סכום הבסיסים כפול הגובה לחלק לשניים

יואב אבני                                                                                3.5.2023

יואב אבני הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. בין ספריו: רב המכר "שלושה דברים לאי בודד" (כנרת-זמורה-ביתן), זוכי פרס גפן "החמישית של צ'ונג לוי" (כנרת-זמורה-ביתן) ו-"הרצל אמר" (כנרת-זמורה-ביתן), "לחצות נהר פעמיים" (כנרת-זמורה-ביתן), וספר הנוער "כשהעולם התהפך" (כתר), שנבחר למצעד הספרים של משרד החינוך תשפ"ג.

הסיפור שלפנינו, המתאר בוקר פוסט-קפיטליסטי בחיי אבא ובת, נכתב במסגרת קבוצת המחקר לספרות פוסט-קפיטליסטית במכון ון ליר, אשר בחנה מודלים חלופיים למערכת הקפיטליסטית הקיימת.

---

"בוקר טוב,"

הוא האזין לאדוות נשימותיה השלוות. השינה פירקה אותה מהגנותיה ולרגע שוב היתה ילדה קטנה. "בוקר טוב," לחש שוב, וליטף את שיערה הארוך והבהיר שגלש באין מפריע על הסדין התכול. קצב הנשימות השתנה כשקולו נמזג לחלומה ותודעתה צפה אל פני המציאות.

בידו הפנויה ניסה להעלות בהדרגתיות את רמת האור בחדר כדי להעניק לה את החוויה היומיומית לה הייתה רגילה, אבל הגמלוניות האנושית הקפיצה את עצמת הבהירות באופן בלתי אחיד וסינוורה אותה. היא מצמצה בהפתעה ורכנה אל הצג כדי לבדוק מה קרה.

"הכול בסדר," חייך אליה, "סתם רציתי להעיר אותך היום בעצמי. הכול בסדר," חזר. בתו הדפה את השמיכה הדקה והתיישבה. קל היה לזהות על פניה את חלקיק השנייה בו נזכרה שחופשת החג הסתיימה זה עתה. "מים קרים." הורתה למדפסת המיטה והכוס התמלאה לאיטה, בקצב סדיר.

כולם נשמעים כמו קיסרים עכשיו, חשב. הוא יכול להתקין בבית את תוסף הנימוס שיחייב אותה להודות למדפסות על כל פעולה כדי לאפשר את הבאה, אבל מה הטעם, בעצם? הם כבר רגילים לציווי – האנשים, והמכונות. היא פיהקה.

"עייפה?"

"א-הה."

"טוב, ככה זה תמיד אחרי החופש,"

"אבא," לכסנה מבט, "לא בא לי ללכת,"

"כן, ככה זה תמיד אחרי החופש," אמר, אך היא אפילו לא חייכה. "מתבגרת שלי," הוסיף ברוך.

"מה הקשר?" השאלה הזו הופיעה בתדירות גבוהה לאחרונה. לא כדי לתהות באמת על הקשר שבין הדברים, אלא רק להוכיח שאינו חשוב או אינו בנמצא. אולי צדקה, בעצם. גם הוא הרגיש לאחרונה שרגעים מסוימים מתרוקנים מתוכנם, מאבדים את הקשרם ומתנתקים מרצף הזמן המעניק כיוון ותכלית לרצים באופיים למרחקים ארוכים, כמותו. האם משמעות השהייה ברגע האחד, הנוכחי – עליה ממליצים כולם, כך נדמה, אינה מסתכמת בדריכה אינסופית במקום?

"בואי, ילדונת," הפציר, "שלא תאחרי בסוף. אתם בלמידה מקרוב היום, זוכרת?"

"כן," הלאות בקולה העציבה אותו. לאות היא קץ הילדות.

"אז תצטרכי לקחת אוכל. כמה סנדוויצ'ים?"

"לא יודעת."

"בכל זאת?"

"אבא, לא יודעת! בקושי קמתי."

"הוֹמְבְּרֵיין: בחר מספר שלם מאחד עד שלו-"

"אבא!"

"אז?"

"שניים," רטנה.

"שניים." חזר, "עם מה את רוצה?"

"אחד נבטים," ענתה באי רצון, "ואחד… לא יודעת, אצות ומלח ים? לא, בעצם רנדומלי. אבל תבטל לי חומוס, טוב? זה יוצא מגעיל-קוֹסְמִי."

"בלי חומוס. אז תתארגני ותבואי," הוא פנה אל הדלת והצליח לא להעיר על חוסר הסדר המופתי בחדרה. הוא משתפר.

"אבא," אמרה בטון השמור לבקשות, "אפשר עוד כמה דקות?"

"שתיים," חייך אליה. הוא אהב לאפשר לה דברים.

"ואתה יכול להחזיר את ההוֹמְבְּרֵה?" פיהקה שוב, "אני אוהבת להתעורר עם הציפורים."

במטבח הדפיס את שני הכריכים, והציץ ברנדומלי ליתר ביטחון כדי לוודא שאין באג. טופו מתובל דורג אצלה גבוה משום מה, והוא קיווה שתהיה מרוצה כשתפתח בהמשך היום את האריזה התרמית.

האור בחדרה דימה זריחה מושלמת ואיתה גם ציוץ הציפורים.

שתי הדקות חלפו ביעף.

"אוף, אבא," רטנה מחדרה, "אני באמת לא רוצה ללכת לשם! לא יקרה כלום אם אני לא אלך!"

"בואי למטבח, את יודעת שאני לא אוהב לדבר בקול רם מרחוק. מה קרה?" שאל כשהצטרפה אליו.

"לא קרה שום דבר. אני פשוט לא רוצה ללכת לבית ספר הזה!"

"מישהו מציק לך שם, ילדונת? את יודעת שאת יכולה לדבר איתי על הכול, ואם יש איזה דבר שמפר-"

"אף אחד לא מציק לי, הבית ספר מציק לי, ולמה דווקא אנחנו מכל השכבה בלמידה מקרוב? אני שונאת את זה – צריך ללכת עד לשם ולהיסחב עם כל התיק. זה לא הוגן!"

"אז זה העניין? אם היית לומדת היום כרגיל זה היה בסדר?"

"זה לא בסדר כי אני לא מבינה למה צריך את הבית ספר הזה בכלל!"

"אני מבין שלא תמיד זה כיף, אבל א-"

"זה אף פעם לא כיף!" לאות וקיצוניות. "ואני חושבת שאתה לא מבין, אבא. אני מצטערת, אבל אני באמת חושבת ככה."

"את יודעת שגם אני למדתי בבית ספר, נכון?" היא ידעה, מן הסתם, אבל בטח היה קשה לה לדמיין. אולי גם לו, בעצם. הקירבה ההולכת וגדלה לסינגולריות הפכה את ההווה לדחוס מאין כמותו, את העתיד לקרוב מאי פעם, ואת העבר הותירה מטולא ומָהוּהַּ הרחק מאחור.

"אז מה?" התגוננה, "אתה תמיד אומר שהכול היה אחרת פעם,"

"נכון. בואי ותאכלי משהו, חמודה. תרגישי יותר טוב," הוא היה נחוש לצלוח את שדה המוקשים המתבגר ללא נפגעים משני הצדדים.

היא התיישבה ליד השולחן בעל כורחה והשעינה את ראשה על ידיה. תמיד יאהב אותה, חשב. רגש בלתי מתכלה אך עם זאת האורגני ביותר שבנמצא. רגש ששרד עידנים, שיכול לַזְּמַן. "אז להכין לך?" שאל, ולא המתין לתשובה – "אחד: קורנפלקס – רבע חלב, בבקשה, שתיים: קפוצ'ינו." הורה למדפסת המטבח, "תודה," הוסיף כשנשמע חיווי הסיום, והגיש לה את הקערה. "תודה?" המתין.

"תודה, אבא." צייתה.

הוא ישב לידה עם הקפה. הקצף היה חם ואוורירי – המדפסת הזו יודעת מה היא עושה. מזל שבחר ב-פְּרוֹ. לפעמים גם הוא יודע מה שהוא עושה, וכדאי שיזכור את זה. "אז מה יש לכם שם היום בכלל?"

"תשאל את ההומבּרה,"

"הומבּריין," תיקן, "את הרי יודעת שאומרים הומבריין,"

היא משכה בכתפיה, "כולם קוראים לו ככה עכשיו,"

"ושאלתי אותך – אני שומע בזמן האחרון את הקול שלו יותר מאשר את שלך,"

"אתה יודע שאתה יכול לקנפג לו את הקול שלי אם אתה ממש רוצה, נכון?"

"די להתחכם." לא רק אהבה שרדה, כל רגשות היסוד שרדו איתה. פחד, למשל, או כעס, ואיתם גם המוטציה הנוראה שהתפתחה מהם – תסכול. "נו," התעקש, "אז מה המערכת?"

"מדיטציית בוקר," העוותה פניה, "אחר כך שעתיים אהבת העצמי, ומעבדת ממשקי מכונה, ואז חיבְרוּת -" נאנחה, "איכס-קוסמי! ואז-"

"רגע, מה רע בחיברות?"

"מה רע בחיברות, אבא?? לשבת במעגל-קשר-עין צפוף ולקוות שאמות משעמום לפני שיכריחו אותי לדבר??"

"לפחות ככה את פוגשת קצת את החברות שלך. תנסי למצוא את הטוב בכל דבר, ילדה שלי – לא לימדו אתכם את זה באחד השיעורים?"

"ממש," סיננה, "אנחנו לא לומדים שם כלום. מקצועות מפגרים! מי המציא אותם בכלל, הם כאילו מתאמצים לשעמם אותנו בכוח!"

"מי זה הם?"

"המורים האלה!"

הוא חסך ממנה את התיקון המשמים – לא המורים מחליטים מה ללמד אלא המרכז לחינוך, ועבר לפסיכולוגיה העתיקה ביותר בעולם, ההפוכה. "את מעדיפה למידה אוטונומית? אמרתי לך בתחילת השנה, נרשום אותך אם תרצי. נמצא קבוצת למידה עם ילדים נחמדים ו-"

"באוטונומית לומדים בסוף הרבה יותר שעות, אני לא רוצה."

"אז תלכי לשם, תעשי מה שצריך, ותסיימי. מדיטציה, אהבת העצמי, מעבדה, חיברות – לא נורא. חמש שעות וזהו."

"כן? ומה עם מבוא לשינוי? זה בשעה השישית. מה משתנה בדיוק??"

זה היה אחד מאותם בקרים לעומתיים, אבל הוא בירך על התקשורת וכל עוד היא שואלת שאלות, מגיעות לה תשובות.

"מה משתנה?" ענה מיד, "הכול! נו, סיפרתי לך שזה לא היה ככה תמיד – כל המדפסות בכל מקום, וההומבריין, והשפע הזה, יש לך מזל שאת גדלה לעולם כזה. פעם הכל היה הרבה יותר קשה – עבדו המון, וכל אחד סמך רק על עצמו, ואף אחד לא נתן לך כלום, והמ-"

"המגפות, אני יודעת. אבל אני שואלת מה משתנה עכשיו. מה השתנה מהשיעור הקודם, למשל? מלפני החופש? כלום, נכון? אז אני מתלוננת על עכשיו, לא על פעם,"

"את יודעת מה? את צודקת, תתלונני," נשק למצחה, "זו זכותך. מה עם מיתולוגיה? אין לכם היום? את אוהבת," הזכיר. גם הוא אהב.

"אין,"

"ושעה שביעית?"

מבטה לא הותיר ספק. "תכנון זמן. זה הכי גרוע! תקוע בסוף היום כשכבר כל כך רוצים לעוף משם – ממש דוגמא לתכנון זמן טוב! את זה אני הכי לא מבינה! באמת – בשביל מה צריך ללמוד את המקצועות האלה, מה יש בכלל לתכנן?? אני במילא צריכה לעשות מה שאומרים לי כל הזמן!"

"את שוב תגידי שאני חוזר על דברים שאמרתי, אבל זה ממש אחד המקצועות החשובים. ממש. זה ואיז-"

"איזון תקציב," השלימה בעצמה, "אני יודעת, אבא, אמרת לי כבר, וגם אני לא רוצה שלא יהיה לנו קרדיט למשהו שנרצה, אבל תכנון זמן זה באמת סתם – מתי אני אשתמש בזה? טוב," רטנה, "אפשר לדעת למה אתה מחייך עכשיו?"

"כי כשהייתי בגילך גם אני הייתי מתלונן ככה לסבא וסבתא – שנאתי משהו שנקרא גיאומטריה. יש מלא מקצועות שאנחנו למדנו ואתם כבר לא – זה עוד דבר שהשתנה." כמה שנים לא חשב על בית הספר? עשרות. אך גרגרי העבר מאוחסנים בממגורות הדחוסות במדרונות המוח, והדרך מטה עלולה להיות מהירה. לכן המשיך כנראה וסיפר לה גם על הטרפז, "את שומעת? אז בשיעור הזה, בגיאומטריה, היינו צריכים לפתור בעיות עם טרפזים. את בכלל יודעת מה זה טרפז? זו צורה כזו, מצולע, סוג של מרובע – לא משנה. היינו צריכים לחשב את השטח שלהם. היו לנו שעתיים כאלה בתחילת כל שבוע," המשיך, "אז איך שהייתי מתעורר בימי ראשון, הייתי מקטר ולא מבין למה אני צריך ללמוד את זה ומתי אשתמש בזה."

"נו, והיית צריך את זה פעם?"

"שטח טרפז? לא חושב," הודה בחיוך, "אבל תכנון זמן תצטרכי, אני מבטיח לך. את תצטרכי את זה כשתתחילי להתמודד עם הפנאי, ילדונת. זה תמיד מגיע בהפתעה וזה מבלבל מאוד – תאמיני לי."

"אתה אומר את זה רק כי הוסיפו לכם עוד יום,"

עכשיו הצליחה להפתיע אותו. הרי שמע על כך בעצמו רק אתמול. "מה, התחברת לערוץ שלי?"

"ממש." גיחכה, "רציתי ללכת לליהי אחרי הבית ספר היום, לסיים את הפרויקט ברובוטיקה שצריך להגיש עוד מעט, אבל אי אפשר, כי היא אמרה לי שאמא שלה תהיה בבית כי הוסיפו לה עכשיו עוד יום חופש – גם היא עובדת איפה שאתה. אז רואה? תכננתי זמן ולא יצא מזה כלום, ועכשיו אני מאחרת!" סיכמה בתוכחה, גרפה אל פיה כף דגני בוקר אחרונה, והניפה את התיק על גבה בתנועה מוגזמת אך מוצלחת מבחינתה – זה באמת נראה כבד, מוזר, ובלתי מחויב במציאות.

"את רוצה לקחת את הסַבָּל? אני לא צריך אותו היום והסוללה מלאה,"

"אסור לנו עכשיו לבית ספר כי לא לכולם יש,"

"אה. טוב, אז תשימי את התיק על שתי הכתפיים, זה יחלק את המשקל. ושיהיה לך יום נעים, ילדה שלי. תהני אצל אמא ואני אראה אותך מחר. צחצחת?"

"א-הה,"

"חום?"

"מדדתי – הכול בסדר, אבא. אני חייבת ללכת,"

כהרגלו התעקש על חיבוק. ואז נותר מאחורי מפתן הדלת כאילו סִמֵּן הפס הישר שעל הרצפה קו תפר באריג הזמן-חלל שלא היה ניתן לפרום, והמתין עד שהד צעדיה נבלע שם בחוץ ודמם, ונותר לבדו.

שקט מסמא כבש את הבית מקצה לקצה.

מה עכשיו?

הוא שב אל הסלון, עמד במרכזו ובהה במשך מי יודע כמה שניות עד שהרגיש כיצד הזמן מצמיג ומטפס במעלה גרונו. עכשיו אכזרי – חייל החלוץ של ההווה, כיתר אותו.

הוא לא תכנן דבר להיום. באופן פרדוקסלי לא הספיק, ובכל זאת – כל כך מעט דברים, כל כך הרבה זמן! יום חדש, נוסף, שלם, וריק של פנאי. מה יעשה בו כדי להרגיש ראוי לעכשיו החולף על פניו בלי הרף במעין תהלוכת ניצחון דווקאית?

השגרה – אותו מנגנון מבורך ועדין של השוואת לחצים בין הפנים והחוץ, בין עיקר לטפל, בין עשה ואל תעשה, בין טוב לרע, אפילו – הופרה שוב ונשברה. לכאורה, רק עוד יום פנאי בשבוע, רק לרווח עוד קצת את מהלך חייו, אך על הרווחים להיות צרים מספיק כדי שיוכל לדלג מעליהם מבלי להביט בתהום הקיום, הפעורה מתחת. על השגרה להשיק אל הגוף והנפש בתפרים עדינים ובלתי מורגשים. הוא הרגיש אותם כעת.

אולי הגיע תורו להתלונן, ובפעם השנייה בחייו שקל שעת טיפול במרכז לרווחת האזרח. הפעם הראשונה הייתה לאחר התרת נישואיו, אך אז לא ידע עדיין כיצד להתמודד עם תקציב הבית ונאלץ להשתמש בכל הקרדיט למזון ולחומרי ניקוי. כעת, היה לו תקציב מאוזן ומספיק קרדיט חופשי שהיה יכול להפנות לכך, אך מיד לאחר החיבור הראשוני הובהר לו שתשעים וחמישה אחוז מצוות המטפלים ממוכן, ולא יהיה ניתן להבטיח מענה אנושי. לפחות הם מחויבים על פי חוק לציין זאת, חשב. בפעם ההיא, הראשונה, זכר שהנוסח היה עמום יותר, ושאחוז הלא אנושיים עמד על שלושים. הוא החליט לוותר. רוב מוחלט של הדברים יכול להיות מתורגם לבסיס בינארי, אך מה שהרגיש כעת – לא.

הוא התנער. ניגש אל מדפסת המטבח, והתחרט. הוא חזק מכל אכילה רגשית. ובעצם, הוא לא האשים אותם, במרכז למידע, למרות שההחלטה הייתה פְּנים ארגונית ולא הנחתה כלל מגזרית. השמועות על הצמצום הנוסף בשבוע העבודה ריחפו במסדרונות המרכז עוד לפני כניסת החג, והייתה תחושה עמומה שבצאתו אף ייאכפו. הוא ידע שזו ההחלטה הנכונה – הרי יוכל להספיק ביומיים מה שהשלים עד כה בשלושה, ובעצם אם ייאלץ בעתיד, כנראה שגם יספיק ביום אחד מה שביומיים.

הקרדיט לא ייפגע, זה לפחות הובטח להם. מרכזי הייצור רחוקים מהספק מקסימלי, כך שדבר לא יחסר. הוא הכיר את הנתונים מקרוב, זו לא הייתה תעמולה, הקמ"ג לנפש בישראל נותר מהגבוהים בגוש מדינות הקרדיט – אך לא הקרדיט המקומי הגולמי דחק בו כעת אלא הפנאי האישי הגולמי, והשפעתו על הנפש.

אז מה עכשיו?

מהדירה הסמוכה עלתה מנגינה מוכרת והוא עצם את עיניו כדי להקשיב, אך רוב הצלילים נבלעו בקירות המבודדים, וכשגייס את ההומבריין לזהות, חששותיו התאמתו – שוב השיר המאוס הזה? צריך לחוקק מגבלת כמות עבור המנוני חג. הלחן היה קליט, אבל המילים? "מִקַּשׁ הַזְּמַן, נִיטְוֶה זָהָב. פְּנַאי לְךָ עַכְשָׁיו!" – לא צריך להיות מידאס כדי להבין או להתחלחל. הוא העמיק נשימה אך גם בסופה המתין לו יומו – רחב, בוהק וריק. מדבר כפוי של פנאי, וכל מחשבה על פעולה כלשהי התאיידה כשלולית רדודה בחיזיון תעתועים. הוא יכול כמובן לעשות היום את מה שתכנן למחר, גם מחר הוא יום פנאי ויהיה בכך צדק פואטי כי מחר תכנן לבקר את הוריו, והיה זה אביו שנהג לומר לו בילדותו לא לדחות למחר את מה שניתן לעשות היום. אך בכל זאת, ידחה.

קפה נוסף הודפס עבורו.

הוא ניגש אל החלון עם בליל מחשבותיו והכתיב בקול, תוך בהייה עגומה בשמיים הסגולים ובצוקים האדירים שנשקפו ממנו – "אם האור הוא המהיר ביותר ביקום, הרי שפנאי הוא האיטי ביותר, וגם השָׁקֵט – פנאי מתגנב אליך חרש, בלתי נראה ובלתי מושג. פנאי – המקום אליו זוחל הזמן כדי למות. סיבת המוות: פנאי. מהפיכת הפנאי, העורפת את ראשי הפרולטריון במקום לשסף את צוואר האצילים. פנאי, מצב הצבירה המסוכן ביותר של הזמן, פנאי -"

האותיות כיסו את זגוגית החלון בסדר מופתי, והוא שינה את צבען מאפור לשחור ואז החזיר לאפור, אבל מעט בהיר יותר, כדי שלא יבָּלעו בכביש שהתפתל במרחק, בין הצוקים. ההומבריין הקריא בקול את שכתב. לאחר עריכה קצרה העריך שהיה בזה ערך – הוא יכול להעלות את המילים אל הכלל, מקדם התועלת שלו אף יחסוך ממנו את ההמתנה המשפילה לאישור הטקסט, אבל לאחר קריאה נוספת אחז בו תסכול ובהינף יד מחק את הכל. האם היה כותב בנוסף לעבודתו במרכז למידע, גם אם לא היה מקושש בעזרת מילותיו קרדיט נוסף על תרומה לקהילה? כל אות היא פתית קורנפלקס, גרגיר אורז, כף גלידה – ותו לא. אז לא. נשימה עמוקה.

הוא ביקש את השעה, ונענה מיד – תשע שלושים ואחת. עד מתי? נאנח, עד תשע שלושים ושתיים מן הסתם, וחוזר חלילה. אין נשימה עמוקה דיה.

איך הכול השתנה עד כדי כך? הוא זכר בבהירות עולם אחר לגמרי – את החנויות ברחוב דיזנגוף, זו ליד זו ליד זו, כולן מאוישות על ידי צוות בשר ודם וכל אחת מהן מתעקשת להיצמד לתת תחום, ומנסה לבדל את עצמה מהאחרות בעזרת חלון ראווה – מאמץ שנראה לו כיום נוגע ללב וילדותי. הוא זכר את אימו מתלוננת על מחיר האננס אצל הירקן ברחוב בזל, ואת ריקוד ספרות הסכום לתשלום על צג משאבת הבנזין כשתדלק את המכונית עם אביו בתחנת 'פז' בבבלי. כל אלה נעלמו כמובן, ובצדק – בזבוז יהיר של מקום המנוצל כעת למגורים. והרי לא עבר זמן רב מאז, אך הזמן שעבר עשה זאת באופן בלתי מורגש, כצבע מתייבש על ההווה. הידיעות החדשותיות היו תמיד הסחות דעת רגעיות, גרסת השלטון ל-"תראו, ציפור!" ("תאונת רכבות בבנימינה!", "סופת ענק במישור החוף!", "מהומות בארצות הברית!", "מדד האושר בערי העולם: שטוקהולם, הלסינקי, קופנהגן בראש. תל אביב במקום השלושה עשר בלבד!", "ישראל חותמת על הפעימה הראשונה בהסכם ההצטרפות לגוש מדינות הקרדיט!") שמנעו במכוון מלהבחין בתמורות הטקטוניות תחת רגליהם, והשינוי, כמו כל שינוי, היה ערמומי מטבעו והסווה את עצמו בשפת העולם הישן – מילים כמו מיתון, ואז צמיחה, ותפוקות, ותשומות, ותוצר, ואנרגיה, כל אלה הפכו את הכלכלה על פיה. המודל הסקנדינבי שהתפשט וגלש אל שני עברי האטלנטי כופף בוויקינגיות נאורה את אותה יד נעלמה עליה למד בזמנו. הגוש המזרח-אסייתי אימץ את העקרונות המרכזיים בנוסחה הסקנדינבית, והוסיף את פיתוחי הזֶן הרגילים שם, וכך – כסף הפך לקרדיט ובהמשך לקרדיט מוכוון תחום, זמן הפך לפנאי, ויצר קדום – קדום אפילו לאהבה, לכעס או לפחד – הוביל לעוד קְוֶוסְט תזזיתי בו המין האנושי אוסף בבולמוס פראי מכל הבא ליד – טכנולוגיה, קרדיט, פנאי – ומשתמש בכליו החדשים כקרדום לחפור ביציבותו שלו, עד להשגת דף חדש. לוח חלק. אגד מדבק על צלקות העבר.

בתו נולדה לעולם הזה – אסור לו לזרוע בה געגוע לדבר מה שלא הכירה, והוא השתדל להדגיש בפניה את יתרונות ההווה בכל הזדמנות. הוריו כמעט ולא הושפעו מהשינוי – כבר שנים שהפנאי לא היה בעוכריהם, אבל אחדים מבני גילו – המבוגרים המבולבלים של אביב 58', היו החוליה החלשה בשרשרת הבין-דורית.

במובנים רבים, ליותר אנשים היה יותר טוב עכשיו, או לכל הפחות – ליותר אנשים היה כעת יותר – יותר מזון, יותר בריאות, יותר ביטחון כלכלי וצריכה מוסרית ושלווה. הכסף הישן הוכחד – לא עוד נושא שיחה אובססיבי במקרה הטוב, ומנוע דאגה קיומית במקרה הרע. המרכז להפצה תיחזק צי יעיל של שליחים חשמליים, והמתעקשים על רכישה פיזית – תמיד יהיו כאלה – השתמשו בהזמנות מוקדמות שהמתינו להם בחנויות המרכזיות שהכילו באופן יעיל, הכול.

והיה גם יותר פנאי, כמובן.

והרי גם העולם הישן היה מלא בתסכולים, בכאוס בלתי פוסק שגעגוע אליו רק מאשר את מחלת הילדות של המין האנושי, הנכסף לעיתים קרובות מדי דווקא למה שאין.

במרכז למידע היה שייך לצוות ההנגשה. הוא היה קרוב לדוחות, ולאופן בו הוצגו לציבור כדי לאזן את אינסוף המידע החופשי אך המורכב מדי לעיתים, ולתת למעוניינים בכך גישה למקור רשמי ואמין. היה בכך צורך אמיתי, נקי, ולא בכדִי סמלו של המרכז היה צג שקוף המסמל את טוהר המידע, כשתחתיו "הכול ישתנה כעת!" – שלוש המילים הראשונות בנאומו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל הראשון במתימטיקה, גוסטבסון. הוא זכר חלקים גדולים מהנאום בעל פה. אפילו ציטט ממנו בראיון העבודה, לפני שנים. "הכול ישתנה כעת! לא רק מפלס הרווחה של אנשים ברחבי העולם, ולא רק טוהר המניעים בהם ישתמשו מנהיגים בנוסחה שאני מעניק היום לכולנו, אלא גם הנוסחה עצמה."

והנוסחה השתנתה. למדה את עצמה, את הסביבה ואת השפעותיה על הסביבה, ושוב. ושוב. היקף היצור, מדרגות המיסוי, הרכבה הדמוגרפי של המדינה בה הופעלה, ואינסוף מדדים תרבותיים וסוציו-אקנומיים נלקחו בחשבון, נאגרו, טֻרגטוּ, הוצפנו. לא היה צורך בהיכרות עם מאות-אלפי הפרמטרים שבה, מחשב-ישראל היה מופקד על כך ורק מדענים בודדים הכירו את כולם, הוא בוודאי לא היה אחד מהם, אבל ידע שהוא – גם הוא – מהווה רק אטום זניח במונה נוסחת הרווחה הסקנדינבית, ושתחת המכנה רוחש פרמטר הפנאי.

ובכל יום תיקף אותה מחדש. כולם עשו זאת. בכל חידוש רישיון אזרח, הארכת תוקף דרכון, קבלת שרות כלשהו ממרכז ממשלתי, הכל נעשה בתמורה לטביעת האצבע במקום המתאים על הצג.

האם היה מעדיף לעבוד במרכז לייצור? לא. משמרות הלילה היו מטשטשות את הפנאי, אך גם את הזמן עם בתו. האם היה בוחר לחילופין לחיות בטקסס? בוודאי שלא! מדי שבוע הנגישו מידע על הנעשה שם – הירידה בתוחלת החיים, הבזבוז המחריד באמצעי היצור, האנרכיה שבצריכה לשם צריכה – גלי הביזה, קיומם של דרי הרחוב, אדם לאדם סוחר חסר מצפון, כל אלה נבעו ישירות מדחיית השימוש בנוסחה והכרזת העצמאות של המובלעת בשליטת ה-NCA עד לכדי ניתוקה מארצות הברית, מאי הוויתור על הכסף, מקידושו של הקפיטליזם המסורתי ודחיית מנגנון הייצור המרכזי ומודל הקרדיט. אבל שלילת הג'ונג'ל הטקסני וההבנה שאיגוד הקפיטליסטים הלאומי היא תנועה שהוצאה אל מחוץ לחוק ברוב מדינות הקרדיט בזכות ולא בחסד, לא יעזור לו להתיר את הסבך הנאור והבלתי נראה בו הוא נתון כעת.

הוא הדפיס קפה נוסף – ניצול מחפיר של זמנו. מה עכשיו?

פנאי – החומר האפל המכביד על יומו, פנאי – מראת קרקס הזמן. פנאי – קבוצת הביקורת של חייו. פנאי – טראומת הילדות של עיקרון הבחירה החופשית. פנאי –

הפעם אפילו לא תמלל את מחשבותיו ובוודאי שלא שקל להעלות אותן אל הכלל. הוא ניסה לשנס מותניים ולב. הפנאי הוא רק פרמטר בנוסחה ועל כל אדם לעשות בו שימוש מושכל או לפחות לצמצמו במעט. הוא התחבר אל הערוץ שלו ובעזרת נשימה עמוקה נוספת הדף את הדחף הראשוני והמוכּר שקרא להשבתתו לתקופה בלתי מוגבלת. הערוץ אמור הרי להיות הרחבה שלו עצמו, ולא לעורר בו סלידה, אבל נדמה שכולם סביבו יוזמים. בלי הרף. יום ולילה. ערב ובוקר. שורות שורות קידמו את פניו, מסודרות בערוץ שלו כחולצות מקופלות בארון – מהודקות, צבעוניות, חגיגיות –

• הזמנה להצטרף לתרגול מלאכות עתיקות: אימון מסלול חלוקת עיתונים, סמינר אפייה, סימולטור נהיגה אורבנית.
• הזמנה לקחת חלק בפרויקט חקלאות אדניות, בהתמחות בעשבי תיבול.
• קבוצת לימוד דף יוליסס אחד בשבוע.
• התנדבות להתאמה אישית של חבילות סיוע למשפחות בבורונדי / באוסטין / בבנגלה-דש.
• הצטרפות לקבוצת המייסדים המקומית של הטרנד החדש באומנות השיחזור והחיקוי – קליפים מוזיקליים.

את ההזמנה האחרונה דווקא שקל ברצינות. לאחרונה התנסה בשחזור רב משתתפים של 'בחוף הים' של הצייר ג'ון סלואן. זה היה מהנה בחלקו, אך היוזמה כשלה לאחר כשעתיים משעשעות בהן התברר שהרוח המערבית העזה שנשבה באותו יום לא תאפשר לכובעים המיושנים להישאר זמן מספיק על ראשי המשתתפים. אפילו צלל כעת לעומק הדיון הסוער שנסב סביב בחירת השיר לשחזור. 'הישאר בדרכים אלו'?, 'א-הא'? הדיון דרש היכרות מתקדמת יחסית של המוזיקה הסקנדינבית של שנות השמונים של המאה הקודמת. הוא שמע על קיומה של להקה בשם 'אבבא', אך לא היה יכול לזמזם שיר אחד שלהם גם אם חייו יהיו תלויים בכך. על 'א-הא' לא שמע כלל. ההומבריין הקרין עבורו את השיר, ולרגע הצטער שלא חי בתקופה המלודית ההיא. הקליפ כלל מעילי עור שחורים, כלי רכב דו גלגליים, קלידים, יונים, ותסרוקות גליות, מבריקות ומנופחות שהתאימו לכל אלה, אך כשהדיון התלהט סביב שאלת האלבום המוצלח ביותר של הלהקה, הארכאיות הכריעה אותו והוא ויתר. להבדיל, גם פסח על טורניר פוקר מול רובוטים המוצבים על הירח. כל אלו היו רק אשליות בחירה, קקפוניה של תחביבים מומצאים, מעשי סכום אפס. קביים האמורים להביא אותך לרגע הבא בזמן ולדלג מעל הכאן והעכשיו.

אז מה עכשיו?

היה גם טמפלייט פנאי. הם הפכו נפוצים לאחרונה והתבססו על ההכרה שבין אם מדובר בחוכמת ההמונים, טיפשות ההמונים או בינוניות ההמונים, יש בהם נוסחה שנוסתה בהצלחה על המונים רבים לפניו. והחשוב מכל: הם מייתרים את ההתלבטות – הירשם, עצום עיניים, והתדרדר במורד הפנאי במסלול קבוע מראש שיעסיק אותך לכל היום.

הרשמה לאחד מאלה דמתה בעיניו עד היום לכניעה מוחלטת. הנפת דגל שעמום לבן וריק על ידי אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו, שלא מצליח לברור אותם מאינסוף המעשים האפשריים האחרים. אדם שמרכין את ראשו ומצטרף לעדר חסר עמוד שדרה המעלה את הפנאי גירה ולועס את הזמן בתנועת מטוטלת אדישה של הלסתות.

הטמפלייט הזה היה ממשלתי ודורג כמוצלח במיוחד, כבר בשעה זו היו רשומים אליו יותר ממאה אנשים. היה בזה הגיון – למרכז לרווחת האזרח היו משאבים שלא היו חשופים ליזמים פרטיים. אף טמפלייט פרטי לא היה מסוגל להעניק 'סיור מודרך במחלקות המסווגות של המרכז לייצור', למשל. הוא הציץ בתוכנית המלאה: קפה בבית, המלצה לשינוי עיצובי כלשהו (החלפת רקעים והכנת נר ביתי מתרסיס דונג היו שתי האפשרויות המובילות), ואז יציאה אל המדרחוב, נסיעה משותפת אל הסיור המודרך, חזרה דרך שדרות הים – עצירה לשיזוף ושחייה קלה, אימון אינטרוולים/יוגה לבחירה על החוף, פיזור למנוחת צהרים בבית ואפשרות לצפות בהרצאה בנושא 'תשעת העולמות ביקום הנורדי'. לקראת שקיעה – התכנסות מחודשת בחוף הים למפגש הכולל צלחת פירות וכוס יין לכל משתתף. ואז מדיטציית המונים ואחריה פיזור עם אפשרות ל-'חיברות מתמשך' בלשון הטמפלייט, כאילו שלא ברור לכולם שמדובר במילים המכבסות מין.

הוא סקר את מאגר המשתתפות.

הייתה דווקא אחת שנראתה לו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת האם ההולוגרמה משקפת את המציאות או גרוע מכך – האם נשתלה שם על ידי מתכנני הטמפלייט כדי למשוך אנשים במצבו.

להירשם? לטמפלייט פנאי? ועוד ממשלתי? אין סיכוי, הוא לא מקרה סעד. עדיין לא. אבל תשע שלושים וחמש – רק תשע שלושים וחמש, הכל תשע שלושים וחמש, ושום דבר פרט לתשע שלושים וחמש. נדמה שהזמן שובת. הוא הציץ שוב ברשימת המשתתפות – זו, האחת, בחולצה לבנה עם הדפס 'בָּרוּךְ שֶׁלא עָשַׂנִי טֶקְסָנִי!' בחזית, עדיין הייתה שם. הוא הצמיד את אצבעו אל המסך והקדים מעשה למחשבה. הוא נרשם.

קפה בבית – צ'ק. החלפת רקעים? דווקא רעיון טוב, הצוקים מחלונות הסלון כבר מיצו עצמם. הוא! בטמפלייט פנאי! מוזר. מגוחך. מעורר רחמים? חשוב בקטן, דרבן את עצמו. קודם הרקע והשאר כבר יגיע איתו. אולי.

נחל – לא, אוקיינוס – לא, קו הרקיע של שטוקהולם – לא, מראה – לא, סבך יער גשם – לא, פיורדים – לא, להקת גחליליות – אולי? בעצם, לא. הרי גם 'ללא רקע' הוא רקע – יש אנשים שיראו בברירת המחדל מחדל, ואחרים ימצאו בה ברירה.

לאחר ההחלפה, שילב זרועות והביט ברחוב הפשוט שהשתרע למרגלות בית הדירות בו התגורר. הודעה בדבר הכתובת המדויקת של נקודת המפגש במדרחוב עיטרה כעת את צמרת הערוץ שלו, וההומבריין התנדב להודיע לו כשיצטרך לצאת לשם. חרטה משוננת צבטה את גרונו. מדוע נרשם? בשביל מה? אין שום דבר מתמשך בחיברות מתמשך. מניסיון. לחץ התנחל והקים בסיס בלתי נראה בקרביו. אצבעו צרבה.

הוא ניסה לנשום, עמוק מאי פעם, אך הרגיש שתנועות הסרעפת היו מגושמות ומלאכותיות. דברים כאלה צריך ללמוד מילדות. בתו לא מבינה עדיין, אבל כשתהיה בגילו ומדיטציה ומבוא לשינוי ותכנון זמן יהיו דם מדמה, תבין.

רצונו החופשי הפך לנחלת הכלל והדבר פעפע בו תחושת חוסר משקל עטופת בחילה. זה עלוב, לצאת כך כצאן לטמפלייט. הוא חייב נקודת אחיזה. מרכז כובד. כל דבר שיקרב אותו אל עצמו.

הרחוב היה שומם. מבטו נדד מקצה עמוד סולארי למשנהו, ומשם מטה אל ספסל טעינה אחד ואז אל השני. ואז שוב. ושוב, ושוב – עד שהיה בטוח. ארבע נקודות – פנטום של זיכרון. הוא נגע ארבע פעמים בצג החלון, והתרחק.

כן – טרפז שורטט שם, מולו. טרפז!

הלוואי שבתו הייתה כאן, לראות למה התכוון בבוקר, והוא הורה להומבריין לתעד, ואז ביטל – זה שלו. לבדו. לפתע רצה לחשב את שטח הטרפז הזה יותר משרצה דבר אחר אי פעם. למסד את עברו, לכסות על העכשיו, להוכיח שלא הכול אבוד ומתבדר ומובל ומטומפלט. רצה, אבל לא זכר דבר מלבד ההיקף. היקף הוא הגיון פשוט, מי מאיתנו לא הקיף דבר מה? הרי כל החיים הם הקפה, אבל שטח? איך מחשבים את שטחו של הריבוע הנכה הזה, על זוויותיו החדות, וצלעותיו המשונות? הוא לא הצליח להיזכר. בשום אופן. הלחץ ניפח חזה. תקע כלונסאות. היכה שורש. ומרגע זה ראה עוד ועוד מהם – ביתו הפך למאורת טרפזים שנמתחו בין המדפים, לספה, לצגים, למדפסות, לשטיח, לשולחן הסלון, לעציצים. נחיל של טרפזים. גדולים וקטנים, צרים ורחבים. ולכולם שטח נעלם. הוא עצם את עיניו והתקרב אל החלון עד שנותר מולו רק זה האחד, הראשון. אבל עדיין, לא זכר כיצד לחשב את שטחו.

ההומבריין זיהה את מלמול אי הידיעה והציע מיד עזרה להוטה, אבל הוא השהה אותו. שקט בבית. רק הוא והטרפז. איך זה הלך, לעזאזל? הנה, סוף סוף הוא רוצה להשתמש בזה, סוף סוף הוא חייב להשתמש בזה, והוא לא מצליח, ולא יכול, ולא זוכר. הכול היה לשווא. הדקות. החודשים. עשרות השנים. הוא חש בעלייה עיקשת של קצב פעימות לבו, ונשבע שאם ההומבריין יציע לו עכשיו כוס מים וחצי כדור שלווה, הוא –

הלחץ התבצר כמגדלור באזור הלב, ושלח פולסי כאב לכל חלקי גופו. ללסת. למפרקי הזרועות. לעמוד שדרתו. נשימתו התקצרה. מה השעה? תשע שלושים ושמונה. הכאב פרץ את קווי המתאר של גופו. כאב שלא ניתן לחשב את שטחו. אף פעם לא הרגיש כך. הוא חייב לשבת. הוא ניסה אך ראה שחורות. מילולית. הכול נאטם, הפך דו ממדי ואז חד ממדי, ואז – כיצד הגיע אל הרצפה?

"הומבר-?" נאנק.

ההומבריין נחלץ לעזרתו. זיהה שמדובר בתעוקת פנאי בדרגה שלוש, הדפיס עבורו מטלית מְלָחִים לחה, הורה להניח על המצח והעריך בסבירות גבוהה מאוד שהכאב צפוי לחלוף בעוד דקה או שתיים והנשימה תוסדר אף היא. יופי, חשב, אז יהיה כבר תשע וארבעים לפחות.

כבר ויתר לעצמו פעם אחת כשנרשם, הוא לא היה מוכן לוותר פעם נוספת וגרר עצמו קדימה אל עבר הטרפז. נו? משהו עם הגובה, זה תמיד היה משהו עם הגובה ונדמה היה לו שגם מכפלה בשניים, זה תמיד היה בשניים, אבל כעת לא היה בטוח בדבר.

רק כשהצליח לעמוד שוב על רגליו, טלטלת זיכרון אחזה בו – סכום הבסיסים כפול הגובה לחלק לשניים! כן, כמובן! דמעות פרצו מעיניו. בכי ארוך, עמוק, שלא פותר את חידת הפנאי, בכי ייחודי רק לו, טביעת האצבע של העין – בכי פרוע, שלא מציית לשום טמפלייט. הוא מחה את דמעותיו וידע עוד לפני ההומבריין שהגיע זמנו לצאת אל נקודת המפגש.

---

קרדיט תמונות: אתר pexels