שמעון רוזנברג 18.10.2025
יומן חללית האם – יום 1: החיישנים
החיישנים שלי הבחינו בטעותם רק כשהנחתת עמדה לנחות על כוכב הלכת. לא הייתה זו טעות חמורה, שתצדיק שינוי בתוכנית הפעולה של המשלחת. משלחת המחקר, שסיימה את הכנותיו לפני שעזבה אותי, חללית האם, לא הייתה מוכנה לשמוע על ויתור וביטול הנחיתה. לבטח לא בתום מסע ארוך, שנמשך כמה שנים, ממערכת השמש. וממילא הטעות לא התגלתה אלא לאחר שנכנסתי למסלול סביב כוכב הלכת, בגובה של מאות קילומטרים, ויידרשו חודשים רבים כדי לצאת מגבולות המערכת, לפני שאוכל לצבור מהירות טיסה בין כוכבית.
יתר על כן, ממרחק של שעת אור ממערכת השמש הצהובה ד"צ 120421 זיהו החיישנים ומכשירי התצפית המעולים שלי סימנים מעידים על קיום חיים, או לפחות תנאים להיווצרותם, על כוכב הלכת שסבב באזור החם – כמעט על הגבול החם מדי – של אזור זהבה. וכך, אישרתי את נחיתתם, בתוספת הדרישה הקבועה שהמשלחת תדווח ליומני, בשידור ויזואלי חי, תמידי, על פעילותו.
אנשי משלחת המחקר כינו את כוכב הלכת בשם "זוֹלְקְרָקֵר", שם שהמחשב-איש הראשי (שכונה בפי כל "מחשבִּיש") שלף ממאגרי המדע הבדיוני, מתוך ספריית זכרוני. היה זה סיפור קלאסי ישן נושן שתיאר ציביליזציה מפותחת, כמעט בעלת כוחות עליונים. אך כוכב הלכת, שעליו עמדו לנחות, נראה היה הרבה יותר דל ופשוט, אם כי הרכב האטמוספירה דמה למדי לזה של כדור הארץ. היה ברור שביכולת חברי המשלחת לחולל שינויים קלים במערכת הנשימה ולהתאים את גופם ללחץ האטמוספירי, כך שלא יזדקקו לסיוע מכשירי נשימה.
אילַי, המדען הראשי, ישב צמוד לחלון, שעליו ריצדו נתוני החיישנים והמכשירים, בעת שסקרו וסרקו את כוכב הלכת, שמסתו הייתה קטנה בכעשרים אחוז מזו של כדור הארץ. אילי סובב את ראשו בשביעות רצון אל סגני, רנואר, ואמר: "הכוכב אינו נוטה על צירו, והוא מקיף את השמש במעגל כמעט מדויק, כך שקשה להצביע על הבדלים עונתיים. גם באורך היום איני רואה שינוי של ממש. היממה נמשכת 28 שעות, מתוכן 10 שעות חשיכה. האוקיינוסים נרחבים אך לא עמוקים, וזרמיהם חלשים. עובדה זו מבטיחה מזג אוויר יציב".
על אחת משתי היבשות, שלא הייתה גדולה בהרבה מאוסטרליה, השתרעו שתי שרשרות הרים מקבילות, לא גבוהות, אך תלולות, שנפרשו מצפון לדרום. חצו אותן עמקים צרים, יבשים, משובצים בגושי סלע כהים, חדים, המזכירים זכוכית גולמית שבורה.
"יתכן שהם נוצרו בהשפעת תקופה לוהטת קדומה", אמר אילי, "היבשת השנייה, כפולה בגודלה, שטוחה ומדברית".
אבל כשהתקרבה הנחתת הראשונה, ובה מרבית משלחת המחקר, לגובה פני הקרקע, התגלה נוף שונה למדי ממה שסיפרו החיישנים. ההרים לא היו תוצר של אירועים גיאולוגיים, טקטוניים. הם נראו כתילים עצומים, סמוכים זה לזה, צפופים ומחוררים, מזכירים בצורתם מושבות של טרמיטים.
קשה היה לדעת אם אכן היו אלה בתיהם של חרקים ענקיים, או של יצורים אחרים, או שיצורים קטנים בנו אותם במשך עשרות או מאות אלפי שנים, בשקידה סבלנית. אך גם לא היה אפשר להוציא מכלל אפשרות שהתילים נוצרו כתוצאה מתהליך טבעי אחר, לא ביולוגי, אך בלתי מזוהה. ואכן, החיישנים לא זיהו כל רמז לחיים, ודאי שלא חרקים ענקיים או יצורים אחרים. ולכן הערכתם של החיישנים שוב השתנתה: "כוכב הלכת הזה, זוֹלְקְרָקֵר, נטול חיים", סיכם אילי את ממצאיהם. "אך חובתנו, כמובן, לוודא זאת".
זה היה המשפט האחרון שאמר אילי בטרם עלה אל הנחתת השנייה, שהמתינה לו בזמזום קצר רוח, או שכך היה נדמה לו. בכל מקרה, כדרכו תמיד, הוא לחש את דבריו ליומן המסע שלי לפני שחגר את עצמו.
יומן חללית האם – יום 2: אין כמראה העיניים ומגע הידיים
רנואר, סגני, הוביל את משלחת המחקר, שכללה עשרה מומחים, בהם חמישה גברים, ארבע נשים ומחשבִּיש. אתי נותר רק איש צוות אחד: המחשבִּיש הראשי. הקציתי לאנשי המשלחת גם שני כלי רכב זחליליים ונוחים, עמם יצאו לסייר בשטח. הם התנהלו לאיטם. "יכולנו לדהור, אבל חששנו שנחמיץ פרטים בעלי ערך ובגלל זה אולי פספסנו אזורים מעניינים יותר. אולי אפילו שרידים של גזע אינטליגנטי", כך לחשה 'אנטי' ליומן שלי, בחוסר שביעות רצון, ערב שובם אלי. לא לחינם דבק ב'אנטי' כינוי זה, שהיה במקרה או שלא במקרה, גם קיצור של שמה, אנטונלה.
לעת ערב הגיעו לעמק מעוגל, דמוי מכתש כמעט מושלם, שקירותיו התלולים רמזו על היווצרותו לפני לא יותר מכמה עשרות אלפי שנים. הם עצרו ללינה ממש במרכז העמק.
"תראו", אמרה אנטי, "האם אין אלה חורבות עתיקות של מבנים מלאכותיים, מעשי ידי גזע מפותח? הם נראים כאילו נחרבו במלחמה שהתרחשה לפני מאות או אלפי שנים".
קירות שחורים וסדוקים, שחלקם קרסו, ניצבו מולם במרחק כמה מאות מטרים. חריטות ניכרו עליהם, שצורתן נראתה כחוזרת ונשנית, כמו כתובות של שפה מקומית. אולם מחשבִּיש, מומחה לזיהוי שפות ופיענוחן, סקר אותן וטען שלא מדובר בכתב, מאחר שלא מצא דפוס חוזר. מאוחר יותר, בדרכם בחזרה אלי, הודה כי שחיקתן של החריטות, במהלך דורות רבים, עלולה הייתה להטעותו, אבל אין לדעת.
רנואר סקר את המראה המדכא, ביסודיות שאפיינה אותו מאז ומתמיד, וביטל את ההשערות.
"אלה ככל הנראה שרידים ממוטטים של התילים שראינו. ייתכן שחיו כאן אי פעם יצורים דמויי חרקים, והם שהקימו אותם, כפי שנוהגים חרקים גם אצלנו". הוא הניח לחיישני החיים ומפענחי התרבויות ועבר למכשירים לגילוי מתכות, וחייך.
"מתחת לפני השטח יש מרבצים עצומים של מתכות. זיהיתי אחוז גבוה מאוד של ליתיום, פלטינה, אולי אפילו טיטניום! וכן גולות זכוכית, המצביעות על המסת קרקע בחום גבוה". הייתה זו עדות אפשרית להתנגשות של מטאוריט עצום שיצר את המכתש. "גם אם היו כאן חיים לפני ההתנגשות, הם נכחדו, אך החורבות נראות צעירות יותר בגילן מגיל המכתש".
השקט במקום היה כמעט מוחלט, למעט אוושת רוח קלה. "אין כל סימן לחיים", חרץ רנואר את דין המקום. ומכיוון שהחשכה החלה לרדת, הוא מיהר ובחר באזור מישורי וריק, כדי להקים בו מחנה לילה, במרחק כמחצית הקילומטר מזרחית לחורבות.
רנואר ראה לנכון להוביל את משלחת המחקר, ולא להשאיר את המשימה לזוטרים ממנו. "הוא עקשן שאין כדוגמתו", אמרה זיס בת זוגו ואם ילדיהם, בעת הדיונים המשמימים שניהלו בחדר הדיונים שלי, שנסבו בשאלה מי "ירדו" אל זוֹלְקְרָקֵר, ובו ברגע החליטה גם היא להצטרף. כעת הוא התעקש להישאר ער כל הלילה, "לכל צרה שלא תבוא".
יומן חללית האם – יום 3: הצְמַחְרָקִים
לפנות בוקר הציץ רנואר מתוך ה"אוהל", כך כינו את מבנה המתכת העגול, הקל והחזק, שהקימו. הוא שם לב לענני ערפל שהגיחו מכיוון מערב, ריחפו בגובה נמוך, חלפו בין החורבות ומעליהם. הוא דיווח על רוח חרישית, קלה ולחה מאוד, ועל אדי מים שהתקבצו והתעבו על האוהל, על הקרקע ועל גופו. הוא יצא והתלבש תוך כדי כך. כשהשמש החלה לעלות, התעוררו ויצאו גם אנשיו.
פני הקרקע הכהים שינו את צבעם. על כל השטח שבטווח ראייתם ומכשיריהם צצו במהירות רבה מעין צמחים צהובים-ירקרקים, גובהם כחמישה סנטימטר. כעבור כמה דקות הצמחייה נראתה מתנועעת מכל עבר כגוש אחד, או שכך היה נדמה להם. כעבור כברת דרך קצרצרה התנועה פסקה. זיס, שהציצה במשקפתה, כמעט הייתה מוכנה להישבע שלצמחים יש רגליים, זעירות. אנטי, כמו קלטה את מחשבתה של זיס, ביטאה אותה בקול רם, אבל זיס מיהרה לסתור את דברי חברתה:
"מה פתאום? שום רגליים!"
הצמחים – והם לא היו בטוחים מה היה הדבר – לא שבו לנוע, אלא חזרו ושקעו, קמלו, התייבשו והתפוררו במהירות מתחת לקרני השמש, מותירים אחריהם זירעונים קטנים, לבנים למראה, שהתחפרו במהירות לתוך האדמה ונעלמו. אילי הספיק ללכוד כמה צמחים יבשים ובעיקר אסף זירעונים, הכניסם לתוך שקיק שקוף, בחן אותם במכשיריו וחייך.
"מה מצאת?" השאלה הגיעה מכיוונן של זיס ואנטי כאחד. הוא נפנה אליהן וידיו מתנפנפות בהתלהבות רבה. "נראה לי שמדובר ביצור היברידי: צמח-בעל-חיים, או בעל-חיים-צמח, איך שתרצו. מוקדם מדי להסיק מסקנות, בעיקר אם זה כל מחזור חייו ומותו, הקצרים והמהירים. ייתכן שהוא זקוק לעונת לחות או גשם רצינית יותר כדי להמשיך להתפתח, ואולי לקרקע טובה יותר. ננסה לייצר בתנאי מעבדה מחזור חיים ארוך יותר, נדאג להשקיה ממושכת על בסיס הקרקע המקומית, ואף נביא, אם נמצא, מגוון דוגמאות קרקע, ונראה".
ואנטי? היא מיהרה לכנותם "צְמַחְרָקִים" וזכתה לגיחוך קצר, מבטל ומקנא כאחד, מצידה של זיס.
משלחת המחקר התפצלה. רכב אחד בראשות רנואר התעתד לצאת לתור בין החורבות. אילי, אנטי וזיס, ושניים נוספים נועדו להישאר במקום, כדי להקים "משתלה", כך כינתה זיס את האוהל הפלסטי המוצק, בגודל של מגרש כדורגל, שהעמידו. ואילו אנטי העדיפה לכנות את המקום "מעבדת האחו", כינוי שמצא חן בעיני כל היתר, למעט זיס, כמובן. שיגרתי אל בסיס המשלחת לוחות פלסטיק, באמצעות נחתת-משאית בלתי מאוישת, וזו נותרה ברשות המשלחת. מנועי מזג אוויר הועמדו בארבע פינות, וגשם מלאכותי החל לטפטף, קל אך יציב. כמה עשרות זירעונים הונחו על פני האדמה, חיישנים ומצלמות מתקרת הפלסטיק השקופה השגיחו בהם. מתפעלי מעבדת האחו המתינו, אילי וזיס היו חדורי סבלנות רבה. ואנטי?… אתם לבטח כבר מנחשים.
יומן חללית האם – יום 4: מסע לחורבות
הזחלילית נעה לאיטה על קרקע תחוחה ורבת מהמורות. כשהגיעו חברי הקבוצה לחורבות, העביר רנואר את הזחלילית למצב רחיפה, וקפץ ממנה עוד בטרם נעצרה. הוא טיפס ועלה אל אחד הקירות. "הביטו", קרא, בהצביעו על פתח עגול ורחב. ובטרם הספיק מי מהם למחות או להסכים למעשה, ותוך התעלמות מופגנת מעצות האזהרה שלי, הוא נכנס פנימה, משאיר את אנשיו בחוץ. שניים מהם קפצו ומיהרו אחריו, קצת מודאגים.
ידענו אמנם שהוא מצויד היטב ויצליח להסתדר מול כל סכנה, אם אמנם ייתקל בכזו. אך לא מאיומי יצורים חששנו, אלא ממפולת. ואכן שמענו רעש חשוד מתוך הפתח. אך הנה, רנואר הציץ החוצה וקרא לנו לבוא.
"תראו", הוא קרא, "אלה באמת מבנים מלאכותיים, מצאתי כאן שרידי מאובן". הוא הצביע על חלקים שנראו כחלקי גוף וגפיים של חרק ענק, לידו היה מוטל חפץ או איבר דמוי מקדח.
מחשבִּיש נכנס כעת לפעולה. הוא סקר, צילם ומדד את השרידים, וידא את שייכותם זה לזה, והחל לשחזר את מה שהעריך כצורתו וגודלו של היצור. את ממצאיו שידר אל אילי, ששקד באותה עת על מלאכתו במעבדת האחו. הלה אישר את השערותיו והשמיע שריקת התפעלות.
"החרק או דמוי החרק הזה צריך להיות לפחות באורך שני מטרים", אמר, "מזכיר קצת מרבה רגליים. יש לו לפחות שמונה רגליים. וחשוב יותר, הרכבו המולקולרי והביוכימי… זהה לצמחים שמצאנו הבוקר. אז אלה יצורים בעלי מאפיינים ביולוגיים המשותפים גם לצמח. לכן צְמַחְרַק זה יכול לנוע. אני מקווה לגדל ולפתח אותו מחדש. אינני יודע אם זה אפשרי. והנה כאן", הוא הצביע על החפץ דמוי המקדח, "זה חלק מזנבו, ועל פי השחזור שעשינו הוא מתפצל לסעיפים ונימים. זאת אומרת.. הוא תיפקד כשורש, והעניק ליצור יכולת הזדקפות. הוא איפשר הזנה ישירות מהקרקע, אני משער, וניתן היה לשליפה. מצורתו וקשיחותו אפשר להסיק שהוא שימש גם כמקדח, ובאמת הוא מורכב מחומר חזק בצורה יוצא דופן, כזה שמסוגל לחתוך בקלות מתכות. כל מתכת".
"לאט לכם", רנואר הרצין, "לאור הממצאים המפתיעים שנתגלו כאן נדרש אישור, לא רק מאתנו, מפקדי החללית, אלא ממפקדת החלל. אינני מאשר עדיין להתחיל בניסוי. בשובי נמלא ביחד את הטפסים הדרושים, ונשלח אותם למפקדה, זאת אומרת לכדור הארץ. זה ייקח כמה ימים, אולי שבועות, עד שהפקידים שם יחליטו אם לאשר או לא". הוא גיחך. "הפקידים הם מחשבִּישים זריזים, אבל אתם יודעים שיש להם אג'נדה משלהם". ניסיון העבר לימד אותו שרק לעתים נדירות המחשבִּישים מסכימים ליצירה או לחידוש של גזע אינטליגנטי, או של כל גזע אחר, שאת תכונותיו, ובעיקר את סכנותיו, הם לא יכלו לחזות מראש.
"ובינתיים", הוסיף, "נחדור בזהירות לתוך מה שנראה כשרידי מושבה עתיקה. מושבה לשעבר".
החמישה התקדמו פנימה. וככל שהתקדמו גילו עוד שרידים: קינים, מחילות חצובות, אפילו סימנים אופייניים לשימוש במקדחה רוטטת. נראה היה שנדרשו הרבה מקדחות בעלת עוצמה רבה, אולי אף יותר מהאיבר שגילו, ואולי גם שימוש בחומרי ביקוע אחרים, כדי ליצור את מה שגילו בסופו של דבר ועמדו פעורי פה מולו.
היה זה אולם תת-קרקעי ענק, שאורכו ורוחבו מאות מטרים, גובה תקרתו כעשרה מטרים, ותעלות מים רחבות חצוהו שתי וערב. "כמו תעלות השקיה", אמר רנואר. "זה עשוי להיות סימן לאינטליגנציה כלשהיא, לפחות בסיסית. כן, כבר נתקלנו בבעלי חיים המסוגלים ליצור מבנים מסובכים וסימטריים, גם על כדור הארץ".
בדוח ששלח אלי ואל כדור הארץ, הוא ביקש רשות להתחיל בניסוי לפיתוח הצְמַחְרָקִים במעבדת האחו:
"החורבות נראות כמתואמות עם מחזורי החיים של צְמַחְרַק. המבנים הפנימיים עוצבו כך שיוכלו להפיק ולרכז לחות לכדי כמות מים שוטפת, מספיקה כדי לשמש סביבת מחיה והתפתחות.
- אין לדעת לפי שעה אם מדובר בפעילות מודעת, או בהתפתחות אבולוציונית, 'אוטומטית', תוצר של התגוננות מפני היובש, שהובילה לברירה טבעית במהלך עידנים, או בתגובה למחזורים ממושכים של 'בצורת', לצד תקופות קצרות של גשם לסרוגין".
יומן חללית האם – ימים 9-11: הניסויים
לאחר חמישה ימים הגיעה תשובתם של המחשבִּישים:
"הרשות נתונה להתחיל בניסוי מוגבל, בהתאם לפרוטוקול המוכר לכם. התנאים לניסוי מפורטים בסעיפים הבאים:
- עליכם לחדול מהניסוי אם יתגלו סימנים ראשוניים, מהותיים, להתפתחות אינטליגנציה, בייחוד אם היא אקספוננציאלית.
- זמן שהותכם על הכוכב מוגבל לחודש ארצי אחד. מתוכו חלפו כבר שמונה ימים.
- בכל מקרה עליכם להשמיד את תוצאות הניסוי ביום עזיבתכם, בין שהתפתח גזע אינטליגנטי ובין אם לאו".
החל משעה מוקדמת לפנות בוקר ישבו אילי ואנטי ליד המסכים. הם סקרו את מעבדת האחו. עם אור ראשון בקעו הזירעונים, מתוכם צצו ועלו כעשרים צמחים זעירים, ירקרקים, שנעו לכאן ולכאן ללא הגיון וסדר. וכמו ביום הראשון לבואם, הם קמלו והתפוררו כעבור כשעה, למרות הלחות הנוחה, מותירים אחריהם מחזור זרעים חדש שמספרם עלה אך במקצת על קודמיהם. הזרעים התחפרו בקלות לתוך הקרקע, באמצעות זנבנב שהסתחרר סביב עצמו. אנטי פיהקה, ואמרה שהיא פורשת לישון קצת, ואילו אילי החליט לנמנם במקום, לא לפני ששב ולחלח את השטח, אף שהעריך כי יצטרך להמתין לבוקר הבא.
בבוקר המחרת אילי התעורר, והגביר מעט את טפטוף הגשם. כצפוי, מן הקרקע שבו ועלו הצמחים, שנעו לרגע כה וכה, ואז עצרו, כמהססים, או ממתינים לדבר מה. אילי חשב שהם עומדים להתפורר, כשלפתע הם חזרו לנוע. מופתע מעט, הוא קרא לחבריו. הצמחים המשיכו לגדול ולהשתנות בהדרגה עד שנדמו לחרקים. באחורי גופם צצו זנבות קטנים, שחדרו לקרקע, גופם התארך לאורך של כעשרה סנטימטר, מצידם הקדמי ניתן היה להבחין בראשים קטנים, מצוידים בחוטם מוארך. כעבור שעות אחדות החרקים פלטו, "כאיש אחד", זירעונים לבנים.
ואז, כמו במחזור הקודם, ובדומה לצְמַחְרָקִים שנתגלו ביום הראשון, גם הם קמלו והתפוררו.
אבל לא בדיוק כמו במחזור הקודם. הצְמַחְרָקִים הסתדרו תחילה בזוגות, ותקפו זה את זה. או שמא זה היה נראה כמתקפה רק בעיני חברי המשלחת, בני האדם. הצְמַחְרָקִים התנגשו ראש בראש, חוטמיהם התחברו לרגע ורק אז הם התפוררו, מותירים אחריהם את זירעוניהם המתחפרים. וזיס אמרה: "הם פוררו זה את זה. זו ממש התאבדות קולקטיבית".
ואנטי? כהרגלה הסתייגה, "לא הייתי מכנה זאת התאבדות, לי זה נראה כהקרבה זמנית, הכנה לקראת שלב חדש בהתפתחות. אולי לפנינו תהליך אבולוציוני מזורז? ואולי מוטמע בהם זיכרון גנטי קולקטיבי, המתבטא בניסיון לשחזר תהליך עתיק, שהתנוון ו'נשכח' בגלל שינויי האקלים, שגרמו להתייבשות של הפלנטה הזו? – אילי?"
אילי שב ונרתם מיד למשימה. הוא הגביר עוד יותר את ההשקיה, ולא נותר אלא להמתין לבוקר, שכן הבקרים התגלו כשעת פקיעתם של הזירעונים. ואכן, עד מהרה הפכו הצמחים לחרקים, כמו ביום הקודם, וגם הפעם גידולם נמשך יותר מאשר בפעם הקודמת. הצְמַחְרָקִים פיתחו כיסויים קשיחים, מעין שריון קוצני חזק ומבריק, מרמז על תכולת מתכת גבוהה. יותר ויותר נדמו לחרקים מאשר לצמחים. הם החזיקו מעמד עד לשעת הצהריים ושוב הסתדרו בזוגות והתנגשו זה בזה.
אילי הרהר מעט, ואז רשם את ממצאיו. מחשבִּיש הזינם למאגריו וכהרגלו שיגר אותם אלי. הוא שב ובחן את כלל המידע על המינים והגזעים המוכרים ביקום, והעלה השערה חדשה: "זו לא התנגשות ולא יריבות, אלא מעין ריטואל שאפשר לכנותו יחסי מין. הם מגרים אחד את השני באמצעות חוטמיהם כדי לייצר ולהטיל את זירעוניהם". ואז, הם שבו והתפוררו.
אך לא כולם. את עינה החדה של אנטי צד אחד מהם, שנותר ללא בן זוג לטקס ההפריה ההדדי. הוא היה עתיד לגדול במהירות, עוד ועוד, בימים הבאים. ובכל סבב נוסף אליו עוד צְמַחְרַק אחד, חסר בן זוג, כמוהו.
יומן חללית האם : הלוחמים
הם כינו אותם "הלוחמים", אם בשל גודלם יוצא הדופן, גם ביחס לחבריהם שטופחו כמוהם בתנאי מעבדת האחו, ואם בשל נטייתם לדחוף את חבריהם הקטנים יותר, או שמא ראוי היה לקרוא לאחרונים "אחיות", "נקבות"? – כדי לזרזן לעבור לשלב הרבייה ההדדית. ואולי – כך אילי העריך – הלוחמים ביקשו לגרש "אותן" מהטריטוריה "הגברית" שלהם?
אחד הלוחמים היה גדול גם מחבריו ה"זכריים". הוא נהג לדחוף אותם בחוטמו הארוך והחזק, ולדפוק על גופם בידיו המרובות. הם הגיבו מולו באופן דומה, חוטם אל חוטם, אחר כך הסתובבו, התפצלו לזוגות, הפנו את מקדח-זנבם ודחפו. מדי פעם נעלם אחד מהם, ומספרם הלך ופחת.
אנטי קראה לו "בטלן חרוץ", שכן בין קרב לקרב נהג לשבת ולבהות באלף עיניו במסכים. בטלתו גברה מאחר שהקרבות הלכו והתמעטו. מדי פעם נראה היה שהוא עוקב אחר המתרחש אצל חברי המשלחת, אך בייחוד שם לב לפעולות אחיו ואחיותיו. הוא השגיח כשהטילו את זירעוניהן, כשסיימו שוב את חייהן, שקעו והתפוררו אל תוך הקרקע בתוך דקות. ואילו הלוחמים לא השאירו אחריהם ולו זירעון אחד.
"האם הם עקרים? ואם כן – משמע שהם לא ימותו כאחיותיהם? ומה יקרה להם כשנעזוב בקרוב?" שאלה אנטי בדאגה.
"ללא גשם מלאכותי גם הם ימותו". סבר רנואר, "וממילא ההנחיה היא להשמידם". כשאמר זאת, חש לפתע קצת כמו אל, שבכוחו לברוא חיים ולהשמידם.
אבל ככל שהמשלחת המשיכה לפעול, אנטי החלה להפגין יחס יותר רגשי כלפי הצְמַחְרָקִים, בייחוד כלפי "בטלן חרוץ". נראה היה לה שהוא מפגין תכונות חברותיות, ובייחוד משום שנמשך לנוכחותה של אנטי. הם נגעו זה בזו משני צידי דופן הפלסטיק. יום אחד הוא התקרב אליה, ובראשו הצביע לעבר החורבות, לאחר מכן הוליכוהו רגליו המרובות לכיוון הדופן הפונה אליהן, כאילו זכר את המקום. בהחלטה שנראתה לזיס כפזיזה, הם החליטו לשחררו מהמעבדה ולעקב אחר תנועתו. "אולי ימצא דרך להתקיים בכוחות עצמו". אמרה אנטי ברחמים, וזיס שתקה.
"בטלן חרוץ" יצא לכיוון החורבות. חבריו נשארו מאחור. מרבית אנשי המשלחת, סקרנים ונלהבים מההתפתחות החדשה, החליטו לנוע בעקבותיו, למעשה נעו לצידו, במרחק של כעשרים מטרים ממנו. הפעם הם נעו רגלית. זה לא הפריע לו, אך הוא גם לא התעלם מהם. לעתים נראה היה שהוא מציץ בהם, מסובב את חוטמו ומקדחו לכיוונם, ואחר כך בהינף ראש כמו הצביע למענם לאן פניו מועדות, המשיך אל החורבות.
ללא שיטרח לחפש, וכמי שיודע את דרכו, הגיע לפתח העגול שבו ביקרו ביום הראשון ונעלם. זיס החשדנית סברה שיש להמשיך אחריו. "איני רואה כל סכנה בכך. החרק נראה בעיני חברותי למדי". אמר מחשבִּיש. "אך אני מוכן להיכנס לבדי".
הם המתינו בחוץ במשך שעות, אך מחשבִּיש שידר אליהם מסרים מרגיעים. "הוא משוטט כה וכה, נראה לי חסר מטרה". לקראת ערב הודיע: "הוא גילה את האולם הענק שמצאנו. הוא משוטט גם בו. לפעמים אני מאבד קשר עין עמו, אבל שומע קולות קידוח, כאילו שהוא מחפש משהו. החשיכה מתגברת, אני יוצא". אני, ממרום מסלולי וחיישני, לא יכולתי להוסיף להם כל מידע מועיל, וזיס אמרה: "מוטב שנחזור. נשאיר את בטלן חרוץ לגורלו." הפעם אנטי נותרה לבדה, בעמדת מיעוט.
בשובם למעבדת האחו גילו כי כמעט לא נותר שם אף צמחרק. אפילו הלוחמים נעלמו, אולי השמידו גם הם את עצמם? – אין לדעת. מכל מקום נראה היה כי גם דור עשרים הגיע להשמדה עצמית, מותיר אחריו שדה זירעונים חדש. חלק מהמשלחת נטה עדיין להגדיר את המתרחש כהתאבדות, ואנטי – כ"גלגול תורשתי".
אבל המשלחת החליטה לחדול מהמשך הניסוי. אמנם הזירעונים ינצו שוב בבוא הלחות, שטח ירקרק בהיר שוב יכסה את פני מעבדת האחו, לאחר שזו תפורק. אך ללא מערכת ההשקיה חיים חדשים עצמאיים יגיעו לסופם.
יומן חללית האם : התקפלות
למחרת בבוקר נראה "בטלן חרוץ" עושה את דרכו בחזרה אליהם. הלוחם הגדול הרים מבט אל המסכים שהשקיפו על מעבדת האחו. אנטי, נושמת לרווחה, פתחה לו שער, והוא דילג לתוך שדה הזירעונים. עבר שורה שורה, שתי וערב, נוגע מידי פעם בקרקע בחוטמו. אנטי טענה כי הסריקה שערך הייתה יסודית, תנועתו לא הייתה רנדומלית, הוא לא דילג על שורות. היא אמרה: "הוא יודע מה הוא עושה. אני חושבת שהוא פיתח הכרה עצמית ואחריות לעתיד הגזע".
זיס צחקה, כמעט לועגת, "אם הוא היה אינטליגנטי הוא היה אמור להגיב לכך שהאדמה יבשה, ושלא תהיה צמיחה מחודשת לבני עמו". היא הדגישה בנימה סרקסטית את המילים "בני עמו", והוסיפה: "מדובר בהתנהגות מורשת, לא נלמדת, זיכרון גנטי של תקופה קדומה, גשומה ולחה יותר", כך אמרה, ודעתה התקבלה. אפילו אנטי כבר התקשתה לפקפק.
"אין טעם להמשיך". טען רנואר, הגיעה העת לעזוב. "הצְמַחְרָקִים הגיעו לשיא התפתחותם ומבחינתנו – לסוף דרכם. הם לא הפגינו כישורים חברתיים ולא אינטליגנציה שתצדיק את הישארותם. או את שובנו בעתיד לסדרת ניסויים נוספת".
מחשבִּיש רשם לפניו: "ההשמדה העצמית יכולה להתרחש כאירוע מחזורי באופן טבעי בקיום הצְמַחְרָקִים, כתגובה למאזן אקולוגי סביבתי, כמו תנודות קיצוניות בכמות הגשמים או בהשפעות האטמוספירה המקומית. הנה כמה כיוונים לפיתוח התזה…"
הם פירקו את מעבדת האחו, ארזו את הציוד והעמיסו על הנחתות. כשעמדו להמריא כבר יבש השטח לחלוטין. הזירעונים מן הסתם שקעו בתרדמת, בהמתנה ארוכה לבואה של לחות חדשה. ואולי גוועו? כולם שלחו מדי פעם מבטי פרידה ב"בטלן חרוץ", ואנטי עקבה אחריו בעצב. הוא הזדקף על רגליו האחוריות ונעמד במלוא גובהו, כשני מטר, והביט בהם, מקדחו הסתובב ורטט בחוזקה, משמיע צליל שריקה חורקני, שנשמע זועף באזניה של אנטי. דלתות הנחתת ננעלו. אנטי המשיכה להביט בו דרך המסך. היא החליטה להמשיך לעקוב אחריו גם מהחלל. מצלמה רחבת זווית נשארה שם למטרה זו. כשעה לאחר ההמראה אמרה: "הביטו. הוא התאבד".
"לא," אמר רנואר. "הוא לא התפורר, אלא התחפר באדמה".
במקום שבו התחפר "בטלן חרוץ" נוצר מכתש שהלך וגדל. עשרות כדורי מתכת גדולים זינקו מתוכם, ועלו אחריהם השמיימה בדהרה, הם נראו כרודפים בעקבות הנחתת. ליתר ביטחון ביצע רנואר תמרוני ניעור והתחמקות, ועד מהרה הכדורים נותרו הרחק מאחור, נעלמים משדה הראייה. הם לא הופיעו גם בחיישני הנחתת.
הייתכן שהיה זה בגלל "בטלן חרוץ"? את מי, או את מה הוא, ואולי גם צְמַחְרָקִים-לוחמים נוספים, הסתירו או פיתחו שם מתחת לפני הכוכב? ואולי מנהרות הובילו ממעבדת האחו לאולם התת קרקעי שבו קדח "בטלן חרוץ"? והרי כשהזירעונים התחפרו, והחרקים התאבדו על פני השטח, ראינו רק את מה שהיה גלוי לעינינו ומכשירינו על פני השטח.
"המשך בשגרת הטיסה והתחבר אלי", אמרתי לרנואר. "כל האינדיקציות חיוביות, אף אחד אינו רודף אחריכם. אני ממשיכה בהכנות לעזוב את מסלול ההקפה סביב הכוכב".
יומן חללית האם: דיווח אחרון
לפני דקה רנואר דיווח על חבטה בדופן הנחתת שלו, המאוישת. הנה היא, נכנסת לשדה הראייה שלי, נעה ומסתחררת בקו מתפתל בשולי האטמוספירה. החיישנים מצביעים על אי יציבות ואובדן שליטה. שקט משתרר. אחרי כמה דקות אני שומעת קולות קידוח בדופן שלה. אני מנסה ליצור קשר עם אנשי המשלחת. קולו של רנואר מגיע מדי פעם, מקוטע וחסר מובן. גם קולה של אנטי צועק משהו. כעת הקולות נפסקים… אבל הנה, הנחתת מתייצבת בזכות כוחותיה האוטומטיים ומצליחה להיצמד לדופן שלי. אני פותחת את תעלת המעבר. קולו הניחר של רנואר סגני נשמע מגיח מתוכה. הנה הוא, רץ אלי. מאחוריו גם זיס. אנטי נשמעת צועקת מאחוריהם: "השמדה-עצמית-השמדה-עצמית-השמדה-עצמית…." ואחריו פיצוץ אדיר חודר לתוכי.
שולחת דוח הערכת נזקים:
- איש מחברי משלחת המחקר לא נותר חי. גם המחשבִּיש שנשאר אתי משותק. נגרם לי נזק מערכתי חלקי, למרות ניסיון ההשמדה שהפעילה אנטי, אך הנזק הולך ומתגבר לקראת כאוס ואובדן שליטה.
- איני מצליחה לבלום את "בטלן חרוץ". הוא נע אחוז תזזית על הסיפון שלי, חופר וקודח, משתק את מערכות הפעלת המנועים. המנועים הפעילים שעדיין נותרו חלשים מכדי להתנתק מכוח המשיכה של זוֹלְקְרָקֵר.
- איני מסוגלת לצאת למסע למערכת השמש. מה עלי לעשות?
איני נזקקת לתשובה מהמפקדה. התשובה הברורה והמוחלטת נמסרת לי בן-רגע על ידי המחשבים שלי. והרי הפקודות שניתנו לנו מראש היו ברורות, והן מתבססות על הנתונים החדשים: "הנחת העבודה הנוכחית היא, ש"בטלן חרוץ" אינטליגנטי. הנחה שנייה: הוא מונע על ידי כעס ורגש נקמה על הפסקת הניסוי ואספקת המים, ולא מתוך דחף חייתי בלבד. הנחה שלישית: ייתכן שלוחמים נוספים שרדו, והם פועלים כעת בחורבות. על פי הפרוטוקול וההנחיות שקיבלתם עליך לחסלם".
"אני מפעילה פרוטוקול להשמדה עצמית, תוך השמדת אזור הנחיתה ואזור החורבות, כולל פיצוץ גרעיני בעת המגע. אני מקווה שאספיק לפני שזה יהיה מאוחר מדי".
"…פותחת בצלילה לעבר היעד".
"בטלן חרוץ" מתקרב למערכות השליטה והבקרה"
"השמדה-עצמית-השמדה-עצמית-השמדה-עצמ…".
איורים בעזרת AI – Copilot
