יבשם עזגד 24.7.2023
יבשם עזגד הוא סופר, עורך ואוצר אמנות, וזה הסיפור החמישי שלו שמתפרסם ב"פנטסיה 2100". כל קשר בין הסיפור למציאות של כאן ועכשיו, אם קיים, הוא רק בדמיון הפרוע של הקוראים, כמובן.
היום 06:00
העיתון לא הגיע. פתח את הדלת לכדי חרך. כשלא ראה את מה שציפה לראות, הרחיב מעט, ושלח את רגלו אל צדו החיצוני של המשקוף. שם היה העיתון מונח ברוב הימים, במשך שנים. שום דבר.
התכופף ומישש בידו, אם יש משהו בצד השני. ליתר ביטחון. אולי העיתון מונח שם בריחוק לא נוח, בזווית שלא מאפשרת לראותו מפתח הדלת.
בזמן הזה כבר טיפסה במעלה בטנו תחושה של אסון מתקרב. מה שלא מתחיל טוב, לא נגמר טוב. או, מה שמתחיל לא טוב, נגמר לא טוב. כך או כך, הדבר שנכון לעשותו במקרה כזה הוא לחזור למיטה, להתכסות היטב, לוודא שהשמיכה מחתלת את כפות הרגליים מצד אחד ומסוככת על אפרכסת האוזן מצד שני – ולחכות לפחות יום שלם עד יעבור זעם; ועד שהעיתון של מחר ינחת על סף הדלת ויישר את ההדורים.
02:00
הרמזור לא פעל, והירידה אל כביש הגישה לאזור התעשייה התנהלה באטיות, בטור צפוף של מכוניות נדחקות. כשהגיע באיחור לא גדול לחצר האיסוף, נבלע בשקט לא צפוי. שרשרת האקספדיציה האוטומטית שחילקה מדי לילה את העיתונים למובילים, בשיקשוק מכני שכמו הכניס את הכול לשגרה ברוכה, דממה. מובילים אחדים עמדו ליד מסוף ההטענה ודיברו ביניהם, תוך הנפות ידיים. היה ברור שאיש מהם אינו יודע מה קרה, ושאין טעם להצטרף לשיחה שלא תוביל לשום מקום.
עמד שם דקות אחדות, הביט בחלונות החשוכים ברובם של בניין מערכת העיתון שמעל לקומת הדפוס; האזין עוד דקה לדממה, והבין שעליו למצוא עבודה אחרת. סובב את המשאית, יצא מהחצר, עלה לכביש המהיר והשתלב בעומס התנועה, שבאופן לא צפוי, בהתחשב בשעה, הלך ונעשה כבד יותר מרגע לרגע.
אתמול 23:30
חנות נוחות? גאון מי שהמציא את השם הזה. נוח זה לא. אבל מה? זה זמין, וזה כאן ועכשיו. ויש כריכים, מקוררים ועטופים היטב, אבל משביעים. ויש מה לשתות, ויש גלידה. מה את אומרת? אל תסתכלי עלי ככה. ואל תדאגי. ננוח כאן מעט, נאכל משהו – ונמשיך בדרך. יהיה בסדר.
מה את מראה לי? על השולחן הסמוך? נו, אז מה? זה עיתון מאתמול. את יודעת מה אומרים שאפשר לעשות, או צריך לעשות, או נהוג לעשות עם עיתון מאתמול? נו, באמת. עכשיו את לוקחת וקוראת את זה? כן, שמעתי. גליגה לא מרוצה ממה שקורה פה, אז היא מחפשת מקום אחר. מצוין. גם אני אשמח לשמוע על זה, כשיהיה להם משהו. ודי ברור שזה לא יהיה בקרוב. בינתיים עדיף לראות שידור מעכשיו. היי! בחור! אתה יכול בבקשה להדליק את המסך כאן? הוא כבוי. מה אין? אין רשת… הבנתי. טוב. נסיים כאן ונמשיך הלאה.
22:45
השחקנים עמדו בשורה על הבמה והשתחוו לקול טרמולו תופים שמעלה את לחץ הדם. חווייה חד-פעמית. מחשבות ותחושות התערבלו, הסתחררו והתלפפו אלה לעומת אלה בחיבור שאינו ניתן להתרה. מה כל זה אומר על החיים שלנו, כאן ועכשיו? מה באמת אפשר להבין? מה נעשה עם זה מחר בבוקר?
סערת מחיאות הכפיים דועכת, הקהל משתרך במעברים בדרך החוצה. מחזיקים ידיים. אנחנו ביחד בתוך זה. לא מדברים, מחכים שנתרחק מהקהל. האפליקציה של המוניות לא עולה… יופי. ממש זמן טוב לתקלות. הילדים בבית עם הבייביסיטר שממתינה…
22:00
דקות אחדות לדד-ליין. לא זמן טוב לבלבל לאנשים בדסק את המוח. בטח לא מתאים שהעורכת המדעית, מכל האנשים בעולם, תעצור את פס הייצור…
חברים. חברים. נו, אל תתקעו בי עכשיו את המבטים האלה… זוכרים שאמרתי וכתבתי שגליגה מפתחת מקומות אלטרנטיביים בזמן? צחקנו ואמרנו שנמאס להם מאיתנו והם רוצים לעבור למקום אחר? אז הם באמת עשו זאת. לפני כחצי שעה הוקמה מדינת גליגה בממד הזמן, רחוק ומעבר למרחב התלת ממדי. עשרות אלפי עובדי גליגה, מכל העולם, עם חלק ממשפחותיהם עוברים לשם, ברגעים אלה. אמיתי.
ועכשיו החדשות הטובות. הצלחתי להשיג לכולנו דרכונים של המדינה החדשה, מה שאומר שאנחנו יכולים לעבור לשם ממש עוד רגע, יחד עם עובדי גליגה. הם מעריכים עיתונאים. תחשבו על היחס שאנחנו מקבלים כאן, מהשלטון, מהציבור… לא נמאס לכם?
מה? המשפחות שלנו? אני מאמינה שבהמשך נוכל למשוך אותם אלינו. כרגע הדרכונים הם לעיתונאים בלבד. חשוב להבין. זה כרטיס חד כיווני להזדמנות שלא תחזור. אין אפשרות להתחרט…
מה? העיתון? אז לא יהיה עיתון מחר… וגם לא מחרתיים… תתקדמו…
הנה הדרכונים. רואים את הכתם הוורוד בראש הכרטיס? בעוד כמה דקות הוא ייעשה כהה יותר. שימו עליו את האגודל שלכם – ותעלו לעולם החדש.
21:30
הצדעה אחרונה ללוגו התלת-ממדי של גליגה, המפורסם בעולם. שומעים כולם? אצבעות שלופות? שלוש – שתיים – אחת – קדימה. עכשיו. לא מביטים לאחור. עושים עלייה.
