ברי אלצופין 8.8.2023
סיפור תשיעי של ברי אלצופין ב"פנטסיה 2100"! ספוילר: סיפור לא קל, אם להתבטא בעדינות. ברי אומר שהסיפור נולד משילוב של רצון להגיד דבר מה על טבע האדם באמצעות סיפור על חיילים ומלחמה. והוא מוסיף: "בילדותי, כשהתחלתי להתעניין במד"ב, קראתי את הערך "מדע בדיוני" באנציקלופדיה בריטניקה לנוער. אחד המשפטים שם נראה לי מוזר: 'מדע בדיוני עוסק בנושאים כמו פצצות אטום'. אולי גם זה השפיע…"
בהיכנס הפלוגה אל פאתי העיר החרוכים השתנו מדי החיילים וכל הציוד שנשאו בגוון ובצבע, מהירוק והחום של השטחים הפתוחים לשחור ולאפור של התחום העירוני הנטוש. בהיות ההסוואה התגובתית פעילה היו סמליהם מחוקים. סמל הכוחות המזוינים על הכתף הימנית לא נראה לעין. גם לא דגל מדינתם על הכתף השמאלית: קליפורניה החדשה. ההסוואה התגובתית, שכבה דקיקה של חומר בר תכנות, כיסתה את החיילים והחיילות מכף רגל ועד ראש. גם נשקם וציודם כוסה בשכבה זו שנשלטה בידי מחשב זעיר שהותקן באבזמי החגורות. כפות ידיהם כוסו בכפפות שניתן היה לקפל אל תוך שרוולי החולצות. על פניהם נפרשה רעלה אוורירית שניתן היה לקפל אל תוך הקסדה. לחולצותיהם לא היו צווארונים והבד כיסה את הצוואר עד כדי התמזגות מוחלטת עם הקסדה ורעלתה. הם לא היו בלתי נראים. אך בהחלט לא היו בולטים. הצללים המוארכים שהטילו על הארץ בלטו לעין יותר מהם.
במערב, קרבה השמש עוד ועוד לקראת האופק, צובעת את השמיים באדום דם. אפלת הלילה לא הייתה רחוקה. במזרח, שלוש האחיות המכוערות – ירחיו הענקיים של כוכב הלכת – עלו לאיטן. שניים מהירחים היו מצולקים קשות מפגיעות אסטרואידים. השלישי והגדול מכולם היה פעיל וולקנית. על פני השטח שלו לא רק מכתשי פגיעה נראו, אלא גם התפרצויות של הרי געש שפלטו נהרות של לבה זוהרת. החיילים הלכו בטור כפול, נושאים את רובי האם שש עשרה המקוצרים והמשופרים שלהם, כולם עם משגר טילים מתחת לקנה הקליעים. חלק מהחיילים נשאו מקלעים מדגם סטונר. אף קנה של הפלוגה לא היה ריק.
כתמיד, טוראית סוּגִיהָארָה הלכה לשמאלו של החבר הכי טוב שלה בפלוגה. כאשר הועברה לבסוף מהמודיעין והוצבה בפלוגה, טוראי קְרוֹנִין היה הגבר הראשון שהבחינה בו. הוא נראה לה כחייל טוב והיא החליטה שיהיה זה טוב עבורה להיצמד אליו.
הוא התגלה לא כחייל טוב, אלא מצוין. הוא לימד אותה כל מה שהיא באמת הייתה צריכה לדעת על לוחמת חיל רגלים. בתחומי ידע אחרים, לעומת זאת, הוא לא היה הכלי הכי חד בסככה. היות והפכו לחברים טובים, היא אמרה את הכינוי הזה בפניו. אז היא נאלצה להסביר אותו. בסוף שניהם צחקו.
אך הערב לא היה כל צחוק בפלוגה. לא אחרי אירועי הערב הקודם.
"אני שונא שהם מכריחים אותנו לעבור דרך עיר שגורענה," אמר קרונין, שובר את השתיקה.
"הגירעון היה לפני עשרים שנים," אמרה סוגיהארה, "ואנו בפאתי העיר. המקום הזה לא נפגע קשות."
הם הלכו לאורכו של רחוב שעמודי התאורה שלו היו כפופים כמו עצים שנכפפו ברוח ואז קפאו. הם הקפידו לדבר בקול נמוך, מספיק חזק רק כדי ששניהם ישמעו זו את זה. קול חזק יותר יפעיל את מערכת הקשר וכל הפלוגה תשמע את דבריהם.
"אתה רואה," המשיכה סוגיהארה, "העמודים האלה ניתכו חלקית מהחום של הפיצוץ. הם לא התאדו. במרכז העיר תמצא את הנזק האמיתי. היי, הבט בחזיתות האלה."
לימינם היו חנויות ומסעדות רבות. בחזיתותיהן היו חורים היכן שפעם הופיע כיתוב שחור ביפנית.
"החום באזור הזה לא היה כה חזק. רק הכיתוב השחור ספג מספיק ממנו כדי להיהרס. הרקע הבהיר יותר שרד."
"המקום הזה נראה לי מספיק פגוע."
לשמאלם היה מרחב פתוח היכן שפעם היה פארק ציבורי. כעת, שדה עצום של חרציות צמח שם. לו צעדו החיילים דרכו היו הפרחים מגיעים לגובה מותניהם. לא הייתה להם כל כוונה לעשות זאת. חרקים בגודל אגרוף זמזמו סביב ראשי הפרחים. מדי פעם זינקה לשון אדומה מראש פרח וחטפה חרק אל טריפתו המיידית.
"גודל כזה הוא לא סימן לקרינה?" שאל קרונין.
"כל אלה הם הצאצאים של הצמחים והחיות שנחשפו לקרינה לפני שני עשורים. הקרינה כעת מינימלית ואפילו נטלנו גלולות נגד קרינה, זוכר? מצטערת לאכזב אותך, קרונין, אך הפין שלך לא הולך לגדול."
"אני בסדר גמור עם הגודל שלו, תודה. לא כולם צריכים את זה בענק, את יודעת," אמר קרונין והגניב מבט אל השדיים שלה בהם חשד כי הוגדלו באופן מלאכותי.
היא הודתה בינה לבין עצמה שהיא נהנתה מהמבט הזה ומאחרים שכמותו בעבר. זמן מה היא ניסתה להבין אם היא חפצה בהגדרה מחודשת של היחסים ביניהם. זמן מה היא חיפשה הגדרה מחודשת להרבה דברים.
"מי את חושבת שגירען את העיר הצואתית הזאת, אנו או הרוסים?"
"מעניין לי את הישבן."
"הרוסים היכו בנו חזק אתמול, לא? אני רק מקווה שזה שווה את זה."
וכשהוא אמר זאת לא יכלו שניהם שלא להביט לרגע לאחור. במרחק של כמה זוגות חיילים מאחוריהם הלך בקדרות טוראי רומרו. הוא היה גבר קטן מידות ובתיק הגב שלו הוטמן המטען.
כאשר הפלוגה כונסה כדי לקבל תדריך למשימה הזו, השמועה הייתה על נשיאתו של מטען מיוחד. הפלוגה כונסה באולם התדריכים המרכזי של מחנה אייזנהאואר ועד להגעת הגנרל היה מעט זמן להשתובב. סוגיהארה וקרונין ישבו כמובן זו לצד זה ופטפטו כהרגלם. חלק מהלוחמים והלוחמות כלל לא ישבו. הפלוגה לא הייתה בכוננות, כך שהחיילים היו חמושים באקדחיהם בלבד, לא חבשו קסדות וכפפותיהם היו מקופלות בתוך השרוולים. סרן וורן, מפקד הפלוגה ומומחה לקרב מגע, עמד והדגים מהלומות באוויר מול כמה מפקדי מחלקות ולוחמים. הייתה זו סגניתו שעמדה כמעט בדום והביטה בדריכות בפתח שממנו עתיד היה להיכנס הגנרל. סגן פישבורן הייתה אישה כהת עור, גבוהה, חסונה ובעלת תווי פנים נאים. כל יופיה לא הפריע לה להיות קצינה קשוחה ואיכותית. רבים מהלוחמים חשבו שהיא ראויה יותר לפקד על הפלוגה מוורן הרהבתן.
"הקשב!" פלטה פישבורן ועברה לדום מלא כאשר זיהתה את גנרל מק'ארתי נכנס מירכתי האולם מלווה בראש לשכתו.
כל הלוחמים הישובים קפצו על רגליהם ונעמדו בדום עת פסע הגנרל בנינוחות לעבר בימת האולם. הגנרל טיפס בזריזות במעלה המדרגות הבודדות וניגש לדוכן הנאומים. הוא לא נעמד מאחורי הדוכן אלא לצידו וסקר את הפלוגה הדוממת שמולו. בהיות ההסוואה התגובתית בלתי פעילה, המדים היו במופע האפור הרגיל שלהם. כומתות שחורות היו מתחת לכותפות השמאליות והסמלים שעל הכתפיים נראו בבירור. שמות המשפחה הופיעו באותיות גדולות על החזה בצד שמאל מעל לכיס.
"שבו בנוח," אמר הגנרל והחיילים התיישבו תוך פליטת אנחות רווחה קלות, "אני שמח לראותכם, אנשים. אני מבין שהייתה דליפת מודיעין קלה ושאתם יודעים כי מדובר במשימת העברת מטען. אתם צודקים."
מק'ארתי החווה בראשו לעבר מלווהו והלה עלה לבימה ונעמד לצד הגנרל. רק אז כולם הבחינו כי האיש מחזיק קופסת מתכת שחורה קטנה. החפץ נראה כמתקן אחסון הגדול מספיק לשתי פיצות אישיות שמונחות זו על גבי זו. האיש הציג את הקופסה לפלוגה. מלמולים נבוכים נשמעו בקרב הלוחמים.
"סרן וורן," אמר הגנרל, "האנשים שלך נראים כמו אישתי בפגישה השלישית – הם ציפו למשהו גדול יותר."
כמה מהלוחמים פלטו צחקוקים. וורן צחק בקול רם. פישבורן הצליחה אך בקושי לבלום את גלגול העיניים שלה. קרונין גיחך ואילו סוגיהארה פשוט בהתה בקופסה השחורה ולא הצליחה לחשוב מה יכול להיות בתוכה.
"אל תתנו לגודלו של המטען להטעות אתכם," המשיך הגנרל, "הדבר הזה חיוני לניצחון שלנו במלחמה הזאת. המשימה שלכם היא להעביר אותו למחנה אובמה ואתם תעשו זאת ברגל. אני יודע מה אתם חושבים – דבר כה קטן, מה הבעיה להטעין אותו על איזה כלי טייס בלתי מאויש ופשוט להטיס אותו למחנה אובמה, נכון? ובכן, לצערי המודיעין מצביע על כך שהשמיים אינם בטוחים בינינו לבין מחנה אובמה. כלי טייס רוסיים ויפניים נמצאים בשטח. חלקם אוטונומיים, חלקם מופעלים מרחוק. הם יירטו כל דבר שיזוז בשמיים. גם אתם תצטרכו להיות ערניים כלפי איומים מלמעלה. כל דבר שעף מעליכם והוא לא שלנו – אתם מפילים אותו. המטה תיכנן עבורכם את המסלול המיטבי ברגל. אתם תלכו במשך ארבע יממות ותיאלצו לעבור דרך מובלעת של שטח יפני נטוש, זהו קיצור דרך הכרחי. המשימה שלכם היא להביא את המטען למחנה אובמה בכל מחיר. אם המטען עומד ליפול לידי האויב עליכם להשמיד אותו. ולא, אתם לא תישאו אותו בתורנות. למעשה, הלוחם שיישא את המטען כבר נבחר. מי זה טוראי רומרו?"
גנרל מק'ארתי סקר את הפלוגה הישובה. טוראי רומרו נעמד על רגליו והצדיע. הוא היה נבוך בעליל. טוראי רומרו היה האדם הנמוך ביותר בפלוגה.
"חופשי, טוראי!" אמר הגנרל והצדיע בחזרה לגבר הקטן, "טוראי רומרו יישא את המטען בתרמילו. אם משהו קורה לו, המטען עובר לאדם הראשון שיכול לקחת אותו. המטען הזה חשוב יותר מכל אדם בפלוגה הזאת. אם אתם צריכים לבחור בין הצלת אדם להצלת המטען – אתם בוחרים במטען, ברור?"
"כן, המפקד," ענתה הפלוגה.
"לא שמעתי שום דבר. האם זה ברור?!"
"כן, המפקד!" ענתה הפלוגה.
"טוב מאד. מטעמי ביטחון מידע לא תהיה תקשורת בזמן אמת במהלך המבצע אלא רק באמצעות הודעות כתובות קצרות. המפקד שלכם ייתן לכם תדריך מפורט יותר. בהצלחה!" הגנרל ירד מהבימה בלוויית ראש לשכתו. סוגיהארה עקבה במבטה אחר הקופסה השחורה שאת תוכנה לא יכלה לדעת ונזכרה בימיה בחיל המודיעין.
כאשר סוגיהארה התגייסה לצבא היא סיפרה בגאווה לקצין המיון שמולו ישבה, שהיא דוברת יפנית שוטפת. היא התחרטה על כך קשות במהרה. במקום למצוא את עצמה נלחמת באויב היפני והרוסי היא מצאה את עצמה נוברת בכמויות עצומות של מידע ביפנית – כל מה שמחלקת האיסוף הצליחה להשיג. תפקידה היה לעבור על מלאכת התרגום שביצעו המחשבים ולוודא שלא נפל בה דופי. אחר כך, היא וחבריה ליחידה היו צריכים לנסות להבין אם למידע הייתה חשיבות מבצעית כלשהי.
בקשות ההעברה שלה לחיל הרגלים נענו שוב ושוב בסירוב. תסכולה הרב הוליד רצון למרוד במערכת והיא החלה לנהל קשר רומנטי אם אחד מקציני המחלקה שלא היה מעליה בשרשרת הפיקוד. סגן סטייפ היה כוכב עולה באגף הרוסי של היחידה שלה. האיש לימד את עצמו רוסית מגיל צעיר ובצבא כבר למד על ההיסטוריה והתרבות של הרוסים. כל לימודיו היו בתוך הצבא היות וקליפורניה החדשה איבדה את כל המוסדות האקדמיים שלה במתקפה הגרעינית הרוסית.
כאשר הקשר בין סוגיהארה לבינו החל הוא כבר היה מומחה לחברה הרוסית בכוכב הלכת שלהם וגם בכדור הארץ. הוא היה אינטלקטואל גאוותן ושיתף אותה רבות בידע העצום שלו. הוא גם סיפר לה דברים שידע בתור קצין מודיעין ושלא היה אמור לספר למישהי בדרגתה ובתפקידה. אבל לא רק על הרוסים הוא לימד אותה. הוא היה הגבר הראשון שלה והוא הפגין בקיאות רבה ברזי גוף האישה. הוא סגד לשדיה והדבר האחרון שעניין אותו היה אם היו טבעיים או לאו.
היו רגעים, כאשר שכבה לצידו במיטה, שבהם כמעט ויתרה על חלומה להיות לוחמת. היא החלה לראות לעצמה עתיד בחיל המודיעין והשתעשעה ברעיון להפוך לקצינה. אך אז אשליותיה התפוצצו בפניה והפיצוץ שרף את ליבה לא פחות מהפיצוץ האטומי ששרף את עורה והשמיד את משפחתה.
היא גילתה כי סטייפ מנהל קשר רומנטי נוסף אם קצינה צעירה במחלקה, סגן משנה ממחלקת האיסוף. היא הרגישה כאילו קיבלה סטירה על כל אחת מלחייה. הסטירה הראשונה הייתה עצם הבגידה. הסטירה השנייה הייתה היות האישה האחרת בעלת מראה יפני למחצה. הייתכן שהוא נמשך אליה רק בגלל פטיש כלפי נשים בעלות מראה אסייתי?
מבחינתה של סוגיהארה היה זה הקש האחרון. היא דרשה לדבר עם גנרל מק'ארתי ובלשכתו הודיעה לו חד משמעית שאם לא תועבר לחיל הרגלים היא תערוק.
"שבי בבקשה, רב טוראית," אמר הגנרל לאישה הצעירה שבינתיים כבר הועלתה בדרגה ועמדה מולו בנחישות נזעמת.
סוגיהארה התיישבה מולו ושילבה את אצבעות ידיה אלה באלה כמו מקימה חומה בינה לבינו. הגנרל הגיע לפגישה ישירות מתרגיל באש חיה ושכח לכבות את ההסוואה התגובתית של מדיו. אלא שהוא לא חבש קסדה וגם כפפות המדים היו מקופלות אל תוך השרוולים. התוצאה הייתה שגופו כמעט ולא נראה לעין. ראש וכפות ידיים ריחפו באוויר אל מול סוגיהארה. והיא ידעה שמה שתגיד לראש המרחף הזה בדקות הקרובות ייקבע את גורלה.
"מדוע כל כך חשוב לך להיות לוחמת?" שאל הגנרל.
"המפקד, כפי שבוודאי קראת בתיק האישי שלי, כל משפחתי נהרגה במתקפה הרוסית. אני בקושי שרדתי וביליתי שנים בטיפולים מייסרים. אני רוצה להילחם באויבים שלנו, המפקד."
"את זה שאת צמאה לדם רוסי אני יכול לראות בבירור, רב טוראית. אבל בשדה הקרב איננו זוכים לבחור את יריבינו. מה יקרה כאשר תיתקלי באויב יפני?"
"המפקד, עם כל הכבוד, זאת שאלה מעליבה. משפחתי אמריקאית במשך דורות. היינו אמריקאים גאים בכדור הארץ ועכשיו אנו קליפורנאים חדשים גאים. אני הראשונה שמדברת יפנית במשפחה שלי מזה מאות שנים. סבתי למדה מעט יפנית והיה לה חלום שמישהו במשפחה ילמד את השפה. היא נהרגה במתקפה תוך כדי הצלת חיי. למדתי יפנית בתקופת השיקום שלי מתוך הוקרה כלפיה – כדי להגשים את המשאלה שלה," היא לא סיפרה שמצאה את לימודי השפה והתרבות היפניים מרתקים, "אבל בשדה הקרב אני מוכנה להרוג כל אויב של קליפורניה החדשה, בלי קשר לשפה שבה שהוא יתחנן על חייו, המפקד."
"אלי הטוב, את צריכה להופיע על כרזות הגיוס שלנו," אמר הגנרל וחתם על פקודת ההעברה שלה.
הגנרל לא סיפר לסוגיהארה שמצבו של הצבא בחזית התדרדר קשות ושהם היו נואשים לכל מי שיהיה מוכן להילחם. הכשרות של חיל הרגלים נפתחו כל הזמן והיא לא נאלצה להמתין זמן רב עד להעברה שלה. היא הורדה לדרגת טוראית, החליפה את המדים המשרדיים שלה במדים מבצעיים בעלי יכולת הסוואה, והחלה הכשרה של לוחמת חי"ר. בתום ההכשרה צורפה לפלוגה של סרן וורן שכבר הייתה פעילה בשטח ונזקקה ללוחמים חדשים שימלאו את מקומם של אלה שנהרגו או נפצעו.
ביום הראשון שלה בפלוגה עיניה קלטו את קרונין שהיה ההיפך הגמור מסטייפ. הוא לא היה טיפוס אינטלקטואלי כל עיקר. הוא היה גבר מעשי ולוחם מיומן, גדול ממנה בהרבה, ובילה את מרבית זמנו הפנוי בחדר הכושר. היא החליטה להיצמד לישבנו המחוטב והייתה זו אחת ההחלטות הטובות שקיבלה בחייה. לא פעם היו אלה העצות שלו שהצילו את חייה בשדה הקרב. ופעם אחת הוא ממש הציל את חייה כאשר ירה ברוסי שעמד לשגר עליה טיל כתף.
אבל שום דבר מעולם לא קרה ביניהם. האם הייתה זו הידיעה שגבר זה עלול למות בכל רגע? או אולי הידיעה שזאת היא שיכולה למות בכל רגע? בכל אופן, אף שבפלוגה היו כמה זוגות דו מיניים וחד מיניים – סוגיהארה וקרונין מעולם לא הפכו לזוג על אף חרושת השמועות שסביבם.
ביום השלישי למבצע "משלוח מיוחד" היה המורל בשיאו. הם כבר עברו את מחצית הדרך וחשו ביטחון בהצלחת משימתם. צוות מפעילי הכטב"מים זיהה מארב של כוח רוסי שהמתין להם בהמשך מסלולם, מסתתר מאחורי גבעות וקפלי קרקע. הרוסים השתמשו בהסוואת שבירת אור שטשטשה את הופעתם אך לא העלימה אותם לחלוטין מעין אנושית או מציוד הסריקה של הכטב"מים. במקום להיכנס לשטח הקטל שהכינו הרוסים ולהיטבח על ידם – וורן ופישבורן תיכננו פעולות מלקחיים לתקיפת האורבים. רומרו לא הורשה להשתתף בכוח התוקף ונשאר מאחור עם כוח עתודה קטן. סוגיהארה וקרונין היו בכוח שהסתער על האורבים לאחר שאלה כבר ספגו מכת אש מהכטב"מים. הניצחון של הקליפורנאים החדשים היה מהיר ומוחלט.
סוגיהארה וקרונין סרקו את השטח כדי לוודא את טיהורו הסופי מידי כוחות עוינים. שעת הדמדומים החלה. מנגנון שבירת האור הופעל על ידי אפודי המגן של הלוחמים, וכל פגיעה באפוד שיבשה את פעולתו או הפסיקה אותה לגמרי. חלק מהגופות היו גלויות לעין לחלוטין. פה ושם נראו חלקי גופות כמו ידיים ורגליים. במקרה של איבר קטוע ניתן היה לראות את מקום הפציעה המדמם. אך לעיתים הגפיים לא הוסוו עוד ועדיין היו מחוברים לשאר הגופה. פצע מדמם לא נראה. במקרה זה היה על הלוחם להסיק היכן נמצאו חזהו של חלל האויב ולירות לעברו כדי לחדול את ההסוואה. מיד אחר כך היה על הלוחם לירות לעבר הראש כדי לוודא הריגה.
החללים שכבו במדיהם הירוקים, רובי הקלשניקוב שלהם מוטלים עליהם או לצידם. סוגיהארה ראתה לוחמת אחת שרובה הסער שלה היה מוטל לצד ראשה. קסדתה של הלוחמת הייתה מוטלת ליד. פצע כניסה קטן נראה ברקתה של האישה שפנתה ללוע הרובה. פצע יציאה גדול הרבה יותר היה פעור ברקה הנגדית. לא היה אפשר לטעות בנסיבות מותה.
"היא לא הייתה מוכנה ליפול בשבי," חשבה סוגיהארה בדממה. "האם אנו שובים כה נוראיים?"
לפתע הופיעה רגל גברית גדולה על הארץ בשול השמאלי של שדה ראייתה. היא כיוונה את נשקה לשם וירתה צרור קצר לעבר המקום שהסיקה שבו נמצא חזהו של הלוחם. גבר גדול מידות נחשף לעיניה והיא ירתה צרור קצר בראשו. הגבר היה מת עוד לפני שירתה בו.
"מה זה היה!?" נשמע ברשת הקשר קולו המתוח של סמל המחלקה שלהם.
"שום דבר, המפקד," ענתה סוגיהארה, "רק גופה של רוסי עם הסוואה חלקית שצצה לידי."
"בסדר," ענה הסמל, "אתם מסיימים שם עוד מעט?"
"כן, המפקד, סיימנו. השטח מטוהר," היא ענתה.
"אז תחזרו."
"כן, המפקד."
קרונין הביט בגופת הלוחם ובפגיעות המדויקות של סוגיהארה בה.
"תגובה מהירה וטובה, סוגי," אמר.
"הבט בלוחמת הזאת," היא אמרה והצביעה לעבר הגופה שראתה קודם, "היא יכלה להיכנע."
"את היית נכנעת?"
"לא יודעת, אולי."
"מה הולך שם?" אמר קרונין והצביע לעבר מה שנראה כהתכנסות של כל הפלוגה שלהם. "שבו – יים! שבו – יים! שבו – יים!" החלו להגיע קריאות קצביות ונלהבות לאוזניהם. הם החלו לרוץ לעבר ההתכנסות הספונטנית. סוגיהארה רצה מאחורי קרונין ביודעה שהוא ימרפק עבורם נתיב בתוך ההמון. קרונין נדחף אל תוך ההתכנסות ועבר דרכה ללא כל קושי. סוגיהארה הזדנבה מאחוריו. כאשר הבקיעו מבעד לחומה האנושית נגלה לעיניהם מקור ההתרגשות.
חמישה שבויים רוסיים עמדו על ברכיהם במרכז המעגל הגדול של לוחמי הפלוגה. שתי נשים ושלושה גברים. ידיהם היו מורמות באוויר והם הופשטו לחלוטין מכל ציוד או נשק. מדיהם הירוקים נראו בשלמותם וניתן היה לראות את תגי השם שהופיעו על הצד השמאלי של החזה. שיערות ראשיהם היו מעט סתורות היות וקסדותיהם הוסרו מראשיהם בכוח.
"שבו – יים! שבו – יים! שבו – יים! שבו – יים!" צעקו בקול לוחמי הפלוגה והניפו את אגרופיהם כלפי השמיים.
"קרונין, מה בשם אשמדאי מתרחש כאן?" שאלה סוגיהארה.
"את תראי," השיב חברה לנשק.
בכל קרבותיה עם הפלוגה מעולם לא נתקלה סוגיהארה ביפנים ומעולם לא הייתה בקרב בו נתפסו שבויים. מפקד הפלוגה וורן חג סביב החמישייה כמו חיית טרף שחגה סביב גוויית טרפה. ההסוואה שלו הייתה עדיין פעילה והיה קשה להבחין בו. ההתרחשות ריתקה את סוגיהארה, וגם הפכה את קרביה.
"ובכן ובכן ובכן," חזר וורן על עצמו, "ובכן ובכן ובכן…" המשיך וורן ולפתע קיפל את הרעלה אל תוך קסדתו.
פניו המחייכות בחיוך נוצץ שיניים הופיעו ונראו כמו מרחפות וחגות מעל לשבויים. הוא כיבה את ההסוואה והפך לגלוי לחלוטין. כשעשה זאת כיבו כל שאר לוחמי הפלוגה את הסוואותיהם.
"ובכן ובכן ובכן…" הוא המשיך לחזור על עצמו מתוך חיוכו הענקי שגרם אפילו לפניו הרזות להיראות שמנמנות משהו.
סוגיהארה בחנה את פני השבויים וראתה שהם מגוונים ושונים זה מזה כפי שלמדה מסטייפ לצפות מקבוצה של רוסים. האישה הראשונה בשורה הייתה הכי קרובה למה שניתן היה לכנות רוסייה טיפוסית. שיערה היה בלונדיני וקצר ועיניה ירוקות. תווי פניה היפים נראו כאילו פוסלו באמצעות כלי חד ומדויק. סוגיהארה קראה באיטיות ותוך הזזת שפתיה את תג שמה: באלאקירב. לא היופי קרן הערב מפניה של הלוחמת הצעירה. אימה ותיעוב צבעו את פניה. היא לא הביטה בפני שוביה, אך גאוותה לא התירה לה לבהות בקרקע. מבטה היה ממוקד בנקודה כלשהי באינסוף שמולה.
סוגיהארה הביטה בלוחמת שלשמאלה של באלאקירב. שיערה היה שחור ועיניה כהות חומות. גם היא הייתה מפוחדת עד מוות אך בניגוד לחברתה עיניה התרוצצו לכל עבר. סוגיהארה קראה את שמה: קוסביצקי. השם נשמע לה יהודי. האישה הייתה יהודיה, לפחות חלקית. סוגיהארה כבשה את פניה בקרקע. הרי היא, טוראית הת'ר אקארי סוגיהארה, הורגת רוסים ויהודים רוסים במלחמה הזאת. איזו בושה היא המיטה על שם משפחתה שלה.
היא הרימה את עיניה בכוח מהקרקע ובהתה בגבר שלשמאלה של קוסביצקי. היא קראה את שמו וזה לקח לה רגע: אנדרוניקאשווילי. הגבר היה גיאורגי. באימה ותיעוב הוא סקר את הפלוגה שכיתרה אותו ואת חבריו. הגבר לשמאלו נקרא קפרלוב.
"ובכן ובכן ובכן… מה יש לנו כאן!" המשיך ללהג וורן בעודו חג סביב לקבוצה לקול צהלות הפלוגה.
"אין כל צורך בהצגה הזאת," אמר לפתע הגבר האחרון בשורה, שעמד על ברכיו לשמאלו של קפרלוב, "ממשלתנו תהיה מוכנה לשלם בנדיבות בתמורה לשחרורנו בשלום," הוא דיבר במבטא רוסי כבד אך האנגלית שבפיו הייתה מושלמת.
סרן וורן נראה מופתע ומשועשע.
"תראו את האנגלית על…" הוא הביט בתג השם של האיש, "הוֹבְּנְקוֹבּ!"
"הוֹבְּנְקוֹבּ?" תהתה סוגיהארה והביטה בתג השם גם היא. שמו של הגבר היה נוֹבִיקוֹב. "הוא קורא את האותיות הקיריליות כאילו היו אנגליות?" התפלאה סוגיהארה, "ומתעלם מכך שמה שנראה כמו אן לא באמת זהה לאן האנגלית בהיות הקו האלכסוני הפוך? האם הוא מתלוצץ או שהוא באמת כל כך טיפש? אצל וורן אי אפשר לדעת," חשבה לעצמה.
"ממשלתם תהיה מוכנה לשלם בנדיבות," המשיך וורן, "מה תגידו על זה? ואתם יודעים שהרוסים לא יודעים מילה באנגלית, נכון?"
"כן, המפקד!" ענתה הפלוגה בהתלהבות.
"אז אם הובנקוב שלנו יודע אנגלית אתם יודעים מה זה אומר, נכון?"
"כן, המפקד!" ענתה הפלוגה מבלי לדעת.
"הובנקוב שלנו הוא מהמודעין!" הרעים וורן בקולו כמו עורך דין המציג ראיית זהב בבית המשפט והפלוגה השתגעה מהתלהבות בתגובה, "הוא בטח קצין! הוא זה שיודע דברים. וכולנו יודעים מה הוא רוצה, נכון? הוא רוצה את המטען! רומרו! הביאו את רומרו!"
הטבעת האנושית הרחבה שכיתרה את חמשת השבויים הקיאה לפתע מתוכה את טוראי רומרו שלא נהנה כלל מכל תשומת הלב הזו. וורן משך את רומרו קרוב אליו כאילו היה חברו הטוב משכבר הימים.
"אתה רוצה את המטען, הובנקוב? תצטרך להילחם עבורו! קדימה!"
לקול צהלות הפלוגה החל וורן להתפשט מנשקו וציודו. הוא זרק את רובהו, את קסדתו ואת אפודו אל תוך הקהל שלו ונשאר חמוש באקדח היד שלו ובסכין קומנדו בלבד. הוא נכנס לעמדת תקיפה.
"קדימה! הילחם!"
"להצגה הזו אין כל תוחלת," ענה נוביקוב, "נכנענו ואתם יכולים ליצור קשר עם ממשלתנו."
בתגובה לכך שלף וורן את אקדחו וכיוון אותו לראשו של נוביקוב.
"הילחם בי, הובנקוב, או שאני שם לך אחד בתוך הפרצוף."
דממה חלקית נפלה על הפלוגה. רומרו ניצל את הרגע ונסוג חזרה אל תוך טבעת האנוש.
"אין לי כל כוונה לספק את הצורך שלך בשעשוע," ענה נוביקוב, "לא אשתף פעולה עם המשחק שלך."
הדממה הייתה מלאה יותר עכשיו. עיני כל הלוחמים עברו מנוביקוב שעמד על ברכיו לוורן שעמד לא רחוק ממנו. ירייה נשמעה. היה זה ראשו של קפרלוב שהתפוצץ מהקליע הנפיץ שפגע בו. רסיסי מוחו ודמו התפזרו על נוביקוב ואנדרוניקאשווילי. היה רגע של הלם דמום ואז הפלוגה התפוצצה בצרחות התלהבות. אגרוף נסגר בבטנה של סוגיהארה. אגרוף שהיא ידעה שלא ייפתח עוד לעולם. היא הביטה בקרונין שלא נטל חלק בצהלות השמחה. הוא לא נראה שמח ממה שהוא רואה. אבל הוא גם לא היה מופתע.
אנדרוניקאשווילי נראה משותק מאימה. טיפות דמו ורסיסי מוחו של קפרלוב נטפו על פניו בשובלים אדומים. כך נראו גם פניו של נוביקוב. אלא שהוא לא נראה משותק. נראה היה שזעם הולך ומצטבר בגופו. פיצוץ הקליע הדף לצדדים את ידיו של קפרלוב שהיו מורמות בעת הפגיעה. הן נשמטו מטה והגוף עמד מתנודד ללא ראש. דם געש כלפי מעלה מהצוואר הגדום. לסוגיהארה הזכיר המראה לרגע את מראהו של אדם הנכנס לחדר ולא זוכר מדוע נכנס לשם. אלא שלאדם זה לא היה ראש. הגוף התמוטט קדימה ושלולית ענקית של דם החלה להתפשט על האדמה.
שאר חברי הקבוצה ניסו להגניב מבטים לעבר נוביקוב כמבקשים לקבל ממנו הוראות. לפי הדרגה על מדיו הוא לא היה יותר מטוראי. אבל סוגיהארה לא האמינה לזה. היא הניחה שהוא באמת מהמודיעין ואולי אף קצין. הדרגות שעל מדיו נועדו לטשטש את האמת לגביו. גם את הנוהל הזה היא למדה מסטייפ.
"מה יהיה, הובנקוב?" המשיך וורן, "אתה נלחם בי שאני מוריד עוד חבר שלך?"
והוא כיוון את אקדחו לראשו של הגיאורגי שהיה כעת משותק לחלוטין באימתו.
"השם הוא נוביקוב!" צעק נוביקוב בזעם ופתח בריצה לעבר וורן.
הסתערותו של הרוסי נבלמה בבעיטה סיבובית מצידו של וורן. לסתותיו של נוביקוב התנגשו בנעלו של וורן והוא נחת ארצה ואיבד הכרה. וורן זכה לקריאות עידוד מהפלוגה בעודו מקפץ סביב לגבר השכוב.
"קדימה, הובנקוב! קום! הילחם!", וורן השליך את אקדחו לעבר הפלוגה ומישהו תפס אותו, "קדימה! קום! על רגליך, חייל! על רגליך!"
אך נראה היה שהבעיטה של וורן הצליחה מעל למצופה. נוביקוב נראה מחוסר הכרה או אפילו מת. וורן בעט בו מתסכול אך הלה לא ניעור.
"רוסי משתגל! בורח מקרב!" צעק וורן וקפץ לתנוחת ישיבה על חזהו של נוביקוב.
וורן היכה נמרצות באגרופיו את פניו של הרוסי עד שלא ניתן היה עוד לזהות בהם תווי פנים אנושיים. לבסוף שלף וורן מנדן על ירכו השמאלית את סכין הקומנדו שלו והניף אותה גבוה מעל ראשו בעוד חודה מצביע לשמיים. הלהב נצץ באורה של השמש הגוועת. וורן אחז את ידית הסכין בשתי ידיו, הפנה אותה מטה ונעץ אותה במצחו של נוביקוב. למעט סוגיהארה וקרונין, הפלוגה הריעה.
וורן פנה אל הפלוגה, מתנשף קלות, "נו טוב, נראה לי שהגיעה העת לחקירת שאר השבויים, לא?" הפלוגה הגיבה בהתלהבות, "כל מי שמתנדב לחקור את השבויים – בבקשה!"
ארבעה גברים מהמחלקה התנפלו על באלאקירב. הם הצמידו אותה אל האדמה ופיסקו את רגליה בכוח. ארבעה גברים אחרים התנפלו בצורה זהה על קוסביצקי. שני גברים מהפלוגה שסוגיאהרה ידעה כי הם הומוסקסואלים התנפלו על אנדרוניקאשווילי והוא החל לצרוח ולהתפרע. סוגיהארה הבחינה גם כי כמה נשים התגודדו סביב באלאקירב וקוסביצקי.
סוגיהארה חשה בחילה בבטנה, הסתובבה והחל לרוץ משם. קרונין רץ אחריה. כשהתרחקה מעט ממה שהייתה חייבת להתרחק ממנו היא נעצרה כדי להסדיר את נשימתה. קרונין עצר לצידה ונוכחותו הייתה התמיכה הטובה ביותר שיכלה לבקש באותו רגע. כאדם שמחטט בפצע הביטה סוגיהארה לאחור.
ואז זה קרה. שלושה פיצוצים עוצמתיים, כמעט בו זמניים, הרעידו את האדמה והאירו את שמי הדמדומים. סוגיהארה וקרונין הופלו אל הארץ מעוצמת ההדף. סוגיהארה הספיקה לראות חלקי אדם מתעופפים באוויר באור ההבזק. כשנפלו נשמעו כמעט בו זמנית עוד שני פיצוצים זהים בעוצמתם. מיד אחר כך החלו להישמע בזה אחר זה פיצוצים קטנים יותר. סוגיהארה הבינה שרימוני היד שהלוחמים נשאו על אפודי המגן שלהם החלו להתפוצץ. סדרת פיצוצים זו נמשכה מספר שניות. אחר כך היה שקט. אז הגיעו הצרחות.
סוגיהארה וקרונין קמו ורצו לעזור לחברי פלוגתם הפצועים. כאשר הגיעו לזירת הפיצוצים מצאה את עצמה סוגיהארה מביטה בבליל של גופות וחלקי גופות. המעטים ששרדו את התופת צרחו בכאבים. קרונין ניגש לעזור ללוחם פצוע אך סוגיהארה בהתה בזוועה שמולה בניסיון להבינה. בתוך תערובת חלקי הגופות שעטו מדים אפורים, היא זיהתה שתי רגלים ארוכות במדים ירוקים. רגליה של באלאקירב. היא תרה בעיניה אחר שאר האישה כמו מרכיבה תצרף. היא מצאה את פלג הגוף העליון שלה מוטל על הארץ. כל הבטן התחתונה הייתה חסרה. הפיצוץ, כך נראה, הגיע משם.
"סוגי! עיזרי לי!" צעק לעברה קרונין וקרע אותה מהטראנס שלה.
היא ראתה אותו מנסה לחבוש לוחם פצוע שדימם מכמה פציעות ובאה לעזור לו. היא הביטה סביב וראתה לוחמים מפלוגתה שנחתכו לשניים כמו באלאקירב. הפיצוצים הראשונים, החזקים, כך הסיקה, גרמו לרימונים שעל אפודיהם להתחיל להתפוצץ. אם על לוחם נותרו מספיק רימונים, די היה בהם לחתוך את גופו לשניים. בעודה מנסה להבין את הזירה שסביבם, נדם הלוחם אותו היא וקרונין ניסו להציל.
סוגיהארה וקרונין צעדו בדממה, סורקים תמידית את סביבתם. מדי פעם הרימו מבטם כלפי מעלה בסורקם את השמיים אחר כטב"מים של האויב. תקרית ליל אמש עם הרוסים הרגה כשני שלישים מהפלוגה. סרן וורן היה בין ההרוגים. סגן פישבורן, שהתרחקה גם היא מהשבויים הרוסיים וכך שרדה, נטלה פיקוד על הפלוגה ועל המבצע. הפיצוצים השמידו או הוציאו מכלל שימוש את כל הכטב"מים שלהם וחלק ממפעיליהם נהרגו. הם התקדמו כסומים, מסתמכים על עיניהם בלבד לגילוי מוקדם של סכנה אפשרית. הפלוגה השתמשה בעיקר ברחפנים ואילו הרוסים והיפנים השתמשו בעיקר במטוסים לא מאוישים בשלל גדלים. לכן הם חיפשו בעיניהם אחר צורות מכונפות. הם היו כעת בנקודה העמוקה ביותר במסלולם בעיר הנטושה, צועדים בדממה באיזור מסחרי קטן ושכונתי.
"המודיעין סרחו," הפרה סוגיהארה את השתיקה, "סרחו בגדול. נראה שהייתה דליפת מודיעין קלה," היא אמרה בחיקוי לעגני של הגנרל, "הם לא הזהירו אותנו מפני המארב הרוסי ולא מפני הרוסים המתפוצצים."
"את חושבת שהרוסים בעצמם התפוצצו?"
"כן. אין סיכוי שהיו מחמיצים מטען עליהם. הם הופשטו מכל נשק. אני חושבת שהשלושה שנותרו בחיים היו הראשונים שהתפוצצו. מבפנים. והפיצוץ שלהם גרם לאלה שכבר היו מתים להתפוצץ. ואז כל הרימונים והטילים של מי שהיו סביבם החלו להתפוצץ."
"אבל הרימונים שלנו לא אמורים להתפוצץ כשהם נפגעים, לא? וגם לא הטילים."
"נכון. הרימונים הם מסוג אלירז. לא אמורים להתפוצץ גם כשקליע פוגע בהם. חומר נפץ בלתי רגיש. גם הטילים נבנו כך."
"אלירז?" הגה קרונין את המילה הזרה, "שם מוזר."
"זה על שם קצין חיל רגלים ישראלי בשם אלירז פרץ שנהרג לפני מאות שנים כשקליע פגע ברימון על גופו וגרם לו להתפוצץ. אז ישראלי אחר פיתח רימון בלתי רגיש וקרא לו על שמו."
"וואו, סוגי, מאיפה את יודעת את כל זה?"
"סטייפ. הוא אהב להתרברב בידע שלו."
"אבל הרימונים התפוצצו. וגם הטילים. איך זה יכול להיות?"
"יכול להיות שהפיצוצים של הרוסים היו חזקים מדי. או יותר גרוע…"
"מה? מה יכול להיות יותר גרוע?"
"אני חושבת שמה שהופעל היה נשק כלשהו שהוטמן בגופם של הרוסים. באיזור הבטן התחתונה. יכול להיות שיחד עם הפיצוץ הנשק שולח איזה גל או משהו שגורם לכל חומר נפץ מסביבו להתחיל להתפוצץ. ואתה יודע מה זה אומר, כן?"
"שאם יש עוד רוסים בסביבה הם יכולים בכל רגע לשלוח את הגל הזה וכל התחמושת שלנו תתחיל…"
"ציפור טרף! ציפור טרף!" צעק מישהו ברשת הקשר את מילת הצופן לזיהויו של איום אווירי.
הפלוגה פעלה לפי התרגולת. סוגיהארה וקרונין השתטחו על הארץ. סוגיהארה שמעה את הרעש המוכר של שיגור טיל מהמטול שהגיע מאחוריהם. מי שזיהה את האיום היה אמור גם לנסות לחסל אותו. היא שמעה את מעופו של הטיל הקטן ואז פיצוץ שהגיע מלמעלה. ואז צרחה של כאב. כטב"מים לא צרחו. היא שמעה חבטה על הארץ ואחריה עוד צרחות מחרישות אוזניים.
סוגיהארה וקרונין התרוממו מעט והביטו לאחור. מה שהיה מוטל על הארץ לא היה מטוס בלתי מאויש של האויב. הייתה זו יונה צחורה, גודלה פי שניים מגודלו של נץ, שכנפה השמאלית נכרתה. הציפור צרחה בכאב ונופפה בכנפה האחת. גדם הכנף האבודה נופף גם הוא והתיז דם למרחוק.
"שמישהו ישתיק את הדבר הארור הזה!" נשמע קולה הזועם של פישבורן ברשת הקשר.
כמה לוחמים שהיו קרובים לציפור ירו בה צרורות ירי קצרים וגופה נשמט אל הארץ.
"מי בשם אשמדאי אחראי לזה!?" צעקה פישבורן.
"אה… אה… אני, המפקדת," נשמע קולו המגמגם של דרבונט בקשר, "ה… ה… הגנרל אמר לירות בכל דבר ש…"
"סתום את הפה שלך, דרבונט! אתה מבין מה עשית? חשפת אותנו לכל אויב אפשרי בשטח!"
"המפקדת, יכול להיות שהרוסים משתמשים עכשיו ב…"
"סתום את הפה שלך לפני שאשתמש בו כבשק איגרוף! פלוגה, על הרגלים! ממשיכים במשנה זהירות. הסתכלו לכל עבר והיו מוכנים להיתקלות. זוז!"
הפלוגה קמה על רגליה והמשיכה להתקדם. המתח היה עצום. הם סרקו את סביבתם ואת השמיים. מוכנים לכל דבר.
"פישבורן פתחה לדרבונט חור חדש," אמר קרונין.
"אבל היא צודקת. אם יש כוחות אויב באיזור הם שמעו את הפיצוץ ואת הצרחות של היונה הזאת. אבל יכול להיות שגם הוא צודק. יכול להיות שהרוסים משתמשים בציפורים עכשיו."
"אבל היונה הזאת לא נשאה שום פצצה או משהו."
"יכול להיות שהיונה היא הפצצה, קרונין."
"אה… אני מבין. תשגולת אשמדאי. לגבי הרוסים המתפוצצים, את חושבת שהנשק הופעל ב… את יודעת…"
"רגע החדירה?"
"כן."
"לא. אני חושבת שבדיוק את זה הוא נועד למנוע. הייתה להם איזושהי דרך נסתרת להפעיל אותו."
הם המשיכו להתקדם בדממה. במערב השמש כבר קרבה אל גגות הבניינים. הם נעו לאורכו של רחוב מסחרי. סוגיהארה בכלל לא הביטה לימינה. היא הביטה לשמאלה לעבר שורה של חלונות ראווה. שם, בהשתקפות בחלונות היא ראתה את זה. עיוות קל של האור. סימן ההיכר של הסוואת שבירת אור.
"אויב מימין!" היא צעקה במלוא גרונה.
הפלוגה רצה לצד ימין כדי לתפוס מחסות מאחורי חומת בטון נמוכה של מגרש חניה. בטרם הספיקה הפלוגה להגיע אל החומה נפתחה עליהם אש תופת. סוגיהארה וקרונין לא נפגעו ורצו את המרחק שנותר עד לחומה. כשהשתופפו מאחוריה שמעו את מטחי הקליעים מעליהם. הם הביטו לאחור וראו חלק מחבריהם לנשק שוכבים באמצע הרחוב. אחד מהלוחמים היה רומרו. הוא שכב ללא ניע על בטנו.
"המטען! אבטחו את המטען!" פקדה פישבורן.
"אני על זה!" צעק קרונין, "רק חפו עלי!"
"פלוגה! אש לחיפוי מתוך המחסה! אש!"
כל לוחמי הפלוגה וסוגיהארה ביניהם הרימו את קניהם מעל גובה החומה אך השאירו את ראשיהם מאחוריה. הם המטירו אש לעבר השני של מגרש החניה. סוגיהארה הביטה לאחור בקרונין שרץ לעבר רומרו בהשתופפות. תוך כדי ריצה הוא לחץ על אבזם בחזהו ששחרר מגופו את תרמיל הגב שלו והמשיך לרוץ. כאשר הגיע אל רומרו הוא תחב את ידו מתחת לחזהו של הלוחם ושחרר את תרמיל הגב שלו. הוא חטף את התרמיל ורץ איתו חזרה אל החומה.
"המטען מאובטח, המפקדת!" הוא אמר בהתנשפות.
"עבודה יפה, קרונין!" ענתה פישבורן.
"המפקדת, רומרו, אני חושב שהוא חי."
"השגת את המטען וזה מה שחשוב. הרוסים רוצים שננסה להגיע אל הפצועים. הם יורידו כל מי שיתקרב אליהם. פלוגה! להמשיך לירות על האויב מתוך המחסה!"
קרונין העמיס את התרמיל על גבו וסגר את האבזם על חזהו. הוא וסוגיהארה רוקנו את מחסניותיהם לעבר האויב והחלו לטעון מחסניות חדשות. סוגיהארה הביטה בחברה לנשק וניסתה לעכל את אשר התרחש. היא שמחה שהוא שרד את גיחתו לעבר המטען. היא לא הייתה בטוחה שהיא שמחה שעכשיו הוא אחראי עליו.
"היא תשאיר את רומרו למות שם," אמר קרונין וירה לעבר האויב.
"אותו ואת כל האחרים. רק המטען מעניין אותם. אני מציצה מעל החומה. אני צריכה לדעת על מה אני יורה."
היא הרימה את ראשה בזהירות מעל גובה החומה. בינם לבין הרוסים היה מגרש חניה גדול שכעת היה עמוס במכוניות מחוררות עם חלונות מנופצים. המעטפת החיצונית של הרכבים הומסה חלקית בידי החום מהמתקפה הגרעינית לפני שני עשורים. הם נראו כרכבי צעצוע שנפלו קורבן להתעללות של ילד עם זכוכית מגדלת ביום שמשי. עיוותי האור של הרוסים נראו מאחורי חומת המגרש בצד הנגדי. היא חזרה מטה אל מאחורי החומה.
"יש חומה בצד השני של המגרש. הם מאחוריה. בשלב מסוים הם ינסו להסתער."
"לא אם נסתער קודם."
"אם היא תיתן פקודה כזאת, היא תורה לך להישאר מאחור."
"גיהנום. אני אמור להתחבא עכשיו כמו איזה פחדן משתגל?"
"פלוגה," נשמע קולה של פישבורן, "הרימו ראש בזהירות מעל החומה ותנו אש חזקה. לא אתה, קרונין, אתה ממשיך לירות מתוך המחסה. הכול ברור? אש!"
סוגיהארה הרימה ראש מעל החומה וירתה. קרונין רק הרים את הקנה שלו.
"נהדר, אני הרומרו החדש."
"רק שאתה עוד חי."
שניהם הביטו לאחור ברומרו שכעת שכב ללא כל תנועה בתוך שלולית דם גדולה על הכביש.
"כן, כך נראה לוחם מת," אמר קרונין.
"נפל על הגנת המטען," אמרה סוגיהארה בלעג והרימה ראשה מעל לחומה. היא ראתה כמה עיוותי אור באמצע מגרש החניה בין המכוניות וירתה לעברם. מנגנוני ההסוואה חדלו לפעול ושלושה לוחמים רוסים נראו נופלים אל הארץ.
"קרונין, חלק מהרוסים מנסים להתגנב לעברינו."
באותו רגע היא ראתה את ההבזק המוכר של שיגור טיל כתף. ההבזק חרג מגבולות שדה שבירת האור של הלוחם המשגר ונראה בבירור. הטיל טס ישירות לעברה.
"קרונין! טיל!" היא צעקה ודחפה אותו לצד ימין.
היא עצמה קפצה שמאלה והשתטחה על האדמה. הטיל פגע בחומה והתפוצץ. הפיצוץ פער חור בצורת חצי עיגול בחומה. החור היה בין סוגיהארה לבין קרונין. קרונין חשף את קנהו דרך הבור וירה לעבר השני. סוגיהארה הרימה ראשה מעל החומה וירתה לעבר האויב עד גמר תחמושת. לפתע היא ראתה עיוות אור קרוב בשול הימני של שדה ראייתה. העיוות נע לקראתה במהירות ולפתע רובה קלשניקוב הופיע ונזרק מתוכו. אחרי רגע מנגנון ההסוואה כובה והיא ראתה לוחמת רצה לקראתה באמוק. היא סחטה את ההדק שלה ונזכרה שהמחסנית שלה התרוקנה. היא הייתה צריכה לחשוב מהר. היה לה עוד קנה. והוא היה טעון. סוגיהארה העבירה את אצבעה להדק המטול וסחטה אותו.
הטיל הקטן שוגר מהקנה, ננעל על המטרה וטס לקראתה. הטיל פגע במרכז גוף האישה, קצת מעל למקלעת השמש. הפיצוץ ניתק את פלג הגוף העליון והלה עף למעלה ולאחור תוך כדי שהידיים ממשיכות להתנועע כבריצה. גם השרירים של פלג הגוף התחתון המשיכו לפעול כמקודם. הרגליים רצו לקראתה, נושאים את גדם פלג הגוף התחתון.
"תשגולת אשמדאי," אמרה סוגיהארה ותפסה מחסה מאחורי החומה.
רגלי האישה הגיעו עד החור שבחומה, מעדו על שפתו התחתונה ונפלו. גדם הגוף נפל והמעיים נשפכו מתוכם על הארץ. סוגיהארה וקרונין הביטו לרגע זו בזה ואז קפצו כמה שיותר רחוק מהמעיים השפוכים והשתטחו על האדמה. סוגיהארה הצמידה את רגליה זו לזו וציפתה לפיצוץ. פיצוץ לא היה. היא התרוממה בהיסוס והביטה לעבר קרונין שהיה מעברו האחר של חלק הגופה.
"נראה שזאת לא הולכת להתפוצץ!" הוא צעק לעברה.
"עדיין כדאי שנתרחק ממנה!" היא צעקה בחזרה.
אז הם שמו לב שהחומה לא ספגה עוד אש מהצד הרוסי. אך קולות ירי נמרץ נשמעו מעברו האחר של מגרש החניה. סוגיהארה וקרונין הרימו ראשיהם בזהירות מעל החומה בניסיון להבין מה מתרחש. סוגיהארה ראתה כי הרוסים היו עסוקים בירי עז לכיוון שעד לפני רגעים ספורים היה מאחוריהם. לרגע ניצתה תקווה בליבה כי תגבורת אמריקאית הגיעה במפתיע. היא הביטה לעבר מטרת הירי של הרוסים.
בתחילה לא הבין שכלה של סוגיהארה את אשר ראו עיניה. או אולי מיאן להבין. היא ראתה מעין נהר לבן וגלי שגלש לעבר הרוסים במורד הרחוב. כדי להבין טוב יותר היא פשוט הזדקפה. היא מיקדה את עיניה. בכל קרבותיה עם הפלוגה לא נתקלה סוגיהארה בשני דברים. היא מעולם לא נתקלה בכוחות יפניים. כמו כן, היא מעולם לא נתקלה בעדר. סוגיהארה הבינה על מה היא מסתכלת.
הרוסים היו עסוקים בירי על עדר של ארנבים לבנים שגודלם כגודל כלבי ציד ששעט לקראתם. רגע של אימה טהורה הופיע וחלף. אך האגרוף שבבטנה התהדק אף יותר. פרוותם של הארנבים הייתה צחורה כשלג. פרצופיהם אדומי העיניים היו נקיים. העדר הזה לא אכל זה זמן רב.
"חמודונים!" זעק מישהו ברשת הקשר באימה שיכלה להשתוות רק לרעבונו של העדר, "ח – מו – דו – נים!"
לרגע סוגיאהרה העריכה כי העדר קטן למדי וכי הרוסים יצליחו לבלום אותו. או אז הופיע גוש לבן נוסף בשול שדה ראייתה. עדר נוסף הסתער לעבר הרוסים מכיוון אחר. עדר גדול יותר.
"נוהל בריחה מעדר!" צעקה פישבורן ברשת הקשר, "יש מבנה מגודר בקצה הרחוב מאחורינו! פנו דרך למטען!"
פישבורן העריכה נכונה כי הרוסים לא יבלמו את שני העדרים המשולבים. העדר הגדול יותר התנפל על הרוסים מהצד והתפצל לשניים, חלק אחד החל לטרוף את הרוסים בעוד החלק האחר החל לשעוט דרך מגרש החניה לעבר האמריקאים. עבור סוגיהארה, מעולם לא היה זמן טוב יותר להיות צמודה לקרונין. הלוחם קפץ על רגליו והחל לרוץ לעבר המבנה המגודר. היא רצה אחריו. אף אחד מלוחמי הפלוגה לא עקף אותם. הם נתנו להם לתפוס את ההובלה ורצו אחריהם.
במנוסתם הפעילו הלוחמים לאחור כל נשק שיכלו. הם ירו צרורות לעבר הארנבים שדלקו אחריהם, שיגרו טילים וזרקו רימונים. הרימונים הופעלו ביד אחת. כל עוד הרימון היה צמוד לאפוד של הלוחם הוא היה נצור. הרימון היה גליל שנכנס לתוך כף היד וכדי לנתק אותו מהאפוד הלוחם היה צריך לתפוס אותו וללחוץ על הכפתור שבראשו. כל עוד הכפתור היה לחוץ הרימון לא הופעל. הלוחמים זרקו את הרימונים לעבר העדר ושחרור הכפתור העליון הפעיל את מנגנון ההשהייה של שלוש השניות.
סוגיהארה שמעה את הפיצוצים וצרורות הירי מאחוריה. ככל שחלף הזמן הלכו קולות אלה ופחתו לטובת צרחות של כאב שנשמעו ברשת הקשר. היא ידעה שחומת האדם שמאחוריה הולכת ומתמעטת.
"אבטחו את המטען!" צעקה פישבורן, "אבטחו את המטען… אהה… אהה אשמדונים ארורים אהה!…"
צרחותיה של פישבורן לא השאירו ספק. העדר הגיע אליה. בכל פעם שהציצה לאחור ראתה סוגיהארה פחות ופחות בני אדם. העדר השיגם והארנבים התנפלו עליהם והחלו לקרוע את גופם. בסופו של דבר לא היו עוד בני אדם בינם לבין העדר.
"אנחנו לבד!" היא צעקה לקרונין ורצה מהר כדי לרוץ לצידו ולא מאחוריו.
כעת היה זה תורם להפעיל נוהל בריחה מעדר. הם רוקנו מחסניות לאחור וירו על העדר את כל הטילים שלהם.
"רימונים, סוגי!" צעק קרונין, "בואי נשמור כמה מחסניות מלאות."
הם ניתקו מאפודיהם וזרקו לאחור את הרימונים שלהם. חלק מהארנבים נפגעו ואף נקרעו לגזרים אבל לא היה די בכך לעצור את העדר. הם כבר היו קרובים לחומת המבנה שאליו רצו. החומה הייתה גבוהה למדי.
"את תעלי מהגב שלי!" צעק קרונין בהתנשפות.
"לא, כסיל! הפוך. אני לא אצליח להרים אותך!"
"בסדר!"
בהגיעם אל החומה סוגיהארה נעמדה בעמידת שש וקרונין דילג מעל גבה אל ראש החומה. הוא התיישב על החומה עם רגל אחת בצד השני שלה ושלח שתי ידיים לסוגיהארה שנאחזה בהן. או אז העדר הגיע למרגלות החומה וארנב אחד קפץ מעלה ונעץ את שיניו באחת מנעליה של סוגיהארה.
"שחרר את הימנית שלי!" צעקה סוגיהארה.
קרונין עשה כבקשתה ובידה הימנית שלפה סוגיהארה את אקדחה וירתה לארנב בפרצוף. ראשו הקטן התפוצץ והוא נפל מטה אל יתר העדר. קרונין שוב אחז אותה בשתי ידיה ומשך אותה מעלה. מראש החומה שניהם קפצו מטה. ברגע שהיו למטה סוגיהארה ניתקה מאפודה את אחד משני הרימונים האחרונים שנותרו עליה והשליכה אותו אל מעבר לחומה.
"את מבזבזת תחמושת!" גער בה קרונין.
"עשה מה שאני עושה!" היא גערה בו, החזירה את אקדחה לנדנו וכיוונה את הרובה שלה לראש החומה.
קרונין כיוון את רובהו לראש החומה גם הוא. פיצוץ הרימון נשמע וחלקי ארנבים נראו מתעופפים באוויר.
"מה אנחנו עושים, סוגי?"
"הם נהיים חכמים יותר. הם עשו לרוסים תנועת מלקחיים! הם עוד יעברו את החומה."
"הם לא יכולים לקפוץ כל כך גבוה."
"הם יכולים לעמוד האחד על הגב של השני. הם כרגע ראו אותנו עושים את זה."
הם סרקו במבטיהם את ראש החומה אך שום ארנבים לא הופיעו.
"עדיף שנוודא שאין פתחים בחומה הזאת."
"צודק. שנתפצל?"
"את רוצה להיתקל בהם לבד?"
"לא," ענתה סוגיהארה והם החל לנוע לאורך החומה.
הם סרקו את החומה לכל אורכה וגילו בה שער אחורי וקדמי שהיו נעולים היטב. למעשה, החום מהפיצוץ האטומי מלפני שני עשורים התיך את הצירים והמנעולים של שערי המתכת כך שהם לא יכלו להיפתח שוב. הם לא נתקלו בארנבים. הם הביטו במבנה עצמו.
"נראה כמו בית ספר, לא?" תהה קרונין.
"אולי. בוא ננסה להיכנס."
הם נאלצו לטפס פנימה דרך חלון, שכן גם צירי דלתות הכניסה למבנה הותכו. החומר שממנו היו עשויים החלונות ניתך לחלוטין והתיר את המבנה פתוח לכל רוח. ברגע שהיו בפנים הפעילה סוגיהארה בקסדתה את הציוד שאמור היה לאותת לה על מיקומם של כל חבריה לפלוגה. המידע הוצג על הצד הפנימי של משקפי המגן שלה. היא ראתה נקודות אדומות שהעידו על הימצאותם של חברי הפלוגה לאורך הכביש שהיווה את מסלול מנוסתם מהעדר. נקודה אדומה פירושה היה כי הלוחם הינו ללא דופק. היא הפעילה את התדר לתקשורת מוצפנת עם מחנה אייזנהאואר. היא שלחה מסר פשוט: הפלוגה הושמדה כליל מלבד שניהם, והמטען היה מאובטח. התשובה לא איחרה לבוא. הם קיבלו הוראות להישאר במקום ולהמתין לחילוץ, יש לשמור על המטען בכל מחיר, עליהם להקים מתחם.
סוגיהארה וקרונין קרסו לרגליהם ונשענו על קיר. סוף סוף הם חשו בטוחים ויכלו לנוח. הגיעה העת להתמודד עם מה שקרה להם. הדבר הראשון ששניהם עשו היה לשלוף את קשיות השתייה שלהם ולשאוב מים לפיהם ממיכלים שהיו צמודים לאפודיהם על הגב.
"כולם מתים, קרונין. כולם."
"כן."
לאף אחד מהם לא היה מה להגיד מעבר לזה. דממה השתררה. הם סרקו את פנים המבנה באור ההולך ונחלש. בגלל שהחלונות היו פרוצים המקום היה סחוף רוחות. סימני רטיבות מגשם מלפני כמה ימים נראו בכמה מקומות.
"זה באמת נראה כמו בית ספר," אמר קרונין.
עד כמה שזה היה אפשרי, נראה שדבריו של קרונין הוסיפו דרגה נוספת של ייסורים לפניה של סוגיהרה.
"סוגי, מה קרה?"
"בית ספר, ילדים," היא אמרה.
"נראה שהמקום הזה פונה מבעוד מועד. כל המנעולים נעולים."
"אולי הם ננעלו מבפנים."
"כל האיזור נראה כאילו פונה לפני המתקפה. אני לא חושב שנמצא כאן גופות. בואי, עלינו לסרוק את המקום. למצוא נקודה בטוחה."
הם קמו והחלו ללכת ברחבי המבנה. לאורך המסדרונות היו תלויות תמונות מחזור גדולות עם תמונותיהם של מאות תלמידים. נראה שהמוסד היה פעיל במשך תקופה ארוכה לפני שהעיר הותקפה וננטשה. הם מצאו אולם גדול עם שולחנות וכיסאות רבים. כוסות שתייה מיובשות עמדו על חלק מהשולחנות. המקום פונה בזמן אך בחופזה.
"נתמקם כאן?" שאל קרונין.
"לא. יש כאן חלונות. בקרוב יחשיך ונרצה שיהיה לנו אור. אם יש כוחות אויב או עדרים בחוץ לא צריך לעזור להם למצוא אותנו. לדעתי כדאי שנמצא חדר ללא חלונות. לכל בית ספר יש מחסן."
הם ירדו לקומה תת קרקעית ושם מצאו אולם עבודה. הדלת לא הייתה נעולה אלא פתוחה לרווחה, עדות נוספת לנטישה המהירה של המקום. הם האירו את דרכם בפנסים. בגלל מיקומו של האולם הוא היה יחסית פחות מאובק. גם בו היו שולחנות וכסאות.
הם הסירו אבק באמצעות אמות ידיהם משני כסאות ומשולחן אחד והתיישבו ליד פינתו. הם הציבו את הפנסים בצדי השולחן. מעגל אור קטן אפף אותם בתוך האפלה. קרונין כיבה את ההסוואה שלו וקיפל את הרעלה מפניו ואת הכפפות לתוך השרוולים. סוגיהארה עשתה כמוהו. כעת יכלו לראות זו את פני זה. עבור סוגיהארה היה זה נעים לראות פנים ידידותיות ומוכרות. הפנים האחרונות כאלה שנותרו לה. לפי עיניו של קרונין היא הבינה שהוא מצוי בהלם מסוים. אבל זה לא הפריע לו לתפקד. והוא לעולם לא יפגין כל קושי. היא החליטה שגם עבורה עדיף להמשיך לתפקד כרגיל.
קרונין הסיר את התרמיל מגבו ופתח אותו. הוא שלף מתוכו את המטען והניח אותו על פינת השולחן בינו לבין סוגיהארה. הוא הביט בדבר בתיעוב.
"משלוח מיוחד בישבן שלי," הוא אמר.
"אני לא חושבת שהיית מצליח להכניס את זה לשם," היא אמרה.
היה רגע של שתיקה ואז שניהם צחקו.
"על איזו הקמת מתחם הם מדברים?" שאל קרונין, "אנחנו שניים פה."
"השולחן הזה הוא המתחם. לפחות אפשר לאכול ארוחת ערב בצורה נאותה."
בשם אשמדאי, חשבה סוגיהארה, עם שני הפנסים האלה והאפלה מסביב האווירה הייתה ממש רומנטית. קרונין הסיר את קסדתו והעביר יד בשיערו הקצר. הוא לא אמור היה לעשות את זה ללא אישור. אבל המפקדת שלהם שכבה אכולה רחוק מהם. היה ברור שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים. היא הסירה את קסדתה גם היא.
"אם יש כוחות אויב או עדרים באזור," אמר קרונין, כמו מבטא בקול את מחשבותיה שלה, "שום קסדה לא תעזור לנו."
"שנאכל?"
"עדיין לא."
גם היא הרגישה שהיא עדיין איננה מסוגלת להכניס פירור לקיבתה לאחר מה שקרה. אבל קיבתה הייתה כמו סלע בגלל יותר מדבר אחד.
"קרונין, אני חייבת לשאול אותך משהו. החקירות האלה, אתה אי פעם…"
"לא!" הוא התפרץ לדבריה, "אף פעם לא. זה לא הקטע שלי."
האגרוף בבטנה של סוגיהארה השתחרר קמעה.
"אני שמחה לשמוע את זה. אבל הפלוגה נראתה מתורגלת היטב. זאת לא הייתה הפעם הראשונה."
"זה קרה בכל פעם שנתפסו שבויים."
"למה? בשם אשמדאי, למה?"
"ראי, סוגי," אמר קרונין והישיר את עיניו לעיניה, "המלחמה הזאת קשה לכולם. את יחסית חדשה בלחימה. יש גבול לכמה אפשר להילחם מבלי להתחיל להשתגע. אז לכל אחד יש את הדבר שלו. חלק משתגלים עם כל מה שאפשר, חלק אוכלים תיבולים. חלק עושים חקירות. אני הולך לחדר כושר."
"תיבולים?"
"סמים, סוגי, סמים."
"באמת? בתוך הצבא?"
"המפקדים מעלימים עין כל עוד זה לא נעשה בזמן פעילות מבצעית. לוחם מעופף הוא לוחם שנרגע קצת. אחרי שינחת הוא יכול להמשיך להילחם."
"אני לומדת פה דברים חדשים."
"בסופו של דבר גם את תצטרכי משהו שירגיע אותך."
"אתה חושב שאחיה מספיק זמן כדי לגלות?"
"החילוץ בדרך."
"מה אם גם להם תהיה היתקלות? מה אם עדר או כוחות אויב יגיעו אלינו לפניהם? קרונין, יש סיכוי שזה הלילה האחרון שלנו בחיים."
"לפחות נמות כלוחמים," אמר קרונין, מתעלם לחלוטין מרמיזתה.
"טוב, אני לא רוצה למות רעבה," אמרה סוגיהארה והחלה לפתוח את התרמיל שלה.
גם קרונין פתח את תרמילו, הוציא ממנו מנת קרב והביט בתימהון בכיתוב שעל האריזה.
"לזניה צמחונית? מה בשם אשמדאי?" הוא השליך את האריזה על השולחן כפי שישליך ילד צעצוע מאוס והוציא אריזה נוספת, "פסטה רוזה? מה הולך כאן? איפה ההמבורגרים שלי?"
"זה התרמיל של רומרו, זוכר?"
"גיהנום! את רוצה להגיד לי שההמבורגרים שלי…"
"כן. נאכלו בידי החמודונים כקינוח לאחר שאכלו את רומרו."
"חלאות מוטנטיות!"
"אני יכולה להתחלף איתך במנות שלי אם אתה רוצה. אבל גם שלי צמחוניות. אני לא אוכלת חתולים."
"היי! זה שקר. ההמבורגרים עשויים מפרות." "אתה יכול להאמין לתשגולת המוחין של הצבא אם זה רצונך. אבל סטייפ סיפר לי הכול. הצבא מצא דרך לנצל את העובדה שחיות הופכות כאן לגדולות יותר בעקבות חשיפה לקרינה. דרך אגב, זה משהו ייחודי לכוכב הלכת הזה. משהו בשילוב של קרינה רדיואקטיבית והתנאים הייחודיים של המקום הזה גורם לחיות לגדול ולהפוך לחיות טרף גם אם לא היו כאלה קודם. הצבא למד לנצל את זה. בהתחלה הם חשפו פרות לקרינה באופן מבוקר בניסיון לייצר פרות ענק. זה לא עבד. התקבלו פרות ענקיות ומפלצתיות שהפכו לאלימות ומסוכנות. אז למה לא להרוג אותן ולהכין מהן המבורגרים? הן גם הפכו לארסיות והבשר שלהן היה ספוג ברעל שהרג כל דבר חוץ מאותן. אז הצבא פנה לחיות קטנות כמו חתולים וקיבל חתולי בית בגודל של ברדלס. עם קצת תיבול ותווית אחרת על האריזה – הרי לך מנות בשר בקר איכותיות ללוחמינו האמיצים."
ההבעה על פניו של קרונין הייתה זהה לזו שעלתה על פניו לפני שנים רבות כשגילה שסנטה קלאוס הוא סבו בתחפושת.
"מצטערת. יש לי שתי פשטידות ירקות אם אתה עדיין רעב."
"אני לא רעב במיוחד. אבל אנחנו חייבים לאכול. נראה לי שאני מעדיף פשטידה."
"אז תן לי את הלזניה," היא אמרה והגישה לו את אחת האריזות שלה.
הם הניחו את האריזות מעל לגופי חימום קטנים וניידים והפעילו אותם. הם הוציאו כלי אוכל מתרמיליהם והמתינו לחימום המזון.
"מוזר," אמר קרונין, "רומרו סיפר לי פעם שהשורשים של המשפחה שלו ספרדיים. אז מה הסיפור עם כל האוכל האיטלקי הזה?"
"זה שהוא ספרדי אומר שהוא חייב לאהוב אוכל ספרדי?" שאלה סוגיהארה והסירה את המכסה מעל הלזניה המהבילה שלה.
"את צודקת. אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת אוכל יאפי."
"יאפי, קרונין?"
"הו, סליחה, סוגי. זה פשוט… נפלט לי."
"ככה הייתם מדברים עלי כשאני לא בסביבה?"
"לא עלייך. על יפנים אחרים. אף פעם לא עלייך. כולם אוהבים אותך מאד."
"אהבו."
"כן. אהבו. אני ממש מצטער שאמרתי את זה."
"שכח מזה. והתחל לאכול כבר. דרך אגב, אני מאד אוהבת אוכל יפני. סבתי הייתה מכינה לי סושי מעולה. אבל בפלוגה לא הרגשתי בנוח לאכול את זה."
"מדוע היה לך אכפת? אכלי את מה שאת רוצה לאכול."
"בטח שהיה לי אכפת. אני לא כמוכם. אני צריכה להוכיח את הנאמנות שלי בלי הפסקה בזמן שהנאמנות שלכם מתקבלת כמובנת מאליה. אתה אולי יכול להיראות אוכל יפני, אבל לא אני."
"אני מצטער שאת מרגישה כך. אני לא חושב שמישהו הטיל ספק בנאמנות שלך."
"הגנרל הטיל. כשדרשתי לעבור לחי"ר הוא תהה אם אני מסוגלת להרוג יפני."
"אני מטיל ספק ביכולתו של הזקן הזה להרוג מישהו," אמר קרונין בגיחוך ואכל ברעבתנות מהפשיטדה.
סוגיהארה הביטה בחברה לנשק. החבר הכי קרוב אליה בפלוגה. החבר האחרון שנותר לה בחיים. בתוך מעגל האור הקטן שחיבק אותם באפלה הסובבת היא חשה לפתע בטוחה לדבר איתו על אשר הכביד על ליבה.
"קרונין, אני יכולה לדבר איתך על משהו?"
"בטח."
"כמה אתה יודע על ההיסטוריה של יישוב כוכב הלכת הזה? כלומר, על איך הגענו למלחמה הזאת."
"לא הרבה. אני יודע שהרוסים והיפנים רוצים את המים שלנו."
"נכון. אבל אתה יודע איך בדיוק הכול התדרדר לזה?"
"לא. אבל יש לי תחושה שאת הולכת לספר לי. דברים שלמדת מסטייפ, נכון?"
"לא רק ממנו. הוא גרם לי להתעניין והתחלתי ללמוד הרבה בעצמי. אז… אפשר?"
קרונין סקר לימין ולשמאל את העלטה שאפפה אותם.
"אני לא רואה פה אפשרויות אחרות לבידור."
"אז הקשב," היא אמרה תוך כדי אכילת הלזניה, "כוכב הלכת הזה יושב לפני כמאתיים שנים על ידי אבות אבותינו שהגיעו משלוש מעצמות מכדור הארץ: ארצות הברית של אמריקה, רוסיה ויפן. לאמריקאים היה חזון להקים מאות מושבות ברחבי החלל. התוכנית הייתה לקרוא לחמישים המושבות הראשונות על שם חמישים המדינות שמהן מורכבת ארצות הברית. לכן המושבה שלנו נקראת קליפורניה החדשה."
"בסדר," אמר קרונין תוך כדי אכילה, ונראה היה כי הוא קשוב לדבריה.
"המתיישבים החלוצים הגיעו לכאן ביחד, בשלושה ציים של ספינות יישוב משלוש המעצמות. ואתה יודע מה? בהתחלה לכולם היה חזון להקים כאן אוטופיה."
"אוטופיה?"
"חברה מושלמת. הם חלמו לפתוח כאן דף חדש ולהשאיר מאחור את כל הצואה של כדור הארץ."
"לא נראה לי שזה עבד להם."
"לא. מה שקרה היה ככה: כל ההסכמים על חלוקת השטח והמשאבים של כוכב הלכת הזה נחתמו בין המעצמות עוד בכדור הארץ. ציי הספינות עזבו ביחד במטרה להגיע ביחד. כל הספינות נשאו מטען מאד חשוב להתיישבות – מדפסות תלת-ממד. המדפסות נוהלו על ידי בינות מלאכותיות. היה הסכם שממשלה של אף מושבה לא תוכל לייצר נשק בלי הסכמת שתי הממשלות האחרות. בהתחלה הם קיוו להקים חברות שבהן למשטרה לא יהיה נשק. לפחות לא נשק שהורג. המדפסות יכלו לייצר רק אמצעי אל-הרג."
"אז מאיפה זה הגיע?" שאלה קרונין והחווה אל הרובה שלו.
"ובכן, מהר מאד הממשלות הבינו שבלי משטרה עם נשק אין להן סיכוי. העבריינים החלו לייצר נשק לעצמם ובכך היה להם יתרון על המשטרה. זה קרה במקביל בשלוש המושבות תוך שני עשורים בלבד מתחילת ההתיישבות. אז המנהיגים של שלוש המושבות היו צריכים ללכת לבינות המלאכותיות של מדפסות תלת-הממד ולהצהיר בפניהן שכולם כעת מסכימים להתחיל לייצר נשק שהורג עבור המשטרה בלבד. עשו מזה טקס שלם. אתה חייב לראות את זה פעם בסרטי הארכיון. אפשר לראות שהמנהיגים די נבוכים ממה שקורה. אבל ההסכם הזה נחתם עוד בתקופת חייהם, כשהם היו ילדים קטנים שעומדים לעלות לספינות היישוב. רק לאחר ההצהרה הבינות התירו לייצר נשק והממשלות ביקשו לייצר אקדחים ורובים עבור המשטרה."
"אנחנו מעבר לאקדחים ורובים עכשיו."
"נכון. ואתה יודע מדוע? מדוע אנו תקועים במלחמה המשתגלת הזאת?"
"מדוע?"
"כי המדענים שאישרו את כוכב הלכת הזה ליישוב סרחו. סרחו בגדול."
"מה כוכב הלכת אשם?"
"הוא בעצמו לא אשם. זה שלוש האחיות המכוערות – הירחים. המדענים טעו בחישוב של ההשפעה הכבידתית של הירחים הענקיים האלה. המדענים טעו או שהבינות המלאכותיות שלהם טעו. לא משנה. אי אפשר לדעת. בכל אופן, הם לא חזו את השינוי בזווית ציר הסיבוב של כוכב הלכת שהירחים האלה גרמו לפני כשלושים שנים. דבר דומה קרה בכדור הארץ לפני אלפי שנים. אחד מכוכבי הלכת הענקיים האחרים במערכת השמש של כדור הארץ גרם להטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ. התוצאה הייתה שינוי אקלימי שהביא לבצורת בחלקים מסוימים של כדור הארץ. אותו הדבר קרה כאן. ההטיה של ציר הסיבוב גרמה לבצורת שייבשה את המושבות הרוסיות והיפניות. רק לנו נותרו מים כי רק מתחת לאדמה שלנו יש מאגרי מים תת קרקעיים. זה מה שגרם למלחמה."
"אז המנהיגים של שלוש המושבות הסכימו לייצר נשק גרעיני והבינות המלאכותיות איפשרו את זה?" קרונין הגה את הדברים באי אמון.
"לא. לא היה צורך בשום הסכמה."
"לא הבנתי."
"הכול היה בלוף, קרונין. הכול היה בלוף מההתחלה. אפילו הטקס לבקשת הנשק עבור המשטרה היה מיותר לחלוטין. רק שזה היה סוד אז. המנהיגים של המתיישבים הראשונים החזיקו בקודים שאיפשרו להם לעקוף את הצורך להסכמת שני המנהיגים האחרים. כל מנהיג העביר את הקוד שלו למי שהחליף אותו בתפקיד.
"כשפרץ משבר האקלים למנהיגים כבר לא היה אכפת מכלום. הם פשוט החלו לייצר מה שהם רצו עבור הצבאות שהחלו להקים. הבינות המלאכותיות של כל המושבות נשאו תוכניות ומפרטים לייצור מגוון של נשקים שהותקנו בהן בהסתר עוד בכדור הארץ. באופן מוזר, ראשי הצבאות בחרו בהרבה נשקים מהמאה העשרים כנשקים מרכזיים. הרובים שלנו עוצבו בארצות הברית במאה העשרים ושימשו אותה בהרבה מלחמות. רק שהרובים האלה יוצרו במפעלים ולא בידי מדפסות והיו עשויים מחומרים שונים לגמרי. והם גם לא יכלו לשגר טיל חכם כמו הרובים שלנו, אלא רק לירות פגז פשוט ממטול. גם הרובה של הרוסים עוצב במאה העשרים ונחשב עד היום לאחד מרובי הסער הכי טובים שנוצרו אי פעם. משהו בנשקים מהמאה הזאת קסם לראשי הצבא. וזה כולל כמובן את פצצת האטום.
"כל קבוצת מתיישבים הביאה לכאן ידע להקמת תחנות כוח גרעיניות. זה היה ידוע ובהסכמה מלאה. אבל האמריקאים והרוסים הסתירו עמוק בתוך הבינות המלאכותיות את הידע הדרוש להרכבת פצצות אטום ומימן."
"והיפנים לא?"
"לא. זה נוגד את האמונה שלהם. יפן היא המדינה היחידה בכדור הארץ שנפגעה מנשק גרעיני במלחמה. הם ספגו שתי פצצות אטום בסוף מלחמת העולם השנייה. הראשונה הייתה מבוססת על אורניום ויצרה מסה קריטית של החומר. השנייה הייתה מבוססת על פלוטוניום ו…"
"סוגי, אין צורך בהרצאה."
"צודק. בכל אופן, מאז הנשק הזה הוא בחזקת טאבו בחברה שלהם. אתה מבין? הם היחידים בכוכב הלכת הזה שלא ייצרו לעצמם נשק גרעיני והם עדיין נפגעו ממנו כשהמלחמה עברה לשלב הגרעיני שלה. השלב הגרעיני הגיע מאד מהר והיה קצר מאד. אנחנו והרוסים תקפנו זה את זה בטילים עם ראשי נפץ גרעיניים ושני הצדדים תקפו גם את היפנים. נעשה שימוש רק בפצצות אטום ולא בפצצות מימן."
"מה ההבדל?"
"פצצת מימן משתמשת בפצצת אטום בתור נַפָּץ."
"מה?"
"אולי קצת הגזמתי עם הטרמינולוגיה בשביל אפקט דרמטי. להשתמש במילה נפץ כדי לתאר פצצת אטום זה קצת מעליב, לא? כשמשתמשים בפצצה אחת כדי לפוצץ פצצה שנייה גדולה יותר הפצצה הראשונה נקראת תֶּחֶל. בכל פצצת מימן יש פצצת אטום מבוססת פלוטוניום שמתפוצצת ראשונה ומשחררת את האנרגיה הדרושה לגרימת היתוך המימן שבתוכה. הפיצוץ שמתקבל הוא חזק הרבה יותר מפצצת אטום רגילה."
"אז למה לא השתמשו בזה?"
"לא היו מטרות מספיק גדולות. המושבות קיימות רק כמאתיים שנים ובאף אחת מהן לא הייתה עיר מספיק גדולה שתצדיק שימוש בפצצת מימן. ברור שאפשר היה להשתמש בפצצות כאלה אבל לא היה רצון לזהם בקרינה רדיואקטיבית שטחים כה נרחבים. כל צד במלחמה הזאת חולם על ליישב את מה שהוא החריב. אבל גם בלי פצצות מימן המצב הינו גרוע. כל מה שנבנה במאתיים שנה נהרס בן רגע. הערים הגדולות הושמדו ומאות אלפי בני אדם מתו. המתקפות הגרעיניות פגעו ביכולת שלנו ושל הרוסים לייצר נשק גרעיני והשאירו אותנו במצב די מאוזן. אז כבר עשרים שנים אנו תקועים במלחמה הזאת שנראה שאין לה סוף."
"אבל אנחנו חייבים להגן על המים שלנו."
"אתה בטוח שהממשלה שלנו עושה מספיק כדי לסיים את הסכסוך?"
"סוגי, לאן את חותרת עם זה?"
היא ידעה לאן היא חותרת עם זה. אבל לפתע היא איבדה ביטחון והעדיפה לדחות את הרגע שבו תשתף אותו בכל רחשי ליבה.
"שמע, בתקופה שבה הייתי במודיעין התחלתי להתעניין מאד בהיסטוריה של המושבה שלנו וגם בזו של כדור הארץ. זה עורר בי עניין לגבי ההיסטוריה של המשפחה שלי. הרצתי במנוע החיפוש של ארכיון המושבה את שם המשפחה שלי. מצאתי אדם ששמו צ'יונה סוגיהארה שחי ומת במהלך המאה העשרים. לא הצלחתי למצוא קשר משפחתי ביני לבינו. אבל מאד קשה לחקור את זה אחרי כל כך הרבה שנים. אולי מחקר מעמיק יותר יגלה או ישלול קשר משפחתי. בכל מקרה, הסיפור שלו קשור באופן ישיר למלחמת העולם השנייה. במלחמה הזאת יפן הייתה בת ברית של מדינה בשם גרמניה שאז הפכה להיות מדינה פשיסטית. הם ניסו לכבוש שטחים נרחבים מסביבם ו…"
"סוגי, זה שאני לא הכלי הכי חד בסככה לא הופך אותי לקצה הקהה של הגרזן. אני יודע מה זאת מלחמת העולם השנייה. אני פשוט לא מומחה כמוך או כמו החבר שלך לשעבר."
"קרונין, אני מצטערת. גרמתי לך להרגיש כמו שסטייפ היה לפעמים גורם לי להרגיש. הוא היה בטוח שאף אחד חוץ ממנו לא יודע שום דבר. ואהבתי מאד את המטאפורה, אגב."
קרונין חייך קלות והמשיך לאכול. היא הביטה בו. בגבר הזה שהיא גילתה שלא היה עב גולגולת כפי שחשבה.
"אז אתה יודע מה הגרמנים עשו ליהודים במלחמה הזאת, נכון?"
"כן. אני זוכר משהו. הם רצחו אותם. זה היה עניין דתי, לא?"
"לא רק. יש דת יהודית אבל לא כל היהודים דתיים באותה מידה ויש כאלה שלא דתיים כלל. אבל היהודים הם גם עם והגרמנים ביצעו בהם את טבח העם הגדול ביותר בהיסטוריה. הם רצחו שישה מיליון יהודים ועוד מיליוני אנשים מקבוצות אחרות שהם לא קיבלו כבני אדם."
"וואו. והיפנים עזרו להם?"
"לא. לא במעשי הרצח שלהם. אבל הם היו בעלי בריתם במלחמה והם ביצעו פשעי מלחמה קשים באיזורים שבהם לחמו, כמו סין למשל. בכל מקרה, מה הקשר של כל זה לצ'יונה סוגיהארה?"
"מה?"
"כשהוא היה צעיר אבא שלו בכלל רצה שהוא יהיה רופא. אבל הוא רצה להיות דיפלומט והגיש ריק את טופס הבחינה שלו ללימודי רפואה. אתה מבין? ביפן של התקופה ההיא להמרות את פי אביך היה דבר שלא ייעשה. הוא גם למד בושידו, שזו אומנות לחימה יפנית שמבוססת על ערכים אביריים כמו עזרה לזולת. ואז הוא למד רוסית ונשלח להיות קונסול יפן במדינה קטנה שנקראת ליטא. הוא ככל הנראה היה גם מרגל שאסף מידע על תנועות הצבא הרוסי באיזור. אבל בראש ובראשונה הוא היה קונסול רשמי של יפן."
סוגיהארה עצרה כדי לסיים את ארוחתה.
"כשהגרמנים התחילו לתקוף מדינות רבות סביבם, יהודים רבים ברחו מפניהם והגיעו לליטא. בשלב הזה סוגיהארה כבר היה מיודד היטב עם הקהילה היהודית המקומית."
"היהודים היו מפוזרים על כל כדור הארץ?"
"לא. אבל בגרמניה ובמדינות רבות ברחבי הפלנטה היו קהילות יהודיות גדולות. היהודים ניסו לצאת מליטא אבל כל הקונסוליות שם סגרו את שעריהן בפניהם. רק סוגיהארה ניסה שוב ושוב לקבל מממשלת יפן אישור להעניק ליהודים ויזות כניסה ליפן כדי שיוכלו לצאת מליטא. אבל יפן סירבה. הם לא רצו להיראות כמי שעוזרים למי שגרמניה רודפת אותם. ונראה שהיהודים פשוט לא עניינו אותם. אבל סוגיהארה המשיך במאמציו והצליח לרקום תכנית שבה היהודים רק יעברו דרך יפן לאי קטן שהיה שייך למדינה קטנה בשם הולנד. אז כעת הוא רק ביקש ויזות מעבר דרך יפן. אבל גם לזה ממשלת יפן סירבה. כל הקונסולים האחרים הסתלקו משם מזמן ורק הוא נשאר עד לרגע האחרון. בסופו של דבר, בלילה האחרון שלו בליטא, הוא התחיל לרשום בכתב ידו ויזות מעבר ונתן אותן לכל משפחה שהיה לה דרכון. הוא היה צריך לכתוב כל מסמך כזה בכתב ידו שלו. לא היו אז מחשבים ולא היה לו ציוד דפוס. ככה ממשלת יפן עבדה אז. הוא כתב למעלה מאלף ויזות שאפשרו לאלפי יהודים להימלט דרך רוסיה ולהגיע ליפן."
"ואז לאי הקטן ההוא?"
"לא. אף אחד מהם לא הגיע לשם מעולם."
"והיפנים לא פגעו בהם?"
"לא. והיהודים האלה הסבירו ליפנים שאם הגרמנים שונאים את היהודים – הם כנראה לא אוהבים במיוחד גם אנשים אסייתים."
"ומה קרה לסוגיהארה?"
"הוא יצא מיפן ממש מאוחר ואחרי היהודים. הוא ומשפחתו ניסו להגיע ליפן דרך רוסיה אבל הרוסים עצרו אותם והשליכו אותם למאסר. זה הגיוני כי הוא היה נציג ממשלת יפן ורוסיה הייתה בצד האחר במלחמה הזאת. הבן של סוגיהארה מת בכלא ברוסיה בגלל התנאים הקשים שם. אתה יודע מה קרה כשהוא חזר בסופו של דבר ליפן?"
"אני מניח שהממשלה שם לא שמחה במיוחד לראות אותו."
"אתה צודק לחלוטין. הוא הפר הוראה ישירה של הממשלה שעבורה עבד. הוא פוטר ללא מכתב המלצה שזה פחות או יותר הביזוי הכי גדול שיכולת לקבל ביפן בתקופה ההיא. לקח לו עשרות שנים לקבל מחדש משרה דיפלומטית. הוא עבד ברוסיה ורק אז מדינת ישראל הצליחה ליצור איתו קשר. הם הציעו לו כסף בתמורה למה שהוא עשה אבל הוא סירב לקבלו…"
"רגע, מה המדינה הזאת קשורה בכלל?"
"אה, סליחה. זאת המדינה שהיהודים הקימו זמן קצר לאחר המלחמה הזאת. כלומר, המדינה הייתה בהקמה זמן רב לפני המלחמה אבל קיבלה עצמאות רק אחריה. נראה שהטבח שהגרמנים ביצעו ביהודים הוכיח לכל כדור הארץ כמה חשוב שליהודים תהיה מדינה משלהם. ישראל קלטה את שורדי הטבח והעניקה את התואר חסיד אומות העולם לכל אדם לא יהודי שהציל יהודים מרוצחיהם. צ'יונה סוגיהארה הוא היפני היחיד שישראל העניקה לו את התואר הזה. חלק מהיהודים שהציל היגרו אחר כך מיפן לישראל."
"רגע, ישראל? אמרת משהו על הרימונים שלנו, שהם הומצאו בישראל, לא?"
"כן. ישראל פיתחה הרבה מאד כל נשק שנחשבים למאד איכותיים."
"רגע, את אומרת לי שהיהודים האלה, שנרצחו בהמוניהם, הפכו למעצמת כלי נשק?"
"כן. יכול גם להיות שחלק מטקטיקות הלוחמה שאני ואתה משתמשים בהן פותחו בישראל. זה למעשה מאד הגיוני. הם חיו בפחד ממעשה טבח נוסף ובהתחלה המדינות השכנות להם לא ממש רצו אותם שם. לישראל היו הרבה מלחמות. זה לא מפתיע שהם בנו לעצמם כוח צבאי חזק. איך הולך הביטוי הזה? הצורך הוא אם ההמצאתנות. היה להם צורך."
"אבל סוגי, למה את מספרת לי את כל הדברים האלה שקרו בכדור הארץ לפני מאות שנים?"
אלם נפל על סוגיהארה. היה הביטה הצידה אל האופל שאפף אותם. אחרי כן שוב יישרה מבטה אל קרונין.
"אני פשוט חושבת… שאם יש קשר כלשהו ביני לבין האיש הזה, ביני לבין האיש האצילי הזה… אז… אז…" ושוב לא יכלה יותר סוגיהארה לדבר, כתפיה החלו לרעוד ודמעות עלו בעיניה, "אז אולי גם אני מסוגלת למשהו חוץ מלרצוח בני אדם…" והיא פרצה בבכי וטמנה את פניה בכפות ידיה, הרעד בכתפיה מתגבר.
"סוגי, על מה את מדברת? את לא רוצחת!"
"אני כן! אני כן! אני רצחתי אנשים!" זעקה סוגיהארה מתוך בכיה.
"סוגי, די!" אמר קרונין וניגש אליה.
הוא לא ממש ידע איך להתמודד עם המצב הזה. אך בכל ליבו רצה לנחם אותה. הוא אחז בכתפיה ותחת מגע ידיו הן חדלו מלרעוד. הוא חיבק אותה ובתוך חיבוקו חש את שריריה נרפים ואת בכיה פוסק. היא הרימה את ראשה והביטה בו בעיניה הלחות שנצצו כיהלומים. היא נישקה את שפתיו והוא נישק את שפתיה. היא התרוממה מכיסאה וחיבקה אותו בלי לנתק את פיה מפיו. הם התנשקו בתשוקה ובפיו הוא טעם את לשונה, את פנים פיה ואת מלח דמעותיה. כשלבסוף ניתקו ראשיהם זה מזה הם הביטו זו בזה במישרין. עיניה היו יבשות. עיניו היו המומות.
סוגיהארה החלה להפשיט אותו. משימה לא קלה בהתחשב בכך שהוא היה במוכנות קרבית כמעט מלאה. היא הלמה בלחצן שהפיל מגופו את אפוד המגן והחלה לפתוח את כפתורי חולצתו. בהתחלה קרונין לא הגיב. אך ההלם שלו עבר והוא החל להעניק לסוגיהארה את היחס שהעניקה לו. ראשונים להיחשף היו פלגי הגוף העליונים שלהם. אחרי כן הם משכו מטה את המכנסים זו מזה ונתקעו כאשר הגיעו אל הנעלים. סוגיהארה פלטה צחוק קל והחלה לחלוץ בעצמה את נעליה שלה. הוא חלץ את נעליו שלו ושניהם השליכו את יתרת הביגוד הצידה.
הם עמדו שם כך זו מול זה. היא סרקה את גופו השרירי בעיניה והביטה בצלקות שלא ידעה על קיומן. היא ניגשה אל התרמיל שלה, ניתקה ממנו את המזרן האישי המגולגל שהיה מחובר אליו, פרסה אותו והפילה אותו על הרצפה. היא הביטה בקרונין.
"על הגב שלך, חייל!"
בצייתנות מופתית נשכב קרונין על גבו על המזרן. סוגיהארה נשכבה מעליו ונשקה לו בחוזקה. במעשה האהבה שלהם הם ליטפו זו את זה ללא הרף. מגלים מחדש את הגופים אותם חשבו למוכרים. מגדירים מחדש את יחסיהם בכל רגע. היא התענגה על תחושת שריריו תחת ידיה. הוא טרף את שדיה בידיו ובפיו. כפות ידיה לא חסו על צידי גופו הרגישים שהמגע בהם שחרר אנקות מפיו. כפות ידיו שלו לא חסו על ישבנה וירכיה. התשוקה בערה כאילו הייתה שם תמיד. מחכה להודאה בקיומה. כעת תבעה את מקומה ללא פשרות.
בתום התעלסותם ביקשה ממנו סוגיהארה שיביא שמיכה לכסותם. הוא הוציא מתרמילו את השמיכה הדקה וכיסה את שניהם. הוא חיבק אותה מאחורה ונצמד אליה. סדין עדין של זיעה עטף את גופיהם העירומים שנחו כעת כגוף אחד. נשימותיהם הרטיטו את האוויר בקצב מתואם. ליבה פעם בקצב ליבו.
"סוגי… אולי כדאי שנתלבש."
"עוד לא, אהובי," היא אמרה ושלחה יד לאחור ללטף את פניו, "עוד מעט."
"בסדר. עוד מעט. זה פשוט מלחיץ אותי לשכב כאן ככה."
"אם יגיע לכאן עדר או כוח אויב – אין לנו מולם סיכוי בין אם אנו לבושים ובין אם לא."
"אני לא מוכן שעדר יטרוף אותנו חיים. ואנו לא נופלים בשבי. עכשיו את יודעת מה עושים לשבויים במלחמה הזאת."
"והמטען."
"כן. המטען הארור הזה. אנחנו חייבים להשמיד אותו אם יש סיכוי שייתפס."
"ואז לחסל את עצמנו."
"כן."
"מוסכם?" היא שאלה.
"מוסכם." הוא השיב.
הם נתנו לשתיקה לאפוף אותם. מאזינים לצליל נשימותיהם שליטף את האפלה.
"אני אפילו לא יודע את השם הפרטי שלך."
"הת'ר אקארי."
"שני שמות?"
"כן. אחד כדי להיות אמריקאית ואחד כדי להיות יפנית."
"את בטח לא יודעת את השם שלי…"
"וָרְלִין. ורלין קרונין."
"וואו."
"כל שמותיך איריים. לך אין בעיית זהות."
"אני אמריקאי, סוגי. השמות האיריים הם מסורת במשפחה. מבחינתי אירלנד רחוקה כמו שאר כדור הארץ."
"וכוכב הלכת הזה הוא בית?"
"קליפורניה החדשה היא בית. לטוב או לרע."
"ראה לאן היא הביאה אותנו. אני לא מצליחה לראות את הטוב כבר הרבה זמן."
"אנחנו במלחמה, סוגי. כולם עושים דברים שהם לא אוהבים."
"סוגי?"
"סליחה. הת'ר אקארי."
היא שוב שלחה יד לאחור ללטף את פניו.
"יש לעשות דברים שלא אוהבים כי אין ברירה, כי יש פקודות," היא אמרה, "ויש דברים שנעשים מתוך בחירה."
וכעבור רגע חש קרונין דמעות חמות זולגות על ידו שעליה נח ראשה של סוגיהארה.
"הת'ר… אקארי… מה קורה?"
"אתה זוכר את הקרב הראשון שלנו ביחד. שוורצנגרסוויל? זה היה הקרב הראשון שלי אי פעם."
"כן. המפעל הענקי הזה. היה קרב קשה."
"הייתי צמאה לדם רוסי, ורלין. יש משהו שאתה לא יודע. משהו שאף אחד לא יודע. אתה זוכר בסוף הקרב, כאשר רק סרקנו את השטח?"
"כן. פחות או יותר."
"היה רגע שהתנתקתי ממך. הלכת לכיוון אחד ואני לאחר. נכנסתי לאיזה מסדרון חשוך. היא הייתה שם. שעונה בגבה על הקיר."
"מי?"
"לוחמת רוסייה. מנגנון ההסוואה שלה נפגע. הוא הופעל ונכבה חליפות. היא הבהבה אל מולי. מופיעה ונעלמת. כאילו שהיא מופיעה ונעלמת מקיום. מה שפגע בהסוואה שלה פגע גם בה. היה שובל של דם ממסדרון אחר. היא גררה את עצמה לשם. הקלשניקוב שלה היה מוטל לרגליה," היא השתתקה.
"מה קרה?"
"יריתי בה. יריתי בה, ורלין. יריתי בה צרור והרגתי אותה. זה הפסיק לחלוטין את ההסוואה שלה והיא הופיעה מולי. הפציעה הקודמת שלה לא הייתה כל כך קשה. יריתי בלוחמת פצועה ולא חמושה. ואז אתה באת בריצה, זוכר?"
"כן. עכשיו אני זוכר. זה נראה לי כאילו נתקלת בה וירית והיא נפלה עם הגב לקיר."
"זה באמת נראה ככה. ואני לא אמרתי דבר ונתתי לך להאמין בזה ופשוט הלכתי משם. אני רצחתי את האישה הזאת…"
היא רעדה קלות באחיזתו ודמעותיה הרטיבו את ידו.
"הת'ר אקארי… אני יכול לקרוא לך הת'ר?"
הוא הרגיש אותה מנידה בראשה.
"הת'ר, כולנו עשינו דברים נוראיים במלחמה הזאת. את לא יכולה להתעלל בעצמך ככה או שלא תוכלי לתפקד."
היא חיבקה את זרועותיו שחיבקו אותה ונתנה לשתיקתם לשכך את כאב ליבה. היא חשה את ידיו חופנות את שדיה.
"אף פעם לא סיפרתי לך איך נפצעתי," היא אמרה והצמידה את ידיו אל גופה.
"ספרי לי עכשיו."
"הייתי ילדה. לפני גיל ההתבגרות. הייתי קצת חולה באותו יום אז במקום לנסוע לבית הספר אבא שלי הסיע אותי לבית של אמא שלו בפאתי רייגנסוויל ונסע לעבודה. אני וסבתא שלי היינו בגינה שלה. טיפלנו בצמחים ובפרחים שלה. זה היה כל כך כיף. ואז הגיע ההבזק. הוא הגיע ממרכז העיר. הבית של סבתא היה רחוק משם. הייתי המומה מההבזק ולא הבנתי מה קורה. ידעתי שיש מלחמה אבל לא ציפיתי למשהו כזה. לפתע היה חם נורא והכול סביבנו התלקח. הבגדים שלנו החלו להישרף על גופנו. גם השיער שלנו. סבתא שלי חטפה את צינור הגינה והתיזה עלי מים. היא בכלל לא דאגה לעצמה. אני צרחתי והיא פשוט שפכה עלי מים בעוד היא עצמה עולה באש. רק לאחר שכיבתה אותי לחלוטין ואת כל הצמחים שבערו סביבי היא התפנתה לכבות את עצמה והתמוטטה. היא הייתה מבוגרת מאד וזה היה יותר מדי בשבילה. היא מתה בידיים שלי לפני שכוחות ההצלה הגיעו. היא הייתה שרופה לחלוטין. אני בטח גם נראיתי ככה אבל הייתי בחיים. בזכותה. ההורים שלי עבדו במרכז העיר ושם גם היה בית הספר שלי. כמה שעות לאחר הפיצוץ הבנתי שלא נותר לי אף אחד. הייתי ילדה שרופה ולגמרי לבד.
"אתה יודע כמה קשה היה לקבל טיפול רפואי הולם בתקופה ההיא. החיילים קיבלו עדיפות. שכבתי במרכז רפואי ותהליך השיקום שלי לקח שנים. האש שרפה את העור שלי כמעט לחלוטין. כשהגעתי לגיל ההתבגרות הרופאים הבינו ששום רקמת שד לא תצמח באופן טבעי. בשלב הזה הם הצליחו לגדל מספיק עור עבורי משאריות העור שנותרו לי. הם שתלו את העור הזה עלי. אפילו שאריות של רקמת שד לא היו לי כי נפגעתי לפני גיל ההתבגרות. אבל הם אמרו שהם יכולים לגדל רקמת שד כמו רקמת עור באמצעות הגנים שלי ולשתול את זה עלי. ושלמעשה אני יכולה להחליט על הגודל.
"אתה מבין שהייתי ילדה בודדה בעולם. המשפחה שלי והחברים שלי היו כולם מתים. מתוך כבוד וגעגועים לסבתא שלי המשכתי באופן עצמאי את לימודי היפנית שלי ואת לימודי התרבות היפנית. לא היה לי משהו אחר לעשות. קראתי ביפנית וצפיתי בדברים יפניים. דברים עכשוויים וגם דברי ארכיון מכדור הארץ. בסופו של דבר הגעתי להֵנְטָאי."
"הנטאי?"
"פורנו יפני מצוייר."
"הו… אבל היית ממש צעירה."
"ובודדה ומשועממת. מזה למדתי על מיניות. אז אתה מבין עכשיו מדוע בחרתי במידה גדולה?"
"כן," אמר קרונין וגיחך קלות.
"לא נראה לי שאתה מתלונן," היא אמרה והידקה בידיה את אחיזתו בשדיה.
"לא, אני לא מתלונן. אבל אני לא מרגיש בנוח לשכב כאן חשוף ישבן באמצע משימה."
הוא ניתק את עצמו ממנה והסיר מעליו את השמיכה. הוא החל לחפש את בגדיו שהיו מפוזרים מסביב. בהינתק גופו החם מגופה היא לא חשה רק את האוויר הקריר של החדר האפל. המגע שלו היה הנחמה הגדולה ביותר שחשה מזה זמן רב והיא השתוקקה לעוד. אבל גם היא הרגישה שלשכב עירומה באמצע המשימה שלהם לא היה הדבר המקצועי ביותר. היא קמה והחלה להתלבש בעצמה.
כששוב היו לבושים וחגורים בציודם המלא למעט הקסדות היא שתתה מים ופנתה אליו.
"שב איתי, יש עוד דברים שאני רוצה לדבר איתך עליהם."
"הת'ר, אם זה עוד סיפור כמו המקרה עם החיילת הרוסייה…"
"זה לא זה, ורלין. בוא, שב איתי."
הם התיישבו זו מול זה בשיכול רגליים על המזרן שאילולא היה עשוי מחומרים מתקדמים ואיכותיים היה פולט את ריח גופם וזיעתם. המזרן כאילו חימם אותם, מחזיר להם את התשוקה שטענו בו.
"ורלין, אתה יודע שכאשר הייתי בקשר עם סטייפ למדתי המון דברים שאף אחד מחוץ למודיעין לא יודע, נכון?"
"כן, בן הזוג שלך לשעבר נשמע כמו פטפטן לא קטן."
"אתה צודק בזה לחלוטין," אמרה סוגיהארה וחשבה על בן שיחה. האם הוא היה כעת בן הזוג שלה? זה לא היה ברור. אבל עכשיו לא היה הזמן ללבן סוגיה זו.
"מה אתה יודע על הקוטב הצפוני?"
"הקוטב הצפוני? שאי אפשר לחיות שם. שהאקלים שם מעולם לא היה טוב ושבעקבות משבר האקלים הוא הפך למקום בלתי ניתן ליישוב לחלוטין. למה?"
"זאת ערימה ענקית של גללי ארנבים. עוד שקר שהממשלה מספרת לכולם. בקיץ האקלים שם סביר למדי."
"אז למה הממשלה משקרת לגבי זה?"
"כי זהו נתיב המילוט היחיד מהמקום המשתגל הזה."
"את תצטרכי להסביר לי את זה."
"הקשב, אנחנו די לבד במלחמה הזאת. נטושים. המעצמות מכדור הארץ – ארצות הברית, רוסיה ויפן – לא מוכנות להתערב באמת במה שקורה כאן כבר למעלה מעשרים שנים. נכון, הן שולחות סיוע הומניטארי. כל מעצמה למושבה שלה. אבל זהו. הן לא שולחות נשק ולא מתערבות צבאית בעצמן. פעולות כאלה עלולות להביא למלחמה ביניהן בכדור הארץ והן לא מעוניינות בזה. אנחנו לבד במערכה הזאת. גם מושבות אחרות בכוכבי לכת אחרים באזור שלנו לא מוכנות להתערב צבאית. גם הן שולחות סיוע הומניטארי לפעמים אך זה הכול. אבל מה שחשוב הוא שמדינות בכדור הארץ ומושבות אחרות מוכנות להעניק מקלט מדיני למי שמצליח לברוח מכאן."
"מקלט מדיני?"
"מי שאיננו רוצה להישאר באזורי הקרבות ומצליח להימלט מהם למדינה כלשהי יכול לקבל בה מקלט מדיני, הכרה כפליט. המשמעות היא שהמדינה הזאת תגן עליו עד שיוכל לחזור למקום מגוריו."
"את מדברת על אזרחים, נכון?"
"בעיקר. אבל לא רק. גם חייל יכול לקבל מקלט מדיני."
"אבל זה חייל שערק, הת'ר."
"עניין העריקה מעניין בעיקר את המדינה של החייל. למדינות אחרות לא אכפת. הן מוכנות לעזור למי שאינו רוצה להילחם."
"אני לא בטוח שאני אוהב את הכיוון שלך עם זה."
"רק הקשב, ורלין, בסדר?"
"בסדר. מקשיב."
"במהלך הקיץ, כשמזג האוויר סביר, מגיעות מדי פעם ספינות לאזור הקוטב הצפוני. הן מגיעות ממושבה סינית גדולה במרחק כמה אלפי שנות אור מכאן. הן מנחיתות מעבורות קטנות על פני השטח ואוספות את האנשים שנמצאים שם. מדובר בעיקר באזרחים מכל שלוש המושבות שהצליחו לשרוד את הדרך לשם. אבל לפעמים יש שם גם חיילים של המושבות. לסינים זה לא משנה. כל מי שמגיע בלי נשק ומבקש רק להימלט מכאן – הם לוקחים אותו. חלק נשארים במושבה הסינית. חלק ממשיכים הלאה משם. הם מוכרים כפליטים."
"הת'ר, את מדברת על עריקה."
"עריקה ממה, ורלין? עריקה ממה?"
"מהצבא, מקליפורניה החדשה."
"אני רוצה לערוק מכל המוות הזה, מהמלחמה חסרת התכלית הזאת. הממשלות כאן לא עושות דבר כדי לסיים את הסכסוך. אני ואתה היינו ילדים כשהמלחמה הזאת התחילה וראה אותנו עכשיו. נלחמים, הורגים. זה כל מה שאתה רוצה, אהובי? למות כאן?"
"נשבענו אמונים, הת'ר."
"נשבעתי אמונים כי רציתי לנקום על מה שנעשה לי. נשבעתי כי האמנתי במדינה שלי ובמלחמה הזאת."
"ועכשיו מה?"
"עכשיו אני מאמינה בדברים אחרים. רוצה דברים אחרים. אני רוצה חיים. אני רוצה לעשות ילדים ולראות אותם גדלים במקום בטוח. לא כמו בית הספר הזה שאי אפשר לדעת מה קרה לילדים שלמדו בו. לא כמו בית הספר שלי שהתאדה מעל פני האדמה יחד עם כל מרכז העיר שלי. אתה לא רוצה לחיות, אהובי?" היא אמרה והניחה את ידיה על ברכיו.
היה לה ברור שהוא לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה.
"זה מאד מוזר שאת קוראת לי ככה."
"אני אקרא לך איך שמתחשק לי, ברור?" היא ענתה בהחלטיות, "ואתה תקרא לי איך שאתה רוצה. לא אמרתי שאני רוצה שתעשה איתי ילדים בזה הרגע. אבל הקשב לתוכנית שלי."
"בדיוק, מה בכלל התוכנית שלך בכל הסיפור הזה?"
"אנחנו משלימים את המשימה, כמובן. מביאים את המטען המקולל הזה למחנה אובמה. הם לא ישלחו אותנו בחזרה לאייזנהאואר באופן מיידי. זה מסוכן מדי כרגע. נגיד להם שאנחנו בטראומה ומבקשים כמה ימים לנוח ולהתמודד עם מה שקרה לנו. הם יתנו לנו. חזית מחנה אובמה די שקטה כבר הרבה זמן. ואז, אנחנו בורחים. הקיץ עוד מעט נגמר ואז יהיה בלתי אפשרי להגיע לקוטב. אנו חייבים לצאת עכשיו."
"לצאת? איך? איך את מתכוונת להגיע לשם? הקוטב הצפוני רחוק."
"למדתי מסטייפ את נתיבי המילוט. אם נמלא את התיק שלי ושלך באוכל נוכל להגיע עד הגבול הצפוני של קליפורניה החדשה. קצת מחוץ לגבול, בשטחים שלא שייכים לאף מושבה, יש מחנה של מורי דרך. שם אנו נפטרים מהמדים שלנו ולוקחים צידה להמשך הדרך. את הנשקים שלנו אנו נוטשים עוד במחנה אובמה. הם רק יכבידו עלינו ואין לנו סיבה להביא אותם. זה לא אזור שבו אנו צפויים להיתקל ברוסים או יפנים."
"מורי דרך? צידה? איך בדיוק את מתכוונת לשלם לאנשים האלה? ברגע שנערוק החשבונות שלנו יוקפאו. ואין לנו ממון מזומן. אלא אם כן את רוצה לספר לי משהו."
"לא. אין לי מה לספר. גם אני לא הבאתי ממון מזומן. לצבא יש דרכים לדעת אם אתה לוקח איתך מזומן בכמות גבוהה. ואז הם חושדים. אבל אין צורך. מורי הדרך הם מתנדבים."
"מה? איך זה יכול להיות?"
"הקשב, לכל מושבה יש מחנה כזה מחוץ לגבולה הצפוני. יש מחנה יפני, רוסי ואמריקאי. אבל בסוף כל מורי הדרך מתנקזים לאותו המקום בקוטב הצפוני ושם הנמלטים מחכים לספינה. בכל צד במלחמה הזאת יש אנשים שלא מאמינים בה. והם עוזרים למי שרוצים להימלט. בחינם."
"כל זה לא מסתדר לי, הת'ר. אם הצבא יודע על מחנה אמריקאי כזה – למה הם לא מסתערים עליו ועוצרים את פעולתו?"
"ראשית כל, זה נמצא מחוץ לגבול המושבה שלנו. זה מחוץ לתחום השיפוט שלהם. אין לממשלה שום סמכות לפעול שם. אלה שטחים שלא שייכים לאף אחד. שנית, קצב המילוט הוא ממש זעום. טפטוף בעצם. לממשלה לא אכפת מכמה אזרחים שבורחים עם הילדים שלהם. וכמות מזערית של חיילים הצליחה להימלט. שלישית, זו בעיה מאד גדולה להתערב בניסיונות להימלט מאזורי הקרבות. יכול לעשות לממשלה בעיות בזירה הבינלאומית. הם הרי יכולים לחסום את הספינות הסיניות שמגיעות לכאן. אבל הם לא עושים זאת כי זה ייצור בעיות מול המושבה הסינית ומול סין עצמה. הממשלה שלנו עסוקה מדי במלחמה מכדי לטפל בבעיה הקטנה הזאת. אבל אם קצב ההימלטות יתחזק – היא תתחיל לפעול נגדו בשטח המושבה, איפה שהיא עוד יכולה לעשות משהו. אז אתה מבין, ורלין? חלון ההזדמנות שלנו הולך ונסגר. אם לא נברח עד החורף, יכול להיות שבקיץ הבא לא נוכל לברוח כלל. אם לא נמות עד אז, כלומר."
"את מדברת על עריקה. על נטישת החברים שלנו."
"החברים שלנו כולם מתים."
"אני מדבר על הצבא באופן כללי. על המדינה שלנו."
"אני לא מכריחה אותך לבוא איתי. אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת להישאר כאן עוד. אתה לא חייב להחליט על שום דבר עכשיו. אנחנו עוד צריכים להגיע למחנה אובמה עם הדבר הארור הזה. יש לך זמן לחשוב."
היא דממה ולו לא היה מה להגיד.
"ורלין, אם תחליט שאתה לא מצטרף אלי. אני יכולה לסמוך עליך, נכון?"
"ממה שאת אומרת, לצבא לא אכפת מחיילת אחת שמנסה לברוח."
"אם הם יגלו את זה מוקדם הם עלולים לנסות לעצור אותי כל עוד הם יכולים, בשטחי המושבה. אתה לא תבגוד בי, נכון?"
"הת'ר, אני שומר עלייך מהרגע שהגעת לפלוגה. מעולם לא עשיתי דבר נגדך. ולא אעשה עכשיו."
היא נשקה לשפתיו.
"ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. הייתי רוצה שתבוא איתי. אבל אכבד כל החלטה שלך," היא אמרה ונשקה לו שוב.
"כדאי שננסה לישון קצת," הוא אמר.
הם כיבו פנס אחד והחלישו עד מאד את השני. הם התכרבלו לתנוחת כפיות מתחת לשמיכה הדקה על המזרן. הם נשארו בלבושם המלא למעט הקסדות. נשקיהם הונחו על הרצפה בצד של סוגיהארה. זמן רב לא הצליחו להירדם. הם היו תשושים ממאורעות היממה האחרונה אך סערת הרגשות בה היו נתונים לא נתנה להם מנוח.
לפתע קרונין חש דמעות חמות מרטיבות את ידו.
"הת'ר, חדלי מלחשוב על הרוסייה ההיא. עשית לה טוב. היא הייתה נלקחת לחקירה ו…"
"זה לא זה, ורלין. רגע? מה זאת אומרת חקירה? היא הייתה פצועה ומדממת."
"הם היו לוקחים אותה. הם לקחו לחקירה שבויים במצב קשה יותר ממה שתיארת."
"תשגולת אשמדאי. זה חולני. אבל לא חשבתי עליה עכשיו."
"אז על מה כן?"
"לא הייתי חולה באותו יום."
"מה?"
"לא הייתי חולה ביום של המתקפה. אמרתי להורים שלי שאני לא מרגישה טוב אז אבא שלי לקח אותי לסבתא שלי. אתה מבין?" היא דיברה מתוך בכי, "הייתי ילדה רעה ושיקרתי להורים שלי ובזכות זה אני חיה ולא נהרגתי עם כל בית הספר שלי. וסבתא שלי הייתה צריכה לכבות אותי ולא כיבתה את עצמה והיא מתה בגללי," היא אמרה ושוב רעדו כתפיה בתוך חיבוקו של קרונין.
"הת'ר, סבתא שלך הייתה זקנה. אני לא חושב שהיא הייתה שורדת את המתקפה. היא הייתה מתה שם לבד. כך לפחות היא לא מתה לבד. והיא הצילה אותך. וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה ועם זה היא מתה. עדיף למות ככה, לא?"
"עדיף לא למות, אהובי. עדיף לחיות. אני כל הזמן חושבת על כל הצמחים היפהפיים שהיא גידלה בגינה שלה. אולי כמה מהם שרדו את השריפה. או לפחות הזרעים שלהם. אם משהו שרד שם – זה בטח גדל להיות צמח טורף ענקי. כוכב הלכת הזה הופך כל דבר למפלצת. אנו חייבים לברוח מכאן."
ורלין לא ידע מה לומר. הוא רק מחה את דמעותיה בשרוולו וחיבק אותה חזק. שוב ניסו שניהם להירדם ושוב לא הצליחו. הוא אפילו לא היה מודע למעשיו כאשר החל להניע את אגנו כנגד ישבנה. זה פשוט החל לקרות. הפעם היה זה הוא שהחל להפשיט אותה. מילה לא נאמרה. הוא הפשיט רק את פלג גופה התחתון ורק את פלג גופו התחתון. הם עשו אהבה בעדינות. בשתיקה. כמו בני זוג שאוהבים זה את זו שנים רבות. אחר כך התלבשו שוב ולבסוף באה התרדמה המיוחלת.
כאשר שמע טוראי סאסאקי שני מקצבי שינה סדירים ידע כי שני האמריקאים נרדמו. הוא ישב בכינוס ברכיים בפינה אפלה של האולם. בטוח לחלוטין מפני גילוי. מכל מנגנוני ההסוואה שהיו בשימוש בידי הצבאות במלחמה הזאת, נחשב היפני לטוב מכולם. היה זה מנגנון הסוואה הולוגרפי. אפוד המגן של הלוחם חולל הולוגרמה סביבו. מה שהוקרן לכל עבר זה מה שאמור היה להיראות לולא נמצא שם הלוחם. כאשר סוגיהארה וקרונין נכנסו לאולם וסרקו אותו בפנסיהם, הם לא ראו את טוראי סאסאקי. הם ראו את אלומות האור של פנסיהם מוחזרות מפינת החדר בה ישב. כל שהיה שעליו לעשות בכדי להישאר סמוי היה לשמור על שתיקה. פחד אחז בו בעוד השניים סרקו את האולם. אך הוא ידע שזו תגובה בלתי רציונלית.
סאסאקי היה השורד היחיד מפלוגה יפנית שנשלחה לעיר זו כדי ליירט את הפלוגה האמריקאית ולתפוס את המטען. המודיעין למשימה זו הושג מקצין מודיעין אמריקאי שהיה בקיא בפרטי מבצע "משלוח מיוחד". קצינת מודיעין אמריקאית אחרת, אישה בעלת שורשים יפניים חלקיים, גויסה בידי המודיעין היפני והצליחה לפתות את הקצין העשיר בידע למערכת יחסים רומנטית. המיומנויות שלמדה הקצינה מהמודיעין היפני, בשילוב עם יכולותיה הטבעיות ונטייתו של הקצין להתרברב בידע שלו – הביאו לכך שפרטי המבצע הסודי הגיעו לידי היפנים והדרך ליירוט המטען הייתה גלויה.
אך המודיעין היפני כשל בגילויה המוקדם של להקת עטלפי פירות ענקיים שהייתה פעילה בעיר הנטושה. אבותיהם של העטלפים הללו ניזונו מפירות והיו בעלי חיים קטנים ונינוחים למדי. אך צאצאיהם שנחשפו לשילוב הרה אסון של קרינה גרעינית וכוכב הלכת הזה – גדלו לגודל של קונדורים והפכו לאוכלי בשר. מנגנון ההסוואה ההולוגרפי היה חסר משמעות מול יונקים מעופפים אלה שלא הסתמכו על עיניהם. תכונת האיכון הקולי של העטלפים, שהתעצמה והתחדדה עם שאר השינויים שעברו עליהם, איפשרה להם לאתר בקלות את הפלוגה היפנית.
ללא כל התראה מוקדמת עטה עליהם מהשמיים להקת העטלפים הענקית והחלה לעשות בהם שמות. הלוחמים והלוחמות הצליחו לירות אך מעט בתוקפיהם בטרם ננעצו בהם ציפורניהם ושיניהם. אל מול עיניו של סאסאקי נקרעו אחיו לנשק לגזרים. העטלפים למדו לתקוף אדם בודד בצמדים ובשלשות ולעוף בכיוונים מנוגדים כשכל תוקף נשאר עם חתיכת שללו בציפורניו. קרעי אדם מדממים שנשלפו אל מחוץ להולוגרמה הפכו גלויים לעיניו המבועתות של סאסאקי.
במהלך המאבק עם העטלפים איבד סאסאקי את תרמילו, את רובה הסער שלו ואת אקדחו. הוא לא היה גבר כבד במיוחד ושלושה עטלפים הרימוהו מן האדמה הטובלת בדם והחלו לעוף איתו ליעד לא ברור. הוא נאבק בשוביו בכל כוחו ולבסוף הצליח לנשוך את רגלו של אחד מהם. העטלף הפצוע צווח ושיחרר אותו. שני הנותרים לא היו חזקים מספיק יחדיו כדי לשאתו. צמד העטלפים שיחררוהו והוא נפל מגובה לא רב אל גגו של מבנה בית הספר הנטוש.
ההוראות שקיבל היו להישאר במתחם בית הספר ולהמתין לחילוץ. זה היה לפני שלוש יממות והיה לו ברור שהחילוץ שלו לא היה בראש סדר העדיפויות של מפקדיו הבכירים. בכיסי מדיו היה די מזון מכדי שירעב. גם מיכל המים שלו הספיק לבינתיים. ועם זאת הוא היה מתוסכל וסבל מתסמיני גמילה.
אופנה חדשה נפוצה בחודשים האחרונים בקרב חיילי וחיילות צבא המושבה היפנית. היו אלה סיגריות שיוצרו בסגנון עתיק. טבק עטוף בנייר. הן הפכו לאהודות מאד והיוו תחרות לסיגריות האלקטרוניות. המפקדים מאסו בכך שהחיילים היו שולפים את חפיסות הסיגריות מכיסיהם בכל רגע של מנוחה ואסרו על החזקתן בכיסים. החפיסות של סאסאקי נשארו בתרמילו שהיה מונח על אדמת הקטל.
כאשר שמע סאסאקי קולות ירי ונפץ מתקרבים אליו קיווה כי אחד מהצדדים הלוחמים יהיה יפני. הוא יצא מתוך מבנה בית הספר וטיפס על החומה שמכיוונה הגיעו רעשי המלחמה. המראה שנגלה לעיניו לא רק איכזב אותו כי אם הבעית אותו והעלה בו מחדש את אימי מתקפת העטלפים. פלוגה אמריקאית הנסה על נפשה מפני עדר ארנבים ענקי. הוא קפץ מהחומה ורץ לתפוס מחסה באולם התת קרקעי שאותו למד להכיר כמקום המוגן ביותר במתחם.
כאשר נכנסו סוגיהארה וקרונין אל האולם קלטו החיישנים בקסדתו של סאסאקי את קולותיהם. מערכות רבות היו מותקנות בקסדה ואחת מהן הייתה מערכת תרגום בזמן אמת. כל שנאמר בידי השניים תורגם ליפנית והושמע בקולותיהם מתוך רמקול זעיר שהשתרבב מהקסדה אל אוזנו השמאלית של סאסאקי. הקסדה בלמה את הקולות האלקטרוניים מלהישמע מחוץ לה. הוא האזין להם בריכוז רב.
המידע על נתיבי המילוט של מבקשי המקלט המדיני היה חדש עבורו אך לא עניין אותו במיוחד. הוא דווקא נהנה מהמלחמה הזאת. הוא הרג לא מעט לוחמים אמריקאים ורוסים, ועד לתקרית עם העטלפים ראה בעצמו בר מזל לא קטן. הוא נאלץ להזכיר לעצמו שהוא עדיין בר מזל בהתחשב בכך שהיה הניצול היחיד מהמתקפה. אך הוא היה ממורמר על כך שטרם הזדמנה לידיו שבויה שבה יוכל לעשות כרצונו. הוא מעולם לא שמע על צ'יונה סוגיהארה והסיפור עליו עניין אותו כקליפת השום. מעשי האהבה של סוגיהארה וקרונין הלהיטו את יצריו. הוא האזין להתעלסותם בשתיקה נזעמת, דמו רותח בכליו.
באיטיות רבה נעמד סאסאקי על רגליו. הוא החל להתקרב בפסיעות חרישיות אל מעגל האור העמום שעטף את האוהבים הישנים. הוא התקרב למרחק של פסיעות בודדות. הוא כרע ברך והוציא בזהירות את סכין הקומנדו שהייתה מוסלקת בנעלו הימנית. הוא זקף את קומתו מחדש. באגודלו לחץ על כפתור קטן בידית הסכין. משל היה השינאה שחש בליבו כלפי השניים, החלה הידית להזרים רעל קטלני ונוגד קרישת דם לאורך נימים בלהב הסכין.
הבסיס לרעל היה ארס מזן נחשים שכלל לא היה ארסי. באמצעות חשיפה מבוקרת לקרינה גרעינית, הצליחו היפנים להפוך זן של נחשים קטנים ולא ארסיים לזן של נחשי ענק בעלי ארסיות על. הנחשים הגיעו לגודלו של הטיטנבואה הפרה-היסטורי. השמועה בקרב החיילים הייתה שהצבא שוקד על הקמת נחילים של נחשי העל ושוקל להשתמש בהם כנשק במלחמה. סאסאקי היה מודע לשמועות אלה וחשב שלאור ההתפתחות במשימת יירוט המטען – יכול להיות שלא יהיה צורך בנחשים.
סאסאקי מיקד את ראייתו בתנאי התאורה הירודים והחזיק את הסכין בתנוחת הטלה. הוא הטיל את הסכין לעבר צווארו החשוף של קרונין ופגע במדויק. קרונין ניעור בבהלה ואחז את הסכין בשתי ידיו. אנחות כאב חלושות נמלטו מפיו.
"ורלין! ורלין!" זעקה סוגיהארה שניעורה מיד והתרוממה לחצי ישיבה.
היא ראתה את הסכין הנעוצה בגרונו והבינה כי הם תחת מתקפה. היא סובבה את גופה לעבר רוביהם אך היה זה מאוחר מדי. סאסאקי קפץ עליה והנחית את כל משקל גופו עליה. מכך שלא ראתה את תוקפה אלא רק חשה אותו הבינה סוגיהארה כי מדובר ביפני. היא לא ידעה אם זה גבר או אישה. הוא לא היה גדול ממנה אך היה שרירי וחזק מאד. בידו השמאלית הדף סאסאקי את שני הרובים אל מחוץ להישג ידה. באותה היד תפס את אקדחה ושלף אותו מנדנו בטרם היא הספיקה לעשות זאת. הוא הלם בפניה בקת האקדח. את רגעי עירפול החושים שלה ניצל כדי לחטוף מהירך השמאלית שלה את סכינה וזרק אותו הרחק ממנה. הוא השליך למרחק גם את האקדח. הוא הפך את סוגיהארה על בטנה כך שכעת הייתה מהודקת אל הרצפה באמצעות משקל גופו. מקום שחרור הרעל בגופו של קרונין היה כה קרוב למוחו עד כי פעולתו הייתה מהירה במיוחד. מקץ מספר שניות חדל ליבו מלפעום. בידו הימנית הדף סאסאקי את הלוחם הלאה מהמזרן. הכרתה של סוגיהארה חזרה אליה. בתוך האור החלש ראתה סוגיהארה את אהובה מוטל ללא רוח חיים על פניו על הרצפה, שלולית דם הולכת ומתפשטת סביב פניו שהבעת ייסורים נחתמה עליהם.
סוגיהארה הכינה את עצמה לקרב על חייה מול תוקפה נטול הפנים. אך כאשר חשה את תוקפה מנסה להפשיט ממנה את מכנסיה הבינה כי לעת עתה לפחות היא לא נלחמת על חייה. היא גם הבינה שזהו גבר. בידו השמאלית לחץ אותה אל הרצפה. בימנית ניסה למשוך או לקרוע את מכנסיה.
"שלא תעז אי פעם שוב לקרוא לעצמך גבר או לוחם!" היא הפטירה לעבר הדמות הבלתי נראית.
מילותיה לא הפעילו את מערכת התרגום שלו שכן הן נאמרו בשפתם המשותפת.
"סיכרי את פיך, פרוצה!" הוא השיב לה באותה השפה.
"פרוצה מי שהמליטה אותך, קטזרג גרבצן!"
סאסאקי לא הגיב לדבריה אלה. הוא היה עסוק מדי בניסיון להפשיטה. אך סוגיהארה תפסה את חגורת מכנסיה בשתי ידיה בחוזקה. זיכרן של באלאקירב וקוסביצקי עלה בתודעתה של סוגיהארה. וכעת לא חשבה עליהן כעל אויבות כלל. היא חשבה עליהן כעל אחיות לגורל. אחיות לנשק. היא התקנאה בהן בנשק המיוחד שנשאו ולרגע אחיותיה האירו בפניה את הדרך. אגרופה השמאלי נסגר סביב הרימון האחרון שנותר צמוד לאפוד שלה. היא הייתה צריכה לחשוב מהר. לרגע חשבה ללכת בדרכן של הלוחמות הרוסיות ופשוט לפוצץ את הרימון. אך היא ידעה שפעולה זו תהרוג רק אותה ולא אותו. לרגע חשבה לאיים עליו ברימון הדרוך אך הבינה כי יהיה זה חסר תוחלת. הוא היה חזק מספיק לשלוף את הרימון מידה וללחוץ במקומה על הכפתור העליון. אחר כך יוכל להשליך אותו אל המסדרון שבו הוא יתפוצץ מבלי לפגוע בו. היה לה נשק אחרון וסיכוי קלוש לפגוע באמצעותו באויבה גם אם במחיר פגיעה בעצמה.
"נתראה בגיהנום, קטזרג!" אמרה סוגיהארה, ניתקה את הרימון מאפודה והטילה אותו לעבר האויב שלה.
סאסאקי קלט במהירות את המתרחש. הוא תפס את הרימון ותחב אותו אל מתחת לגופה של סוגיהארה. הוא הצמיד בשתי ידיו את גופה אל הרצפה. הרימון התפוצץ והבזק אור האיר לרגע את האולם. קסדתו של סאסאקי הגיבה לרעש והפעילה חסמי רעש סביב אוזניו. סאסאקי התרומם מעל גופה של סוגיהארה. מעגל האור הקטן היה כעת אפוף עשן. סוגיהארה שכבה ללא תנועה. שלולית דם הלכה והתפשטה תחתיה. בתוך האור הקלוש, בתוך העשן, נשקה שלולית הדם של הת'ר אקארי סוגיהארה לשלולית דמו של ורלין קרונין והתמזגה איתה.
סאסאקי החל לבחון את גופו בחיפוש אחר פציעות וגילה שאין זה אפשרי בהיות ההסוואה ההולוגרפית פעילה. היא כיבה את ההסוואה ושוב יכול היה לראות את חלקי גופו. הוא לא נפצע כלל. שוב ניסה להבין האם עליו לראות בעצמו בר מזל או להיות ממורמר ומאוכזב.
הוא ניגש אל הפנס והגביר במלואה את עוצמת תאורתו. הוא ניגש אל תרמילו של קרונין ושפך בזהירות את כל תכולתו על השולחן. הוא מצא את הקופסה שנשאה את המטען והניח אותה בנפרד משאר התכולה. כל חיילי פלוגתו הוכשרו לזהות את קופסת המטען ואת המטען עצמו ברגע שייראו אותו. הם גם צוידו בצופן שייפתח את הקופסה כדי לבצע זיהוי ודאי. סאסאקי כיוון את קסדתו לעבר הקופסה ובלחיצת כפתור שיגר לעברה את הצופן. הקופסה נפתחה.
סאסאקי הושיט את ידו והוציא מהקופסה את המטען. היה זה כדור אפור שניתן היה להחזיקו בכף יד אחת – ליבת פלוטוניום עבור פצצת אטום. ביודעו שאף אחד בצד השני לא יאמין לו אם רק יאמר להם שהמטען בידו, צילם סאסאקי את הליבה באמצעות קסדתו ושלח את התצלום למפקדתו. התגובה הגיעה כמעט מיידית. עליו להישאר במקומו ולהגן על המטען בכל מחיר. החילוץ בדרך. מקץ כמה רגעים הגיעה הודעה נוספת: "כל הכבוד, חייל! הצבא גאה בך!".
סאסאקי החזיר את הליבה למקומה בתוך הקופסה וסגר אותה. הוא נבר בתוכן תרמילו של קרונין בחיפוש עבור פריט מסוים ולא מצא אותו. ללא טיפת זהירות הוא שפך את תכולת תרמילה של סוגיהארה על השולחן ונבר גם בה. שוב לא מצא את מבוקשו. בתיסכול רב פתח מיכל של שתייה ממותקת שמצא בערימת הציוד ושתה ממנה. אחר כך לקח לעצמו חטיף ובלס אותו. ממורמר ומאוכזב הוא הביט בערימת הציוד שעל השולחן.
"חבל," חשב לעצמו, "אין סיגריות."
