על מד"ב, עתידנות, היסטוריה ומודיעין – שוני וקווי דמיון

שמעון רוזנברג        11.11.2020

שמעון רוזנברג, משורר וסופר, פרסם  חמישה סיפורים בפנטסיה 2000 (בשנים 1979 – 1982). בעשור האחרון הוא מפרסם בעיקר שירה ומשנת 2013 הוא מוציא לאור ועורך את "נתיבים", כתב עת מקוון ליצירה ועיון. סיפורו "פוסט מורטם באבריסט סיטי" פורסם באתר זה.

***

המניע לרשומה זאת היו דבריו של חברי אהרון האופטמן, שבמאמרו "חקר עתידים, חיזוי ומד"ב: מימד הדמיון" באתר זה ציין (בהתייחסותו לקובלנה של ה.ג'. וולס, בזמנו שאין בנמצא "פרופסורים לחיזוי") כך:  "למרות שהעתיד לא פחות מעניין מהעבר, ויש שיאמרו שהוא מעניין יותר, נדמה לי שגם כיום יש עדיין הרבה פחות פרופסורים לחיזוי מהיסטוריונים".

כשלעצמי איני בטוח מה מעניין יותר – העתיד, שהוא רחוק מתחום השגתי, או העבר ההיסטורי. העתיד, הצפוי או עלול להתגשם בימי חיי, או ישפיע על צאצאי, ודאי שהוא מעניין: יש למה לצפות, לקוות, ולא פחות – לחשוש. אולם העתיד הרחוק יותר – עבורנו הוא "אבוד", אמורפי ואינו בר ניבוי, וזאת אף במידה רבה יותר מן העבר הרחוק, שאבד בערפילי אי-הידיעה ונעשה לוט במיתוסים. ובכל  זאת מדי פעם נחשפים ממנו מקטעים לא מוכרים, מפתיעים ומעניינים עד בלי די, אשר קוראים תגר על התזות והקונספציות שלנו לגביו, בשאלות כבדות משקל: כיצד, ממתי, ובאיזה קצב/רציפות  התפתחה האנושות. ההפתעה המעניינת ביותר היא, אולי, האתר המונומנטלי שנתגלה בגבּקליטפּה שבתורכיה (Göbeklitepe) שגילו כ-11,500 שנים. למרות ההישג הפנומנלי של בוניו, עדיין התזה השלטת היא שהוא נבנה בידי ציידים-לקטים, שהרי מדובר בראשית התקופה הנאוליתית, שבה לא היינו אמורים למצוא תרבות מתקדמת כל כך.

שני צדדים אלה – היסטוריה וחיזוי העתיד (ולצידם, לא פחות מעניין הוא ניסיון להבין את "ההווה", את ימינו אלה!) אינם שונים ונפרדים כל כך זה מזה, כפי שנדמה, במיוחד אם נתבונן בציביליזציה האנושית כמתפרסת על ציר של זמן רציף, בין עבר לעתיד. העבר והעתיד קשורים ותלויים זה בזה, וברי כי למעשינו בעבר ובהווה יש השפעה על העתיד, ובפרפרזה על דברי ברל כצנלסון: "עם שאין לו עבר אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו".

את ההגדרה "ההיסטוריה של העתיד" כמובן שלא אני המצאתי. ההיסטוריון בן זמננו יובל נוח הררי, למשל, העניק את השם המפורש "ההיסטוריה של המחר" לספרו, העוסק במגמות ובתהליכים עתידיים, ונמנע מניסיון מושכל, או "מד"בי" באופיו, מלנבא אירועים היסטוריים קונקרטיים, מדויקים. כמו אהרון האופטמן ואחרים, העוסקים במחקר בחיזוי טכנולוגי-חברתי, הררי מכיר בכך, שהעתיד משתנה ואינו קבוע מראש, ששליטתנו בו מוגבלת, והוא צפוי להפתיענו בכיוונים שאיננו מצפים להם. תחשבו למשל מה יקרה אם וכאשר ניצור קשר עם ציביליזציה מפותחת מאיתנו מחוץ למערכת השמש שלנו. וגם בלעדי זה – עולמנו מורכב, רב סתירות ומגמות מנוגדות, מבחינות רבות (חברתית-פוליטית-תרבותית ועוד).

לעומתו, מיודענו אסימוב, בסדרת ספריו "המוסד", ערך ניסיון נועז, מרתק, אך סבורני שחסר תוחלת, בהמצאת ההיסטוריה של העתיד. הוא ביקש לחזותו יותר במדויק, באמצעות גיבורו הארי סלדון, אשר אף ייסד מוסד נסתר, שייעודו תיקון סטיות, ועליו לוודא שההיסטוריה תצעד "בכיוון הנכון". זהו סיפור על יצירת כלי אמפירי בעל יכולת חיזוי מושלמת – מדע הפסיכו-היסטוריה. מדע כזה כמו מאפשר לראות את ההיסטוריה בטרם התרחשה, כאילו שהתרחשה. וכך לא רק שחזה בפירוט את נפילתה של אימפריה גלובלית ואת תקומתה של אימפריה חדשה, אלא גם יכול להשפיע מראש על מועד עלייתה.

אסימוב כמו אימץ את הגישה ההיסטוריציסטית הגורסת שההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, ואף בכיוון מוגדר מסוים, בדפוסים או בקצב מוגדרים, ה"נכנעים" לאיזה עקרון מנחה, גישה שיש בה יסוד דטרמיניסטי. סם רקובר, במאמר שהתפרסם ב"יקום תרבות" בינואר השנה, כבר ענה, בסיוע הפילוסוף קרל פופר בספרו "דלות ההיסטוריציזם" שאין אפשרות לפתח מדע כזה, משום שהידע המדעי משפיע מאוד על כיוון התפתחותה של ההיסטוריה האנושית, ויתר על כן, אין ביכולתנו לנבא בעזרת תיאוריה מדעית את התפתחות הידע המדעי בעתיד! ומכיוון שבני האדם בספריו של אסימוב הם פחות או יותר בני דמותנו, אישיותם והתנהגותם בעתיד היא כמו היום (למעט ה"סטיה" שתוקנה, של "הפרד"). לפחות בתחום זה (ואסימוב לא הצטיין בבניית דמויות אנושיות מורכבות, בייחוד לא נשים) הוא לא הביא בחשבון עתיד רחוק שבו – כך מעריכים כעת –ההישגים המדעיים והטכנולוגיים עתידים להשפיע על יכולות מוחותינו, מניעי מעשינו והתנהגותנו (הררי עוסק בכך בהרחבה רבה בספרו, ולא רק הוא).

גם את אסימוב הניע היסטוריון! היה זה גיבון, שתיאר וניתח את "עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית", הגלובלית ששלטה לכאורה בכל העולם המוכר (למעשה סין הייתה לא פחות אדירה). אחרי שקרא את ספרו של גיבון, אסימוב ביקש "לשחזר" בעולם עתידי את נפילתה של האימפריה ולצפות את זו שתבוא בהכרח אחריה. קרי, אסימוב הכיר את התפיסה ההיסטוריציסטית, בדבר המחזוריות של עלייתן ונפילתן של ציביליזציות ואימפריות. סדרת עליות ונפילות כאלה –  שקדמו לרומא, כמו גם אלה שבאו אחריה –  כמו היו תוצאה ידועה מראש, והן שעוררו את התפיסה המיושנת, שקרל מרקס היה בין "מעצביה", שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שיש מחזוריות קבועה.

כזכור מול תפיסה זו קם פרופ' פוקויאמה (בתחום מדע המדינה), וניבא לפני כ-30 שנה, שהאנושות נמצאת על סף "קץ ההיסטוריה", וקץ האידיאולוגיות, ובמשתמע לא יהיו עוד מעצמות ומלחמות בין מעצמות. נותרנו רק אידיאולוגיה/ציביליזציה אחת "לנצח נצחים", דמוקרטית-ליברלית שתשרור בכל מדינות העולם בלי שאידיאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. והנה לפנינו מקרה מעניין לחזות את העתיד בכלי ניתוח היסטוריים ושל מדע מדינה. האם אי הצלחתו אינה אלא בבואה לחוסר האפשרות לחזות משתנים בלתי צפויים ובלתי ניתנים לחיזוי?

****

התעניינותנו וסקרנותנו לגבי העתיד אינן כה שונות מיחסנו לידיעת העבר. בשניהם קיימת שאיפה לחשוף נסתרות ולהבין לאן פנינו מועדות, כי לימוד ההיסטוריה אמור להעשירנו בלקחים גם באשר להווה ולעתיד – לרוב ללא הצלחה, בשל "הגורם האנושי", כגון קוצר ראות, היבריס, ואינטרסים למיניהם (ראו את "מצעד האיוולת" של טוכמן, או מלחמת יום כיפור). אותו קוצר ראות עלול לעוורנו גם באשר לחיזוי העתיד הקרוב והרחוק.

כאן במקום הראוי להזכיר, שבין העבר לעתיד מצויים תחומי ידע נוספים העוסקים בהווה ושבקיאות והבנה בהם עשויים להשפיע גם על הבנתנו את הצפוי בעתיד, לפחות זה הקרוב. כך, מדעי החברה – מדע המדינה (המשיק למדע ההיסטוריה הפוליטית), הסוציולוגיה (המשיק להיסטוריה חברתית), והמודיעין[1].

איני מתכוון דווקא למודיעין "נקודתי" לצרכי "מבצע", אלא למחקר מודיעין לסוגיו, שקיים (או צריך להתקיים) בכל ארגון גדול וראוי, ולא רק בארגונים צבאיים וממשלתיים-מדיניים, אלא גם בגופים פרטיים, כלכליים, חברתיים, רפואיים, מדעיים וכו'. ואכן אנו עדים מזה שנים לפריחת שפע של מכוני מחקר בעולם ובארץ השואבים ידע ואנשים פורשי ובוגרי מערכות מודיעין ממשלתיות. בדומה לכך קיימים גם מכונים העוסקים בחיזוי טכנולוגי. הללו אף קרובים אצל גופי מחקר מודיעין, והם מזינים, או צריכים להזין זה את זה ולקיים חשיבה משותפת באשר לעתיד.

העתידנים, כמו היסטוריונים, אנשי מודיעין ואנשי מדעים אחרים, פועלים על פי אותו עקרון בסיסי: הם מחויבים באימות או בהפרכה של המידע. גם הם עלולים למצוא עצמם מול מידע מוטעה או מטעה בכוונה או שלא בכוונה (גם מידע נכון עלול להטות אותנו לכיוונים שיתגלו כבלתי רלבנטיים). עליהם להתבסס על עובדות מוצקות, לזהות "תבניות" (מאפיינים, מגמות, מטרות, מניעים, התפתחות וכו') ואינם עוסקים בספקולציות ובתיאוריות שאין להן אחיזה בעובדות.

ככל שהעתידן מתרחק מן ההווה כך פוחתת יכולתו "לקלוע" ו"לדעת מה יקרה". כמוהו כהיסטוריון, שיתקשה לדעת מה אירע בעבר הרחוק. העבר הרחוק חסר בעובדות. פערי המידע גדלים, וקשה לאמת גם את המידע שברשותו. מיתוסים (המחייבים מחקר זהיר ביתר שאת כדי לחלץ מתוכו "עובדות" מעטות) וניחוש ספקולטיבי הולכים וגוברים על חשבון היסוד העובדתי/ההיסטורי…

לעומת זאת, ככל שאנו קרבים להווה המידע כל כך רב עד שגובר ה"רעש", מתרבות הגרסאות והנרטיבים המתחרים. בעידן התפוצצות המידע, איש המודיעין, חוקר ההיסטוריה של העבר הקרוב והעתידן, פועלים תחת "נטל גדול מדי של ידע", שעלול להכשיל את החוקר ועליו לפתח כלים (מחשביים, מתמטיים, סטטיסטיים?) כדי להוציא את העיקר מתוך הטפל. חלק מהמידע יתגלה כבלתי רלבנטי. לכל הרעשים הללו יש השלכות על יכולתנו לחזות את העתיד.

איני יודע (ואיני בטוח) אם העתידנים פגיעים למידע מטעה דוגמת זה המצוי בשפע בידי ההיסטוריונים ואנשי המודיעין. הללו חשופים למסמכים מניפולטיביים, שייעודם תעמולתי, והפצת דיסאינפורמציה. הם כוללים התפארות של מדינות, מוסדות ומנהיגים (למשל אוטוביוגרפיות סובייקטיביות וביוגרפיות "מטעם"). הם עוסקים רבות במידע שמטרתו, בין היתר, להנציח נרטיב היסטורי חלופי או מתחרה, ולא פעם מידע סותר הושמד! וכבר אמר יוליוס קיסר (על עצמו) כי ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים. ואכן הוגים כדוגמת פייר נורה ובנדיקט אנדרסון עמדו על המניפולציות הנעשות (בידי בעלי ההשפעה והכוח) על עיצוב הזכרון הקולקטיבי של לאומים וחברות באמצעות שורה של כלים תרבותיים, כמו ספרי ההיסטוריה. 

בעיות אלה ניצבות בעיקר בפני מדע המודיעין, אשר מחויב מעצם תפקידו לדייק, לצורך חיזוי מגמות או מהלכים פוליטיים וצבאיים ולהמליץ למעסיקיו כיצד לפעול. עוד יותר קשה חיזוי "חברתי" – כגון מתחים בין קבוצות, עדות ודתות באותה חברה/מדינה שעלולים להתפרץ למהומות ומאבק אלים. ראו למשל את כשל החיזוי של האינתיפאדה הראשונה, וכשל חלקי לחזות את חומרתה של אינתיפאדת אל-אקצא, וכמובן כשל חיזוי של "האביב הערבי". וכך על אף המידע הרב שבידיו בעידן התפוצצות המידע, רעשים ומידע סותר, הוא נוטה לטעות לא פחות מאשר בעבר הרחוק כשהמידע שהיה בידי איש המודיעין היה מעט וחלקי.

העתידן, ההיסטוריון ואיש המודיעין – שלושתם נדרשים להשלים פערי מידע באמצעות "הערכה" ועליה להיות הגיונית ומבוססת על עובדות. הם אינם יכולים לנחש, וזקוקים לשכל ישר, וגם ל"מעט" דמיון. או ליתר דיוק לאינטואיציה, ו"לחשוב מחוץ לקופסא". כל זאת תוך כדי בחינה מתמדת וזהירה של הנחות יסוד. שלושתם עלולים להתקשות לאמת או להפריך את טענותיהם (למעט אמירות כלליות וטריוויאליות ה"נכונות תמיד") משום שהם תלויים או שבויים במידע שברשותם (בייחוד אם הוא מרובה מדי) והם עלולים – אליבא ד'קארל פופר – לבחור בחירה סלקטיבית של נתונים "נוחים" המתאימים ל"תזה" או כמושג המקובל במודיעין – שבויים בקונספציה.

העתידן, ההיסטוריון ואיש המודיעין עלולים "להתעוור" בשל עודף מידע המצביע על כיוון ומגמה אחת ברורה – ובדומה לחסרונו של הידע על ההווה והעבר – העודף עלול להובילו לשמרנות, להתקבעות בעבותות המוכר. הידוע הופך חזות הכל וכל מידע סותר נזרק הצידה. היסודיות והחריצות הופכים תחליף ליצירתיות ובולמים את גלגלי הדמיון. וכשמתגלות עובדות חדשות שאינן עולות בקנה אחד עם המוכר, הוא יכחיש וידחיק את נכונות המידע החדש, לא ישלבו בהערכתו – ולא ישנה את הערכתו הקודמת. אמרנו כבר קונספציה?

העוסק בחיזוי הטכנולוגי וחברתי דורך על קרקע פחות מוצקה מההיסטוריון ואיש המודיעין, שכן המידע הטוב ביותר שברשותו אינו אלא מידע מההווה והעבר הקרוב מאוד (הרלבנטי). עליו להתבסס עליו – לזהות מגמות, גילויים והמצאות בהווה וכאלה המצויות בפיתוח, ותוכניות פעולה שנרקמות עתה, כדי לחזות את העתיד. אולם אין ברשותו מידע עובדתי על העתיד, ויכולת לחזות תפניות בלתי צפויות. על אחת כמה, ככל שיבקש להביט רחוק יותר, הידע שברשותו הופך פחות ופחות רלבנטי, אין לו ברירה אלא להציע אפשרויות שונות וכיווני התפתחות שונים, ולעדכן כל העת את תחזיותיו, בהתאם לגורמים המתערבים הבלתי צפויים שיכנסו לתמונה – והמציאות של ימים אלה (מגפת הקורונה) היא הוכחה לכך. היא כבר מחייבת ביצוע האדפטציות בחיזוי העתיד הקרוב, ולהעריך מה תהיה השפעתו לטווח רחוק יותר. בדומה לאיש מודיעין, העתידן הוא איש מקצוע שלתחזיותיו יש השפעה רבה, על תוכניות חומש וארוכות טווח של מעסיקיו, שעלולים לגלות בבוא היום שאף אחת מכל האפשרויות שצפה לא התגשמה.

בניגוד אליהם, המדע הבדיוני הספקולטיבי יכול – ולטעמי צריך – להרשות לעצמו לטעות. הוא רשאי להיות עוד יותר פרוע דמיון. אין זה מתפקידו להיות צודק ולקלוע לעתיד העומד להתרחש. תפקידו הוא להעשיר אותנו במרחב אפשרויות אין קץ, שחלקן אמור לשמש אזהרה לחברה האנושית מפני הצפוי לה, בעיקר מידי עצמה, אם "הסיפור" שסופר המד"ב מספר לנו חלילה יתממש.

סיכום

קיימים קווים משותפים וחשובים בין הבנת העבר, ניתוח ההווה וחיזוי העתיד – בעיקר בכל הקשור לכלים המתודולוגיים בהם הם מתבצעים (התבססות על עובדות, אובייקטיביות, אימות והפרכה, דמיון) ובהטיות אפיסטמולוגיות המשפיעות על הניתוח (קונספציות, הטיות פסיכולוגיות ודעות והשפעות פוליטיות, ועוד). לצד זאת קיים הבדל חשוב, והוא מידת ההשפעה של עצם החיזוי על תוצאות החיזוי. חיזוי העתיד למשל, משפיע או עשוי להשפיע על כיווני הפיתוח של מדינות וחברות (במקרים מסוימים – החיזוי הופך לנבואה המגשימה את עצמה). כלי המודיעין – על אחת כמה – נועדו במידה רבה לשמש מנוף לשינוי המציאות ולעיצוב ה"זירה" על פי צרכינו, וודאי שהמודיעין הוא כלי להגשמת מדיניות ושאיפות אסטרטגיות (וטקטיות).

לעומת זאת איננו יכולים לשנות את שכבר קרה בעבר, לפחות כל עוד אין ברשותנו "מכונת זמן" (וגם אם נניח שהיא תהיה ברשותנו ניאלץ להימנע מלשנות את העבר בשל ה"פרדוקס" המוכר לפיו השינוי שנחולל יאיים על עצם קיומנו). אולם, אנו יכולים לשנות – ואף עושים זאת – את הבנתנו ופרשנותנו את העבר. גם את העבר אנו מעצבים, ולמעשה "ממציאים" מחדש, בין אם בכוונת מכוון פוליטית ובין כאשר מתגלות עובדות המזעזעות את תמונת העבר שגיבשנו. ולכן אני מוצא כי ההגדרה "חיזוי" רלבנטית גם בהקשר של בחינת העבר ההיסטורי.

---

[1] יהושפט הרכבי עמד על הדמיון והשוני בין היסטוריה למודיעין: "היסטוריה היא הכרת העבר, מגמת ההיסטוריה לוודא מה קרה באמת. המודיעין הוא הכרת ההווה והצצה לעתיד. עבור המודיעין הכרת העבר היא מכשיר בלבד. כלפי ההיסטוריון וחוקר המודיעין 'המסמך' הוא נקודת המוצא, כי שניהם אינם עדים למה שקרה קורה. אלא שחוקר המודיעין קרוב יותר לעדים שראו את ההתרחשות, בניגוד להיסטוריונים…המודיעין הוא בעיקרו כתיבת 'ההיסטוריה' של העבר הקרוב וההווה כשמתלווה אליה ניסיון לחזות את העתיד. יש להדגיש שבירור ההווה קודם מבחינה הגיונית…."  – מתוך ספרו הגנוז "מודיעין כמוסד ממלכתי".