דייט וקיסר

רביב רייכרט                                                                 11.5.2022

רביב רייכרט הוא מרצה לספרות וחינוך במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת קיי, ומורה לספרות בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. הדוקטורט שלו עסק במדע בדיוני, וזהו תחום המחקר, ההוראה והכתיבה  שלו. רביב הרצה בכנסי "עולמות" ו"אייקון" וכמה סיפורי פנטסיה ומדע בדיוני שכתב פורסמו ב"עיתון 77" וב"קול ההמון".הסיפור "דייט וקיסר" הוא סיפור מדע בדיוני פוליטי. הוא מחבר מדע בדיוני, היסטוריה ופוליטיקה, ולדברי רביב יש בו אמירה על הגעגועים לקיסר, ומתוך כך על היכולת של המדע הבדיוני להיות רלוונטי ופוליטי.

---

פרולוג:

הוא אמר: קיסרים היו ויהיו.

היא אמרה: ויש חדשים עכשיו, אתה יודע…

והוא אמר: כן, אני יודע, ויש כאלה שחוששים שבשל הקיסרים החדשים האלה הדמוקרטיה של ימינו תיעלם כפי שהרפובליקה הרומית נעלמה.

היא אמרה: הרפובליקה והדמוקרטיה לא נעלמו בשל הקיסרים, אלא בשל האנשים שהרכיבו אותן, ואם הן נעלמו וייעלמו, כנראה ראוי שייעלמו.

השקיעה צבעה את השמיים באדום.

הם ישבו על ספסל בטיילת, אנשים חלפו על פניהם במסיכות. ימי קורונה.

והוא אמר: בואי נספר על זה משל מדע בדיוני.

והיא שאלה: אנחנו נהיה הגיבורים?

והוא אמר: כמובן.

פרק ראשון:

הוא התרגש מאד, עברה חצי שנה מאז עזבה אותו והערב יפגוש אישה, לדייט.

חלף זמן כה רב מאז חיזר והוא חשש ששכח איך עושים את זה. אמנם, השלבים הראשונים של החיזור היו קלים משחשב. היא עבדה אתו, בשולחן שמולו, מאחורי מחשב צר וארוך, ובארוחת הצהריים שאל אותה אם תסכים להיפגש. היא חייכה והסכימה, אבל הוא חשש מאד. "מה אומר לה? מה אשאל?" חשב.

היא גבוהה מאד, שיערה קצר ומתולתל. הרבה שנים הם יושבים שולחן מול שולחן (שהרי לא יכלו לעזוב את שולחנותיהם ולעבור אל אחרים, גבוהים  יותר) מחליפים הערות קצרות, רכילות. שואלים  זה על חייו של זה, מברכים ומשתתפים בצער כשדרוש.

במסיבות  הפטריקים בני הפלבאים ישבו לפעמים זה לצד זו, פטפטו וצחקו, פעם אחת אפילו רקדו, ואז הבחין פתאום ברכותה וחשק בה, כפי שקורה לפעמים, ושכח.

עכשיו שב וזכר את התשוקה הקצרה הזו. וכשנכנס אל בית המפגשים בו קבעו  להיפגש, וראה אותה יושבת בפינה, החסיר ליבו פעימה.

מוסיקה שקטה ניגנה כשחצה את האולם, אנשים ישבו על מצופים זוגיים, מרחפים מעדנות, מלצרים טסו אנה ואנה נושאים טסים ג'ירוסקופיים עמוסי כל טוב, וכשקרב אליה ושמע שהיא מזמזמת לעצמה בלי לשים לב להמולת בית המפגשים, שמח מאד.

"ערב טוב לך יפת המראה," ציטט את שירו של אָבֶּלוס. הוא חשב זמן רב על משפט הפתיחה וסבר שציטוט משירו של המשורר הלאומי יתאים והיא השיבה לו בפרפרזה על הפסוק הבא בשיר:"ערב טוב לך אביר אמיץ". אז קפץ בקלילות, שרכש באימונים מרובים, אל המצוף ושאל:"הזמנת כבר?" והיא אמרה: "הספקתי כבר לשתות שתיים." "את מחכה לי זמן רב?" שאל בחשש, כי השתדל מאד להקדים כדי שלא תחכה לו וגם כדי שיוכל להתבונן על סביבותיו ולחוש בנח בבית המפגשים עד שתבוא, אבל היא אמרה: "אל תדאג, שמחתי מאד שפנית אלי והזמנת אותי, הייתי בודדה מאז שאנטוניוס עזב." הוא ידע שאנטוניוס, שהיה בכיר כתבני המשרד, פטריקי בן פטריקים, עזב אותה למען מחשבנית צעירה ויפה, הרי סיפרה לו על כך, ובכתה, והוא ניחם אותה ושם ידו על כתפה וחש מחוזק בזוגיותו שלו, עד שנעזב גם הוא למען כתבן בכיר, פטריקי גם הוא.  הוא חשב אז שזה מעניין שגברים עוזבים כדי לשוב ולמצא את נעוריהם, ונשים כדי למצוא את עתידן. הוא הזמין לעצמו פריקוֹלית כפולה ונשען לאחור אל כריות המצוף והרשה לעצמו לנשום לרווחה.

"את חשה בנוח?" שאל והיא אמרה: "ודאי, המצופים נוחים במיוחד". הוא לבשה שלמה ארוכה שהקיפה פעמיים את גזרתה הדקה והארוכה והייתה רכוסה בסיכת זהב. פניה היו מאופרות בקלילות בגווני סגול והוא הביט בה ושמח לגלות שהוא אוהב את מראה וריחה ולבושה. הפנסים שריחפו קצת מתחת לתקרה החמיאו לעיניה הירוקות.

"מה שלום אימך המאמצת?" שאל. הוא ידע שאימה יקרה מאד לליבה. היא חיה, כנהוג, בבועית שהוצמדה לבוּעִיתָה של אימה וסעדה אותה בכבוד רב.

"בזמן האחרון היא מרבה לחלות, אני חוששת להשאיר אותה לבד, שמא תזדקק לי ולא אהיה שם", וסיפרה לו על היום שבו הכירה את אימה, לאחר שסיימה את חוק לימודיה בבית הנוער.

"לאוויר היה ריח נפלא כי האביב הגיע ואנחנו היינו כולנו בבגדים לבנים ועמדנו על הבמה, וקיבלנו בתודה את פני המאמצים שלנו ששילמו כסף רב כדי שנוכל ללמוד להיות סנטורים חשבנים, וכתבנים, ומשפטנים וסופרים ומדענים והעלו אותנו מאשפתות." הוא סיפר לה על היום בו חשב שיפגוש את מאמצו שלו, מפגש שלא עלה יפה משום שאביו לא רצה לפגוש אותו לאחר חג האביב של סיום הלימודים. הוא לא חדל לתמוך בו, אבל הבחירה הזו של מאמצו הפכה אותו לבודד מאד.

"מדוע לא שבת אל מולידיך?" שאלה.

"מעטים בוחרים בזה, את יודעת…עדיפה כבר הבדידות על פני הויתור על האפשרות להשתייך למעמד הפטריקי, המעמד שממנו יוצאים סנאטורים"…

"והבדידות הזו היא שהביאה אותך לבחור בנישואין בגיל כל כך צעיר?" שאלה. אבל  אז הגיע המלצר ושאל אם הם מעוניינים גם במאכל. הם הזמינו שתי כרוליות אפויות, ונהנו לגלות שטעמם במזון דומה.

"איך גילית את הכרולית האפויה? לא הרבה מכירים אותה," שאל ורכן קדימה והניח את ידו על ידה.

היא לא משכה את ידה מאחיזתו אלא הפכה אותה וידיהם נאחזו זו בזו. הוא חייך בהקלה וסיפר לה, בעודו אוחז בידה, על היום שבו פגש את ליוִיָה, זוגתו לשעבר, והסכים עם השערתה שמיהרו להינשא כי הוא פחד מן הבדידות, ועל המריבות שרבו כי הוא לא רצה לאמץ בן פלבאים כנהוג בין המאומצים ולגדלו.

"ואני חושב עכשיו שסירבתי משום שחששתי שמא אעשה אני את שעשה לי מאמצי…"   

בזווית עינו ראה שעל הבמה עלה איש ארוך ורזה, אחז במיקרופון התכלכל ולחש לתוכו: "גבירותי ורבותי, מורי ורבותי,  החגיגה שהכנו לכבודכם הערב תהיה מפתיעה ומשמחת במיוחד, אני מבטיחכם." הוא חייך חיוך צחור שינים והסתובב לאחור אל התזמורת, שמסתבר שישבה שם כל הזמן. הוא לא ראה כי היה עסוק כל כך בדייט ובה.

היו בה שלושה ימגוּצים עמוקי בטן, עליהם ניגנו שלוש נשים מבוגרות וכבודות למראה, ותוף פלפל ירקרק עליו כרע איש צעיר וזעיר, כנהוג, עם שני  מוטות הקשה גדולים וצחורים אחוזים בידיו הקטנות, ותריסר בילְבינים  עליהם ניגנו צעירים ארוכי שיער, כולם יושבים כיאה, עם הבילְבינים על כתפיהם וכני התווים מולם. המנצח חייך חיוך אחרון אל הקהל,  פנה אל התזמורת, הרים את שרביט המנצחים, והתזמורת פצחה בנגינה.

הוא שאל אותה: "את אוהבת את השירים של פקוּאָלוּס?" היא הנהנה בחיוך, והוא הזמין אותה לרקוד, ובשעה שהזמרת המאופרת בכבדות, בגוני ירוק וורוד ,שרה את שירו הידוע של פקוּאָלוּס "בחר בי, אני רוצה בך כל כך". הם הלכו יד ביד אל רחבת הריקודים המתומנת והצפופה שמול הבמה, שם נעו זוגות חבוקים צמודים זה לזה בעיניים עצומות. הם התחבקו גם כן, עצמו את עיניהם והתמסרו לשירו של פקוּאָלוּס:

"בחר בי, אני רוצה בך כל כך,

היום אני שלך מחר תשכח,

השמיים שלנו קרובים עכשיו

והגשם יורד, ולא לשווא,

אני יוצאת מכאן,

ואתה הרי כתבן,

כתוב לי עוד היום

ואולי אשוב, פתאום.

בחר בי

אני רוצה בך כל כך"

הזמרת שרה את השורה האחרונה לאט לאט, מושכת ומאריכה את ה"כל כך" האחרון והבילְבינים החרו החזיקו אחריה. הוא לחש לה "אני רוצה בך כל כך," והיא השיבה לו "גם אני", אבל אז הציץ אליו פתאום מאחורי גבה פרצוף מחייך, יֶרֶמוּס, מחשבן מן הדרגה השלישית  מוותיקי המשרד, מאלה שעל פיהם יישק דבר, ואמר:" המממ, את מי אנחנו רואים כאן, חבוקים? אתם בדייט, חברים?" הוא שאל וחיוכו התרחב אפילו יותר.

הוא אחז בידיהם, בידו הימנית ובידה השמאלית ומשך אותם אחריו אל שולחן מרוחק. מסביבו ישבו מעדנות, על המצופים, רבים מאנשי המשרד הבכירים. הם ברכו אותם לשלום במקהלה עליזה והוא אמר, ככפוי שד, "כמה משמח לפגוש בכם כאן," והרי לא שמח כלל. הוא רצה להיות איתה לבדו בפגישתם הראשונה. הכל התנהל כל כך יפה, והוא לא רצה שידעו במשרד, עדיין לא, שכן אם ידעו כולם, ובכולם התכוון לכל מי שנחשב, לאלה שישבו כאן, וירכלו, עלול הקשר העדין שהחל להירקם ביניהם להיפגע.

הוא רצה מאד ללכת איתה משם למקום מרוחק ושקט ואז העיף בה מבט, וראה את אותו חיוך כפוי שד על פניה. היא הביטה בו וניכר היה שהיא רוצה שיעשה מעשה, שייקח אותם משם, אבל בטרם הספיק לומר דבר וחצי דבר, הידק יֶרֶמוּס את אחיזתו בידיהם ואמר להם: אתם חייביםםםם לשבת איתנו," והאריך מאד במם הסופית כך שהיה ברור להם, לשניהם, שהם חייבים. ליֶרֶמוּס לא מסרבים.

הם טיפסו ועלו על מצופים שיֶרֶמוּס ציווה שיובאו אליהם, והוא הסתכל סביב וראה שבחבורה היו פיליפוס ויוליוס ואגרֶפינה ואוקטבְיה וקורנֶליה, כל רכלני המשרד ושועיו, והוא התבייש שלא מצא עוז לסרב, והבושה אף גברה כשאגרֶפינה שאלה בלעג: "מה אתם שניכם, (הקטנים, כך הוסיפה בליבה בוודאי) עושים כאן בבית המפגשים הזה?" ופיליפוס אמר: "ציפור קטנה לחשה לנו," והקיש על הצייצן שבאוזנו, "שרקדתם חבוקים ועצומי עיניים על הרחבה לצלילי "בחר בי."

הוא חייך חיוך קטן ויהיר ואמר לאגרֶפינה: "כשאזובי הקיר אומרים גם אומרים, לארזים אין ברירה והם נופלים אל השלהבת." כולם צחקו למשמע חידודו, הוא זע במצופו באי נוחות, מה שגרם למצוף לנוע ולנוד, והרי זהו סוד קסמם של המצופים, המיטיבים עם היושבים כיאה וכיאות ומסגירים את הנבוכים והלא נינוחים. למראה התנודה גבר הצחוק שמסביב כל כך עד שעיניהם של הפטריקים בני הפטריקים, שועי המשרד, נטפו דמעות.

אבל אז נשמעה פתאום תרועת חצוצרות מן המרקע הגדול והעמוק שעל התקרה והמצופים סבבו מעצמם והפנו את הסועדים אל זה שכינה את עצמו קיסר שעמד שם, מעברו השני של הרוביקון, ונאם בפני חייליו:

"חיילים," הוא אמר. "הפור נפל" וחייך אל המצלמה, עז מבט ושרירי. בבית הפגישות נשמעו קריאות: "הוא יחצה אותו", "לא הייתה לו ברירה, הסנאט ציווה עליו לפזר את צבאו", "אבל להיכנס עם צבא אל תוך העיר, הרי זה אסור", "אם יחצה את הרוביקון, תמות הרפובליקה, אני בטוח." ואגרֶפינה אמרה: "מאד לא מתאים לי כל העניין הזה, כל הרעש הזה, הנאומים במסך העמוק, הפלבאים שממלאים את הרחובות וקוראים 'קיסר, קיסר", ויֶרֶמוּס אמר במהירות: "אני לא מבין למה הם לא מכבדים את החלטות הסנאט ואת ערכי הרפובליקה, "מי לא מכבד?" שאלה קורנֶליה "זה שמכנה את עצמו קיסר והפלבאים, הוא מדבר ישירות אליהם, תראי, הנה הוא מצייץ אליהם, אל הפלבאים." יֶרֶמוּס הצביע אל המסך העמוק שם לחשש זה המכנה עצמו קיסר למיקרופון קטן שהיה מודבק ללחיו והדברים שאמר נשמעו בציוץ חרישי בצייצני המלצרים: "הפור נפל".

כל היושבים במעגל  הביטו זה בזו בפחד ואחד המלצרים שעמד לידם ועיניו במסך אמר להם בהתרגשות: "הוא יראה להם עכשיו, לפטריקים האלה, שנים רבות מדי הם היו בשלטון ואכלו ממשמניו". ואז הבחין שהיא קורצת לו וגולשת ממצופה והוא גלש גם כן והיא הושיטה לו יד והוא אחז בה. היא משכה אותו אחריה הרחק מהשולחן שכל מצופיו זעו ונעו באי כבוד, ואז, רק אז, פרצו בצחוק משחרר.

הוא שאל: "מה נעשה עכשיו?" והיא ענתה בשמחה: "בוא נלך לראות את קיסר".

ססטימון ראשון:

הוא שאל: את שמחה שיצאנו משם?

והיא אמרה: כן, מאד, ואני גם סקרנית לגבי ההמשך, לגבי מה שיקרה בינינו.

והוא אמר: אני חושב שנפגוש סוף סוף את הקיסר.

והיא שאלה: לאיזה מהקיסרים של היום הוא קשור לדעתך?

והוא אמר: אני לא חושב שזה חשוב, אנשים כמו קיסר וירמוס היו תמיד ויהיו תמיד.

והיא אמרה בחיוך: מה שחשוב הוא, אולי, שהצלחנו לצאת.

פרק שני

הם יצאו מבית המפגשים אל הרחוב החשוך המואר רק בשני הירחים, בתוך השקט  והחושך ניתן היה לשמוע רחש של תרועות רחוקות. הוא אמר: "בואי ניסע לשם, אל התרועות", והיא חבקה את זרועו והוא פתח עבורה את דלת הרחפן החבוט שלו וכשחייכה אליו אמר לה  בשקט: "תודה שמילטת אותנו משם, לא ידעתי… לא היה לי האומץ… פשוט ישבתי שם…"  היא הושיטה יד וליטפה את לחיו ואמרה: "זה לחלוטין מובן, כולנו שבויים בקיסמם של הפטריקים בני הפטריקים הללו, אבל עכשיו נראה כאילו הם ספגו מכה אנושה, לא? הפור נפל, הוא חצה את הרוביקון." הוא הנהן וסבב את הרחפן אל צידו השני ונכנס והתיישב לצידה, מגע ידה עדיין חם על לחיו.

הרחפן המריא לאט ובקושי. זה היה רחפן משומש ומיושן שקיבל מאביו מאמצו כמתנה לנישואיו. אביו לא הגיע אל החתונה אלא רק שלח את הרחפן נהוג בידי משרת שנשא איתו גם ברכה קצרה,  ולכן רגשותיו כלפי  הרחפן היו מעורבים, ועתה חש כאילו הוא צופה בו ובדייט, בוחן ושופט. העיר נגלתה מתחת לרגליהם, מבעד לרצפתו השקופה של הרחפן, על שלל בוּעיוֹתיה הכפולות והמשולשות, המרובעות והמחומשות, שהרכבן הוא כהרכב וכגודל המשפחות שאכלסו אותן, על שלל בתי המפגש שלה, בתי המוסיקה, התיאטראות התלת ממדיים,  זירות הגלדיוטורים, וככל שהגביהו ניכרו יותר החומות שהפרידו בין חלקי העיר השונים – בין הרבעים הפבלבאים לרבעי הפטריקים, בין רבעי הפטריקים בני הפטריקים לבין לרבעי הפטריקים בני הפלבאים. הם חלפו על פני הסנאט והפורום והלכו וקרבו אל התרועות והאורות שנדמה כאילו הפכו את הלילה ליום. והיא אמרה:

 " חיכיתי מאד ליום הזה, אני עוקבת אחריו, אחרי קיסר, כבר כמה שנים. הוא תמיד היה ידיד  הפלבאים, אימו היא ממשפחה ידועה של פטריקים בני פלבאים, ותמיד תמך בפלבאים בסנאט…" היא עצרה לרגע והמשיכה, "אתה בוודאי זוכר שאחרי שהיה כבר קונסול ולאחר הניצחונות המפוארים שלו על אויבי העיר ממערב, קיסר רצה לרוץ שוב לכהונת הקונסול.  מהבחירות האלה הוא היה ,קרוב לוודאי, יוצא מנצח. אבל לפי החוק הוא היה צריך להמתין תקופת צינון  בת שנה עד שיוכל לרוץ שוב. קיסר חשש שבמהלך השנה שתחלוף עד למועד בו יוכל לשוב לרוץ למשרת הקונסול יהיה נתון להליכים משפטיים מצד מתנגדיו הפטריקים, משום שבמהלכה החסינות שמקנה המשרה לא הייתה מגנה עליו ".

היא דיברה בלהט רב והוא הביט בה בפליאה, אף פעם לא שמע אותה מדברת כך על הפוליטיקה של העיר ולא ידע שהיא יודעת ומכירה את הפוליטיקה ונבכיה.

"… הוא קיווה שיוכל להישאר במקום בטוח במחיצת צבאו, מוגן כך מסכנת המשפט. אבל הסנאט דרש ממנו לעמוד למשפט, לוותר על צבאו ולהיכנס לעיר ללא ליווי צבאי. הוא סירב. ואז הוציא  הסנאט צו המורה למפקדי הצבא לפעול בכוח על מנת להגן על הרפובליקה. שמו של קיסר לא הוזכר, אך היה ברור לכל למי הכוונה".  

"ולכן הוא חצה את הרוביקון?", " ולכן הוא חצה את הרוביקון".  

הוא הרגיש שהוא חייב להקשות, שהוא אינו יכול להותיר את הדברים שאמרה בלא שייבחנו,  ושאל: "ומדוע הוא פועל כפי שהוא פועל? מדוע הוא קורא תיגר על הסנאט?" היא חייכה אליו ואמרה:" הוא חושב עלינו ועל עצמו, וה'עלינו' וה'עצמו' מתחברים נפלא."

בעודה מדברת הגיעו אל פוֹרְטָה טְרִיוּמְפַאליס, השער המרחף בחומת קרני הלייזר שהגנה אל העיר מפני האויבים שסבבו אותה. השער שבו היו נכנסים הגנרלים המנצחים בתהלוכות שהעניקה העיר למי ששבו משדה הקרב עטורי ניצחון, דרך שהובילה לשדה מרס, ואז, לאורך ויה סַאקָרָה, אל מקדש יופיטר שעל גבעת הקפיטול.

החוק היה שהסנאט הוא זה שמעניק את התהלוכה, אולם קיסר החליט, כך נראה, ליטול את הזכות הזו לעצמו. חסידיו צבאו על המעליות המובילות אל השער שזרח, גבוה מעליהם, בתוך החומה, והאירו את השמיים בלפידי הקוֹרוֹסיט ופנסי הבוֹלוּאָל ונרות השיתיל שבימים כתיקונם הם מאירים את העיר בחגיהם של אלי הניצחון, דיאנה ומרס,  צבעיהם הנאדרים היו כה עצומים עד ששתי הלבנות החווירו.

הוא הנחית את רחפנו וקשר אותו אל אחד מעמודי העגינה ועזר לה לרדת ויד ביד הלכו אל ההמון שזעק " אוֶה קיסר, אוֶה קיסר, אוֶה קיסר", בקצב ובעצמה מהפנטים. ואז, הופיע  קיסר בתוך השער, רכוב על רחפן שחור בוהק. אחריו הופיעו, רכובים, מפקדי צבאו, ואחריהם עלו ובאו רחפני שלל שנשאו על גבם במות רחבות, עליהן הוצג לראווה שלל מלחמותיו של קיסר, אל רחפני השלל נקשרו עריסות כליאה מרחפות שנשאו בתוכן את שבויי המלחמות. תהלוכת ניצחון של ממש.

השיירה נחתה אל מול הקהל המריע וקיסר ירד מעל רחפנו, משרת מיהר אליו והציב מולו מקלט-משדר מרחף,  שני מסכים גדולים הופיעו משני צידיו של קיסר ועליהם נפרשו פניו חדי התווים, וקולו הדהד ברחבת השער וזעק אל הקהל: "באתי, ראיתי, וניצחתי את הסנאט היהיר והפריווילגי. ועכשיו כשכל האפשרי נעשה, הבלתי אפשרי ייעשה."

היא לחשה באוזנו, "נפלא, לא?" הוא הביט בה וכאילו ראה אותה לראשונה עכשיו. היא נראתה זוהרת, עיניה זרחו ושערה הזהיב באור הנאדר, גזרתה הדקה והגבוהה שתמיד נראתה לו גמלונית משהו, נראתה פתאום כגזרתה של פטריקית, זקופה וגאה,  פתאום פחד מפניה, חש זעיר לידה, כמתופף של תוף פלפל. אז שתק ולא ענה, רק המשיך להביט בה מחכה שהקסם המוזר הזה יחלוף. הוא ניסה להיזכר בכל השנים שישבו זה מול זה, בשיחותיהם המרובות, בהתאהבות הפתאומית והקצרה שהתאהב בה כשרקדו פעם, אבל נהמות הקהל ונאומו של קיסר לא אפשרו לו להיזכר, אז הוא נסוג לאט לאט לאחור, מנסה להיחלץ מהרעש, ידו ניתקה מידה.

היא הביטה בו בתימהון, נקרעת בין הקסם בו הייתה שרויה לבינו, אבל אז פנתה והלכה אחריו, ובנסיגתו הביט בקהל וראה שיש בו תערובת מוזרה של פלבאים קשי יום שבגדיהם ופניהם אומרים עוני וכעס, שקיסר אפשר לו להיאמר, פטריקים מהודרי מבט ובגד, שההדר שבקיסר הבטיח להם חיים של הדר, ופטריקים בני פלבאים שהמרחק העצום שבין חלומותיהם לבין המציאות צבע את כלל ישותם, ונדמה שקיסר מביא למרחק הזה מזור. וכשהגיעו אל קצהו של הקהל פנה אליה ושאל אותה:" זה ה'עלינו' שעליו דיברת? הרי יש פה מכל הסוגים והמינים וה'עלינו' נוצר רק משום שקיסר מבטיח הבטחות מעורפלות שמדברות אל כולם, וכשהוא אומר "האפשרי נעשה" הוא הופך את הסנאט לכל מה שחוצץ בין חלומותיהם לבין התגשמותם. וכשהוא אומר "הבלתי אפשרי יעשה" כל אחד מהם מדמיין שהבלתי אפשרי עליו מדבר קיסר הוא  הבלתי אפשרי עליו הוא חולם. מה מקסים אותך כל כך באיש הזה? למה הוא נפלא?"

אולם, טרם היה סיפק בידה להשיב לו, נעמד לפניהם איש שב שיער וכפוף שנים, מחייך אליו חיוך רחב. הוא אחז בידו ואמר לו: "בני, בני. האתה הוא זה?" בתחילה לא זיהה אותו, אולם אז, לחרדתו, הבין שזהו אביו, מאמצו. רעד נורא אחז בו והאיש חיבק אותו עד שחדל לרעוד. הוא הציג את האיש בפניה ובקול רועד שאל אותו: "מה אתה עושה כאן?" היו לו שאלות רבות אחרות שרצה לשאול אבל לא העז והאיש אמר: "באתי, כמו כולם, לראות את קיסר, ואני רואה שגם אתה באת, ושהבאת עימך אישה יפה. החיים היטיבו עימך אם כך?"

הזעם שעלה בו למשמע השאלה הוליד בו אומץ והוא הצליח לשאול: "ואתה, למה לא באת לחבק אותי, כפי שחיבקת אותי עכשיו, בחג האביב, אז כשסיימתי את לימודי בבית הנוער? חיי אינם חיים מאז אותו היום, הם לא היטיבו איתי בכלל" הוא חש מגוחך, שואל את השאלה הגדולה של חייו לאור לפידים, בין המוני אדם מריעים לקיסר, אבל גם חש רווחה גדולה וציפייה גדולה לתשובתו של האיש שאמר: " תמיד הייתי מן הצופים ולא מן העושים, כפי שבאתי לצפות הערב בקיסר, ולכן תמכתי בך בלימודיך אבל בחרתי שלא לפגוש בך. אבל הערב, כשראיתי אותך כאן, בתוך הקהל, לא יכולתי שלא לגשת אליך ולחבק אותך."

 והיא אמרה: "וכך גילית את בנך ואת שעשית לו…" ופנתה אליו ואמרה לו: "כפי שאתה גילית אותי הערב ואת הקסם שמהלכים עלי מעשיו של קיסר."

ומאמצו אמר: " אני שמח שעשיתי מעשה, שניגשתי אליך וחיבקתי אותך, ואני מבקש את סליחתך על העוול שגרמתי לך, יכול להיות שהמעשה הבוטה הזה של קיסר, שחצה את הרוביקון, והפר את החוק, והמרה את פי הסנאט, והפיל את הפור בעצמו, הוא שגורם לי לעשות."

באותו הרגע עלה קיסר על רחפנו והמריא אל מעל לקהל המריע,  המקלט-משדר שהמריא עימו שידר את דמותו אל כל פינותיה של רחבת השער, יחד אתו המריא אחד מרחפני השלל שעל במתו עמדה תזמורת גדולה: עשרות ימגוּצים ובילְבינים ועשרה תופי פלפל והם ניגנו את שירו של אֶבֶלוס "הו, אבי האומה".

קיסר חייך ומדפסות התלת ממד שבמקלט-משדר המטירו על הקהל אלפי פרחי משי שנאספו מייד בחרדת קודש, גם היא וגם אביו מאמצו אספו אותם, והוא אמר לה: "אני מבין את הקסם ואת המזור שהוא מביא, אבל לי הוא לא מביא מזור," ואז נאנח ואמר למאמצו: " וגם אתה בדבריך לא מביא לי מזור, מאוחר מדי, אתה מבין? אב מרוחק, המרחף אי שם מעליך, מממן את לימודיך וממטיר עליך מתנות, איננו אב…" 

ואז אמר לה: "המזור שלי הוא את, אולי… ואני רוצה שנלך מכאן ואז ייתכן שנביא זה לזה מזור, רחוק מקיסר ומהקסם שלו, אני מבקש אותך, בואי ונשתחרר ממנו כשם שהשתחררנו משועי המשרד". והיא אמרה לו: " נכון, הרי קבענו לצאת לדייט וכמעט שלא קיימנו את ההבטחה הגלומה בו".

היא אחזה בידו, ויד ביד פנו משם.

הגבר כפוף הקומה שהיה מאמצו הביט בהם במשך כמה זמן, נראה כאילו הוא רוצה לומר עוד דבר מה, אבל אינו יודע מה לומר. וכשעלו על הרחפן והתרחקו משם נופף בידו, נופף לעצמו יותר מאשר אליהם. והם נסעו משם אל גדת הטיבר הכחול והרחב, אל מקום מפגשם של אוהבים.

ססטימון שני

הוא אמר: אני אוהב אותך

גשם החל לרדת והם פנו לחזור הביתה, פרשו מטריה והלכו חבוקים לאורך החוף. עוד מעט יגיעו, יעלו שלושה גרמי מדרגות, יפתחו את הדלת וייכנסו.

היא אמרה: מוזר לי הערוב הזה בין המדע הבדיוני לבין ההיסטוריה הרומית, הפוֹרְטָה טְרִיוּמְפַאליס והפטריקים והפלבאים מצד אחד, ושני הירחים ובתי הבועיות מצד שני.

והוא שאל: אז למה באמת ערבת אותם?

פרק שלישי

הטיבר היה שוקק אדם, כאילו לא ארע דבר. זוגות האוהבים הילכו יד ביד לאורך הגדה, פנסים מרחפים האירו ברכות את שדרת עצי הטימיל וורודי העלווה ורחבי הנוף, שוֹקֵדות שעוצבו כצוּפיות ריחפו והתיזו בושם עדין על האוהבים שחפצו בכך, דוכנים שהציעו לאוהבים דברי מתיקה מעוררי חשק ומעמיקי אהבה טסו לאט אנה ואנה מעל הנהר נכונים להיענות להזמנת כל זוג שיחפוץ במרכולתם. הם ישבו על מצוף זוגי שבע שנים ונינוח, על גדת הנהר, וסיפרו זה לזה את סודותיהם הכמוסים ביותר. הוא העז וחיבק את כתפה והיא נשקה לו ושלווה גדולה נפלה עליו.  אבל אז חלפה על פניהם במרוצה קבוצת סנאטורים לבני טוגות, ואחריהם אצו פטריקים דאוגי מבט, וחפזונם  מפר את השקט ואת שלוות האוהבים של גדת הטיבר.

 "אלה ודאי נמלטים מקיסר," היא אמרה, ופתאום עצר אחד האצים והסתובב אליהם  והיא אמרה בהפתעה, "אוי, הנה אנטוניוס,  נראה שהוא  בורח יחד איתם."  

הוא רץ אליהם, אחז בידה ואמר לה:  "בואי, אנחנו בורחים מהדיקטטור, אסור שתישארי בעיר, זה מסוכן, הרפובליקה מתה, העריצות תגזול את החרויות של כולנו". הוא התנשם והזיע, ונראה מפוחד, לא נותר ולו שריד מן היהירות שהייתה נסוכה על כלל ישותו אך אתמול, על הטוגות שלבש, על חידודיו הפוצעים, על האפן שבו הילך בין המשרדים כאילו היו כולם שלו.

והיא, כך נראה, לא שמחה למפלתו. עיניה היו רכות כשאמרה לו, "אבל אני שמחה לבואו של קיסר, אתה יודע."

"כן, אני יודע, אבל את טועה…" אמר מתנשם, ואז זעק: "הוא לא ייטיב איתך ועם שכמותך, קיסר דואג רק לעצמו והוא ישתמש בכוח הרב שיהיה לו כדי לרמוס אותך כשם שירמוס אותי אם לא נברח."

ואז הוסיף, בשקט, כאילו לעצמו: "היא עזבה אותי כששמעה שהוא חצה את הרוביקון ואמרה לי: 'אני לא זקוקה לך יותר'."

והוא, שתמיד חשש מאנטוניוס,  מצא בתוכו כוח לומר לו: "אני מסכים, קיסר ידאג רק לעצמו, ואני גם מפחד מכוחו ומכך שהוא ירמוס, אולי, את כולנו. אבל האמת היא שגם אתה ואתם רמסתם את כולנו במשך זמן רב,  וזה שאתה מופיע כאן פתאום, לאחר שנטשת אותה ואז ננטשת, וקורא לה לבוא איתך, לא משנה את זה בכלל."

ושניהם, יד ביד, הלכו משם לאט, בעוד רעש הרחפנים של אנשי קיסר פוצע גם הוא את השקט של גדת הטיבר.

אקסודוס:

ושניהם, יד ביד, הלכו משם, בעוד רעש הקיסר והמגיפה פוצעים את השקט של היום הגשום והשליו, ולא הבינו דבר וחצי דבר.

---

האיורים נוצרו באפליקציית Dream של חברת Wombo שמייצרת "אמנות" באמצעות בינה מלאכותית, על ידי שימוש במילות מפתח.