אוהד עוזיאל 27.11.2025
אוהד עוזיאל עוסק בכתיבה, יצירה ועריכה כמעט כל חייו. זה כולל רומן "תל אביב-גן עדן-גיהינום" (הוצאת טוטם, 2017), ושורה ארוכה של סיפורים קצרים. הוא ערך ספרים רבים ושימש כחבר מערכת "נכון – כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות". וזה מה שיש לו לומר על הסיפור שלפנינו: הסיפור נולד בעקבות הערה/נזיפה של ד״ר אהרון האופטמן במהלך ערב ספרותי אותו הנחיתי ושהוקדש לדיסטופיה ואוטופיה ישראלית. אהרון איתגר את המשתתפים לכתוב יותר אוטופיות. העולם ב״הכול טוב״ הוא אכן אוטופי מאד, ומדגים שגם באוטופיה אף אחד לא מבטיח לך שהכול יהיה טוב.
הסיפור הופיע בגיליון 15 של "נכון", שיצא לאור בימים אלה.
"מה העניינים?" הוא שאל אותי.
"הכול בסדר," עניתי. חשבתי לעצמי כמה ריקה מתוכן השאלה הזאת. לא חשדתי במניעים של אורי, מנהל בית הספר, ששאל אותי. אולי הוא באמת מתעניין בשלומי. אני לא רוצה להיות שלילי. אבל אין היום שום דרך אחרת לענות על השאלה הזאת. הכול באמת בסדר. גם אם אתה מרגיש שלא.
לפני שבועיים בערך למדנו בכיתה על הדיקטטורות הגדולות של המאה ה-20, מדינות שבהן היה אסור להעביר אף פעם ביקורת על המצב. אף על פי שהמצב אכן היה גרוע מאוד. כולם סבלו ממחסור. אלא שאם התלוננת יכולת למצוא את עצמך במעצר, או מוגלה לאיזה מחנה עבודה מרוחק. ובכל זאת מתברר שאפילו אז אנשים המשיכו להתלונן. אמרו לנו שזה הטבע האנושי.
היום אנחנו כבר הרבה אחרי התקופות האפלות האלו. אין שום איסור על תלונות. אין איסורים כמעט על כלום. אפילו מעשים שנחשבו פעם ברבריים ואלימים מותרים היום לחלוטין, ובלבד שהם נעשים עם קורבנות שחתמו ויתור (ויש יותר כאלו ממה שחשבתי שאפשרי) או עם סימולקרות, שהם באמת כל כך טובים שאי־אפשר לדעת שאינם אמיתיים. בעצם, מאז שיש לנו מערכות ניהול אוטונומיות, אין שום דבר שאנחנו לא יכולים לקבל, אם רק נבקש.
מה שאני רוצה זה את גלי.
גלי למדה איתי כמה שיעורים בשבוע, והייתה חלק מהקבוצה החברתית שלי. קבוצה של עשרים וחמישה בני גילי שמערכת הניהול החליטה שעליי לפגוש לשלוש שעות לפחות כל יום כדי לטוות קשרים אנושיים.
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו הקבוצה הזאת הפכה ממטלה מעיקה למרכז חיי. ישבנו בספרייה וגלי הסתובבה לשאול משהו מהחברה שלה סיגל, שהיו שחשבו שהיא הבחורה הכי יפה בעיר. חיבבתי את סיגל בעיקרון, אלא שהיא לא ממש עניינה אותי. סתם עוד בחורה מהקבוצה. אבל כשגלי סובבה את ראשה באותו היום, השיער החום שלה נפרש לרגע במניפה שאור השמש גרם לה להבריק, וללב שלי להחסיר פעימה.
פתאום הקבוצה החברתית שלי נהייתה חשובה. התחלתי להגיע מוקדם למפגשים כדי לראות את גלי נכנסת ולחפש תירוצים להישאר אחרי זמן החובה כדי לגנוב עוד רגע או שניים בחברתה. האמת שאני לא יודע אם היא הייתה מודעת לזה שהייתי דלוק עליה. לא ניסיתי להסתיר את זה ממש, אבל כן הייתי קצת נבוך, ולא כל כך ידעתי מה לעשות. בכל זאת, אהבה ראשונה.
בכיתת הצורפות שלי החלטתי להכין לגלי טבעת מחוט זהב שישתרג מסביב לאבן ספיר בקשר קלטי סבוך. אם אתן לה אותה מתנה, היא תדע שאני בעניין שלה. אני יודע שהחומרים האלו נחשבו פעם ליקרי ערך, אבל לא חלפו שלושים שניות מהרגע שבו ביקשתי אותם לרגע שבו הם היו מונחים על שולחן העבודה שלי. גם לעשות את הטבעת לא באמת הייתי צריך, יכולתי לקבל אותה מן המוכן אילו הייתי מבקש, אבל בבית הספר שלי מאמינים שחינוך טוב צריך ללמד אותנו מה לבקש, ושכדי לדעת מה לבקש, צריך לדעת לעשות דברים בעצמך.
חוץ מזה, אני אוהב לעשות דברים בידיים. למשוך, לעגל ולפתל את חוט הזהב, להתמודד עם קימורים שיצאו עקומים ושאני צריך לעצב מחדש, ולמצוא את היופי בפגמים הקטנים של מעשה ידיי. שגם אותם הייתי יכול לבקש מהמערכת לייצר בעבורי, למען האמת.
היום סיימתי את הטבעת והייתי בדרכי לשיעור היסטוריה שגם גלי הייתה בו. תכננתי לתת לה את הטבעת אחרי השיעור, אבל היא לא הגיעה משום מה.
בקושי הקשבתי, למען האמת, אבל אני חושב שהשיעור עסק באופן שבו מערכות הניהול האוטומטיות הביאו לקיצן של המלחמות בין בני האדם. בצורה מפתיעה זה לא נבע מכך שכבר לא היה מחסור במשאבים. ברבות מהמלחמות המשאבים היו רק תירוץ. אלא שהפער שנוצר בין אלו שיש להם גישה למערכות האוטומטיות האלו לאלו שלא הייתה להם גישה אליהן נעשה כל כך עצום ובלתי ניתן לגישור, שכולם נאלצו להיכנע לדרישות המערכת, ולהפסיק להילחם אלו באלו. מי שעדיין חש צורך במעשי אלימות או במוצא לשנאה היוקדת שלו למישהו כזה או אחר, היה יכול להוציא אותם על הסימולקרות.
היו עוד כמה ספיחים של אמונות דתיות שניסו לשכנע את מערכות הניהול בצדקת דרכן, אבל מערכות הניהול נועדו לשרת אותנו, ולכן הסכימו מייד עם כל סוג של אמונה דתית ואף סיפקו הוכחות למכביר לאותה מערכת אמונית, תהא אשר תהא, ואם כולן צודקות, ערכן בהכרח ירד מעט. אפילו מקומות קדושים איבדו את הכוח שלהם כמוקד לסכסוכים בין-לאומיים ועדתיים. כל מי שתבע לעצמו פיסת קרקע קיבל אותה מייד. המערכת ידעה לפרוס את הזמן דק דק, ומכיוון שהמוח האנושי לא מסוגל לתפוס רגעים כה קצרים, הרי שכמו תמונות שמצטרפות לסרט, כל אחד יכול לקבל את המציאות שרצה. את הר המוריה חלקו עכשיו בית המקדש היהודי, מושבו של ישו הנוצרי ומסגד אל-אקצא המוסלמי, בלי שיפריעו זה לזה.
אז כשאורי שאל אותי לשלומי אחרי השיעור הזה, לא היו לי בעצם שום סיבה או תירוץ לתת תשובה אחרת מאשר "הכול בסדר".
באמת הכול היה בסדר. המציאות של חיינו המשיכה להיות מושלמת כפי שהייתה אתמול וכפי שתהיה מחר.
הדבר היחיד שהשתנה בעולם המושלם שיצרו עבורנו הבינות המלאכותיות הוא שגלי לא הגיעה לשיעור. פחדתי שהיא מבריזה ביחד עם אריק. אריק עם השיער המושלם שאני ממש שונא עכשיו. הוא שנה או שנתיים מעלינו, ויש לו חיוך שחצני כזה. הוא גם תמיד יודע מה להגיד, כאילו זה חשוב מה אומר איזה ילד יומרני.
כשהרכילויות בכיתה אישרו את חששותי, והתחילו לרנן על גלי ואריק, החלטתי להזמין לי סימולקרה של גלי שתהיה רק שלי. לקבל סימולקרה לוקח קצת יותר זמן מאשר לקבל זהב או אבני חן, בכל זאת מייצרים פה בן אדם חדש מאפס וצריך לתכנת אותו בקפידה. אז את השבוע הבא ביליתי בלתכנן את הדייט המושלם עם גלי.
אדאג לקבל פרוסת חוף פרטית לגמרי אליה אקח את גלי בשקיעה. שם יחכה לנו שטיח חוף ובקבוק יין צונן בדלי קרח. היא תופתע, ואור יידלק בעיניה כשהיא תראה את כל מה שהכנתי. היא תגיד לי "מה זה? לא היית צריך". אבל אני רק אחייך אליה בשרמנטיות ואגיד, "אולי לא הייתי צריך, אבל רציתי. רציתי שזה יהיה ערב מושלם".
אחרי שנשב, אגלה לה שהכנתי לה עוד הפתעה, והיא תסמיק קצת כשתראה את הטבעת ותגיד לי שזו הטבעת הכי יפה שהיא ראתה אי פעם. היא תיתן לי נשיקה ביישנית על הלחי, ושנינו נהיה טיפה נבוכים. כאשר השמש תתחיל לשקוע, גלי תתקרב אלי ותניח את הראש שלה על הכתף שלי. נשב ככה בדממה כשהשמש תיעלם מעבר לאופק, ואז בשנייה של ההבזק הירוק השפתיים שלנו ייפגשו ונתנשק.
היא הגיעה ביום שלישי, והכול הלך בדיוק לפי התוכנית. הכול היה מושלם.
אבל גם לא שווה הרבה, כי גלי הלכה עם אריק.
איור – בעזרת Gemini
