אריאל טרומר 25.7.2025
אריאל טרומר היא בת 16, ומתגוררת כיום בבוסטון. היא מספרת שכתיבת הסיפור "תשוקה" התחילה כמטלה בבית הספר (כתה יו"ד), שבה התלמידים התבקשו לכתוב סיפור קצר בסגנון 'קפקאי'. "בחרתי להתמקד בלחץ שהחברה מפעילה על בני נוער להגדיר את עצמם מוקדם ככל האפשר, באמצעות תחום שהם משתוקקים אליו. רציתי לחקור מה קורה כאשר אדם צעיר מאוד מתנגד למערכת שמנסה לכפות עליו את חוקי המשחק שלה." אריאל מוסיפה שהיה חשוב לה לבטא מסר "שחוסר החלטיות אינו כישלון; שאי-ידיעה היא חלק מהיותנו אנושיים…"
כבר בהתחלה, ולפני הכול, הכה הריח באפה של אנה. פלסטיק סטרילי ולבנדר מבושל יתר על המידה, ציפו את קירות אולם המטלות. הפקידה מאחורי הדלפק לא הרימה אליה את מבטה, והמשיכה להתעלם ממנה, גם לאחר שכחכחה בגרונה.
"אני כאן כדי לבקש שיבוץ מחדש", אמרה אנה. היא הושיטה לפקידה את הטפסים הנדרשים. הם רפרפו קלות באחיזתה, בין אם בגלל עצבנות מסוימת, או מכיוון שפתח האוורור שמעליה פלט אוויר, תוך כדי רשרוש מטריד.
"כמובן", אמרה הפקידה, ולבסוף הרימה את עיניה. הן היו אפורות ועמומות, כמו זכוכית מעורפלת. "התשוקה הנוכחית שהוקצתה?"
"סידור צמחים. ארגון בוטני".
הפקידה החלה להקליד בלי מילה נוספת. ציפורניה היו צבועות בכחול והיו באורך שעמד בתקנות, ולא חרג מהאורך שעלול היה להפריע להקלדה. הן נקשו על מקשים שלא השמיעו קול.
"ומה הבעיה?"
"אני שונאת את זה". אנה נשפה את המילים בחדות, כאילו שאם תאמר אותן בשקט, זה יחליש את האמת. "תמיד שנאתי את זה. אני חושבת… אני חושבת שזה הוקצה לי בטעות".
הפקידה עצרה באחת. "בתיק שלך רשומים כישרון בולט והתאמה גבוהה. אפילו התלהבות קלה נרשמה באחרונה, באפריל".
"שיקרתי", אמרה אנה. "השקיתי צמחים מזויפים ומילאתי את הדוחות בשמות לטיניים שהמצאתי". היא כמעט צחקה, אבל זה נתקע לה בגרון. "הייתי בת 16. אמרו לי שככל שאתחבר מוקדם יותר לתשוקה, כך אגיע למקום טוב יותר. אז העמדתי פנים שאני אוהבת את זה".
הפקידה לא מצמצה. "ולאיזה תחום היית רוצה לעבור, ולקבל השמה חדשה?"
"אני לא יודעת. חשבתי שזו העבודה שלך".
היא הקישה על פינה של הצג שמולה. "מאז שנכנסה לתוקף הנחיה 43, תשוקות ניתנות כעת פעם אחת בלבד. בחרו בקפידה".
אנה הביטה סביבה. אחרים עמדו בשורות דוממות, אוחזים בטפסי התשוקות שלהם כאילו היו עשויים זכוכית שבירה. נער אחד אחז בנרתיק כינור שעליו נכתב בהבלטה: "דיוק קצבי (תשוקה משנית)". היא רעדה. אישה שעמדה מאחוריה בהתה במבט ריק בחוברת שעל עמוד השער שלה נכתב "את מה שאת אוהבת".
אנה הסתובבה לאחור. "מה אם אבחר שוב לא נכון?"
היא ניסתה לחשוב על דברים שהיא באמת נהנית מהם. היא נהגה לרקוד לפני מבחני המיון, אך פרשה כי הציון שלה לא היה מספיק טוב. היא גם תמיד רצתה לכתוב, אבל תחושתה בעניין הזה הייתה מעורפלת מדי, קל מדי, ומאכזב, לעשות דברים ברמה נמוכה. שום דבר מאלה לא היה הבחירה הנכונה.
הפקידה הדפיסה מדבקה. "ואז זה הופך למי שאת".
על המדבקה היה כתוב: אנה מרטין // תשוקה לא החלטית.
הדיו היה עדיין חם.
בחוץ, השמיים הבהבו כמו נורה גוועת. אזרחים צעדו בתבניות כוריאוגרפיות, מקודדות בצבעים של תשוקה. ציירים בגלימות כתום-זעפרן. מתכנתים בצבעי כחול עמוק ("נייבי"). אנה לבשה אפור, צבע הדחייה.
היא עצרה ליד בית קפה שעל לוח התפריט בכניסה אליו נרשם: "תשוקה טרייה, מותאמת-אישית, לבקשתך". הבריסטה לא הרימה את מבטה.
"מה התשוקה שלך?" היא שאלה.
"אה… עוד לא החלטתי".
"אז אנחנו לא משרתים אותך," אמרה הבריסטה בקול שטוח. אנה חזרה החוצה, אל החום, שהדיף שוב ריח קלוש של פלסטיק ולבנדר. היא התחילה לתהות אם אי-פעם הריחה משהו אחר. בבית, חדרה היה ריק. חפצים שהוקצו לה ממנהלת התשוקות הוחזרו לאחר שהלהט דעך. כל שנותר היה מראה, מחוברת לקיר. אנה בהתה בה. היא ציפתה להיראות שונה. אולי עורה יהיה חיוור יותר, או יציבתה לא תקינה. אבל לא; היא עדיין הייתה היא. אותן עיניים, אותו שיער, אותו כאב בחזה.
לפתע, נשמע זמזום מכיוון המראה. פני השטח החלקים רטטנו, ומילים הופיעו על הזכוכית:
"מזל טוב, אנה. בחרת בהתבוננות. התשוקה החדשה שלך אושרה".
"מה?" היא לחשה. "לא! לא בחרתי שום דבר".
אבל המראה המשיכה להדפיס: "מעכשיו תצפי במתרחש. אנא הישארי שקטה".
הדלת מאחוריה נטרקה בלחיצה. מנעולים זמזמו. הקירות התבהרו באור רך ומפוזר. קול מהתקרה אמר, "אנו מודים לך על בחירתך". אנה לחצה את ידיה אל הזכוכית. השתקפותה לא זזה.
היא פתחה את פיה לצרוח, אך הצליל נשאר בתוך המראה, שם היא חיה עכשיו.
איור בעזרת Gemini
