

"זאת רק מסורת, אוקונג'ו. אנו יכולים להחליף את העיצוב למה שמתחשק לנו".

"בהחלט. בוא נכניס קצת סגנון לדבר הזה," אמרה אוקונג'ו והחזירה את המלכה למקומה.

שטיין נגע בצידו של הלוח ועם כל נגיעה לבשו ופשטו הכלים זהויות חדשות: בני ישראל מול פלשתים, רומאים מול ברברים, אמריקאים מול גרמנים, רוסים מול גרמנים, ישראלים מול ערבים…

שטיין פלט גיחוך מזלזל.

"כל העימותים של כדור הארץ. נחמד להם שהם מאוחדים עכשיו. אתם חושבים שנקבל מכתב תודה?"

"שטיין, אתה מכיר אותם יותר טוב מכל אחד בגדוד," אמרה אוקונג'ו, "זה נכון מה שמספרים עליהם?"

"בואי נחליט על עיצוב קודם. מה מצא חן בעינייך?"

"האמת? אני לא מתלהבת מזה שהם נהיו בני אדם פתאום. אני אוהבת את העיצוב הרגיל. רק לא את הצבעים".

"אה. אין בעיה," אמר שטיין ונגע עוד בצידי הלוח. שני צבאות חדשים הופיעו. צבא של כלי בדולח שקופים וכלי בדולח שקופים למחצה, וכך גם משבצות הלוח.

"מעולה," אמרה אוקונג'ו, "בוא נתחיל".

"ראו," אמר שטיין תוך כדי ביצוע הגמביט שלו, "כשנסעתי ללמוד בכדור הארץ זה לא היה בהכרח בשביל התואר. רציתי להכיר את הארצנים מקרוב".

"אבל האוניברסיטאות שלהם נחשבות הכי טובות, לא?" העיר גריבוב.

"זה בדיוק מה שהם רוצים שתחשוב, חבר. שכל מה שיש להם הוא יוקרתי ואותנטי, וכל מה שבא מהמושבות הוא זבל חקייני. הנדסה היא אותה הנדסה בכדור הארץ ובמושבות. המוסדות שלנו לא פחות טובים. רק צעירים יותר. רציתי להכיר אותם באמת והצלחתי להתקבל ללימודים. לצערי גיליתי שהשמועות אינן מוגזמות. מבחינתם בני המושבות הם גזע נחות, הד עמום של גזע הארצנים המקורי. רוב הזמן הסתרתי את זהותי כדי לשמוע מה הם באמת חושבים. מבחינתם, אנחנו צריכים להמשיך לשרת אותם לנצח".

"ויש שם שוויון מוחלט בין כולם? אין משרתים?" שאלה אוקונג'ו בעודה מניחה את הצריח הימני כשכבת הגנה נוספת למלך.

"בעברו של כדור הארץ ישנה תקופה שנקראת קולוניאליזם או אימפריאליזם. המדינות העשירות והחזקות של יבשת אירופה ניצלו ועשקו את אפריקה, את המזרח ואת אמריקה".

"אז אבות אבותיכם עשקו את אבות אבותי?" שאלה הלוחמת.

"זה לא הכל שחור ולבן, אוקונג'ו. אבותיו הרוסים של גריבוב לא החזיקו ולו מושבה אחת באפריקה".

"את רואה, אבותיי היו ג'נטלמנים" אמר גריבוב.

"לא, ידידי. באותה תקופה הם פשוט היו בפיגור רציני אחר אירופה. אבל אין לך מה להתבייש בהם. רוסיה התפתחה והייתה למדינה הסוציואליסטית הראשונה בעולם. היא הייתה הראשונה שחיה, או לפחות ניסתה לחיות, לפי הערכים שעליהם קמו המושבות שלנו. הם גם שלחו את האדם הראשון לחלל. מחר נבדוק את העץ המשפחתי שלך. אם נמצא שם את יורי גגארין, סיבוב בירה לשלושתינו עליי".

"סגור," אמר גריבוב.

"ולגביי, אבותי היו מישראל. מדינה שנולדה מתוך מות הקולוניאליזם. אבל כשהייתי בכדור הארץ חקרתי את ישראל. גיליתי שמיעוטים אפריקאיים לא תמיד זכו שם ליחס שווה. שוב, לא הכל שחור ולבן".

"זה בסדר, שטיין," אמרה אוקונג'ו וחייכה אליו, "אני לא מנהלת חשבונות על מה שהלך בכדור הארץ לפני אלפי שנים. אנו נולדנו לעולמות חדשים".

"בדיוק. איחוד המושבות מורכב כולו מעולמות שהשאירו מאחור את הסכסוכים של כדור הארץ".

"אז מה הסיפור שלהם? למה הם נלחמים בנו כל כך?"

"כשעידן האימפריות הגיע לקיצו, זה לא אומר שכדור הארץ התאחד. האמת היא שהכל היה שקר אחד גדול מלכתחילה. הם הכריזו בגאווה שהאימפריאליזם מת, אבל בפועל המדינות החזקות המשיכו לנצל את החלשות. אז רשמית היו רק מדינות עצמאיות אבל בפועל הניצול נמשך. אפילו יישוב מערכת סול לא איחד את הארצנים. הם המשיכו להתקוטט על שליטה והשפעה כמו שהם עשו במשך אלפי שנים. ואז, בעידן שלנו, הצליח איחוד המושבות להגיע להישג מדהים שאליו הוא מעולם לא כיוון – איחוד כדור הארץ. כדי למנוע מהמושבות שמחוץ למערכת סול לקבל עצמאות – היו הארצנים סוף סוף מוכנים להתאחד. ויותר מזה, הם העניקו לכל בני המושבות שבתוך מערכת סול מעמד שווה לזה של בני כדור הארץ. מול מי אתם חושבים שאנו נלחמים רוב הזמן? מול ילידי כדור הארץ? הם מהווים פחות מעשרים אחוזים מהכוח הלוחם של הברית הסולארית. הרוב הם בני המאדים, בני הירחים של צדק ושבתאי. ילידי מושבות – בדיוק כמונו".

"אז למה הם לא בצד שלנו, לעזאזל?" תמה גריבוב שאיבד עניין במשחק וכעת רק הקשיב. הוא לא היה מסוגל להתרכז הן במשחק והן בשיחה.

"הם קרובים מדי לכדור הארץ. תלויים בו יותר מדי. וכעת הארצנים קיבלו אותם אל המועדון – באו אל יליד המאדים ואמרו לו 'עכשיו אתה אחד משלנו. קח רובה ולך להרוג ילידי מושבות אחרים בשבילנו'. המושבות שלנו, בגלל שהן רחוקות שנות אור ממערכת סול, היו חייבות לפתח עצמאות. נהיינו מספיק חזקים לדרוש את עצמאותינו – וזה משהו שהארצנים לא מוכנים לקבל. עצמאות ושוויון? רק אצלם. רק להם. לא לנו. אנחנו צריכים להיות עולמות לוויין עבורם גם אם אנו במרחק מאות שנות אור. כדור הארץ צריך להמשיך ולהיות מרכז חיינו. מבינים?"

"את זה אני מבין." אמר גריבוב, "מה שאני לא מבין זה אותך, שטיין. בשביל מה התגייסת? יש לך תואר, משפחה עם כסף. מה אתה עושה פה איתנו? מה אתה צריך את זה?"

"אני לא אשב בחיבוק ידיים ואתן לאחרים להילחם במלחמה שהיא גם שלי. זאת המלחמה של כל בני המושבות החוץ סולאריות. התואר שלי והכסף של ההורים שלי לא הופכים אותי לבעל ערך יותר ממך, גריבוב. שוב – זה מה שהארצנים רוצים שתחשוב. שאין לך ערך. אבל כל בני האדם שוויי ערך בעיניי. ובשביל זה אני נלחם. אני לא אתן לך ולאוקונג'ו לדמם בזמן שאני מטפח את הגינה שלי. זאת המלחמה של כולנו".

גריבוב ואוקונג'ו הביטו בו בדממה. שטיין ראה הערכה כנה בעיניו של גריבוב ואז העביר את מבטו אל אוקונג'ו. בעיניה הכהות היה יותר מהערכה. בפעם הראשונה הוא זיהה רגש בעיניה. בפעם הראשונה היה מוכן להודות ברגש אצלו. אבל פתאום היא הסיטה את עיניה ממנו. כאילו מחפשת משהו להגיד. משהו שימשיך את השיחה.

"אבל שטיין," היא אמרה, "אם זה מה שאתה מאמין בו, איך אתה מסוגל לחורר אותם כל כך יפה? שמע, לפעמים אני מפחדת ממך. אתה קוצר אותם הכי טוב בגדוד".

מבטו של שטיין עבר שוב בין העיניים של חברתו וחברו לנשק. חברים ותיקים שראו הרבה דם ביחד. לפעמים זה של זה.

"הם האויב. זה הכל. הם באים להרוג אותי כי העזתי לדרוש עצמאות. אני לא בא אליהם הביתה לקחת את אשר שלהם. אני רק רוצה לעצמי את מה שהם העניקו לעצמם – החופש להיות אזרחים עצמאיים בעולם עצמאי. הם שמו את עצמם בדרכי – ואזיז אותם משם בכל אמצעי שיידרש".

שוב נראה היה שחבריו לנשק לא מוצאים מילים.

"שטיין, אתה בסדר," אמרה אוקונג'ו לבסוף.

"המלחמה עומדת להסתיים… המלחמה עומדת להסתיים…" שיננה מרטינז.

גריבוב פלט צרור קללות ברוסית וקם תוך כדי הפלת כיסאו אחורנית.

"מרטינז!" הוא צעק לעברה והביט בה ישירות, "עשית לי חור בראש! תפסיקי לחפור כבר! המלחמה לא עומדת להסתיים! הבנת אותי!? היא לא! פשוט לא! היא הולכת להימשך עוד מלא זמן ועוד מלא מאיתנו הולכים למות! את מבינה את זה!? את מבינה!? אז תסתמי כבר!"

קול דממה דקה נפל ברחבי הקסרקטין. כל השיחות נדמו, כל המשחקים הופסקו. כל מי שהלך – עמד. כל העיניים של מי שהיה ער – ושל מי שניעור זה עתה – היו ממוקדות בגריבוב ובמרטינז. מרטינז הביטה בגריבוב בשתיקה. נראה היה שמעטפת הקטטוניות שלה נסדקת. עיניה הלכו ואיבדו מריקנותן.

לפתע שירטטו נעליה קשת באויר בעת שהרימה את רגליה והנחיתה אותן על הרצפה. מרטינז התכופפה ותפסה את שני האקדחים של הנשקים שמתחת לדרגשה. היא הזדקפה למלוא קומתה, מרימה את האקדחים לגובה החזה שלה, מושכת את צינורות ההזנה מתוך המחסניות שנשארו שכובות. מרטינז סחטה את שני ההדקים.

גריבוב, שטיין ואוקונג'ו היו הראשונים שחטפו. הם נפגעו במרכזי הגוף שלהם ונהדפו אחורנית. ידה המכאנית של אוקונג'ו ניתקה ממנה. גריבוב נפל על לוח המשחק, הכלים המחודדים ננעצים בגבו. מרטינז ריססה לכל עבר. היא סרקה את האולם בשני קילוחי הקליעים שלה. לעיתים כיוונה את שתי לשונות המתכת יחד, לעיתים פיצלה את ידיה. היא דאגה להרים לפעמים את לועי האקדחים בכדי לפגוע בלוחמים שהיו בדרגשים העליונים. אף אחד לא הצליח להגיע לאקדח אחר בזמן. מי שניסו להגיע אל פתח האולם נערמו זה על גבי זה. הקליעים עברו בקלות את הדלתות והמחיצות של שורת תאי המקלחת. שם נפגעו לוחמים ולוחמות בעת שהתקלחו, עמדו מול הכיור או ישבו על האסלה.

מקץ מספר שניות שחררה מרטינז את ההדקים. שוב השתררה דממה ברחבי האולם. הצליל היחיד שהגיע לאוזניה היה צליל המים הזורמים במקלחות. לפתע קלטו אוזניה צליל נוסף. נחירות. נחירות עזות של הלוחם בדרגש שמעל לדרגשה. מבלי להביט לעברו כיוונה מרטינז את ידה הימנית למעלה ואחורה. היא סחטה את ההדק והרעידה את ידה לימין ולשמאל. קילוח הקליעים עבר לאורך גבו של הלוחם וראשו.

מרטינז שחררה את ההדק ונתנה לשתי ידיה ליפול לצידי גופה. משורה של חורים בדרגש העליון החל דם לנטוף מטה לדרגש של מרטינז. שוב לא נשמע כל צליל פרט למים הזורמים וטיפות של דם שניקוו לשלוליות על הרצפה ולכתמים על הדרגשים. בתוך השקט הזה יכלה מרטינז לשמוע שני קולות בתוך ראשה. קול אחד היה יציב, שליו. קול זה אמר לה שהיא חיילת ושיש לה משימה לבצע. הקול אמר לה ששתי המחסניות שלה אינן מלאות כעת. שעליה למצוא שתי מחסניות מלאות, לחברן זו אל זו ולקחת אותן על גבה. שעליה לצאת מכאן ולירות בכל מי שתראה בעודה הולכת למגורי הקצינים. הקול האחר לא היה שליו כלל. הקול הזה צרח עליה באימה מיוסרת שעליה להרים את שני האקדחים לרקותיה ולסחוט את ההדקים.

אחת מדלתות תאי המקלחת נפתחה. היראנו דידה החוצה, בקושי עומד על רגליו. גופו העירום נצץ בברק לחלוחי של דם שכיסה כמעט את כולו. רוב הדם לא היה דמו שלו. היה זה דמה של אהובתו שאותה חיבק בחוזקה בעוד החיים דולפים ממנה ממספר נביעות. ידו השמאלית לחצה על הצד הימני של גופו ודמו שלו חלחל בין אצבעותיו. עינו השמאלית הייתה סתומה בדם ורק דרך עינו הימנית הוא בהה באימה פרועה אל העולם שבחוץ. עינו קלטה את מרטינז שעמדה כמו נטועה ברצפה ושתי ידיה נפולות לאורך צידי גופה, אוחזות באקדחים. במשך רגע קצר כנצח הם רק הביטו זה בזה. היראנו זינק לעבר אחד הנשקים וחטף את האקדח. אך ידיה של מרטינז כבר היו בדרכן מעלה. היא סחטה את הדקיה שבריר שנייה לפני שהוא סחט את שלו. היראנו נפגע במרכז גופו והוטח אל הרצפה. מרטינז נפגעה מתחת לליבה ונפלה אחורנית על דרגשה, גווה הארוך חוצה את ציר האורך של הדרגש, ידיה פרושות לצדדים.

מרטינז ראתה את העולם הפוך. דמם של אחיה ואחיותיה לנשק נטף כלפי מעלה. אחד הקליעים קטע את חוט השדרה שלה והיא לא חשה בדבר ממרכז גופה ומטה. אך מאותה נקודה ומעלה גרמו לה מספר פציעות לכאב עצום. כאב שדי היה בו להביא אותה לכדי צלילות דעת מוחלטת. כאב שפירק את התכנות המנטאלי שנצרב בתודעתה בידי הארצנים. ידיה הרפו מן האקדחים והם צנחו אל הרצפה. האחד נפל בחבטה מתכתית, האחר השמיע צליל פכפוך כשנפל אל תוך שלולית דם.

היא רצתה לצרוח, אך לא יכלה. דמה שלה הלך ומילא את ריאותיה, זורם מטה לכיוון גרונה וקנה הנשימה שלה. היא החלה לחוש את טעם הדם באחורי הפה שלה. מרטינז נשמה את נשימתה האחרונה בעוד צווחת אימים קורעת את נשמתה לגזרים.

תגובות

השאר תגובה

דילוג לתוכן