שמעון רוזנברג 23.8.2020

גרסתו הראשונה של הסיפור שלפניכם פורסמה בפנטסיה 2000 בגיליון מספר 30 (יולי 1982). הגרסה החדשה אינה שונה משמעותית מהמקור אבל בכל זאת שונה (נדמה לנו שלטובה). לדברי המחבר, השפה והסגנון "הותאמו לרוח הזמן". הגרסה החדשה הופיעה בגיליון 2 (אפר' 2019) של כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות שעורכו, אורציון ברתנא, פרסם אף הוא בזמנו סיפורים בפנטסיה 2000. בחרנו בסיפור זה לשמש כגשר בין פנטסיה 2000 של פעם לבין סיפורי מקור חדשים שיופיעו בחלק "פנטסיה 2100" של האתר.  

שמעון רוזנברג פרסם חמישה סיפורים בפנטסיה 2000, והוא מבקש לציין שכתב העת העניק לו חברים טובים מאז ועד עצם היום הזה. אנחנו מקווים שבעקבות חברות זאת, וכשרונו של שמעון, נזכה ליהנות בעתיד מסיפורים חדשים שלו. 

***

פוסט מורטם באבריסט סיטי

POST MORTEM IN EVEREAST CITY

(אמת ואגדה בדברי ימי עיר הנצח)

הקורא הנבון יטען מיד ובצדק, כי סיפור מעין זה אינו יכול להתרחש, אינו יכול להתרחש, ואף אינו צריך להתרחש. אדם לבדד ישכון בקרב לא בני אחיו…?

ולא בני אחיו, האם לבד יחיו בקרבם הם? לנצח? 

הקורא הנבון הזה יאמר מיד שאין זה מציאותי. אך מהי המציאות, אם לא אוסף מקרי של נתונים ועובדות?

ובכל זאת, סיפור זה שייך למציאות מעין זו: אדם לבדו, חברה לבדה, מקום מבודד. אדם כזה אינו קיים, אלא בדמיונו שלו. מקום כזה אינו קיים. אך מי לא שמע עליו? אך האם מישהו מכם ראה אותו?

* * *

מוסיקה נשבה בשמיים. קול המוסיקה הגובר והולך, מחד, וקצבה המואט, מאידך, כיוונו את החללית לקראת נחיתה על גג העולם. למרות זאת לא חדלתי לקלל. רוקון, הניורובוט, המלווה הקבוע שלי, ששימש נווט, קרא בשמי – אל-יו סמית – בקול נוזף וכיוון את החללית הישר אל לב המוסיקה המתחזקת, בשעה שהתקרבנו אל מרכז הצלב הכפול, בפסגת ההר הגבוה בעולם. ההר היה מואר באור זרקורים נסתרים, והעיר הגדולה, היחידה ששרדה על פני כדור הארץ, נפתחה לקראתנו. טבעות של אורות בהקו, מסמנים את הרחובות האופקיים, הלכו וגדלו לקראתנו. המנועים פלטו אדים וגזים רדיואקטיביים שנמוגו חיש באוויר הדליל מאוד, גבוה מעל העיר. המסע שלי תם. 

ובהתאם ל"אמנת התוחלת" חיי קוצרו במאה שנה. 

קמתי מהמושב, התמתחתי וקיללתי שוב. "עוד כמה מסעות עינויים כאלה ושוב יהיה טעם לקיומי", הרהרתי, אבל הסתרתי את מחשבותי מרוקון, שתיעב את ההרפתקאות האלה. מעלית רחף עלתה לקראתנו מתוך עיר גג-העולם שקופת הכיפה. עברתי אליה מבלי להיחשף לאוויר הפסגה הדליל מדי. ריחפנו מטה לאורך אחת המסילות וצללנו למעמקי העיר.

למחרת הזדרזתי להתייצב בלשכת ההתנדבות. עוד לפני שפתחתי את פי לומר איזה משפט ציני, זיהה המחשב על-פי הבעת פני את בקשתי. ומה כבר יכולתי לבקש? מה כבר אפשר היה לבקש? לצאת כמובן לעוד "מסע עינויים" בחלל. אבל המחשב לא הזדרז להשיב לי. דקות אחדות אך ארוכות כנצח חלפו בטרם ריצד מולי המידע אודותי, כאילו שלא יכולתי לזמר אותו בעל פה:

מאזן חיובי                                                     מאזן שלילי

הגיל: 1313                                                     3 מסעות חלל כושלים שסופם מוות

8 מסעות חלל מוצלחים                                    5 ניסיונות התאבדות אחרים

800 שנים בשירות הציבור                                 1 תקיפה למטרת רצח

יתרת חיים בסיסית:                                        1 עבירת מין חמורה למטרת הפריה

878.44 שנים בלבד                                          יתרת חיים ריאלית: 2013.79!

                   אל-יו סמית – תאריך מומלץ למסע החלל הבא: 6.9.11,086

ובכל זאת הבטתי בתצוגה והנדתי את ראשי באי-אמון מזויף: "רק בעוד 128 שנים! זה מה שאתם, הפקידים הבכירים שם למעלה, ב"וועדת החיים", חושבים לעצמכם? שאני מסוגל להמתין כל כך הרבה זמן? אני חייב לצאת מיד!".

בלי לחשוב פעמיים בעטתי בעמוד שמעליו ריחפו פני המחשב. מיד נוסף חודש ליתרת חיי.

"128 שנות שעמום, מצפות לי עכשיו", אמרתי לעצמי בשקט, "אלוהי הפקידים האדיר. להמשיך להיות טפיל כל כך הרבה זמן, תת-פקיד חסר חשיבות, כלוא בחיי שגרה נטולי משמעות, ללא סיכונים מתוקים, בעיר הסגורה הזו". 

כלאחר יד, מסתיר בקושי רעדת היד, מילאתי טופסי ערעור ובקשה לקצר את שארית חיי. המחשב הקרין את התשובה הבאה:

הערעור יידון בוועדת החיים השביעית. מספרך 2,925    

יצאתי, ראשי היה סחרחר. משמע שארבעים שנות המתנה ציפו לי עד שיתקיים הדיון בענייני. ניסיון חיי הארוך עשה אותי חסר אמון וחשדן. סיכויי לקבל תשובה שלילית היו רבים בהרבה  מאשר מענה חיובי. 

מחוץ ללשכת ההתנדבות השתרעה אבריסט. האופק מחוץ למעטפת השקופה של העיר הואר בקרני שמש פסגות עגומות וקרות. הרחק למטה שוטטו עננים. הרים גבוהים אחרים, נמוכים יותר מהר האברסט, התפרשו עד האופק, מעבר לקצה נופה של עיר הנצח. עבורי הייתה זו עיר אלמוות נוכרייה. 

לילה ירד ואחריו בוקר חדש-ישן עלה. ושוב ירדו הלילות ובאו בקרים. בימים בלטה העיר למרחקים כחרוט ענק. בלילות נגה אורה עצום הממדים, ויחד עם צלילי מנגינתה המונוטוניים כיוונה את תנועת החלליות הנוחתות מבעד לשער כיפתה.

בסופו של דבר גם ארבעים שנה חולפות, אפילו אם הן ארוכות כנצח. לאחר תקופת שכחה ממושכת הונחה יום אחד על שולחני הזמנה להתייצב במשרד הערעורים. דקות ארוכות בהיתי בהזמנה, בטרם הזכיר לי רוקון מה הייתה בקשתי ולמה היא נועדה.

הניורובוט מחק את מעטה היום יום שעל גופי, וטווה סביבי את מדי המשרדיים. אחר כך בחן אותי בעינו הביקורתית, ולאחר שהנהן בשביעות רצון אישר לי לצאת אל המשרד, להתייצב בפני מסך הוועדה ולבקש להקדים את מסעי. 

כעבור כשעה הבהב המסך. "מצטער", צייץ לעברי תת-פקיד אחד, נטול סבר פנים. הוא סקר אותי מעל משקפיו הצרים, המיותרים מלבד תפקידם כסמל סטטוס מסורתי מזה אלפי שנים. הוא ליטף את הדרגה המבהיקה שעל זרועו. "אנו מוצפים כעת בבקשות", הוסיף במהירות, כמו כן אני רואה ששמך מופיע ברשימת העדיפות האחרונה. ניצלת את זכותך שלוש פעמים ב-247 השנים האחרונות. הפקידשתק לרגע שתיקה רבת חשיבות עצמית ואמר: "שאלות?"

כהרגלי, קיטרתי לעצמי בשקט וגררתי את רגלי החוצה. במסדרון עמדו, מבודדים זה מזה,  מאושרים אחדים שיציאתם למסע אושרה. 

בחדר הקבלה קלטתי בזווית עיני את שלט חבוי וצנוע, שהבהב מדי כמה שניות:

"הארכת חיים היא עונש" 

במקום אחר נרשמו מילים כמעט נסתרות, ובכל זאת אי אפשר היה להחמיצן: 

"אלמוות הוא עונש חמור פי שבע".  

יצאתי אל השדרה שבה גלשו מוניות-אוויר בזו אחר זו בתור בלתי נגמר. מעברה השני עמד זקן-צעיר אחד, שאחז בידו בספר העיר הנצחית, המוכר ובעל הסגנון המהוה. הוא מלמל משהו כאילו לעצמו. פגשתי לא אחת טיפוסים דוחים כאלה, פקידים מגויסים בשירות "ועדת החיים". האיש מלמל משהו, כביכול לעצמו: "מסע עינויים, חִי! גם כן פרס, למעי שמבקש לקצר את קיומו הפיסי". הוא קרץ לעברי, ואולי גם למישהו מאחורי, וחזר למלמל, כאילו לעצמו.

ומי לא ידע מה נאמר בספר שאחז האיש שממנו ציטט? 

"לוועדה סמכות להאריך את חיי אזרחיה או לקצר אותם על פי מעשיהם והתנהגותם… רשאי אדם לבקש שינכו מחייו סך 100 שנים בתמורה להסתכנות אישית שמעל ומעבר בעת מילוי משימה, ובתנאי שאינה כרוכה במוות. 

מי שמת יואשם בניסיון התאבדות". 

האיש הניף מולי את הכרך העתיק והמצהיב:

"ניסיון התאבדות מחייב החייאה והארכה של חיי האזרח החופשי".

לא נזקקתי לתזכורת. כמו אזרחים רבים אחרים ידעתי מה זה להיות מכור לסיכונים ולניסיונות התאבדות. צד אחד שווה היה לשניהם – קצת טעם לחיים. אבל מכיוון  שנדחיתי, שוב יוכלו הפקידים אי שם למעלה לגחך בהנאה ולחכך את ידיהם בשמחה לאיד. 

כששבתי הביתה, פתח רוקון בפני את הדלת, מחויך כיודע סוד: "ברוך הבא להשתעמם אתי". 

"לך חפש לך תעסוקה", כך בערך עניתי, לבטח בלשון גסה יותר. מדי יום ניהלנו מריבות קטנוניות, ורתחתי כאשר הניורובוט כהרגלו לא איבד את שלוותו. 

בלילות היה לי רק חלום אחד  – חלום של מוות סופי וגואל. בימים יצאתי לפעמים אל הרחובות, כדי להביט באנשים (וזה היה אסור). אבל הם כמעט שלא הביטו בי. עיניהם היו כבויות, והם לא ראו או לא רצו לראות את מה שהיה בעיני. מה מנע, איפה, את הזדקנותם של צעירים עייפים כמוהו, בעלי מוח עתיק ורב ניסיון. הרי הבטלה היא אם הקמילה, חשבתי, ולכן עדיף המוות עליה. אבל באבריסט סיטי לא הזדקנו האנשים. כמעט. ובעודי מהרהר כך, בפעם האלף, מישהו כנראה הבחין בי בכל זאת. כי יום אחד הניחה יד אלמונית מעטפה על שולחני. אותיות על גב המעטפה ריצדו מול עיני:

רצונך בהרפתקה לא חוקית עם שכר בצידה?

התקשר אלינו –  "המק-צוענים"

לוט במעטפה היה כרטיס ביקור מגנטי. הכנסתי אותו לאלפון האלקטרוני בחדר משרדי הפרטי וביקשתי שיפענח את סמליו. באותיות קטנות היה רשום, בין היתר, כך:

אם רצונך ב"התאבדות"

"רצח"

"שוד"

"גנבה"

"אונס"

אנו לשירותך

נקודת המגע: אזור ב.א. 027

המילים הללו עוררו בי רגשות ישנים, זיכרונות מן העבר הרחוק-רחוק וגם מזה הקרוב. פיתויי ההרפתקאות הבלתי חוקיים לא היו זרים לי, ובדרך כלל נתפסתי ונענשתי. ידעתי שהסיכון היה גדול בהרבה מן הסיכוי. לכן דחפתי את הכרטיס לאיזו מגרה נידחת, דחיתי את הרעיון וניסיתי לשכוח.

עברו שנים, לא ימים. לא חודשים. שנים! בוקר אחד סידרתי את מסמכי ונתקלתי בכרטיס. תאוות ההרפתקאות, ובייחוד תקוות המוות הישנה, חזרה והשתלטה עלי. אמנם עקבות חינוכי מחדש בלמו אותי מלהתנסות בחוויה החזקה מכל, והשנים שחלפו לא העלימו את שטיפת המוח שעברתי לפני 110 שנים, לאחר שניסיתי להתאבד בפעם האחרונה, וכמובן שנכשלתי. לכן ניסיתי כעת להילחם, ככפוי שד, ברצון העז לנתק את מעגל החיים הממושך, חסר הטעם. 

אבל ככל שחשבתי יותר על העניין, חשתי כיצד משתלטת עלי מחדש התאווה למוות, גם אם יהיה זה מוות לא בטוח וזמני. הייתי אסור בידי החיים ושבוי בידי תקווה למות, וכל היתר היה בעיני משני וחסר חשיבות. ומלבד זאת, ידעתי, שאף איש לפני לא הצליח למות מוות מושלם, מרצונו החופשי, ומוות כזה אינו יכול להפחיד באמת.

וכשיצאתי לרחובות ראיתי את האחרים, אנשים חיים-מתים, שתאוות המוות השתלטה עליהם, ולמרות רצונם למות הם הוחזרו לחיים פעמים רבות, וכעונש חייהם הוארכו שוב ושוב.  הם סבבו ברחובות באפס מעשה, כלואים בידי שעמום וחיים חסרי ערך. רק תקווה אחת עוד קיננה בלבם האטום והעניקה טעם לחייהם: למות מוות אמיתי, מוות סופני. 

אבל "ועדת החיים" מצאה תמיד דרך להאריך את חייהם. ולא הבנתי מדוע. ומאחר שידעתי כי מעולם לא הצליח מישהו להתאבד התאבדות מושלמת, ותמיד שוחזרו המתאבדים מתוך שרידי גופותיהם, החלטתי להסתפק בהרפתקה קלה יותר, כזו שתגוון את שממון חיי. אלך אל ה"מק-צוענים" ואבקש שישתפו אותי בשוד. העונש על כך לא יהיה כבד ואם אתפס יתווספו לי רק כמה שנות חיים.

אז נסעתי לאזור ב.א. 027 הידוע לשמצה. מונית אוויר הורידה אותי בכניסה לרובע,  שנותר כשריד וכזיכרון מעורפל מימים אחרים וקשים של ייסוד העיר. הרחובות היו צרים, כמעט סמטאות, בתים גבוהים התקמרו זה מול זה בקשתות לא שלמות, ורק בני אדם בודדים העזו להסתובב ביניהם. 

עוד אני צועד, וברנש רזה ונמוך צץ לפני בפינת רחוב והציג את עצמו בחטף, "Super-death, מק-צוען בהא הידיעה", אמר ומיד חלף על פני ונעלם מעבר לפינה. פניתי לאחור והוספתי ללכת מעט. יד נעלמה יצאה מפתח צר: "כרטיסך, בבקשה". 

כעבור רבע שעה, במקום אחר, הופיע האיש בשנית. קד קידה נלעגת" "סופר-דת', מהמק-צוענים. במה אדוני מעוניין". את ה"אדוני" השמיע בקול צורם באופן מיוחד. לא הספקתי להשיב, וכבר משכו אותי בזרועי לתוך בניין זכוכית סגולה, כהה, שקרני השמש בקושי חדרו דרכה. "שב כאן", האיש הצביע על כורסא ענקית שריחפה לעברי בחללו של אולם שחור, מואר בכתמי אורות שהבליחו משום מקום.

"אני מציע לך מוות מושלם, אלא אם אתה שייך לפחדנים? הוא ליהג ללא הרף, "לפחדנים יש לנו תכניות ושירותים מיוחדים ולא מזיקים…אתה פחדן?"

"כן, דווקא בגלל זה אני פה".

סופר-דת' מצמץ בעיניו. "אם כך מוות הוא בשבילך פתרון לא רע. המת אינו יודע פחד… אתה מעוניין בהתאבדות מבוימת שתיראה כמו רצח? זה דבר מושלם. אי אפשר להעניש את הנרצח, אתה יודע. וגם אם יעלה בידה של הוועדה (ויעלה בלי שום ספק, חחח) להחזירך לחיים, לא יוסיפו לך שנות חיים. כמה נשאר לך לחיות?"

סיפרתי לו. "סופר דת'"  שרק שריקה מלאת התפעלות. "ובכן, מסכים?" – כמובן שהסכמתי.

"חתום כאן וכאן", הוא עלעל במה שנראו כטופסי חוזה רשמיים, משפטיים, "גם כאן וכאן"  – חתמתי שוב ושוב.

"אנחנו נתקשר אליך, להתראות"

אני זוכר איך פי המופתע נשאר פעור, "רק רגע", אבל סופר-דֶת' התיישב על כורסא שהגיחה מאי שם והמריא עמה לתוך חשיכה.

מצאתי את עצמי נדחף אל מחוץ לכורסא, נפלטתי אל מחוץ לבניין, כמו הקיאו אותי  מחמת מיאוס. נדמה היה לי אפילו ששמעתי צחקוק רע מאחורי.

כששבתי הביתה מצאתי שבכניסה המתינו לי רוקון ושוטר גוץ ומכוער, נציג ועדת החיים. "אתה מוזמן לחקירה, כן?", אמר השוטר.

"מה עשיתי"?

"טרם עשית , אבל תעשה. ניסיון התאבדות. כן?"

"אני"? ניסיתי להיתמם. "מתי?"

"עכשיו, אחר כך. מה זה משנה? הנה העתק החוזה שחתמת עליו. זו חתימת ידך, כן?" ולמחרת כבר נוספו לי 30 שנות חיים בגין "כוונת התאבדות בזדון".

***

העיר אבריסט לא הייתה חתומה בפני המבקש לצאת ולעזוב. אבל מי מבין 7 מיליון תושביה ירצה לעזוב? חיינו החומריים והפיסיים נוחים וקלים. ואין לאן ללכת. למעשה אפילו המחשבה על יציאה אל מחוץ לקליפה השקופה מפחידה אותנו. הדרך מן ההר מפרכת, כמעט בלתי אפשרית בלי סיוע, ואין מי שיסייע. כלי תחבורה ולבוש מגן מתאים? את אלה וועדת החיים לא מתכוונת לנפק לנוטשים. גוף האנשים מותאם לאוויר הדליל יחסית אך עשיר באוזון. ולחיות כל חייהם בחליפת לחץ נמוך באזור פראי או שומם? וממה נחיה? מציד או מליקוט? 

אבל גם החיים בעיר אינם פשוטים. ההתכנסות נאסרה. החיים החברתיים מוגבלים מאוד, ואין אפשרויות בילוי סתמיות. כלל ראשון במעלה – חיי בדידות. מגע עם אנשים אחרים לא נאסר לחלוטין, אך מגע חברתי מתמשך נחשב לעבירה, שכן "המגע מפר את האיזון העדין של החברה, של כל פרט בה, ופוגם ביכולתה לתפקד". התקשורת העסקית מלווה במגע אישי ראשוני קצר וקר, שלאחריו מתקיימים מרבית המגעים באמצעים הטכנולוגיים המקובלים. הילדים המעטים נולדים בהפריה חוץ גופנית, גדלים בבדידות מגיל צעיר, מלווים במטפל ניורובוט ביתי, לומדים ורוכשים ידע במהירות, באמצעות כיפות שינה. 

רוקון היה המלווה שלי. הוא היה ניורובוט אנושי חביב ובעל חוש הומור. נפגשנו לפני מאתיים וחמישים שנה בכנס עסקי, שכונה משום מה בשם נשף. כשהניורובוט הציג עצמו בפני, אמרתי לו שיש לשם שלו צליל מוזר. 

"אני המצאתי את שמי", כך ענה רוקון. "קראתי לעצמי בשם זה מתוך חיבה לעצמי. שמי היה מקובל בארצות לטין, לפני שנטשו את.. אה, כוכב הלכת הזה. אה, התאהבתי פעם בג'יגולו בשם זה". 

"ג'יגולו"? 

הניורובוט הסביר לי בפרוטרוט את המושג, וסיפר שבתפקידו הקודם הוא שימש יועץ טכני לאשה אחת. " יחסי אתה היו, אהה.. יחסי עבודה רגילים, אבל הקשר עמה הזכיר לו את דגם הטיפוס. אסוציאציה פשוטה". כך אמר, והוסיף שהיא אהבה לעבוד בעירום. "נהגתי למזוג לה משקה בזמן ש… אתה מבין?"

"אסוציאציה?"

"אה, קרא לזה איך שתרצה. …תהליך לוגי שבו מתקשרות במוחי הניורו-אלקטרוני שתי עובדות שונות ולא קשורות ישירות זו לזו. אההמ… אתה מבין, כמו שגבר צעיר משרת אישה מבוגרת ממנו, כך אני שירתי אשה, גם אם טיב השירות היה, אה… די שונה".

הניורובוט הזה מצא חן בעיני. בקשתי להעבירו לשירותי ונעניתי בחיוב. חיינו ביחד שנים רבות. רוקון הרשה לעצמו לכנות אותי בתואר "יצור ביולוגי נחות". לא נשארתי חייב וקראתי לו "מוצר פחזול"

ורוקון מוצר פחזול סייע לי כמיטב יכולתו לחלוף על פני השנים הרבות, עד אשר נקראתי סוף סוף למסע חלל נוסף. 

התאמנו ביחד לקראת השליחות. הניורובוט לא נזקק למעשה לשום אימון והיה יותר בבחינת חונך. גופי ומוחי היו בני אלפי שנים, אך השתמרו כבני 26. האימונים הפיסיים היו מוכרים לי, ולא היו קשים במיוחד. אמנם אימוני ההסתגלות של גופי לאלפי צורות חיים זרות אפשריות היו מפרכים יותר, אבל נהנתי מהם הנאה מרובה. 

לבסוף יצאנו לדרכנו. לאן? הניורובוט ידע זאת טוב ממני. הטיסה היתה יכולה להיות משעממת, אלמלא הייתה קצרה. מטרתנו הייתה מערכת שמש אדומה סיגמה שמעבר למזל סרטן. בייחוד עמדנו להתעכב בכוכב לכת גדול, דליל ופחוס מאוד בשל סיבוביו המהירים סביב צירו. הכוכב הקיף את השמש שלו במרחק 500 מיליון ק"מ ממנה. בתוצאות מסע זה היתה תלויה החלטה – כך נאמר לנו – האם לנצל ניצול מסחרי תרכובות נדירות של גזים שעל קיומן שם נודע רק לאחרונה. כתמיד נדרשנו גם לבדוק אם קיימים במערכת שמש זו חיים, בייחוד אינטליגנטיים. 

כוכב הלכת התגלה כבעל מזג אוויר סוער במיוחד. מערבולות מהירות של גז הסתחררו על פניו, שיעור גודלן היה עצום, הן בלטו כפטריות מפני הכוכב ושאבו בכוח עצום את כל הנקרה על דרכן. 

"נראה לי שהדרך הטובה ביותר לנחות על פני כוכב הלכת היא לתת לעצמנו להיטרף בידי אחת הפטריות הללו. הזרועות המתערבלות שקטות במרכזן", הצעתי. רוקון, שלא היה משוכנע בכך, חיפש מערבולות שקטות יחסית. "מצד שני", הסכים, "יהיה זה טירוף לנסות לחדור בין המערבולות. אנחנו נקלע להתנגשות בין שתי סערות ונקרע לפירורים". 

"אם כך, ננסה לחדור לחלק השקט ביותר של הסערה השקטה ביותר".

טסנו מעל פני הכוכב עד שמצאנו מערבולת נוחה. עברנו אל אחת הנחתות שעל סיפון החללית. גלשנו לאיטנו לעבר כוכב הלכת הצבעוני והתקרבנו אל מערבולת עצומה שפערה לקראתנו לוע בקוטר של עשרות קילומטרים. ככל שקרבנו גבר הפחד וחדר לכל רקמה בגופי. עיני ופיו נפערו, זיעה קלחה בשפע מגופי אבל הפחד לא שיתק אותי, אלא עשה אותי מהיר, עצבני ויעיל. 

"איך אתה מרגיש?" רוקון כיוון את הנחתת ונתן בי מבטים קצרים, חקרניים. 

"פוחד, כמובן, מה חשבת? (ובלבי הרהרתי כמה שאני אוהב את הפחד הזה, שאני חי בשביל להרגיש אותו, ואולי גם אמות בזכותו). זרם אוויר קריר ויבש הוזרם אל פני וייבש את זיעתי. שקענו לתוך מערבות הגז שהתרוממה לגובה עצום. הנחתת הטלטלה בפראות, לוחמת לשווא בכוח המשיכה המתגבר, בתנועה הסיבובית שאיימה להשליך אותה קרוב יותר לשולי הסופה הפראיים, ומשם החוצה אל אזורים שלוחי רסן בין המערבולות. מרגע לרגע הפך המאבק נואש יותר ויותר, עד שהנחתת נכנעה, הדמימה את מנועיה והניחה לעצמה להסחף ולהיטלטל, אבל גם שקעה מטה מטה אל פני הכוכב. תנועתה, שהייתה מהירה וקופצנית בתחילה הלכה ונרגעה. יכולנו לחוש זאת – אני בבשרי ובעצמותי, רוקון – בחושיו הניורו-אלקטרוניים. לבסוף הרגשנו שאנו נוגעים קלות וברכות במשהו מוצק. הנחתת עמדה על מישור בעל שיפוע קטן מאוד.

הנחנו למצלמות האוטומטיות לסקור ולסרוק את פני השטח. פני הכוכב רוממו את רוחי. רוח קלה נשבה בחוץ. תנועתה סיבובית. לאטמוספרה היה גוון ארגמני, משולב בעננים סגולים. השמש זהרה בזנית, גדולה בהרבה מהשמש שמעל כדור הארץ. צבעה היה ארגמן כהה, נוטה מעט לסגול. 

"אפשר להשתזף כאן יופי" רוקון גיחך. חבל שעורי פלסטי. "הייתי יכול להראות נהדר". יצאנו ברחפת קטנה לסיבוב ראשוני על פני הכוכב. לבשתי חליפת לחץ קלה, מצוידת במנגנון אנטי-כבידה ובקסדת חמצן. רוקון לא נזקק כמובן לדברים אלה. בשעה ששבנו מהסיור, עמוסי דגימות קרקע ואי אילו צמחים חומים, זרים למראה, צץ ועלה רעיון במוחי. בתחילה ניסיתי לנער ממני את המחשבה שדבקה בי, אבל ללא הצלחה. "אבצע קודם את משימותי, אני זקוק לתעודת ביטוח כלשהי", חשבתי בטמטום. פחד קל כיווץ את גרוני.

קפצתי מהנחתת, בסיוע מנגנון האנטי-כבידה, טיפסתי בחזרה על הרחפת והנעתי אותה. רוקון, אולי תפס ב"חושיו" את כוונתי, רץ בעקבותי, צעק "המתן לי", הניורובוט הזריז כמעט הספיק להגיע אלי, אבל הרחפת זינקה במהירות, בצעתי בה תפנית גדולת היקף והתחלתי לשוב לכיוון הנחתת. רוקון, שכבר החליט להמריא בלעדי, חזר ויצא. כנראה שנרגע. 

גיחכתי בבוז. הייתי חייב להפטר ממנו, כדי שלא ימצאו אותי. תחילה התקדמתי באיטיות, ואז, במרחק לא רב מהנחתת ומרוקון שעמד כשפניו עוטות פליאה, האצתי את מהירותי לעברו. "עצור, משוגע", צעק לי הניורובוט, אך אני צחקתי לקראתו בפה מלא, והמשכתי להתקרב. הניורובוט רץ לעבר פתח הנחתת, אבל הרכב פגע בו בעוצמה רבה. גופו הוטח הלאה משם. מקרטע ופצוע ניסה להמלט לתוך הנחתת, אבל אני חזרתי ופגעתי בו, עד שהתפרק. ראשו היפה התגלגל הרחק מגופו, בעוד פיו הפעור עוד צועק "הם ישיגו אותך", הם ישיגו אותך". קולו הלך ודעך.  

כשסיימתי את מלאכתי הבוגדנית התרחקתי משם. במרחק כ1000 מטר עצרתי מול ערוץ קטן ועמוק. לפני שירדתי הוריתי למחשב הרחפת להאיץ את מהירותה למקסימום ולהתנגש בנחתת ובעודה מתחילה לנוע ולצבור תנופה, זינקתי לתוך הערוץ. הרחפת התנגשה במהירות רבה בנחתת, שהתמוטטה הצידה ברעש גדול. כעבור רגע סנוור ברק את השמיים ורעם אדיר זעזע את האדמה. קמתי על רגלי, התנדנדתי לרגע, מסוחרר, ואחר כך נפניתי והלכתי משם. הקרינה הרדיואקטיבית השיגה אותי והרעילה את כל תאי גופי. 

המשכתי ללכת כל אותו יום, חומי עלה. גופי כאב. אבל הוספתי לצעוד, עד שאפסו כוחותי. נחתי מעט, בדקתי את כמות החמצן שנותרה במכלי. הפעלתי מחפר קטן שנשאתי על גבי והתחלתי לחפור לעצמי קבר עמוק בתוך קבוצת שיחים. כשסיימתי ירדתי אל הבור וגרפתי לתוכו בחזרה את האדמה. הפעלתי שוב את מנוע המחפר, חפרתי בשולי הבור עד שיצרתי מפולת שכסתה אותי לגמרי. ואז המתנתי עד שיסתיים החמצן במכלי ואחנק. "עד שיגלו אותי, אם יגלו, כל גופי יהיה נגוע ורקוב". ככה חשבתי. בשעות הבאות המשיכה הרוח לנשוב, ומן הסתם העלימה את סימני החפירה. 

***

…התעוררתי שקוע בתוך נוזל סמיך. התודעה חזרה אלי בהדרגה והתחלתי להיזכר. כשפקחתי את עיני חשתי בהן את מגעו של הנוזל. לרגע חשבתי שאני נמצא עדיין על פני כוכב הלכת ההוא, אך עד מהרה הבנתי היכן אני. הם מצאו אותי ככלות הכל. 

הרגשתי שאני יכול לסובב את ראשי בחופשיות בתוך הנוזל. פי היה אטום. גרוני היה פקוק כדי למנוע את חדירת הנוזל לתוך מערכת העיכול. נשמתי את הנוזל דרך נחירי וחשבתי שכנראה החליפו את ראותי בזימים. עלה בידי להביט סביבי ובגופי, וככל שניתן היה לראות גופי עדיין לא היה שלם. רקמות רבות עוד חסרו לי, אך הן צמחו במהירות ועד מהרה החל עור לכסות את בשרי. אחר כך הצלחתי להזיז, בקושי, את ידי ורגלי.  

שני ניורובוטים התקרבו אלי, שלפו אותי מתוך הנוזל והניחו אותי על שולחן ניתוחים כדי להעניק לי זוג ריאות חדש. 

אחר כך הובאתי לחדר אחר בבניין אחר. שם קידם אותי שופט חמור סבר, שהביט בי מתחת לגבותיו העבותות ואמר בקול קשה: "נסיון התאבדות בעת מילוי שליחות ארצית ובמסע בחלל הוא מן החמור שבחטאים, אם לא החמור שבהם. איני מבין, מדוע עשית זאת דווקא כשניתנה לך הזדמנות קצר את חייך"?

"לא יכולתי לעמוד בפיתוי, ככה עניתי, מדוכדך. "קיוויתי שבחלל הרחוק לא תמצאו את גופי. זה היה מעשה טיפשי, כושל, ובעיקר נואש. היית פעם מיואש?"

השופט התעלם מהערתי החצופה והכתיב את פסק דינו, חתם בכתב ידו בחיפזון מה  ואחר כך הכריז על פסק הדין:

"הכפלת משך חיי הנאשם וריתוק לכדור הארץ ל-300 שנים…". ובעודו יוצא מהאולם  צעקותי רדפו אחריו: "אינכם יכולים לעשות לי את זה". אפילו היכיתי באגרופי בקיר האלקטרומגנטי שחצץ ביני לבין השופט וחזרתי וצרחתי, עד שלפתע השתנק קולי על ידי משהו. מיתרי הקול נחסמו. ניורובוט שוטר אחז בזרועי והוליך אותי בעדינות אך בתקיפות החוצה. הבטתי לאחור בטמטום ולחשתי "אני רוצה למות. אני מוכרח למות. הניחו לי למות".

כעת המתינו לי שנות חיים ארוכות ומשעממות, וידעתי שאאלץ לעשותן בדירתי הנוחה לבדי. לא קבלתי ניורובוט חודש 

ללא רוקון השרתה עלי הדירה תחושת שממון ומחנק. השקעתי את מרבית זמני  במחשבות  סרק, כיצד להחלץ ממצבי, ולו לזמן קצר. ולבסוף הרהרתי, שמגיעה לי איזו הרפתקה מינית. 

"מין הוא פשע. חוק יסוד מס' 7". אם כך, זה הזמן לעבור על החוק, ידעתי שהעונש על מין לצורך התרבות הוא 50 שנות חיים, אבל העונש על מין ללא התרבות הוא רק 20 שנים. והעונש על פעילות מינית ללא שותפים, באמצעות מכשירים, הוא אפילו נסבל. רק 10 שנות חיים נוספות. 

שוב יצאתי אל הרחובות, התחמקתי מן המשמרות ופניתי לרובעים שאדם המכבד את עצמו לא הרשה לעצמו לבוא אליהם. נעמדתי באחד הרחובות החשוכים והמתנתי שישגיח בי סרסור מין. גבר צעיר נחפז לחצות את הרחוב. עירום כמעט לגמרי, על שפתיו היה מרוח צבע סגול. "מחפש מישהו?" שאל בקול מתחנחן. "לא אותך", עניתי. הגבר סקר אותי במבט מתריס, עיכז מעט ונעלם בתוך דלת נסתרת בקרבת מקום. 

האמת היא שבמקומות כאלה צריך להזהר מהסוכנים של ועדת החיים. לעתים קרובות אפשר למצוא אותם מחופשים להומוסקסואלים, או שמא הסוכנים היו באמת…?

ואז הופיעה אשה נאה, שחורת עור ולבנת שיער, שנראתה בשנות העשרים המאוחרות של חייה, ואף על פי כן היא הצטיינה בשרירים שלא היו מביישים אף גבר. היא נגשה אלי ודחפה לידי, כמו במקרה, כרטיס מגנטי ותכף נעלמה. 

ניגשתי למסוף ב"תחנת מסופים לציבור" הקרובה, העברתי מעליו את הכרטיס, ועל המסך הופיעו כתובת, שם ורשימת כישורים ארוכה:

רנטה שומן

יועצת תעסוקה. מומחית לתחביבים. פרופסור לפיזיולוגיה…

רחוב 22/ב010001

ייעוץ ניתן בשנים:

18014 2 בחודש 10

18016 17 בחודש

18018 8 בחודש 6

המַחְשֵׁבְעוֹן גילה לי שעלי להמתין 5 חודשים. כנראה שתור ארוך המתין להזדמנות שלו אם רק במועדים אלה יכולתי ליהנות מהתענוג המפוקפק. וחמשת החודשים זחלו כל כך לאט. 

שמועות חתרניות ועקשניות הופצו פעם בעיר, שעבירות המין האסורות טופחו על ידי הוועדה ובוצעו בידי סוכניה, וכמוהם היו גם מקצועני ההתאבדות, שמטרתם הייתה להפליל את האזרחים כדי להאריך את חייהם. אבל החלטתי להתעלם מן השמועות, ובמקביל המשכתי לפקוד את משרדי החלל, רק כדי לשוב ולקבל תשובות שליליות בנוגע ליציאה למשימה. 

לבסוף הגיע השני לחודש העשירי של שנת 18014. נטלתי את הכרטיס, הזמנתי רחפנית מהירה, שנשאה אותי לרחוב 22/ב/010001 . האישה השחורה, לבנת השיער, כבר המתינה לי שם, חייכה, אחזה בידי והובילה אותי לנבכי סמטה אחת. "אתה שב מן החלל? " שאלה-קבעה, "אתה מחפש עניין בחיים אחרי שהתאבדת שם?". היא צחקה לנוכח הבעת הפליאה על פני, "הו, אינך חושב שאתה יחיד ומיוחד? אני פוגשת כמוך מאות?"

"הו, ואיך איתרו אותי לדעתך", שאלתי, "אולי תסבירי לי איך מצאו את גופתי לאחר שהשתדלתי כל כך להסתירה?"

"אין קל מזה. הם שותלים משדר בתוך ראשיכם". התקשיתי להאמין בכך באותה עת, שכן לא חשתי בשום איבר זר בגופי. מצד שני די היה בכך שישתלו מכשיר עיקוב בחללית או ברוקון. 

האישה נעשתה קצרת רוח, "אתה מעוניין בגבר או באישה?" שאלה. 

"מעוניין, בוודאי, באישה, אני חושב". 

"אני יכולה לספק גם חללית פרטית עם אביזרי מין, אם זה מה שאתה מעדיף".

"לא, תודה, בינתיים עוד לא". חללית הייתה מצרך זול מאוד עבור הממשל, אך יקר מאוד לאדם פרטי, כי החזקתה הייתה לא חוקית וחייבה אמצעי הסתרה יקרים. 

נכנסנו למסדרון ארוך ומרובה בדלתות. היא הצביעה על אחת הדלתות, "הכנס לכאן ובשום אופן אל תעז לחשוף את פניה של בת זוגך למגע. זכור, היא מקבלת שירות בדיוק כמוך". כשהתרחקה הפטירה מאחורי כתפה שוב את דבריה, "זכור בבקשה, היא כמוך" 

נכנסתי לחדר שהיה חצוי לשניים באמצעות יריעת נילון דקיקה ושקופה. על שרפרף קטן נחה מסכה כחולה, מצוידת במיכל חמצן זעיר, לבשתי אותה על פני, התפשטתי ונצמדתי למחיצה. 

אשה עוטה מסכה דומה, אך אדומה, נכנסה מדלת שבעבר השני. דמותה הייתה מעורפלת במקצת. היא התפשטה במהירות ונצמדה בשקט ליריעה. היא נצמדה אלי. נצמדנו זה לזו כמיטב יכולתנו, הניילון הדקיק והגמיש נמתח על גופנו. דחפתי את ידי לתוך היריעה והקפתי בזרועותיו את מתני האישה. התגלגלנו על רצפה רכה. ראשינו נרתעו מלגעת זה בזה. השתדלנו לא להביט זה בעיני זו. הניילון נכרך סביבנו, עוטף אותנו עוד ועוד ככל שהמשכנו להתגלגל ולהיאחז זה בזו. אלמלא המסכות לבטח היינו נחנקים. 

ואז חדרתי אליה בתנופה. כמעט קיוויתי שהניילון יקרע. נאבקנו להיצמד יותר ויותר, נלחמנו בניילון וזה בזו, התנשפנו והתנשמנו, היכינו זה בזה, עד שגמרנו. אחרי זה היא הביטה בי בשנאה כבושה ואני החזרתי לה מבט עוין. "אני זונה" ככה חשבתי, "היא בזה לי". מן הסתם מחשבות דומות עברו גם במוחה. כשהתחלנו להשתחרר מאחיזת הניילון נשמעו צפצופי אזהרה בתוך המסכות, סימן שהחמצן עמד להסתיים. באותו רגע נכנסה האישה השחורה לחדר בריצה, "הזדרזו", צרחה, "המשטרה איתרה את הבית". 

שוב נלחמנו זה בזו, כדי להרחיק מעלינו את הניילון ולהימלט. אולם שני שוטרים פרצו לחדר. הספקתי לראות את האישה חומקת החוצה מבעד לדלת שממנה נכנסה, אבל אני לא הספקתי לברוח. 

אחד השוטרים ציווה עלי לאסוף את חפצי. השוטר השני היה ניורובוט, שרשם את פרטי ושלח אותי לביתי. למחרת צצה הודעה על שולחני.

הנדון: עבירת מין מס' 12

תוצאה: אין הפריה

חומרת העבירה: בינונית

פסק דין: 20 שנות חיים

מעברה השני של ההודעה היו רשומים כמה מחוקי היסוד המוכרים של אבריסט סיטי: 

"ההתאבדות אסורה באיסור חמור"

"אסורים יחסי מין"

"אסורה טיסת חלל פרטית"

"אסור בהחלט לגרום נזק למשימת חלל"

"זכור, אתה רכוש חופשי של אבריסט סיטי"

בזמן נטול בהשפעה על גופי, שהמשיך לחלוף בעצלתיים, המלווה היחידי שלי היה הייאוש. גם היאוש התמידי הפך להרגל, אך לא הרפה את ידי. מכיוון שלא יכולתי לסמוך על איש, החלטתי להכין את התאבדותי במו ידי. למעשה לא נזקקתי לטיסת חלל כדי לחסל את עצמי לגמרי. בסך הכל הייתי זקוק לתכנית התאבדות מושלמת. ובכל זאת דחיתי אותה שוב ושוב. עד שיום אחד, כשישבתי בכורסת ההרהורים שבחדר עבודתי חשבתי לעצמי ככה: 

"מי שחי אלף שנים ולא הגשים דבר משאיפותיו ותקוותיו (וכמעט כבר שכח מה הן היו), שוב לא צריך לחיות. 

ומי שחי אלף וחמש מאות שנים ללא נפש אוהבת, בלי אישה וצאצאים, אלף וחמש מאות שנות שעמום, מדוע שירצה לחיות עוד? 

"ואני, איזה ערך יש לחיי אחרי שחייתי אלפיים שנים, וכבר ניסיתי את כל דרכי המוות, ובכל זאת החזירו אותי לחיים? 

מכאן שעלי לחיות את הרגע, לחתור לתענוגות כאן ועכשיו. לא לחשוב על המחר. לא לחשוב על אלף שנות חיים נוספות, שכן הכל יכול לקרות בהן, גם המוות המיוחל יכול להגיע, ואפילו אבריסט יכולה להיחרב. עלי לחדול לדאוג אם יאריכו את עתידי או לא בשל מעשי בהווה. אעשה מה שאחפוץ. אתעלם מ'הם'".

אך כעבור רגע, שמעתי קול אחר במוחי, כמו התפצלה בתוכי אישיות שניה שאמרה לי בקול רם, שבגלל תפיסת עולם כזו יצפו לי עוד אלפיים שנים לפחות, שרובן שעמום,  טביעה בתוך נוחות מטומטמת, שאני עתיד לצלול לתוך חיפוש נואש אחרי עניין, לתוך ניסיונות התאבדות נואשים יותר ויותר, שאני משלה את עצמי שאגיע לשלמות שממנה אין חזרה ושחזור. 

ואולי האשליה הזו היא שם המשחק? מדוע שלא אפתח מעכשיו במשחק מלחמה ביני לבינם, אהמר על חיי וגם על מותי, ואפילו זה הימור בעל סיכוי קלוש שלא יצליחו להחזיר אותי לחיים. ואם יחזירו אותי לחיים, עדיין זה יהיה יותר מוצלח ויותר מרתק מ"מסעות עינויים" בחלל. 

וכך התחלתי לתכנן שוב את מותי המושלם. תכננתי לאט, צעד אחר צעד. הבנתי שכדי שהפשע יהיה מושלם עליו להיות גם פשוט מכל, ושיש לבצעו בכלים הכי פשוטים, נטולי טכנולוגיות-על. והנה, כל הכלים לביצועו מצויים בביתי, ולא בחלל. התענגתי על כך שכל תוכניותיי הקודמות נראו לי בזמנן כמושלמות ושלמעשה רק הפעם הזו באמת הייתה לי תכנית משולמת, שמימושה לא יותיר ממני שריד. אף לא רקמה חיה שניתן לשחזר ממנה את גופי.  הד.נ.א. של כל תאי ייהרס הפעם ללא תקנה. כמה נפלא! 

אספתי מדי יום בסתר את פרטי הציוד הדרושים לי. כל פריט כשלעצמו היה נראה תמים. את מה שהיה חסר לי פירקתי מהציוד התקני שבביתי. ואחרי שסיימתי פרשתי לפני חוברות אחדות, על פיהן הרכבתי מערכת פשוטה, כמעט פרימיטיבית של ממירי כוח, מחוללי מתח גבוה. חיברתי אותם למערכת החשמל של ביתי, הכנתי את תא המוות, ובו מתג לסגירת מעגל חשמלי, באמצעותו עמדתי לאפות את גופי במכת חשמל אדירה, כל כך עזה היא תהיה, עד שתחדור לכל תא ותא בגופי, תמחה את מוחי ואת חלקיקי התורשה שבהם טבוע זכרוני.     

לפנות ערב, קר כקרח שעל ההרים החובקים את אבריסט, רגוע ושליו, אפילו מאושר, נכנסתי לתא, סגרתי את הדלת והורדתי בקלילות את המתג. 

***

במרכז הבקרה העירוני של אבריסט סיטי הורו המחוונים על נפילת מתח פתאומית, ורגעית, שלא הותירה רושם של ממש על חיי העיר. כעבור כמה דקות הגיעו השוטרים אל הבית. הם סקרו דומם את גוש הפחם שהיה פעם אל-יו סמית.

***

אני שוחה. אולי רק צף, בזרם נוזל סמיך, בחושך מוחלט. ראשי כנגד הזרם החולף סביבי בתנועה מהירה ומלטפת את גופי הרפה. חושי קהים, איני ידע היכן אני נמצא. האם זהו המוות? 

אט אט מתחילות תחושות שונות לשוב אלי. אני מתמצא בסביבתי המידית, אני חש עירום וקרח בכל גופי, חסרות לי רקמות רבות, נטול עור, שרירים רבים עדיין נמצאים בתהליך בנייה, עצבי חישה הולכים ונשלמים לאיטם, וככל שהם נשלמים, כך אני רוכש עוד ועוד תחושות ושליטה בקיומו הפיסי…

"אבל מה מוזר, מה אני עושה כאן, איני מבין, איני זוכר שהתאבדתי לאחרונה, האם בצעו בי מחיקת זכרון?"       

כשאני מנסה להזכר מהו הפרט או האירוע האחרון שעברתי, נשמע בתוכי קול עונה לי. הקול נשמע בלי ספק כקולי, אך הדברים נאמרים כמו מפי מישהו אחר. 

"תיזכר", אומר לי הקול. פשוט הלכת לישון. בשנת 161  למסע החלל האחרון שלך. היה זה סתם יום רגיל, לא ניסית להתאבד. עבדת כהרגלך, אחר כך שיחקת שח-חי, שמעת את "מוסיקת הגלקסיות השחורות" מאת רבינהטה המלחין האהוב עליך, והלכת לישון". 

"כן. כמובן. אני נזכר, זה היה אתמול". 

"לא. לא אתמול", נשמע שוב הקול, מפעפע מתוך נוזל ומתמזג לתוך גופי, "זה היה לפני יותר משנה. אבל לא ישנת שנה. תיזכר, תיזכר, תיזכר", כך נשמעת מצוות הקול, חוזרת ונשנית.   

"איני זוכר. מה עלי לזכור? איני מבין מה עלי לזכור" 

טפטופו של הקול נדם, אני שוכב בנוזל הזורם סביבי, מרגיש כיצד הוא בונה שלב אחר שלב, שכבה על גבי שכבה, את גופי. את גופי ההרוס?!

"אם כך כנראה שכן התאבדתי, מדוע אתה מכחיש את זה? אם הוחזרתי לחיים סימן שהתאבדתי וכעת גופי משתקם. האם איבדתי את זכרוני בעת שהתאבדתי?"

רקמות גופי הולכות ונשלמות בתוך הרחם הנוזלי. 

שוב נשמע קול. קול אחר, מוכר, מפעפע מתוך הנוזל, בא עם הזרם וחולף עמו, כמו הנוזל החודר לתוך גופי. "תיזכר", אומר הקול, "תיזכר בשנה האחרונה האבודה" 

זהו שקר, מחשבתי כמעט צורחת, נזעמת, "זהו שקר, לא היתה שנה כזו. אני צעיר בשנה ממה שאתה טוען, לא ייתכן שאיבדתי שנה".

ובעצם, מה אכפת לי אם איבדתי שנה, מה זה משנה אם חייתי שנה יותר או פחות? ממילא אני רוצה למות, אבל הקול משקר לי, ואת השקר איני יכול לשאת. 

והקול המפעפע נשמע שוב: "האם חשבתי דייך? האם ניסית להיזכר מה עשית במשך שנה?  אנחנו נעזור לך להיזכר"

כעת אני מרגיש שגופי כמעט הושלם. זרועות מכניות נצמדות לגפי ולראשי, ומתחילות להניעם קלות קדימה ואחורה, מעלה ומטה. הזרם מתחזק, מעסה את שרירי ואת עורי החלק. הנוזלים מתנקזים בהדרגה מתוך גופי, במקומם מוזרם אוויר לריאותיי. 

שני קולות מסביבי מדברים עכשיו. לפעמים הם נשמעו מרוחקים, מתייעצים ביניהם, ואפילו נדמה לי שיש הדי ויכוח ביניהם. ואז פונה אלי אחד הקולות, זהו קולי שלי. אולי רק חיקוי של קולי, ושמא הקלטה של קולי. וכך אומר לי הקול:

"כעת הינך בסך הכל עובר מגודל. עוד מעט תיוולד מחדש לתוך חיים שעזבת אתמול. זה עתה שוקמת מניסיון התאבדות מוצלח ממש. הפעם ממש התעלית על עצמך. התחשמלת והתפחמת לגמרי, עד שלא נותר ממך זכר. הפעם היית מת לגמרי"

"מתי? איני זוכר שהתאבדתי" 

"אתה תיזכר" אומרים לי הקולות. "תחשוב קדימה אל העתיד. לא אל מה שקרה לך אתמול, אלא אל מה שיקרה לך בעוד שנה. מה שקרה לך בעוד שנה".

אבל המסרים הסותרים שלהם גורמים לי להמשיך ולהתווכח, איני מוכן לוותר: "אבל אם התפחמתי וגופי ומוחי אבדו לגמרי כיצד הצלחתם לשקם אותי. אם כלום לא נשאר ממני – מי אני?"

"אל תאמר 'מאום לא נשאר'" אומר אחד הקולות, "נשאר גם נשאר". מדי שנה אנחנו לוקחים ממכם תאי גוף, מוח וזרע, ואם אתם מתאבדים אחר כך, אנחנו משקמים אתכם באמצעותם. אותך שיקמנו באמצעות תאים שלקחנו ממך לפני שנה".  

אני שומע ושולף טיעון מנצח:  "אם כך, אל-יו סמית שהתאבד מת. אתם הקמתם לתחיה אל-יו אחר. איני יודע מי התאבד אתמול, ואיני אחראי להתאבדותו. אני לא זוכר ולא אחראי לכל מה שהוא עשה בשנה האחרונה". 

"אינך זוכר, אבל אתה תיזכר". עונים לי הקולות פה אחד, "זכרונות המתים אינם שלהם בלבד (ובכלל הרי הם רכוש ועדץ החיים). לזיכרונות אלה שותפים באופן תורשתי-טלפתי כל תאיו של האדם, המצויים מחוץ לגופו. מבחינה ביולוגית אתה אל-ו סמית מלפני שנה, כי לקחנו ממך תאים מלפני שנה. אבל זכרונות העתיד שלך המשיכו להיווצר ולחיות בגופך האחר, שחי כעת. הם עברו באופן טלפתי אל תאי המוח המוקפאים ששמרנו. ועכשיו אתה רק צריך להיזכר".

וכעת אני מתחיל באמת להיזכר. אני צופה בכל הימים, יום אחר יום, של שנת חיי האחרונה. הקולות עוזרים לי לראות ולהיזכר. אני רואה את הרפתקאותיי ומעשי האחרונים, את ימי השעמום, את התאבדותי המושלמת, אני מתבונן כצופה מהצד, אפילו נזכר במחשבותי. ואני מספר לכם את כל מה שעבר עלי. 

כעת כבר אין למוות שליטה בי, אני אחיה לנצח, ולא יתנו לי למות ולנוח. אני לכוד במעגל סגור של חיי שגרה-חטאים-התאבדויות ומסעות חלל, ומכור להם. מכור למוות ומכור לחיים, שבוי בידי הפקידים המושלים באבריסט סיטי. 

ואני לא היחיד. העיר האחרונה על פני כדור הארץ היא חברה מתנוונת, אחוזה במלכוד של חיי נצח חסרי טעם. כי איזה טעם יכול להיות למי שכופים עליו לחיות הרבה מעבר לזמן המוקצב לו על ידי הטבע? ומה הטעם להטיל עליו אחריות לפשעים שאינם פשעים, ולמעשים שאינו יכול שלא לבצע?  

ובעודי חושב את המחשבות האלה, בעודי משוקם לקראת אלף שנים נוספות, אני מוצא מתוך רחם הנוזל. 

ואני, התינוק הבוגר והחף מפשע, מובל שוב למשפט בפני "ועדת החיים". 

סיפורים חדשים יפורסמו בקרוב

תבו לנו אל:  fantasia2100sf@gmail.com