אימה בגוף שני: מביתו של המהפנט ועד גיא חסון

אלי אשד

רשומה זאת נכתבה בעקבות סיפורו יוצא הדופן של גיא חסון, "התעורר/י", שפורסם באתר זה ב-3.4.2021. אלי אשד מגדיר את עצמו כסופר, מרצה ובלש תרבות. הוא עורך האתר "יקום תרבות" ובעל הבלוג "המולטי יקום של אלי אשד".  

---

כולם מכירים סיפורים בגוף שלישי, בהם מסופר על עלילותיהם של אנשים אחרים. או סיפורים בגוף ראשון – על עלילות המספר/ת עצמו/ה. אבל מעטים ונדירים יותר הם הסיפורים המסופרים בגוף שני, שבהם המספר/ת פונה כביכול אל הקורא או הקוראת, והופך אותו/ה לגיבור/ת העלילה.

(זאת עם נתעלם כמובן מכל אותם סיפורים שהופיעו בשנות השמונים שבהם הקוראים צריכים לבחור את קו העלילה. זוכרים?)

סיפור מעניין מאוד מסוג זה,  שבו הקורא/ת חובב/ת המדע הבדיוני  מגלה שהוא (או היא) חלק אינטגרלי מהעלילה, הוא הסיפור "התעורר/י" מאת גיא חסון, שפורסם  לאחרונה באתר זה. הסיפור   של חסון הוא מיוחד במינו. הוא פונה בגוף שני אל הקורא/ת ולמעשה משתף אותו/ה בעלילה, או יותר נכון חושף שהקורא או הקוראת משתתפים בעלילה – דבר נדיר למדי. עד כמה שידוע לי זה סיפור ראשון במינו בשפה העברית וגיא חסון אף הפך אותו ליותר יוצא דופן בכל שהוא כתוב בשתי גירסאות – עבור שני המגדרים.

האם גיא חסון המציא כאן צורה ספרותית חדשה?

ובכן … לא בדיוק. סיפור בסגנון דומה בשם The House of Ecstasy פורסם במגזין של סיפורי פנטסיה  Weird Tales עוד באפריל 1938.

הוא תורגם לעברית ע"י ג. מנחם ופורסם ב-1964 באסופת סיפורי מתח ואימה בשם "סיפורי תופת", בעריכת במאי הקולנוע הידוע אלפרד היצ'קוק. כותרת הסיפור בנוסח העברי הייתה לא מוצלחת במיוחד: "בית האהבה". מחבר הסיפור פונה בגוף שני אל הקורא/ת  ומספר לו/לה על ביקורם בעבר הקרוב בבית מפחיד של מהפנט מפלצתי. למעשה המחבר משתף את הקורא/ת בעלילה ועושה זאת מסיבה טובה מאוד, שנחשפת רק בסיום המפתיע.

אלפרד היצ'קוק כתב בהקדמה לאנתולוגיה (בחלק  ממנה שלא תורגם לעברית) שהוא לא מכיר שום סיפור אחר שהצליח להשיג הזדהות של הקורא עם דמות הגיבור כמו ב"בית האהבה" והוא מכיר רק מעט סיפורים עם סוף מפתיע כל כך.

מחבר הסיפור, כפי שהופיע באסופה, היה רלף מילן פרלי. זהו שם בדוי של  Roger Sherman Hoar, אדם שהיה סנטור בבית הנבחרים של ארה"ב  וגם סופר פורה של סיפורי הרפתקאות שפורסמו במגזינים זולים. הוא התפרסם במיוחד הודות לסדרת מדע בדיוני בשם "איש הרדיו", על אדם שמגיע לכוכב הלכת נוגה, נלחם בחייזרים ומתאהב בנסיכה אנושית יפה – כל זאת בסגנון סיפוריו של אדגר רייס בוראוז שהיה ידידו של המחבר. בין סיפוריו הרבים היה אחד בשם "אני חיסלתי את היטלר!" שהופיע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

"בית האהבה" הוא ככל הנראה סיפורו הידוע ביותר. אגב, בתרגום לעברית תאריך כתיבת הסיפור שונה משום מה מה-4 באוגוסט 1937 ל-4 באוגוסט 1957.

הסיפור "התעורר/י" של גיא חסון הוא גם דומה במשהו ל"בית האהבה" וגם שונה ממנו. השימוש של חסון בשיטת הסיפור יוצאת הדופן הזאת מעוררת תמיהה האם הוא נתקל מתי שהוא בסיפור של פרלי? האם הושפע ממנו? ייתכן שהמציא את הרעיון בעצמו, אבל ייתכן גם שזה סוג של הומאז'. ייתכן שהשימוש בתאריך מדויק מההווה מחזק אפשרות זאת.

בכל מקרה, שני הסיפורים ראויים מאוד לקריאה. את "בית האהבה" בתרגום לעברית תוכלו לקרוא כאן.

 

---

תגובה של גיא חסון

אלי אשד שואל (ברשומה שלמעלה): "האם גיא חסון המציא כאן צורה ספרותית חדשה?" הייתי שמח להתייחס לזה, משום שלמעשה יש סיפור מאחורי התשובה לשאלה הזאת. ויש דברים על הסיפור "התעורר/י" שאף אחד חוץ ממני לא יודע עליהם, אפילו עכשיו, אחרי שפורסם. ראו הוזהרתם/ן, יש ספוילרים בהמשך.

ז'אנר חדש?

הסיפור פורסם לראשונה ממש עכשיו, בתחילת 2021. אבל למעשה הוא נכתב לפני חמש, שש שנים. כמו כל הסיפורים שלי, הרעיון לסיפור מבוסס על רגש. רציתי לגרום לקורא/ת להרגיש שגם היא/הוא יכול/ה להיות רוצח/ת. יותר מזה, רציתי שיהיה שלב בסיפור שבו הקורא/ת ידע/תדע רגשית שהיא/הוא הרוצח/ת אבל עדיין לא תבין/יבין את זה שכלית.

ולכן, בעיניי, לפחות, המצאתי ז'אנר חדש בעולם המסתורין. כפי שישנו הז'אנר שנקרא Whodunnit, שבו הקוראות/ים צריכות/ים לנחש מי הפושע/ת לפני שהבלש יגלה, המצאתי תת-ז'אנר שנקרא Youdunnit. כלומר, שהקורא/ת היא/הוא הפושעת.

עד כמה שידוע לי, וכמובן שלא קראתי את כל הסיפורים והספרים בעולם (כולל את הסיפור שאלי אשד מציין), זה משהו שעוד לא נעשה. בסיפור עצמו יש ניסיון אמיתי לגרום לקורא/ת להרגיש בתור הרוצח/ת ולא רק להגיד שהיא/הוא הרוצח/ת. ומכיוון שזה נראה בלתי אפשרי לכאורה, החלטתי לכתוב את הסיפור.

לסיפור, שנכתב במקור באנגלית, קראתי Youdunnit. כמובן ששם הז'אנר עצמו הוא ספוילר! מיד אחרי שנכתב סיפור ראשון בז'אנר הזה, כל סיפור בז'אנר אמור להיות רק העתק. הסוף תמיד יהיה ידוע מראש.

אבל מצד שני אני כן יכול לדמיין ז'אנר שבו הקוראות/ים יודעות/ים מראש שהן/ם אמורות/ים להיות הפושע/ת והסופר/ת משחקת על הידיעה הזאת בצורה חדשה בכל פעם.

אני לא חושב שהסיפור יהפוך לז'אנר, אבל הפוטנציאל קיים.

זכר ונקבה

את הסיפור שלחתי למגזיני מסתורין בארה"ב. התאמתי כל סיפור לעובדה שהוא מתפרסם במגזין הספציפי שאליו שלחתי, שהרי זה חלק מהאותנטיות של הסיפור. אבל הסיפור לא התקבל.

מעולם לא התייחסתי לאי קבלה של הסיפור כמשהו שמעיד על כך שהוא לא טוב. סיפוריי הטובים ביותר, שזכו לפרסים, לשבחים מקוראים, לתרגום ללא מעט שפות ולפרסום חוזר בספרים – גם הם לא התקבלו למגזינים המפורסמים בארה"ב. וגם אז לא חשבתי שזה מעיד על איכותם.

כאשר אהרון האופטמן ביקש ממני סיפור חדש ומקורי ל'פנטסיה 2000' נזכרתי בסיפור הזה ותהיתי אם אני יכול לעשות לו אדפטציה לפרסום בעברית במגזין מד"ב ולא במגזין מסתורין.

אלה השינויים שיצרתי:

1. באנגלית הפנייה לקוראים כ-you פונה לאלה שמזדהים כזכר או כנקבה כאחד, וכך כתבתי סיפור שלם שפונה אישית לכולם. בעברית זה בלתי אפשרי. ולכן נאלצתי ליצור סיפור עם שתי גירסאות: גירסה שפונה לקורא כזכר וגירסה שפונה לקוראת כנקבה, ולבקשתי אהרון יצר דף באתר, שמבקש מהקורא/ת לבחור איך היא/וא רוצה שיפנו אליה/ו.
2. כיוון שיש בסיפור ניסיון אותנטי לדבר ישירות אל הקורא/ת והחיים של הקורא/ת, שיניתי את כל הפרטים. הסיפור פורסם בזמן שבו הייתה מגפת קורונה בעולם, וארצות רבות כולל ישראל היו סגורות. התחשבתי בדברים האלה והזכרתי אותם כשהסברתי איך מי שקורא/ת את הסיפור כנראה בארץ היה/תה באירופה לפני כמה חודשים ולא זוכר/ת.
3. הסיפור טוען שהקורא/ת הודרך/כה לקרוא אותו במקום שבו הוא פורסם. וכך מוזכרת 'פנטסיה 2000', מוזכר דף הכניסה שמאלץ את הקורא/ת לבחור, ומוזכרת האהבה של הקוראים לז'אנר.

הסיפור המשתנה לנצח

והנה אנחנו מגיעים לדברים שאולי לא חשבתן/ם עליהם.

כיוון שהסיפור מאוד ממוקד בקורא/ת ובחוויה שלה/ו, אי אפשר לפרסמו באותו אופן במקום אחר. אם, למשל, יפורסם באסופה שכוללת סיפורי מד"ב או סיפורי מסתורין, אהיה חייב להתאים את הסיפור ולהזכיר בו שהוא פורסם במקור בפנטסיה 2000 במיוחד כדי שהקורא/ת תקרא/יקרא אותו באסופה שהיא/הוא מחזיק/ה כעת. ואם, למשל, יפורסם הסיפור ברשימה של סיפורים מועמדים לפרסים, יוזכר בתוך הסיפור שהוא פורסם במקור בפנטסיה 2000 מתוך ידיעה שהוא ייבחר לאחד הסיפורים המועמדים לפרסים, בידיעה שזה מה שהקורא/ת יקרא/תקרא בדיוק עכשיו.

הז'אנר החדש הזה הוא לא רק בתוכן של מה שאת/ה קראת. הוא בעצם העובדה שהדרך היחידה שהסיפור הזה יכול להתקיים היא שהוא יתאים את עצמו לכל מקום חדש שבו הוא מתפרסם.

אז "האם גיא חסון המציא כאן צורה ספרותית חדשה?"  

אשאיר את זה לכן/ם.