שמעון רוזנברג 11.7.2025
שמעון רוזנברג הוא סופר, משורר ועורך, שבין השאר עורך את כתב העת "נתיבים "ליצירה ועיון. סיפוריו ושיריו פורסמו באתר זה, כמו גם בגלגול המודפס של "פנטסיה 2000". סיפורו הקודם, "חוש הומור שכזה", פורסם כאן ב-25.11.2024. ההשראה לסיפור שלפנינו גלומה במשפט הפתיח. אפשר להוסיף לזה גם את המונח "סיכול ממוקד". הסיפור פורסם גם בגיליון 14 של "נכון", כתב עת לאוטופיות ודיסטופיות בספרות.
"הוקם צוות שרים חדש לגיבוש קריטריונים ל'דם על הידיים'"
(מתוך דיוני הכנה למו"מ על שחרור גלעד שליט), עיתון "הארץ", 4 באוגוסט 2008
*
שבו בבקשה, הרגישו בנוח. האמינו לי שאין לכם סיבה להיות מתוחים. והרי אין ספק שאתם מבינים שהגעתכם לכאן התאפשרה הודות למאמצי. לפני שנגיע לעיקר אני רוצה לספר לכם, בקצרה ככל הניתן, על השנתיים האחרונות בחיי. ואם מה שיש לי לומר ימצא חן בעיניכם, נוכל להתקדם הלאה. טוב. אני תוהה מהיכן להתחיל. לא קל לתאר את האירועים הרבים ואת השינויים שעברתי בתקופה זו. אני מנסה למצוא לחיי איזו משמעות וערך, שאולי הלכו לאיבוד בשל מעללי הרבים. אולי אפשר להעריך או לשפוט אותי – ואני את עצמי – דרך זוויות מבט שונות וסותרות.
שאתחיל בהתחלה? איני יודע מהי נקודת ההתחלה הנכונה. אולי היה זה הרגע המבעית, שבו נקלעתי בטעות לפרוזדוריכם – אם זו המילה המתאימה לתיאור סבך הרחובות הצרים והמקוּרים של מרכז העיר התחתונה. מקום אליו רק מעטים מורשים לרדת ולבקר בו למטרות אישיות, אם אינם בעלי תפקיד רשמי. אני הייתי מהמעטים המיוחסים. היו לי קשרי חברות עם הצמרת בעיר העליונה, כישרון מיקוח שירשתי מאבי, וגם יכולת לנצל את תאוות הבצע שיש לחברי בצמרת, שהסתמכו על תשוקת הרכוש שלי.
כמקובל, לפני ירידה לכאן תודרכתי כיצד להתנהג. נפגשתי עם אנשי הבולשת הלבנה, או איך שקוראים לה בחלק זה של העיר. "הבולשיט הלבנה," חחח. התדרוך היה ענייני: "קח קצת ביביטים חופשיים, ללא חיבור לחשבון וללא סיסמא לצ'יפ שבתוך זרועך, אם אתה רוצה לחזור הביתה עם זרוע. אל תשתיק בשום אופן את הננושמע – זה המכונה אצלכם 'נָנּוֹזֵן' –כדי שנוכל להנחותך כיצד להתנהג בזמן שוד." אלה ההנחיות והעצות שהבולשת הלבנה נוהגת לתת חינם-אין-ביביט למיוחסים כמוני.
כשהגעתי במעלית לעיר התחתונה אמר לי מישהו, שלא נראה מסוכן, ושלא עלה עליו כל מידע מחשיד בעולמידע האישי של מוחי: "כל מה שאתם, העליונים, מבקשים, נמצא ברחוב 4121. זהו רחוב רחב יחסית, מואר ולא לגמרי ריק מאדם. שם תמצא את חנות הליקרים שאתה מחפש."
לחנות שחיפשתי יש מונופול על משקה הארסיניאק הנדיר, שרק סוחר אחד קיבל אישור לרוכשו ולהביאו לעיר העליונה – אני. בדרך כלל מבצע בשבילי משימות כאלה תושב מורשה בעיר התחתונה. כמובן שהוא גם מורשה לשהות בעיר העליונה. אבל את הכללים האלה אתם כבר יודעים. בכל אופן, נכנסתי לחנות. בעל החנות, שלא הכיר אותי, כנראה חשד בי שאני שודד. הוא שלח יד אל מאחורי הדלפק, כשלפתע רעם קול מתריע, שהשמיע משפט שמעולם לא שמעתי לפני כן:
"יש לך דם על הידיים"!
המוכר הרים במחווה מופתעת את ידו. היא הייתה ריקה. ובכל זאת נשמע באותו רגע קול נפץ. זרועו נגדעה.
לא ראיתי מי השמיע את הקול. תגובתי הייתה מהירה. הסתובבתי לאחור וברחתי מהחנות בריצה. כף רגלי נחבטה בדלת. הכאב החד בבוהני לא עצר אותי, אך נלחצתי ופניתי לכיוון המנוגד לזה ממנו הגעתי. עולמידע איחר לתקן אותי. מצאתי עצמי בפרוזדור צר, פתחתי דלת והגעתי לקצהו החסום של מסדרון כהה. צעיר, עדיין ילד, אולי בן 13, הגיח מדלת צדדית, הצמיד סכין לצווארי, כשלפתע נשמע שוב הקול:
"יש לך דם על הידיים"
ידו של הילד קפאה. ואני מתכוון, קפאה ממש לגוש קרח. חשתי את הקור הצורב קרוב מאוד לגופי. הילד צרח ונפל. הסתובבתי אחור. שני קציני בולשת לבנה עמדו שם, מביטים בי, ואחר כך זה בזה, כאילו היה להם כל הזמן שבעולם. אחד מהם, אחר כך הבנתי שהיה הבכיר ביניהם, פנה אלי ושאל בתימהון בולט: "שמעת את זה?" הוא הדגיש את ה"זה." מיד הבנתי למה התכוון. הנהנתי בראשי. "בוא איתנו," ציווה.
תקרה נפתחה בקול אוושה חלול. מדרגות זרמו מטה מרחפנית שצבעה היה לבן בוהק, כמו מדיהם של השניים. היא ריחפה מעלינו ללא תנועה, אפילו לא של מילימטר. הבלש השני ניגש אל הילד, הפטיר לננושמע של מישהו שלא נכח במקום: "אספו אותו לבית החולים. אחר כך אחז בזרועי הימנית, סובב אותה בעדינות לאחור, ואחריה גם את השמאלית, ואזק אותן זו לזו באזיקי אווירֶטֶט עדינים ושקופים.
האם אני מבחין בתימהון על פניכם? אמת, גם אני לא הבנתי למה היה צורך בכך. עלינו בקלילות מעלה, וכשהתיישבנו בכורסאות של הרחפנית, התרוממנו אל העיר העליונה. אחרי שהתעשתּי שאלתי את הבלש, "אדוני. מדוע אני אזוק?" והוא השיב: "זו פרוצדורה שגרתית במקרה של חשד קל. שמעת את מה שלא היית אמור לשמוע. אני מניח שהייתה דליפה, אולי פריצה, לערוץ שלך בננושמע. ועלינו לבדוק למה."
"אם כך, אני חשוד?"
"לא ממש. זאת אומרת, תלוי בתוצאות המבחן."
הוא לא הוסיף הסברים, גם לא על מהות המבחן. האם היה עלי לדאוג? ידעתי שאני נקי, ללא עבר ביטחוני או פלילי. לא פוצצתי, לא רצחתי, לא פצעתי, לא שדדתי, לא גנבתי, לא השתתפתי בפעילות חשאית, אם יש בכלל פעילות כזו בעיר העליונה – ככה לפחות חשבתי אז. יציאותיי המעטות לעיר התחתונה היו מכוסות כמו שצריך, זאת אומרת היו תחת פיקוח. הרי איש מאיתנו לא רצה לסכן את ביטחונו, את חייו, או אפילו את ביביטיו – וביביטים לא חסרים לנו שם למעלה; גם לא חיי תרבות ועניין. אני עצמי חובב כדורגל, משחק בקבוצת חובבים וצופה נלהב, מאלה הממלאים את "האצטדיון התלוי" בין שני חלקי העיר, כסמל לאחדות ושלטון. בקיצור, התנהגתי יפה.
ובאמת, כשהגענו למשרדי הבולשת, התייחסו אלי בכבוד. הבלשים הושיבו אותי ליד דלת לבנה וגבוהה, שחררו את ידי, הורו לי להמתין והלכו לדרכם. חיכיתי לבדי כשעה, אולי יותר, ואז נפתחה הדלת וקול אמר "היכנס בבקשה." נכנסתי. לא היה שם איש. אבל הקול המשיך ודיבר אלי. אתם מבינים? הוא לא דיבר לאוזניי. גם לא בננושמע. זה גם לא היה צ'יפ אחר, אלא ממש קול במוחי. אתם שואלים, איך ידעתי? באותו רגע לא ידעתי. הקול ששמעתי הוא שהסביר לי.
"הבחינה הסתיימה," אמר הקול. אני כלל לא הרגשתי שעברתי בחינה. "לא התגלה במעשיך כל פגם. להפך."
"להפך? אז אני רשאי ללכת?"
"אם זה מה שאתה רוצה! לדעתנו חבל שתבזבז כשרון חד פעמי כשלך, כשרון שהמערכות שלנו אינן יודעות להסביר. כרגע ההשערה היא שהננושמע שלך אחראי לפיתוח קשרים נוירולוגיים ספונטניים בקליפת המוח השמיעתית שלך. אמנם איננו בטוחים בכך, אך מה שוודאי הוא, שאנחנו מעוניינים להציע לך תפקיד ייחודי במחלקה סודית ומיוחדת שאינך מכיר." ואז הוסיף את מילות הקסם: "האמן לי שישתלם לך."
בחרתי לשתוק, והקול המשיך: "חשוב על זה. שוב, אינך חייב. אך דע שבתפקיד המוצע לך השכר יהיה כפול מכל מה שביכולתך להרוויח היום. וגם… התפקיד יהיה כרוך בטיסות בכל היבשת, לינה בסוויטות במלונות השמימיים, שהם הכי משובחים, תאכל במסעדות האלפיון העילי. תנאי שירות מדרגה אלף."
עדיין שתקתי, והוא הוסיף: "תקבל גם שירותי מין בחינם, בכל משימה. מובן שתצטרך לעבור הכשרה במשך חצי שנה, בתנאי אימונים מעולים. ובמהלך השירות תוכל להמשיך לנהל את עסקיך בזמנך החופשי." זה כבר היה טוב מכדי שאסרב.
התחלת הקורס לא הייתה קשה. לימדו אותי לזהות ולסווג את בעלי הדם על הידיים לפי חומרת מעשיהם. חומרת העונשים נקבעה בהתאם. הכללים נוקשים וברורים. הדרגה הנמוכה ביותר, עליה הוטל העונש הקל ביותר, היה הרג מתוך הגנה עצמית (הבולשת טענה תמיד שההורג יכול היה למצוא פתרון אחר), אחר כך – חיסול "ללא רישיון" של רוצחים. עונשים כבדים יותר ניתנו למי שרצחו ממניעים רגשיים – אהבה נכזבת, קנאה, נקמה על רצח או בגידה. מעליהם, רוצחי המודיעים, משתפי הפעולה עם העיר העליונה. העונשים הכבדים ביותר נגזרו על רוצחים של חסרי אונים, של ילדים, של זקנים, של נכים. מי שרצחו במהלך שוד ואונס – דינם היה מוות מיידי. המערכת לימדה אותי לזהות גם את מי שעמדו לרצוח בפעם הראשונה. אלה נידונו לכריתת יד מיידית.
והחשוב ביותר: רצח של תושב העיר התחתונה לא נחשב חמור כמו רצח של תושב העיר העליונה. כמובן, רצח של אישיות פוליטית הוא החמור מכל הרציחות. ישנם גם הרוצחים שיש להם רישיון. הבולשת. אבל אנחנו פעלנו במסגרת החוק. חחח. חוץ מכך, אין זה סוד שגוף הבלשים ספוג בשכבות של הגנות, מפני חיסול באמצעים המצויים ברשות רוצחים או אפילו ברשות חברי בולשת.
המשך הקורס היה קשה יותר אך נסבל; חוץ מהשבועות האחרונים שנועדו לחידוד יכולותיי המיוחדות בזיהוי בעלי דם על הידיים. חידוד, אמרתי? יכולותיי נוצרו כמעט יש מאין. בתחילה טעיתי בשלושים אחוזים מהמקרים שבחנתי, וכשטעיתי כעסתי על עצמי, עד כדי כך שנגרמו לי כאבי ראש עזים. אחר כך טעיתי בעשרים אחוזים, בהמשך בחמישה, אחר כך בפרומיל אחד. נעשיתי יעיל ומדויק יותר מעולמידע הכללי, המפקח על כל היבשת. בסוף הקורס יכולתי לזהות את הרוצחים גם ללא התערבותו. חחח. אני רואה בעיניכם שאתם מתקשים להאמין לי. חכו בסבלנות. עוד מעט אספר לכם על מבצעי המהוללים, ופרטים מוכמנים, שאיש אינו יודע עליהם, אלא הבולשת. עכשיו תדעו גם אתם.
עד מהרה למדתי לזהות את נטל האשמה התת-הכרתי, שהרוצחים עצמם אינם מודעים לו; את הרוע בעיניהם; את הטבעת מעשי הפשע ברשתיות העיניים המהונדסות של כולנו, שכעת עוברות בתורשה; את הרטט הקטן ביותר בידיים; את השרידים הזעירים ביותר של החומרים בהם השתמשו – את סוגי חומרי הנפץ והרעלים , וכמובן, כל מנה זעירה של חומר רדיואקטיבי. הרחתי שאריות גנטיות זעירות של הקורבנות, ששום שטיפה לא יכלה להסיר. מוחי פענח ללא סיוע מעולמידע כל מה ששום בלש לבן לא ידע לזהות. יכולתי הלכה והשתבחה מתרגיל לתרגיל. הייתי כמו דוב לבן, שמריח את טרפו ממרחק של קילומטרים. זה לא היה מקרי. כדי להעצים את כישורי הטבעיים הושתלו לי גנים של דוב לבן, האחראים לחוזק חוש הריח; קולטני ריח דוביים נוספו באפי, ונוירונים נוספו לחלק הרלבנטי במוחי. דבר דומה נעשה באוזניי ובעיניי. שמיעתי וראייתי נעשו מפלצתיות.
***
תרגיל רמה א:
"יש לך דם על הידיים".
האיש שהגיח מן העיר התחתונה קפא במקום. הוא לא הבין מאין הגיע קולי, אך היטב ידע מדוע שמע את המשפט מקפיא הדם הזה, המשפט המאשים, ששידר הננוקשר הבלשי שלי אל הננושמע שלו. הוא הביט ימינה ושמאלה, אך לא ראה איש מהבולשת. התקרה מעליו לא נפתחה. דבר לא קרה. לאט לאט נרגע, חזר לנשום כרגיל והמשיך בדרכו. גם אני.
תרגיל רמה ב:
"יש לך דם על הידיים".
הזקנה הפילה מידיה את שקיות האשפה שאספה. אז כרעה על ברכיה. האם היא הבינה מה הקול רצה ממנה? האם זכרה את מות תינוקה לפני עשרות שנים רבות? אולי הדחיקה את המעשה, בגלל רגש אשמה נורא? התינוק שלה היה חולה, צרח וצרח עד שבייאושה חנקה אותו. לא היה לה ביביט אחד לקנות לו תרופות, ואיש לא סייע לה. אז מי '"דיבר" אליה? אנשי הבולשת לא נראו בסביבה… גם לא אני.
…תרגיל רמה ה:
"יש לך דם על הידיים". הקול שיצא ממוחי רעם. שוב לא הייתי מצויד בננוקשר. לא היה בו כל צורך. הקול לא יצא ממערכת קשר כל שהיא, לא גלויה ולא פנימית, אך מוחו של האיש שמע אותי היטב. הוא עמד במקומו משותק. אחר כך נפל ארצה, פרפר רגע ונדם. דום לב. לפעמים גם תרגיל נגמר במוות. רק לפעמים? לא אצלי!
***
שוב לא הייתי כאחד הבלשים הלבנים, שזיהו, בסיוע עולמידע, את בעלי הדם על הידיים, שנטרלו, שפצעו או שהרגו אותם בכלי נשקם. אני הרגתי אותם באמצעות קול מוחי. כשמנהליי הפנימו שאיני יכול למנוע את מותם של הפושעים, ללא קשר לדרגת "הדם על הידיים" המיוחסת להם, הם החליטו שאי אפשר לשלוח אותי עוד למשימות נטרול רגילות.
נעשיתי איש למשימות מיוחדות. צייד בודד, הפוסע בשוליהם של מעוזי העולם הפלילי ומוקדי החתרנות והטרור. הוטל עלי לאתר את הרוצחים הקשים ביותר, את השקטים והנסתרים ביותר, ולהוציאם להורג, מבלי שמישהו יוכל לשמוע אותי ולזהות אותי בעת הביצוע. גם אם אעמוד ליד המחוסלים, איש לא יגלה שאני האחראי. אבל איני טיפש. נזהרתי לא להתקרב אליהם, שמא יתגלה בסופו של דבר דפוס קבוע, חוזר ונשנה, של התנהגותי: זה האיש שתמיד נמצא באזור בו בוצעו החיסולים, בזמן ההוצאה להורג.
בוקר אחד, לפני כשנה, התקשר לבולשת סוכן ותיק שלה, שהתגורר בעיר התחתית, והודיע על כוונה לרצוח את יו"ר דירקטוריון העיר. "צא לעיר התחתית," נאמר לי כבר באותו יום, "ואתר את המתכננים." הם הוסיפו שהמניע היה התנגדות ראשי הפשע לרצונו של היו"ר להדק את שליטתו בעיר התחתונה. ביקשתי עוד מידע, לפחות קצות חוט, שיסייעו לי לזהות את החשודים, את מספרם, את מקום המצאם, את מועד ההתנקשות, את מקומה, את שיטת הביצוע. התשובות שקבלתי היו: "איננו יודעים – איננו יודעים – איננו יודעים. מצטערים." שאלתי אם הם בוטחים במקור, "הוא מעולם לא שיקר ואף פעם לא טעה," ממש כך ענו לי; כאילו הם עצמם לא לימדו אותי, שהיו ויהיו סוכנים, שתמיד מדווחים אמת ותמיד מדייקים – עד הפעם הראשונה בה הם משקרים או טועים.
מה כבר יכולתי לעשות במידע כל כך עלוב? שכרתי דירה קטנה באחד הרבעים הקשים של העיר התחתונה, יצאתי ממנה לסיורים ברחבי העיר; מוחי סרק את הרבעים, את הפאבים, הברים, המועדונים למיניהם, בתי ההימורים, את בתי המסחר לסמים ואת בתי הזונות; עד שבאחד מאלה עליתי על עקבות קבוצה קטנה וחשאית של רוצחים מיומנים, שהיו בה בסך הכול שלושה חברים. בתקווה שבהם מדובר, נמנעתי מלהשמיע להם את ההודעה, "יש לכם דם על הידיים." במשך כמה ימים, עקבתי אחריהם ממרחק בטוח, ללא תוצאות. ואז החלטתי להתקרב אליהם יותר. שכרתי חדר מעל לדירתו של אחד מהם, ולא הייתי צריך להצמיד את אוזני לרצפה. כבר בלילה הראשון הם נפגשו בדירה, ושמעתי אותם מתכננים רצח בעיר העליונה. הם דיברו על אישיות חשובה, אך לא ציינו מי הקורבן.
בסיום הפגישה, יצא בעל הדירה לעיר העליונה. עקבתי אחריו ממרחק רב, והגעתי לבית קפה ששימש מקום מפגש חשאי עם הבולשת הלבנה. היה זה הסוכן, אבל הוא לא תרם לבולשת מידע משמעותי נוסף. אם היה עושה זאת, היה חושף את עצמו ומסתכן בחיסולו בידי שני חבריו.
את ההמשך אתם מכירים, וכעת אתם מבינים שאני האיש שחיסל את שני הרוצחים השכירים ששלחתם. מכיוון שהבולשת הלבנה רצתה להמשיך להשתמש בשירותיו של הסוכן, נאסר עלי לחסל גם אותו. לכן אתם חשדתם בו ודאגתם לחיסולו עוד באותו יום, למרות שלא הוא הסגיר את זהות חבריו – זו הייתה העבודה שלי. ומי לדעתכם הוציא להורג את המחסל כעבור כמה שעות? חחח.
מאותו יום סמכו עלי בבולשת הלבנה בעיניים עצומות. זכיתי באות הצטיינות שהעניק לי במו ידיו יו"ר הדירקטוריון עצמו. בפגישה זיהיתי – ולהפתעתי, לא בקלות – שיש לו דם על הידיים. הרבה. לא סיפרתי על כך לבולשת הלבנה. רציתי להשמיע גם לו את קולי. בקושי התאפקתי.
לפני שבוע נשלחתי לאצטדיון, בו התארחו עשרים אלף איש מהעיר התחתונה, חלקם נכבדים, אורחי כבוד, וחלקם קיבלו היתר מיוחד, כי התיק שלהם היה נקי. זיהיתי ממקום מושבי 17 רוצחים. לא סתם רוצחים, אלא מומחים בתחומם, כאלה שידעו לחמוק מכל הבדיקות של עולמידע. ארבעה מהם אפילו היו אורחי כבוד של יו"ר הדירקטוריון, שישב לצידם, רוגע ובוטח.
הפקודה שקיבלתי – להתאפק ולא להוציאם להורג בעיר העליונה – הייתה הקשה ביותר שקבלתי אי פעם, וגרמה לי לכאב ראש בלתי נסבל. בקושי הצלחתי לחכות שהמשחק יסתיים. עשר דקות אחרי שיצאנו מהאצטדיון, הרגתי אחד מהם. כן, כבר בעיר העליונה. לא יכולתי להתאפק יותר. ראש יחידת הפיקוח מטעם הבולשת שידר אלי נזיפה, נזיפה קלה בלבד. אולי סלח לי בגלל כאב הראש? חחח. הכאב נחלש בשעה שראיתי את האורח הנכבד מתיישב בבית קפה, סמוך לחלון הפונה לרחוב. התיישבתי בקצה השני, המרוחק. הוא שמע את קולי המאשים, לבו נדם, וראשו צנח בחבטה לתוך העוגה.
את היתר איתרתי בעיר התחתונה. הרגתי אותם אחד אחד בתוך שעתיים. זה היה נהדר. זו הייתה חריגה חמורה מההנחיה הקבועה, הקפדנית: "פזר את החיסולים, אל תעורר התמרמרות ותגובת יתר מצד הכנופיות השולטות בעיר התחתונה, והגן בכל מחיר על האנונימיות שלך." לפני כמה שעות הודיעו לי שעומדים לפטר אותי, כי התרשלתי. אני התרשלתי? חחח. הרי יכולתי להרוג אותם ממרחק קילומטר, והייתי עושה זאת אלמלא רציתי שתאתרו אותי. והנה אתם כאן.
כמובן שאינכם שואלים אותי מדוע איני חושש מכם. כולם יודעים שגוף הבלשים מוגן מפני חיסול, באמצעות שכבת הגנות, ואין לי בעיה לשבת פה, איתכם, ולגלות לכם ללא היסוס את כישרונותיי ואפילו את חולשותיי. ארגנתי את הפגישה הזאת לטובתכם. אני מציע לכם את שירותיי כמחסל-על. בעזרתי תוכלו לקעקע את שלטון הבולשת הלבנה בעיר התחתונה. מה דעתכם?
אתם מביטים זה בזה ומתחילים לחייך בזה אחרי זה. הרעיון מוצא חן בעיניכם, ואתם רק עוד מחכים להסכמת הבוס שלכם. הנה הוא נכנס.
ברוך הבא, אדוני. במחשבה שניה, איני צריך להתפלא שזה אתה, אדוני יו"ר הדירקטוריון!? אני מבין, אם כן, שאתה הוא מי שתכנן את ההתנקשות בך, כדי לחשוף את הסוכן שחיסלתם, נכון? תחבולה יפה מאוד!
והרי גם אני תכננתי את חשיפתי בפניכם. אבל אינך צריך לחשוש שאגלה לבולשת הלבנה. עשיתי את מה שעשיתי כדי לרכוש את אמונכם, וכעת אני מבקש את אמונך. אני בטוח שנצליח לעבוד ביחד. נסתדר. אני אטפל בענייניך ואתה תדאג לביביטים שלי. הנה, עכשיו גם אתה מחייך. חיוך קר, רגוע. אני שמח על הסכמתך.
הגיע הזמן לסגור עניינים בינינו בזמן שאנשיך יושבים ושותקים. שותקים גם שנינו, ששומעים זה את זה ומבינים מצוין איש את רעהו. איננו צריכים לפתוח את הפה ולדון בתוכניותינו באוזניהם של זוטרים אלה.
כעת, כשאתה שומע את קול מוחי, מדוע קולך בולע ומשתיק את קולי, ומרעים נגדי את המילים:
"יש לך דם על הידיים"!!………..……………
איורים בעזרת בינה מלאכותית "ג'מיני".
