"למה אין בארץ כתב עת בעברית המוקדש למדע בדיוני ופנטסיה?" – שאלו את עצמם ארבעה צעירים בשנת 1978, כאשר שנת 2000 הייתה עתיד רחוק ומסקרן. והתשובה הייתה: "אין, כי עוד לא עשינו. אז בואו נעשה!"
העיתוי היה מוצלח: הוצאות "עם עובד" ו"מסדה" העזו להוציא לאור סדרות מד"ב. נאס"א התכוננה לשיגור מעבורת החלל הראשונה – שלא במקרה נקראה "אנטרפרייז", כשמה של החללית הבדיונית מ"מסע בין כוכבים". הטלוויזיה הישראלית החלה, בדיוק אז, לרכוש לשידור את פרקי אותה סידרה. הייתה תחושה שהקוראים בארץ בשלים וראויים להתוודע גם לסופרים כמו הארלן אליסון או סטניסלב לם, ולא רק לאסימוב והיינליין הוותיקים. למזלם היינו מספיק תמימים וחסרי ניסיון כדי לא רק להחליט, אלא גם לבצע. אילו ידענו אז את שלמדנו אחר כך על דרך הייסורים של הוצאת עיתון בישראל (מי היה מאמין, למשל, ש-60% ממחיר העיתון ישולמו למפיץ?), בוודאי שלא היינו נכנסים להרפתקה.
אך לא ידענו. ולכן אלי טנא מונה כמו"ל ועורך, אהרון האופטמן כעורך מדעי (ולימים עורך ראשי), כשחברי המערכת הראשונים היו עורכי הדין לעתיד ציפי האופטמן ודובי לרר. מלאי חדוות יצירה הצבנו לעצמנו יעדים יומרניים: רמה גבוהה הן בתכנים והן בעיצוב הגראפי(תודות ללולה חלאבין-טנא ולאופירה גידנסקי ז"ל), וגם עידוד כתיבת מד"ב עברית, שבימים ההם שאפה לאפס. הגיליונות הראשונים התקבלו בהתלהבות. ברוב חוצפתנו קבענו לעיתון מחיר יקר למדי, אך הכרחי לכיסוי ההוצאות (30 לירות!) – רק הירחון "מוניטין" היה אז יקר יותר, ואף הוא לא שרד).
כך נוסד כתב העת "פנטסיה 2000", שהגיש לאלפי קוראים נאמנים את מיטב יצירות הז'אנר בתרגום, עודד כתיבה מקורית בעברית, והטביע את חותמו על קהילת הקוראים והכותבים בארץ, בעידן שלפני האינטרנט.
רבים נחשפו דרכו הן לספרות בדיונית והן למדע. רבים סיפרו במהלך השנים שחלפו עד כמה אותם 44 גיליונות שהופיעו מ-1978 עד 1984 השפיעו על חייהם…
עם חלוף הזמן התברר שללא גב כלכלי רציני, ורק על בסיס עבודה התנדבותית, קשה לקיים עיתון לאורך זמן. חדוות היצירה אוזלת כשאינך זוכה לפרוטה כשכר לעמלך, ונעשה קשה יותר להוציא עיתון מדי חודש – דבר שגורם לירידה במכירות וליצירתו של מעגל קסמים של קשיים הולכים וגוברים. אמנם כוחות חדשים נחלצו בגבורה להמשך הוצאתו של העיתון, ביניהם גבי פלג כעורכת ראשית, עמנואל לוטם, ורבים וטובים אחרים כחברי מערכת – אך לבסוף העיתון “נמוג בין דפי ההיסטוריה”, לאחר כשש שנים ו-44 גיליונות. כן, היה גם גיליון 45 האגדי, שיצא לאור בשנת 2008, 30 שנה אחר לידת כתב העת, לזכר הימים הטובים ההם. אבל זה סיפור אחר…
במהלך חייו התפרסמו על דפי פנטסיה 2000 מאות סיפורי מד"ב מתורגמים של מיטב הסופרים, שפע מאמרי עתידנות, ראיונות עם אנשי מדע וספרות ישראלים, ועשרות סיפורים מקומיים מקוריים, שהעיתון שימש במה טבעית ומעודדת למחבריהם. בספר "אנטומיה של פליאה – מדריך ביקורתי למד"ב" שהופיע בארה"ב ב-1987, נכתב שפנטסיה 2000 היה "מגזין המד"ב החשוב והמקצועי ביותר שפורסם בישראל", אשר "נתן לקורא הישראלי, בפעם הראשונה, טעם של מד"ב איכותי". לא שהיו לו מתחרים רציניים…
מה משך אותנו אז, וגם היום, במדע בדיוני? ב-1970 כתב אלווין טופלר בספרו "הלם העתיד": "נוכל להפיק מהמד"ב תועלת עצומה כאמצעי להרחבת טווח ההתבוננות וליצירת הרגלי ניבוי". לדעתו, חשוב במיוחד שצעירים יקראו מד"ב, וזאת לא בגלל שסופרי מד"ב מספרים לנו על חלליות ומכונות-זמן, "אלא משום שהם עשויים להעניק דבר חשוב בהרבה – מסע דמיוני לעולם הסבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב בפניהם בבגרותם. ספרי מד"ב ראוי שייכללו כספרי חובה בלימודי העתיד". קטע זה צוטט באחד הגיליונות של פנטסיה 2000, בתוספת השאלה: "האם דברים אלה חדרו לתודעת המורים בארץ?" שאלה שנותרה ללא תשובה…
כמה שנים לפני טופלר כתב ארתור קלארק, בספרו "פני העתיד": "רק כותבים וקוראים של מד"ב כשירים באמת לדון באפשרויות הצפונות בעתיד. כל אדם שדמיונו מאפשר לו להתייחס לעתיד בצורה ריאליסטית, יימשך באופן בלתי נמנע לספרות זו". הדברים נכתבו שנים רבות לפני האינטרנט, הסמארטפון, המציאות הווירטואלית, פענוח הגנום האנושי, גילוי פלנטות מחוץ למערכת השמש, וכל ההשלכות החברתיות הידועות והבלתי ידועות של הפיתוחים הללו ורבים אחרים.
האם גם בימינו, כשקצב ההתפתחות הטכנולוגית גובר והולך, מהווה המד"ב כעין חיסון בפני "הלם העתיד" – או שמא אנו כבר מחוסנים מספיק? לא, תפקיד המד"ב לא נגמר, כמו שתפקידה של הספרות לא נגמר – והרי מד"ב הוא קודם כל ספרות. כוחה לאו דווקא בתחזיות עתידיות, והצלחתה אינה נמדדת באימותן. תחומי מחקר כמו חקר עתידים, חיזוי טכנולוגי-חברתי, עתידנות, מסייעים למקבלי החלטות ע"י הצבעה על עתידים אפשריים לאור ההתפתחויות המדעיות, הטכנולוגיות והחברתיות המסתמנות היום. כתיבת סיפורי מד"ב, לעומת זאת, אינה מוזמנת ע"י מקבלי החלטות וכמו לכל אמנות אין לה מטרה "מעשית". סיפור מד"ב מוצלח יכול להיות כזה שאינו מתאר בהכרח עתיד שסבירות התממשותו גבוהה, אלא עולם דמיוני לחלוטין, מציאות חלופית שאולי לא תתקיים אף פעם – ובלבד שיהיה מרתק, מעורר מחשבה, ומושתת (וזה כבר עניין של העדפה האישית) על ספקולציה מדעית בעלת הגיון פנימי. סיפור כזה עשוי לפעמים ללמד אותנו משהו על עצמנו, למרות שהוא מתרחש/התרחש/יתרחש בגלקסיה מרוחקת. אין כמו מד"ב כתרגיל אינטלקטואלי בספקולציות על יחסים בין האדם לסביבה עתידית – או מציאות חלופית. לכן הז'אנר רלוונטי היום כפי שהיה בשנת 1978, ויהיה רלוונטי גם בעתיד!
היסטוריה: מערכת המהדורה המודפסת לדורותיה
עורכים:
אלי טנא (גיליון 1 עד 17), אהרון האופטמן (גיליון 18 עד 31 וכן גיליון 45), גבי פלג (גיליון 32 עד 44)
חברי/ות מערכת:
דובי לרר, ציפי האופטמן, יוחנן נאגל (המוכר יותר כהנרי אונגר), שלדון טייטלבאום, עמנואל לוטם, דני בלושטיין, יהודית אבישי.
לוגו, עיצוב ועריכה גראפית מייסדת:
לולה חלאבין-טנא, אופירה גידנסקי ז"ל