חקר עתידים, חיזוי ומד"ב: מימד הדמיון

אהרון האופטמן       27.9.2020

"מבוקשים: פרופסורים לחיזוי!" זאת הייתה קריאתו של הסופר, הוגה הדעות וההיסטוריון ה. ג'. וולס בתחנת הרדיו בי.בי.סי בבריטניה, ב-19 בנובמבר 1932. "מוזר שיש אלפי פרופסורים ומאות אלפי סטודנטים להיסטוריה", תמה וולס, "אבל אין אף אדם שכל זמנו יוקדש להערכת ההשלכות העתידיות של המצאות חדשות. מדוע אין בעולם אף פרופסור לחיזוי?  הרי ההמצאות החדשות והכוחות החדשים הולכים ומתרבים. לכל אלה יש השלכות, ובכל זאת אנו עוסקים בכך רק אחרי שמשהו מכה בנו ממש חזק…" (אני משתמש כאן במילה "חיזוי" מטעמי נוחות, בהיעדר מקבילה עברית טובה יותר למונח האנגלי foresight).

ה. ג'. וולס

וולס נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני (שהייתה צריכה בעצם להיקרא "בדיון מדעי"). באחד מספרי העתידנות שלו, "העולם משתחרר", הוא "ניבא" בשנת 1914 משהו הדומה מאוד לנשק גרעיני (בהשראת מחקריו של המדען  פרדריק סודי על רדיואקטיביות, בתחילת המאה ה-20). הנה משהו שהיכה בנו – ועלול להכות – ממש חזק…

למרות שהעתיד לא פחות מעניין מהעבר, ויש שיאמרו שהוא מעניין יותר, נדמה לי שגם כיום יש עדיין הרבה פחות פרופסורים לחיזוי מהיסטוריונים. אבל יש ויש הרבה חשיבה ומחקר בתחומים שזכו לשמות חקר עתידים, חיזוי טכנולוגי וחברתי, או עתידנות. העוסקים בתחומים אלה שואבים לפעמים, אולי לא מספיק פעמים, השראה מספרות המדע הבדיוני. זה לא צריך להפתיע, שהרי הכוח המניע המרכזי בשתי הזירות הללו, המחקר והספרות, הוא הסקרנות בנוגע לעתיד. ההבדל הוא במטרות, בתוצרים, בציפיות. ספרות המד"ב, ככל ספרות, נועדה לספק הנאה אינטלקטואלית לקוראים, כאשר מה שמייחד אותה היא אותה "תחושת פליאה" מפורסמת שמתעוררת בלב הקוראים לאור תיאורי העולמות/העתידים החלופיים והמופלאים. למחקרי חיזוי, לעומת זאת, יש תכלית מעשית: הם נועדו לסייע בקבלת החלטות מושכלות בהווה, כדי להשיג עתיד רצוי – או להימנע מעתיד לא רצוי.

הדמיון הפורה והיצירתי של הסופר/ת הוא התנאי לספרות מד"ב מוצלחת. עד כמה הדמיון חשוב במחקרי חיזוי? זה קצת פחות ברור, שהרי לפחות בחלק מהם הבסיס הוא איסוף נתונים ו"השלכה קדימה"  בעזרת כלים כמו "חיוץ מגמות" (אקסטרפולציה). אבל אין ספק שהדמיון היצירתי חשוב במחקר מדעי בכלל (נזכיר את אמרתו המפורסמת של איינשטיין "דמיון חשוב מידע"), ויכול כמובן לסייע רבות במחקרי חיזוי – במיוחד באלה שמתבססים על בניית תרחישים עתידיים חלופיים. היכרות עם ספרות המד"ב עשויה להיות כאן לעזר רב. כאן המקום להזכיר את תובנותיו של אחד הגדולים בין סופרי המד"ב, ארתור סי. קלארק, שהיה גם עתידן וממציא (של לווייני התקשורת). בספרו הנפלא "פני העתיד" (שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1962) זיהה קלארק את מה שכינה "כשל הדמיון" כמכשלה העיקרית של תחזיות לא מוצלחות. "נטל כבד מדי של ידע עלול לבלום את גלגלי הדמיון", כתב קלארק.

יש שפע של דוגמאות שממחישות זאת. אני אוהב במיוחד את הקביעה הפסקנית של ויליאם תומסון (מדען דגול, המוכר יותר בשם לורד קלווין) בשנת 1895: "לא ייתכנו מכונות מעופפות הכבדות מן האוויר". היה זה שמונה שנים בלבד לפני הטיסה הממונעת הראשונה של האחים רייט…  כנראה במקרים מסוימים של מלומדים בעלי שם מתלווה לאותו "כשל דמיון" גם עודף של ביטחון עצמי, אם להתבטא בעדינות. כך למשל פול קרוגמן (חתן פרס נובל לכלכלה) טען בשנת 1998 שצמיחת האינטרנט תואט באופן דרסטי, שהרי "לרוב האנשים אין מה להגיד זה לזה", ועד שנת 2005 יתברר שהשפעת האינטרנט על הכלכלה לא תעלה על זאת של מכשירי פקס…  נראה שבתחזיות צריך דמיון, צריך תעוזה – ולא תזיק גם מידה ראויה של צניעות.

ספרות המדע הבדיוני במיטבה יכולה להוות חיסון נגד כשל הדמיון. ארתור סי. קלארק כתב, בספר שהוזכר קודם, שאמנם רק אחוז קטן מקוראי המד"ב עשויים להיות "חוזים אמינים", אבל כמעט כל החוזים האמינים יבואו מבין הקוראים – או הכותבים – של ספרות זאת.

אם יש תחום ייחודי בתוך השדה הרחב של חקר עתידים וחיזוי טכנולוגי-חברתי, שבו הזיקה למדע בדיוני בולטת במיוחד, הרי זה מה שקרוי "קלפים פרועים": אלה הם אירועים עתידיים פוטנציאליים שהסבירות להתרחשותם נמוכה מאוד (לפחות כפי שהם נתפשים כיום ע"י רוב בני האדם), אבל אם יתרחשו תהיה להם השפעה עצומה. אם אתם קוראים את זה וחושבים על מגיפה עולמית מסוימת, אתם צודקים. כן, מגיפה עולמית הייתה אמנם על המפה בתחזיות שונות, וביל גייטס אמר בהרצאת TED מפורסמת בשנת 2015 שהוא חרד מפנדמיה יותר מאשר ממלחמה גרעינית, אבל מי הקשיב?  מושג דומה ל"קלף פרוע" (אך לא זהה לו בדיוק) הוא "ברבור שחור" –  מושג שזכה לפרסום בזכות ספר בשם זה מאת נסים ניקולאס טאלב, שראה אור בשנת 2007. טאלב השתמש בברבור שחור (שפעם לא האמינו בקיומו) כמטאפורה למשהו בלתי צפוי לחלוטין.

כשבונים תרחיש מפורט שביסודו "קלף פרוע", אותו אירוע עתידי שסבירותו נמוכה אך השפעתו עצומה אם וכאשר יקרה, מקבלים "תרחיש פרוע". בניגוד לעבר, עם השנים גברה ההכרה בקהילת העוסקים בחקר עתידים וחיזוי, שחשוב מאוד לעסוק לא רק בתרחישים "סבירים" (שמטבע הדברים נוחים יותר למקבלי החלטות). חשוב לשים דגש דווקא על התרחישים הלא צפויים, הפחות סבירים – תרחישים פרועים. מדוע? כי הניסיון המצטבר מראה שלמציאות יש תכונה נבזית: היא נוטה להפתיע אותנו שוב ושוב. אתם מוזמנים להביט אחורה בזמן ולחשוב על אירועים משמעותיים שהיו בלתי צפויים, הפתיעו מאוד וגם השפיעו מאוד. לעתידן הרמן קאהן, שהיה בין אבות שיטת התרחישים בחיזוי, מיוחסת האמרה "העתיד המפתיע ביותר הוא עתיד נטול הפתעות". מכאן הצורך והחשיבות של הדיון בקלפים פרועים, ולו כדי לאתגר את החשיבה הקונבנציונלית ואת התרחישים הרגילים וה"סבירים" שאפשר למצוא במחקרי חיזוי רבים. יש כאן מעין פרדוקס: קלפים פרועים, אותן הפתעות מהותיות שאף אחד (או כמעט אף אחד) לא צפה, הן אלה שבסופו של דבר מעצבות את המציאות ויעצבו את העתיד. (במבט פילוסופי, או מתמטי אם תרצו, הרי מספר ההפתעות הפוטנציאליות העתידיות הוא בעצם אינסופי ברמה העקרונית. כך שאם מביטים מספיק רחוק אל העתיד הסיכוי שאף אחת מהן לא תתרחש שואף לאפס…). יאמרו מי שיאמרו שזה אולי מעניין, אולי אפילו חשוב, אבל הרי אי אפשר להתכונן לכל ההפתעות הפוטנציאליות שסבירותן נמוכה, אז איזה ערך מעשי יש בזה? זאת טענה רצינית, ולא נעסוק בה לעומק במאמר זה. נרמוז רק שבמחקרי חיזוי העוסקים בקלפים פרועים מפעילים קריטריונים שונים לתיעדוף ההיערכות אליהם, וגם מנסים במידת האפשר לזהות מה שנקרא "איתותים חלשים" – סימנים ש"מתחבאים" לפעמים במציאות העכשווית והעשויים להצביע – אם רק נאתר אותם ונשכיל לפרש את משמעותם – על עליית הסבירות להתרחשות של קלף פרוע מסוים.

אבל יש עוד סיבה טובה, אולי החשובה ביותר, לא לצמצם את הדיון על העתידים האפשריים רק לגזרה הנוחה של העתידים הסבירים ביותר, להעלות את הקלפים הפרועים אל קדמת הבמה, ולא להתעלם מהם בשל אותה "סבירות נמוכה" מתעתעת. הפתעות משמעותיות מתרחשות (ו"מכות בנו חזק", כדברי וולס), פשוט עקב הנטייה האנושית להתכחש להפתעות. זהו מנגנון הגנה רב עוצמה, אך לפעמים הרה אסון. כפי שכתבו החוקרים שווארץ וראנדאל, "יש נטייה להתכחש לגמרי להפתעות אסטרטגיות… ההתכחשות היא צורה רבת עוצמה של הטיה קוגניטיבית שאפשר למצוא אותה בכל הארגונים, מגדולים ועד קטנים…" ההתכחשות הזאת, הם אומרים, עלולה לחנוק יצירתיות ולהפוך חברות ומדינות לרגישות במיוחד להשלכות של הפתעות אסטרטגיות. ומהו ה"חיסון" הטוב ביותר בפני ההתכחשות? עצם הדיון בתרחישים פרועים. "תרחישים בנויים היטב יכולים לעזור לארגונים הסובלים מהתכחשות לשינויים עתידיים לתרגל אותם מראש", ולעודד את מקבלי ההחלטות להעז ולחשוב "על הדברים שאין לחשוב עליהם"* וכך להיות מוכנים יותר להפתעות, לפחות ברמה המנטאלית.   

והיכן אפשר למצוא מאגר עשיר ויצירתי של רעיונות לתרחישים פרועים אם לא ביצירות מדע בדיוני? הרי ספרות המד"ב במיטבה עוסקת בתרגילי חשיבה ספקולטיביים על "מה יקרה אם…". מה יקרה אם יהיו טיסות אל קצוות הגלקסיה במהירות האור? מה אם יתאפשר מסע בזמן? ואיך ייראה עולם שבו התחבורה המקובלת היא טלפורטציה קוואנטית? מה אם תפותח בינה מלאכותית העולה שבעתיים על האנושית? מה יהיה אם נוכל להעתיק את כל המידע שבמוח אל מחשב? מה אם אנשים יחיו מאות או אלפי שנים? מה אם מכונות מיקרוסקופיות יוכלו לפרק כל דבר ולהרכיב מזה כל דבר אחר? מה אם נוכל להנדס כרצוננו את הביולוגיה של יצורים חיים, כולל את עצמנו? וגם להחליף את המין או המגדר שלנו כשמתחשק לנו? מה יקרה אם ווירוס קטלני מהונדס ידלוף אל מחוץ למעבדה? מה יקרה אם ניצור קשר עם תרבויות מחוץ לכדור הארץ? מה יקרה אם נפתח טכנולוגיות שישלטו באקלים?

מאגר עשיר של רעיונות כבר אמרנו? יש לציין שבדרך כלל סיפור מדע בדיוני אינו מתיימר באמת "לנבא את העתיד", אלא להציג דימויים של עתידים מדומיינים, אפשריים או אף בלתי אפשריים לכאורה, ופעמים רבות המטרה הגלויה או החבויה היא לאתגר את האופן שבו אנו רואים את מקומנו בעולם המציאותי. עם זאת, לא פעם סיפורי מד"ב אכן מציגים עתיד אפשרי שעשוי לצמוח כתוצאה מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אבל אז בדרך כלל האתגר הוא לתאר את ההשלכות עלינו, על בני האדם שיחיו במציאות החדשה. כפי שניסח זאת סופר המד"ב פרדריק פול: "סיפור מד"ב טוב צריך להיות מסוגל לחזות לא את המכונית אלא את פקקי התנועה". אני נוהג להשתמש במשפט זה בהרצאות על חיזוי טכנולוגי, ומחליף את המילים "סיפור מד"ב" במילים "מחקר חיזוי", ורק אחר כך חושף את הנוסח המקורי. שהרי מילת המפתח היא "השלכות". מהות העיסוק בחקר עתידים וחיזוי היא חשיבה ודיון על העתידים האפשריים (כולל הפרועים ביותר), כדי ללמוד מזה על מה ואיך ניתן לעשות כדי לקדם את העתיד הרצוי לנו, לעולם, לחברה האנושית. כאן גם הממשק בין המחקר לבין הספרות, וכאן גם כמובן התפקיד של חשיבה יצירתית והתרומה החיונית של דמיון – ומניעת כשל הדמיון.

אם כל הנ"ל נראה קצת ערטילאי ותיאורטי מדי, כדאי להמחיש את ממשק הדמיון בעזרת כמה דוגמאות מפרויקטים של מחקרי חיזוי אמיתיים לגמרי. בזמנו הייתה לי הזכות להשתתף בצוות שהוביל פרויקט של האיחוד האירופי, אשר מטרתו הייתה לנסות להבין ולחזות איך טכנולוגיות מפציעות חדשות עשויות להיות גם מפתיעות, במובן של ניצולן לרעה בידי ארגוני טרור ופשיעה. הדגש היה במכוון על טכנולוגיות אזרחיות לחלוטין שמפותחות לטובת בני האדם ורווחתם, אך "הרעים" עשויים לגלות בהן צד אפל שאפשר לנצלו למטרות נלוזות. בנינו רשימה של טכנולוגיות כאלה, שנותחו ודורגו על פי חומרת האיום הפוטנציאלי החבוי בהן, הקלות שבה ניתן יהיה להשתמש בהן לרעה, ועוד. הדבר המעניין במיוחד היה שחלק מהפרויקט הוקדש במכוון לחשיבה על תרחישים פרועים המבוססים על טכנולוגיות כאלה. הדבר נעשה בסדנת חשיבה ייעודית שבה השתתפו אנשי טכנולוגיה, חיזוי, ביטחון ואכיפת חוק. הקו המנחה היה שאפשר וגם רצוי להציע רעיונות פרועים, ואם אפשר להשתמש במד"ב כמקור השראה, מה טוב.

לא במקרה, מי שהנחה את הסדנה וגם עיבד וכתב אחר כך את התרחישים על יסוד הרעיונות שהועלו בה, היה אדם שהוא גם חוקר עתידים וגם סופר מד"ב – ידידי ד"ר ק. שטיינמילר מגרמניה. אתאר כאן תרחיש פרוע שנבט באותה סדנה. הרעיון המרכזי היה שילוב של "אינטרנט של דברים" (שהיה אז בחתוליו) יחד עם טכנולוגיות ייצור מתקדמות כמו "חומר בר-תכנות" או ייצור ננו-מולקולרי. שילוב כזה יוביל בעתיד, כך פינטזנו, לדור חדש של מוצרים מתוחכמים, לרבות מכשירים ביתיים, שיהיה אפשר לשדרג מרחוק (כמו שמשדרגים גירסת תוכנה), לגרום להם לתקן את עצמם (למשל לאחות סדק במוצר שנפל ונסדק), או למחזר את עצמם – הכל לפי "פקודה" באמצעות אות שישודר אליהם דרך האינטרנט. ועכשיו מגיע הקטע האפל, סוג של התקפת סייבר: אולי  וירוס (ממוחשב) או סיגנל זדוני שישודר מרחוק, ובמקום שידרוג או תיקון עצמי ייגרם הרס עצמי? הרעיון הזה, שנשמע הזוי (אבל התפתחויות טכנולוגיות מהתקופה האחרונה מראות שממש אינו כזה) הוביל לכתיבת תרחיש פרוע, או אם תרצו, סיפור מד"ב (גרסה אחת של כתיבת תרחישים היא "תרחישים נראטיביים", הדומים למדי לסיפורי מד"ב ונכתבים כך כדי להקנות לתרחיש אוירה של אמינות). הכותרת שנבחרה לתרחיש/סיפור הייתה "בשוק הפשפשים".  למה הכותרת המשונה הזאת? סבלנות, מייד תבינו.

הנה קטע הפתיחה של התרחיש/סיפור: "עכשיו זה הגיע למייבש השיער שלי!" קראה סנדרה וקיללה בקול. רק אתמול הוא היה מונח על המדף ועכשיו הייתה שם ערימה מכוערת. המכשיר התחיל לבעבע ולנזול כמו גוש של גבינת קממבר. חלקי מתכת אחדים בצבצו מתוך הערימה. אפשר היה להבחין בלוחית קטנה ועליה הכתובת "יוצר ע"י חברת ננו-טראסט בע"מ, סין". סנדרה ניקתה את הלכלוך עם מברשת. אתמול היא עוד קיוותה שמייבש השיער לא יודבק ב"מחלה". אבל ההתפרקות זחלה לתוך כל דבר, מיוחד למכשירים החדשים. "לעולם לא עוד ננו!" היא נשבעה לעצמה לפני שבועות, כשהטלוויזיה הפסיקה לפעול ומייד אחריה מכונת הקפה, מכונת הכביסה, המנורה החדשה והסמארטפון…."

ומה מתברר בהמשך התרחיש הפרוע שהוא מעין סיפור מד"ב? ספוילר: מכיוון שכל המוצרים המתוחכמים חשופים לאותה "הדבקה" דמוית מגיפה, שגורמת להתפרקותם ההמונית, עולה השאלה מי אחראי לזה? מי מרוויח? האם זה "סתם" טרור? ברור המוצרים המתוחכמים נעשים חסרי תועלת ונוסק הביקוש למוצרי הדור הישן, של עידן ה"טרום-ננו" ושלפני "האינטרנט של דברים" שבו הכל מקושר. איפה מוצאים את המוצרים ה"עתיקים", משנת 2020 למשל? ברור, בשוק הפשפשים! זה מה שהעניק לתרחיש את הכותרת הסופית שלו. האם הייתה זאת באמת מזימה של סוחרים בשווקי הפשפשים? אולי. התרחיש הנרטיבי הזה ממש מחכה לסופר שייתן דרור לדמיון וירחיב אותו לספר מדע בדיוני של ממש. אפילו חלק מהדמויות וקווי העלילה המרכזיים כבר מוכנים… 

מוצר העשוי מחומר בר-תכנות. ומה אם כל המוצרים יהיו כאלה, וגם מקושרים ל"אינטרנט של דברים"?

כאמור, התרחישים הפרועים היו רק חלק מאותו פרויקט אירופי שעסק בניצול לרעה של טכנולוגיות מפציעות. אבל על ההכרה הגוברת בחשיבותם של תרחישים פרועים יכול להעיד פרויקט אחר, בשם iKNOW, גם הוא של האיחוד האירופי, שהיה כנראה הפרויקט הבינלאומי הראשון שהוקדש כולו ל"התפרעות" כזאת. בפרויקט זה, שהתנהל לפני יותר מעשור, נבנה מאגר של מאות "קלפים פרועים" (וגם "איתותים חלשים", שכזכור אמורים לבשר על התממשות של קלפים פרועים). למה שהאיחוד האירופי יחליט להשתמש בכספי ציבור (טוב, לא באמת כסף גדול) כדי לדרבן אנשים להפעיל את דמיונם הקודח ולהציף רעיונות לקלפים פרועים, עם עידוד מפורש להיעזר לשם כך בספרות מד"ב? הרציונל היה שהרבה סוגיות חשובות חומקות מעיני קובעי מדיניות המחקר והחדשנות ואינן זוכות לתשומת לב מספקת, אם בגלל חוסר מודעות, אם בכלל שמיוחסת להן "סבירות נמוכה", ואולי בגלל אותה התכחשות להפתעות שהזכרנו קודם.

בחרתי מספר דוגמאות מאגר הקלפים הפרועים של פרויקט iKNOW, אשר יש להן ניחוח מסוים של מד"ב, או מן הסתם אכן הוצעו בהשראת סיפורי מד"ב מסוימים:

"תרסיס היעלמות" נמכר לכל דורש בחנויות מובחרות (תחשבו על "גלימת היעלמות" של הארי פוטר). בהתחלה מתייחסים לזה כאל שעשוע, אבל ברור שיש לזה השלכות חשובות על צבא וביטחון.

למידה אוטומטית בעזרת ממשק מוח:  הטכנולוגיה מאפשרת "נוירו-חינוך" אוטומטי בעזרת שתלים עצביים, אבל במחיר גבוה שרק עשירים יכולים לשלם (או כאלה שארגונים רבי עוצמה מממנים להם את התענוג). יחד עם היתרונות של למידה כזאת, גובר החשש מפני "שטיפת מוח" והשפעה שלילית על יצירתיות וחשיבה ביקורתית.

ננו-מעבדה בתוך הגוף: בזמן הלידה מזריקים לילודים ננו-רובוטים לניטור רפואי, מניעת מחלות וריפוי בעת הצורך, לכל החיים. האמצעים האלה כוללים תקשורת עם מרכז רפואי והתערבות רפואית אם הדבר דרוש. אין עוד צורך לבקר במרפאות, הטיפול הרפואי זול ומותאם אישית.

הגרלה לצמצום גודל האוכלוסייה: צמצום האוכלוסייה בעולם נתפש כצורך חיוני. זה מוביל לתוכניות של "הקרבה בהתנדבות". בארה"ב, המפלגה המובילה יוזמת הגרלה שלזוכים בה ניתנת האפשרות לחוות תקופה ללא כל דאגות ומילוי כל המשאלות. המחיר הוא "פטירה מתוקה" ע"י זריקה המחוללת תחושת אושר. הדבר מסייע בצמצום האוכלוסייה ובהבטחת רווחה לכל. מדינות אחרות מתחילות לאמץ שיטות דומות, במיוחד באזורים הסובלים מפיצוץ אוכלוסין.

שליטה על חלומות:  ממשקי מוח-מחשב משמשים למניפולציה של חלומות. חלקים מהחברה מתמכרים לחיפוש זה אחר אוטופיה, ונוצרים מצבים מזויפים של אופוריה. חלק מהאוכלוסייה מעדיף מניפולציה של חלומות על פני המציאות, מקדיש פחות זמן למגעים חברתיים ויותר זמן לבילוי ב"עולם החלומות". האוכלוסייה הולכת וקטנה ככל שפוחתות ההזדמנויות להיכרויות, נישואין והולדת ילדים.

חיידק הפוגע באצות הורס את תשתית האנרגיה של העולם: העולם מפסיק להשתמש בדלק מחצבי ועובר בהדרגה לביו-דלק המופק מאצות, עד שהוא נעשה תלוי לגמרי באצות כמקור ארגיה. לפתע מופיע ומתפשט במהירות חיידק הגורם למחלה באצות. תשתית האנרגיה החדשה של העולם נהרסת.

בין הקלפים הפרועים שלוקטו היה אפילו אירוע מדיני – ישראל ופלסטין מצטרפות לאיחוד האירופי: כדי לתמרץ את ישראל והפלסטינים להגיע להסכם שלום, האיחוד האירופי מציע חברות מלאה לשני הצדדים, והדבר אכן מתממש אחר הקמת המדינה הפלסטינית. מופרך? פנטסיה פרועה? מדע בדיוני? לא סביר? להזכירכם את ההגדרה של "קלף פרוע": אירוע שסבירותו נמוכה מאוד אך השפעתו עצומה. הקוראים מוזמנים להעריך את מידת סבירותו והשפעתו של אירוע זה…

מי שמעוניין/ת לעיין בקלפים פרועים נוספים שזוהו, תוארו ונותחו בפרויקט זה (כאמור, יש מאות כאלה), מוזמן/ת להיכנס לאתר הפרויקט הפעיל עד היום, שנים אחרי סיומו.  

אז האם באמת דמיון חשוב יותר מידע, כאמירתו המצוטטת למכביר של איינשטיין? כאן יש לומר שזהו ציטוט  חלקי, ובדרך כלל משמיטים את חלקו השני. מן הראוי לשים לב לאמירה במלואה:  "דמיון חשוב יותר מידע. שהרי הידע מוגבל לכך מה שאנחנו יודעים ומבינים, בעוד הדמיון חובק את העולם כולו, וכל מה שיהיה אי פעם לדעת ולהבין". ספרות המדע הבדיוני במיטבה חורגת ממגבלות המציאות המוכרת וחובקת ברמה הרעיונית עולם ומלואו, כשהיא פולשת לפעמים גם לדברים שהם לכאורה "בלתי אפשריים". זה נהדר, במיוחד אם זוכרים את מה שזכה לכינוי "המשפט השני של קלארק": הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר היא להסתכן ולעבור אותם מעט, אל תוך הבלתי אפשרי. הדמיון היצירתי חיוני לשם כך. הוא חיוני באותה מידה בחקר עתידים וחיזוי, תחומים שלפחות חלק מהעוסקים בהם מכירים כיום יותר מאשר בעבר בערך של הנסיון לשאוב השראה מהמדע הבדיוני. עם זאת, צריך להיות מודעים לכך שלאמיתו של דבר אי אפשר "לנבא את העתיד". אפשר, וחשוב מאוד, לדון על האפשריות, ההזדמנויות והסיכונים הטמונים בעתידים הפוטנציאליים, ולהבין את ההשלכות והמשמעויות. עם זאת, אפשר להסתכן ולהמר על כך שהעתיד האמיתי, כשיגיע, יפתיע גם את העתידנים וחוקרי העתידים המצטיינים ביותר, וגם את סופרי המד"ב בעלי הדמיון היצירתי ביותר….

מאמר זה יופיע בגיליון מס' 4 של "נכון", כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות, אשר ייצא לאור באוקטובר 2020.

---

Schwartz, P. & Randall, D. (2007). "Anticipating Strategic Surprises". Chapter in*
Fukuyama (Ed.). Blindside – How to Anticipate Forcing Events and Wild Cards in Global Politics. Washington, D.C.: Brookings Institution Press