ברי אלצופין     19.10.2020

סיפור קודם של ברי אלצופין, "מחיקון", פורסם באתר ב-12.10.2020.

ברי אומר שהסיפור שלפניכם, "המלך בטירה" דן ביחס האדם לבעלי חיים – על כדור הארץ או בעולמות אחרים. אנחנו סבורים שהוא דן גם ביחסים בין בני אנוש – הנקלעים למציאות השונה לחלוטין מזאת שמוכרת לנו.

סיוט טרף את שנתו של דוקטור הריסון גורדון. למזלו, השעה שבה תכנן להתעורר הגיעה ומערכת ההפעלה של תחנת החלל החלה לנגן מנגינה נעימה במוחו. דוקטור גורדון התעורר ומערכת ההפעלה זיהתה זאת והפסיקה את הניגון. הוא לא זכר את הסיוט שלו. רק התחושה עוד אחזה בו. תחושה של מצוקה קשה ופחד רב. ומשום מה הוא חש צורך עז למשש את צידי גופו ואת ירכיו. הוא מישש את זרועותיו ורגליו כאילו מוודא שיש לו שתיים מאלה ומאלה. הייתכן מספר אחר?

אבל התחושה המעיקה של הסיוט החלה להתפוגג. וכי מדוע שירגיש רע? היה זה עוד בוקר נפלא בתחנת המחקר על שם ז'ק איב קוסטו – התחנה שלו. דוקטור גורדון קם ממיטתו וצעד יחף לעבר הצוהר הגדול שבחדרו. מולו נפרש במלוא זוהרו הכחול האוקיינוס העצום של כוכב הלכת שמתחת. סובייקטיבית הוא הרגיש כאילו הוא מביט קדימה. אך אובייקיבית, הוא ידע, כוכב הלכת היה מתחתיו.

השדה שנצץ באור כחול מילא כמעט את כל שדה הראייה בגלל המסלול הנמוך של התחנה. אוקיינוס. זאת הייתה המילה הנכונה. לא אוקיינוסים. איי הקוטב, פיסות היבשה היחידות על פני כוכב הלכת, לא היו בשדה הראייה שלו. מלבדם היה כוכב הלכת מכוסה באוקיינוס עצום ואחיד. המחשבה על שפע החיים הימיים ששקק מתחת לשדה הכחול הזה מילאה את גורדון כבכל בוקר בתחושת פליאה ויראה. העולם התת מימי האדיר היה שם לפניו – לחקור אותו, ללמוד אותו. תחושת הסיוט הייתה כלא הייתה.

רק דבר אחד הציק לו לגבי כוכב הלכת הזה. השם שלו. הוא היה מעדיף לו נשמר השם הקטלוגי המשמים שניתן לו בעת גילויו. אך אפשרות זו חלפה מזמן. כוכב הלכת הכחול שמתחתיו נקרא פרנצ'סקה קוזלובסקי. אסטרופיזיקאי רוסי בכיר שנשא אישה איטלקייה רכש את הזכות להעניק שם לכוכב הלכת. הפרופסור העניק את השם כמתנה לבתו ליום הולדתה הששה עשר. בכל פעם שחשב על השם הזה נשלחה כף ידו של גורדון אל פניו. אם כי בעומק ליבו הוא ידע שזה נבע גם מיחסיו הלא קיימים כמעט עם בתו. הוא אפילו לא זכר את הגיל המדויק שלה ובבוודאי שמעולם לא העניק לה מתנה כה מיוחדת כמו שם של כוכב לכת. בכל מקרה, מבחינתו כוכב הלכת שמצמץ אליו בשברירים כחלחלים לא היה אלא "כוכב הלכת שאותו חוקר דוקטור הריסון גורדון".

הוא ניתק את עצמו מהצוהר הגדול והחל את שגרת הבוקר שלו. על הדלפק שבמטבחון עמדה ענתיקה והמתינה להפעלה. הייתה זאת מכונת אספרסו ובינו לבין עצמו נאלץ להודות שהיא לא הייתה ענתיקה אמיתית כי אם חיקוי. לא הייתה לו כל כוונה להכין קפוצ'ינו ממכשיר שכולל פלסטיק בן מאות שנים. הוא נאלץ לחמם לעצמו מנה של חלב שקדים. ההתאגדות נגד התאכזרות לבעלי חיים רשמה הישגים בזמן האחרון. לתחנת החלל המרוחקת שלו לא היה סיכוי לקבל משלוח של חלב בקר לאחר ההגבלים שההתאגדות הצליחה להשיג. אך למזלו מספר כריכים עם סלמון מעושן שרדו מאז המשלוח האחרון. גורדון אהב חיות ימיות בצלחת שלו לא פחות מאשר במעבדה שלו.

הוא הוציא מהמזווה  כריך אחד שהיה עטוף במעטפת הדחיסה והשימור. הוא קרע את המעטפת במקום המיועד ותוך שניות חזר הכריך לטריות ולגודל המקוריים שלו. כעת שימשה המעטפת כמפית לאחיזה בלבד. הריח המלוח והמוכר גירה את אפו אבל כשנגס בלחם האוורירי נחל משום מה אכזבה. הוא לעס את הכריך והרגיש, להפתעתו, כאילו היה מעדיף שבשר הסלמון לא היה מעושן כלל, כי אם נא. זה היה מוזר, אך לא היה לו זמן להתעכב על כך. יום חדש של מחקר עמד בפתח. הוא סיים את הכריך ואת כוס הקפוצ'ינו ופנה אל המקלחת. שם, כשזרם המים החמים פגע בגופו, הוא קפץ החוצה ממנו. מגע המים החזיר אליו את תחושת הסיוט. הוא הרגיש כאילו לשבריר שנייה נזכר בתוכן הסיוט. אך הרגע חלף ושוב לא זכר עוד מה ייסר את שנתו. ושוב התפוגגה התחושה הלא נעימה חיש מהר והוא שב אל זרם המים והמשיך ברחצה.

כאשר עמד גורדון מול המראה, לבוש ומוכן לצאת, הוא היה מרוצה ממראהו כתמיד. הוא לא נראה רע בכלל יחסית לגבר בן יותר מחמישים. הוא היה חסון למדי ושפעת שיער, אמנם כסוף, עיטרה את ראשו. רק דבר אחד היה חסר להופעה שלו. החלוק. הוא עטה מעל בגדיו את חלוק המעבדה הלבן שלו וכעת הרגיש מוכן באופן סופי ליום חדש של מחקר וגילוי.

דוקטור הריסון גורדון יצא מדירתו אל המסדרון ודרך על המסוע. הפס ניעור תחת משקל גופו והחל לנוע ולשאת אותו קדימה לעבר המעלית. השקט מסביב היה המוזיקה הנעימה ביותר לאוזניו. המעלית לקחה אותו אל המפלס שבו נמצאה המעבדה המרכזית, ומשם הוא המשיך ברגל היות שהמרחק כבר לא היה רב. משום מה הוא מצא את עצמו חושב על הקליפסו. מדוע שיחשוב עליה? לפני דלת הכניסה למעבדה ניגש אליו כלב קצר פרווה והתחנן לתשומת לב בעזרת עיניים חומות ויללות חרישיות. הכלב נראה עצוב ובודד, חשב גורדון. אבל איך הוא יכול להיראות אחרת? היה לו ברור שהכלב ישמח לליטוף אבל גורדון פיתח מנהג של הימנעות ממגע עם בעלי חיים מרגע שהחל לעסוק במחקר אקסוביולוגי. מגע שכזה נראה לו כמעשה מזהם שעלול להמיט אסון על מחקרו. גורדון השאיר את הכלב משולל ליטוף ונכנס למעבדה.

גורדון היה עסוק בעיון בתוצאות מהניסויים שהורצו במעבדה בשעות האחרונות, כשמערכת ההפעלה של התחנה יצרה איתו קשר. בפינה הימנית העליונה של שדה הראייה שלו החל להבהב איתות קטן שהודיע לו כי ספינת חלל מחוץ לתחנה מנסה ליצור קשר. זה היה מוזר ביותר. הוא לא ציפה לביקור כלשהו. היה עוד זמן רב עד לבואה של ספינת ההספקה. האיתות התעקש להבהב. בעזרת מחשבתו בלבד הורה גורדון למערכת להראות לו את הספינה. המערכת ניתבה אל גורדון, באמצעות ממשק המציאות הרבודה שהותקן במוחו, את הקלט מהמצלמה החיצונית שצילמה את ספינת החלל.

במרכז שדה הראייה שלו הופיע צג מלבני ובו, על רקע מרבד החלל זרוע הכוכבים, נראתה מעבורת חלל קטנה, מאותו הסוג שנמצא גם בתחנה שלו. המעבורת המשיכה לשדר את אות הקריאה לקשר. בחוסר רצון רב הורה גורדון למערכת ההפעלה לפתוח נתיב תקשורת דו צדדי. המעבורת התחלפה במראה המרחב הפנימי הקטן שבתוכה. אישה צעירה וקטנת מידות ישבה שם במושב הפיקוד שאליו הייתה מהודקת במערכת של חגורות בטיחות. שיערה השחור היה אסוף בקפידה סביב פנים בהירות ועזות מבט.

"ראשית כל אני מתנצלת על העזרה הדלה שאנו יכולים להציע בשלב זה," פתחה האישה עוד לפני שלגורדון ניתנה ההזדמנות למחות על עצם פנייתה המטרידה אליו, "נוכל להציע עזרה נוספת בהמשך. לפי הצורך כמובן…".

"על מה את מדברת בכלל?!" הוא נאלץ לקטוע את שטף דיבורה.

"הו, סליחה. אפילו לא הצגתי את עצמי. שלום. שמי אביב חרמוני ואני מתחנת המחקר על שם לייל. אני מגיבה לקריאת המצוקה".

"קריאת מצוקה?" תהה גורדון.

"כן, אדוני. קריאה המצוקה ששודרה מתחנה זו".

"אבל אין כל מצוקה".

אביב חרמוני הביטה לרגע בבהלה בצג של מערכת הניווט שלה.

"זאת תחנת קוסטו, נכון?"

"כן," ענה גורדון בקוצר רוח.

"ואוו, לרגע חשבתי שהתבלבלתי בניווט. ובכן, אם זאת תחנת קוסטו אז אני במקום הנכון. קלטנו אותות מצוקה מהתחנה הזאת".

"גבירתי הצעירה, את מדברת עם דוקטור הריסון גורדון, מנהל תחנת המחקר, והרשי לי להבטיח לך כי אין כאן כל מצוקה".

"לכבוד הוא לי, דוקטור גורדון. אז… הכל בסדר?".

"כן. הכל בסדר גמור. את יכולה לחזור בשלווה לתחנת המחקר שלך ולהמשיך… לחקור אסטרואידים, נכון?"

"כן, זאת העבודה שלנו. אבל דוקטור גורדון, אני לא יכולה סתם כך לחזור כלעומת שבאתי. יש לי הוראות ממנהל התחנה שלי להציע כל עזרה אפשרית. הוא היה שולח עוד אנשים אבל פשוט…".

"גברת צעירה, הזכירי לי בבקשה את שמך".

"אביב חרמוני".

"גברת חרמוני, הנוכחות שלך כאן מיותרת לחלוטין וגרוע מכך – היא מפריעה למחקר שלי. חזרי בבקשה לתחנה שלך ומסרי את תודתי הכנה ביותר למנהל שלך. ככל הנראה אירעה תקלה כלשהי שהביאה להגעתך המיותרת לכאן. אנא ממך, חזרי לתחנתך וחדלי להפריע לי".

אביב חרמוני שתקה למספר רגעים.

"דוקטור גורדון," היא פתחה בנחישות, "אני נאלצת לדווח לך שבשעה האחרונה של טיסתי התחלתי לחוש ברע. עליך להבין שהציוד הרפואי היחיד שנמצא במעבורת הזאת הינו ערכת עזרה ראשונה בסיסית בלבד. דוקטור גורדון, אני מבקשת להשתמש בשירותים הרפואיים של התחנה שלך".

כעת הגיע תורו של גורדון לשתוק. האישה הקטנה הזאת לא הייתה רפת שכל כפי שחשב תחילה. שניהם ידעו שהשיחה הזאת, כמו כל תקשורת חלל, מוקלטת הן בצדו שלו והן בצד שלה. חוקי ההתנהלות בחלל לא השתמעו לשתי פנים: אם היא ביקשה ממנו עזרה רפואית – הוא חייב לסייע לה. אם יסרב יהפוך לפושע ואז אנשי הרשויות יגיעו למפתן תחנתו ויפריעו לו אף יותר, שלא לדבר על כך שהם יעצרו אותו על אי סיוע לאישה נזקקת.

הוא נשם נשימה עמוקה.

"בסדר גמור, גברת חרמוני. את רשאית לעגון ברציף העגינה מספר חמש. אפגוש אותך שם ואלווה אותך למרפאה".

"אני מודה לך מאד, אדוני" אמרה אביב וניתקה את הקשר.

גורדון נתן דעתו לכך שהיא דיברה שיחלל היטב. אבל הוא הבחין במבטא שלא היה מוכר לו. אישה זו, הוא הסיק, גדלה בכדור הארץ, או – והסבירות לכך הייתה נמוכה בהרבה – באחת המושבות ששימרו שפות אנושיות כלשהן ולא דיברו רק בשיחלל. גורדון ראה את עצמו כיליד הכוכבים, דובר שיחלל כשפת אם. מלבד שיחלל למד גם אנגלית ומצא שפה זו מעניינת למדי. אבל שיחלל, השפה שפותחה בידי מיטב המוחות הבלשניים כדי לשרת את המין האנושי בעידן יישוב החלל, הייתה בעיניו השפה הנבחרת – הטובה מכולן. הוא קיווה שבעוד מספר משפטים בשפה זו יצליח להיפטר מהמטרידנית המאוסה הזאת. בחוסר רצון עז ביותר הוא נתן הוראה לתחנה להכין את רציף העגינה חמש לקליטה. לפני שקם ממושבו מצא את עצמו שוב חושב על הקליפסו. ושוב לא הבין מדוע הוא חושב עליה.

המעבורת של אביב החלה לקלוט את אות זיהוי המיקום ששידר רציף העגינה חמש. היא החלה להטיס את המעבורת לאט לעבר היעד. תחנת החלל רחבת הממדים החלה למלא את שדה הראייה שלה ותחתיה זהר בכחול האוקיינוס העצום. לתחנת קוסטו, כמו למרבית התחנות שהכירה, הייתה צורה עקרונית של טבעת. במרכז הטבעת היה הלב ההנדסי של התחנה והוא חובר אל הטבעת במספר חישורים. המרכז גם היווה את ציר הסיבוב של הטבעת – סיבוב אשר ייצר כוח צנטרופוגלי שדימה כוח משיכה במפלסי התחנה.

הרי היא – תחנת המחקר על שם ז'ק איב קוסטו. היא שמעה עליה רבות אך מעולם לא הייתה בה קודם. זאת הייתה תחנת המחקר הגדולה ביותר והחשובה ביותר במערכת השמש הזאת. היא חקרה את כוכב הלכת היחיד במערכת שבו נמצאו חיים, והיה זה שפע של חיים. האוקיינוס העצום שקק צורות חיים ימיות מגוונות והיה מקור לעניין רב ברחבי החלל המיושב. בעוד שאביב העבירה את השנה האחרונה בריחוף בחליפת חלל בין אסטרואידים ובניתוח דגימות סלע, כאן נעשה מחקר אקסוביולגי פורץ דרך.

היא הרגישה בחילה קלה בבטנה. לא, זה לא היה בגלל טיסה רבת שעות בלי כוח משיכה. הייתה זאת תחושת בטן. היא לא יכלה להתכחש לזאת – משהו הפחיד אותה. משהו נראה לה לא בסדר. מדוע גורדון כל כך רוצה שהיא תסתלק מכאן? השכל הישר אמר לה שהיא צריכה להסתובב באופן מיידי, לקבוע מסלול לתחנת הבית שלה ולטוס מפה. או להתייעץ עם המנהל שלה על המשך הדרך. אבל המנהל שלה היה במרחק של שבע שעות אור. אם תשלח אליו שאילתה בזה הרגע – תקבל תשובה רק בעוד ארבע עשרה שעות.

והיה עניין האקוואריום. האקוואריום האגדי של תחנת קוסטו שכלל מדגם עשיר ומגוון מצורות החיים של האוקיינוס העצום. אביב חשה פחד, אבל היא גם חשה סקרנות עצומה. ומעל לכל – אביב חרמוני הייתה משועממת עד מוות. השנה האחרונה עברה עליה בתחנה שכל ייעודה היה לכרות מתכות יקרות מחגורת האסטרואידים של המערכת הזאת. תחנה שעיקר עבודתה היה לפקח על עבודתן של מכונות כרייה אוטומטיות ענקיות. שהיא תחזור הביתה בלי לדרוך בתחנת קוסטו? בלי לראות את האקוואריום? לא. זאת לא הייתה אפשרות. וחוץ מזה – היא חשה חובה לוודא שאכן הכל כשורה עם התחנה.

היא הבחינה בארבע מעבורות גדולות שעגנו כל אחת ברביע אחר של הטבעת ובמרווחים שווים זו מזו. מלבדן, עוד שבע מעבורות קטנות, בדיוק כמו שלה, עגנו זו לצד זו במקטע עגינה ייעודי שאליו היא עשתה את דרכה. אבל מה שבאמת לכד את תשומת ליבה היה ספינה מיוחדת מאד שעגנה במה שנראה כרציף עגינה ייחודי עבורה. היא נראתה קצת כמו חללית, קצת כמו מטוס וקצת כמו צוללת. סקרנותה רק גברה.

כשהמעבורת שלה כבר הייתה קרובה לרציף העגינה חמש, הפעילה אביב את מנגנון העגינה העצמאי. היא לא שלטה עוד במעוף המעבורת וזו הטיסה את עצמה לעבר ממשק העגינה של הרציף. הממשק היה טבעת בדופן התחנה שאורות אדומים וצהובים הבהבו סביבה כעת. ממשק העגינה של המעבורת נמצא – כמו במרבית ספינות החלל – בגג שלה. המעבורת שינתה את המנח שלה ביחס לתחנה כך שהגג שלה פנה כעת אל דופן התחנה. המעבורת סינכרנה את מהירות הטיסה שלה עם מהירות הסיבוב של התחנה והחלה לטוס כלוויין קטן מול ממשק העגינה. כל שנותר כעת הוא לחבר את הממשקים. המעבורת הטיסה את עצמה בעדינות לעבר הממשק ואביב חשה חבטה קלילה כששני הממשקים התחברו זה לזה. כעת היה סיפון המעבורת מקביל לכל סיפוני התחנה השונים, כאילו הייתה המעבורת תוספת אגף קטנה. עם התחברות המעבורת לתחנה היא התחברה גם לתנועה הסיבובית שלה ותוך שניות החלה אביב לחוש את משקל גופה חוזר אליה. היא חשה את חוליות עמוד השדרה שלה שבות ונדחסות זו מעל זו ונפרדה בצער ממספר הסנטימטרים שהעדר כוח המשיכה הוסיף לגובהה.

כשחשה את כפות רגליה צמודות לסיפון המעבורת ידעה שהיא יכולה לשחרר את חגורות הבטיחות ללא חשש. היא קמה מן המושב באיטיות על מנת שלא לקבל סחרחורת. אור ירוק שהופיע בלוח המחוונים שלה הודיע לה שהסתיימה בהצלחה השוואת לחצי האוויר בין המעבורת לתחנה. היא נעמדה מתחת לממשק העגינה. זהו, כל שעליה לעשות הוא להגות את המילה "פתח" והממשק ייפתח. רגע לפני שכמעט עשתה זאת פנתה אביב אל ארון הציוד הקטן של המעבורת. היא נטלה ממנו פריט אחד בלבד. הפריט היה קטן דיו להיבלע בכיס של מעיל הרוח הדק שלבשה. אביב נעמדה מתחת לממשק והגתה את הפקודה. הממשק נפתח כמו צמצם במצלמה ענקית וסולם שהיה חלק מתחנת החלל ירד דרכו וכמעט נגע בסיפון המעבורת. אביב נאחזה בסולם בידיה ונעמדה עליו ברגליה. הסולם עלה מעלה והגיח לסיפון התחנה. היא יכלה לראות את גג המעבורת שלה דרך צוהרים גדולים שהיו קבועים בסיפון. הממשק נסגר מתחת לרגליה. דוקטור גורדון כבר המתין לה, ידיו שלובות מאחורי גבו ואפילו לא צל של חיוך על שפתיו. אביב ירדה מהסולם והלה התקפל אל הסיפון ונעלם מהעין.

"נעים מאד להכיר אותך, דוקטור גורדון" אמרה אביב והושיטה את ידה ללחיצה.

גורדון זיכה את היד המושטת במבט קריר.

"בואי, אלווה אותך למרפאה" הוא אמר והפנה אליה את גבו.

הפעם גורדון צעד במרץ על גבי המסוע הנע. אביב נאלצה להחיש את צעדיה כדי לעמוד בקצב שלו. שתיקתו העצימה את הדממה ששררה בתחנה. היא מעולם לא הייתה מוכשרת בניהול שיחות חולין. איך תעלה את עניין האקוואריום אם אינה יודעת איך לנפץ את השתיקה הזאת?

לפתע חלף ביניהם תוכי ירוק שהגיע מאחוריהם. בעקבותיו דהר חתול אפור על המסוע ועבר בין רגליהם. התוכי פנה ימינה בהצטלבות הקרובה וגם החתול נעלם מן העין בעקבותיו.

"החיות האלה פשוט מסתובבות חופשיות בתחנה?" שאלה אביב בהפתעה.

"מה עוד הן יכולות לעשות?" שאל גורדון בתגובה מבלי להסב אליה את ראשו.

היא הרגישה כי הוא רוצה שבכך תסתיים השיחה אך ניצלה את הזדמנות הפז שניתנה לה.

"ואגב חיות, דוקטור גורדון, זה נכון שיש אקוואריום בתחנה?"

גורדון הפסיק לפסוע ועמד מלכת על המסוע הנע. הפעם הוא הביט בה. אביב עצרה גם היא והשיבה אליו מבט.

"את רוצה לראות את האקוואריום שלי?"

בתוך פניו הקרירות של גורדון נצצו שתי עיניו כיהלומים באור השמש.

"כן, אשמח מאד".

"בואי, אקח אותך לעמדת תצפית" הוא אמר וחידש את צעידתו ביתר שאת.

נשימתה של אביב נעתקה עת עמדה על מעין מרפסת פנימית והשקיפה על האקוואריום הענק. הכדור השקוף עצום הממדים נתפרש על פני מספר מפלסים בתחנה ומרפסות תצפית מעין זו היו מותקנות במספר מקומות. היה פער בין מעקה המרפסת לדופן הכדור ואביב יכלה להשקיף למטה ולמעלה על מפלסים אחרים. אך מפאת גודלו של הכדור היא לא יכלה לראות את גבולותיו. מאחורי חומת הפולימר השקוף והאיתן שקק עולם ומלואו של חיים ימיים מגוונים ומרהיבי עין. היא ראתה להקות ענקיות של דגים קטנים שהסתחררו במחול והתפזרו כשדגים גדולים יותר עברו דרכן. היא ראתה מדוזות זרחניות בשלל צבעים. היא ראתה אצות ענקיות שצמחו לגובה רב מתחתית המיכל השקוף שלא נראתה לעין. היא ראתה יצורים קטנים שדמו לתמנונים שפילסו דרכם מעלה ומטה. אך כשהביטה בהם לאורך זמן הבחינה שיש להם עשר זרועות ולא שמונה.

"מיקרוקוסמוס?" אמר גורדון, "אני ממש לא חושב שהמילה הזאת מתאימה. אמת, הכדור מכיל מדגם של החיים באוקיינוס שאנו נמצאים במסלול מעליו. ואמת שיש כאן פחות מאחוז ממגוון החיים שבו. ועם זאת, אני מרגיש שהמילה מאקרו מתאימה כאן יותר. אולי מאקרו אקוואריום? מאקרו מחקר?"

"זה באמת מדהים, דוקטור גורדון. איך כל היצורים האלה הגיעו לכאן?"

"בוודאי הבחנת בספינה מיוחדת בצורתה שעוגנת בתחנה".

"כן. באמת תהיתי לגביה".

"זו היא הקליפסו – ספינת איסוף הדגימות. היא דבר באמת מיוחד. היא יכולה לטוס בחלל וגם באטמוספירה וגם – לשוט מתחת למים. יש בתוכה מיכל גדול שמשמש לאיסוף דגימות ממעמקי האוקיינוס".

"מדהים".

"את יודעת, אינני מהנדס תחנות חלל ומעולם לא הייתי. אבל היה לי חלק מכריע בעיצוב התחנה הזאת. התכנון המקורי של המהנדס הראשי היה שחצי מהמיכל הזה יבלוט אל מחוץ לתחנה, אל החלל. 'בועה של חיים בתוך הריק' הוא קרא לזה. קשקשן פומפוזי. עמדתי כחומה בצורה אל מול האיוולת הזו. הסברתי לצוות העיצוב שהמיכל חייב לחקות כמה שאפשר את סביבת החיים הטבעית של היצורים הללו. אם המיכל יהיה חשוף לחלל הוא יהיה חשוף לתאורה של החלל והיא שונה באופן קיצוני מתנאי התאורה באוקיינוס. בסופו של דבר התקבלו רבות מהצעותיי לעיצוב התחנה בכלל ולעיצוב המיכל בפרט. המיכל, כפי שאני המלצתי, מוסתר לחלוטין בגוף התחנה. הוא אינו ממולא עד למלוא הקיבולת שלו אלא רק עד לשמונים אחוזים ממנה. עובדה זו מייצרת 'פני ים' בחלק העליון של המיכל. מפלס מים שמקביל למפלסי התחנה. אבל לא נוכל לראות אותו מכאן. אנו נמצאים בערך באמצעו של המיכל, קצת מעל קו המשווה שלו. והחלק העליון של הבועה איננו שקוף. זהו צג חכם שמחקה את מופעי השמים שמעל האוקיינוס. כרגע מואר יחסית, נכון? זה בגלל שכרגע זורחת שמש מלאכותית בשמי המיכל. אבל היא תשקע לבסוף ומרקע הכוכבים יתפוס את מקומה. תמונת הכוכבים תהיה זהה לזו שנראית בהמיספירה הזאת של כוכב הלכת והיא נעה בהתאם למהירות הסיבוב של כוכב הלכת על צירו".

"וואו".

"בהחלט. וזה לא הכל. ישנה גם מערכת שמחקה את מזג האוויר של כוכב הלכת. היא מחקה את העונות השונות ולפעמים יש גם סערות בגובה פני הים. אבל היום הים שקט. זהו האקוואריום הכי גדול והכי משוכלל מעשה ידי אדם. כך רשום בספר השיאים של גינס".

"יש יונקים ימיים כאן?"

"לא. וגם לא באוקיינוס שלמטה. הייתי אומר שאנו מביטים בעולם הזה בשלב מתקדם בהתפתחותו האבולוציונית, אבל הוא עדיין רחוק מכדור הארץ. ואני בכלל לא חושב שיונקים יופיעו אי פעם בעולם הזה. ההימור שלי לגבי מי שיכבוש את העולם הזה הוא אחרי לגמרי".

"מי?" הסתקרנה אביב.

גורדון סרק את המים במבטו.

"הו! הנה הוא בא" הוא אמר כילד שעומד להציג את הפריט היקר ביותר באוסף שלו.

"מי?" תהתה אביב וניסתה להתחקות אחר מבטו.

"המלך," אמר גורדון.

אביב הביטה בעקבות מבטו ותחילה חשבה שהיא מסתכלת על אחד מאותם היצורים הקטנים בעלי עשר הזרועות. אבל מהר הבינה שהיצור רק נראה קטן מפאת מרחקו הרב מהם. היצור גדל וגדל בהתקרבו אליהם. שאר היצורים הימיים, כולל קרובי המשפחה הקטנים שלו, פינו לו דרך והוא נע לקראת שני הצופים נושמי האוויר בביטחון מוחלט. אביב לא הייתה מומחית לענייני התמנונים של כדור הארץ, אבל כשהיצור ריחף אל מולם מעברה השני של החומה השקופה, עשר זרועותיו מתערבלות סביבו ומעטרות את גופו הכחול הכהה, היא ידעה שהוא גדול בהרבה מכל תמנון ארצי. עיניו האדירות של היצור הביטו בה ישירות. מסביב לכל עין היה דפוס של כתמים בצבע אדום כהה מאד. לפתע חשה אביב גל לא מוסבר של פחד חולף בה ונסוגה צעד לאחור.

"אין לך מה לחשוש," אמר גורדון, "המיכל עשוי מפולימר שלא יישרט גם אם תפעילי עליו אחת ממכונות הקידוח מהתחנה שלך".

אבל אביב כלל לא הקשיבה לו. היא ניסתה להיאבק בדחף עז לברוח ובו בעת להירגע ולהבין את הפחד הלא מוצדק הזה. זיכרון ילדות הציף את תודעתה.

היא נולדה וגדלה בנווה גלים – האי המלאכותי הראשון של ישראל. היא הייתה מוקפת במי הים התיכון כל חייה אבל לא נתנה את דעתה על שפע החיים שמקיף אותה עד לאותו סיור תת ימי של בית הספר היסודי. הם צללו בחליפות אמודאים קטנות ומשוכללות ולפתע המהות של המסה המימית תקפה אותה. היא חשה פחד ואף בחילה מהמחשבה על שלל היצורים הקרים האלה ששוכנים להם במצולות האפלות. גם אז היא ידעה שהפחד שלה אינו מוצדק. חליפותיהם היו מצוידות במערכת שהייתה מרתיעה ומרחיקה כל יצור אילו התקרב יותר מדי. ועם זאת, היא מעולם לא הסתכלה על הים באותו האופן מאז אותו בוקר ולא פיתחה תחביב צלילה כרבים מתושבי נווה גלים.

זהו זה, אמרה אביב לעצמה, זה פשוט הזיכרון מאותו סיור שמפחיד אותי כעת. ואכן, היא חשה את הפחד הולך ומתפוגג וצעדה צעד אחד קדימה.

"כן, הוא בהחלט מרשים" אמר גורדון,  "ודאי שמת לב שיש לו עשר זרועות ולא שמונה כמו למקביליו בכדור הארץ. גם למרבית הדגים כאן יש מערך סנפירים שונה מזה אשר קיים בעולמנו. המוטציות שהשתרשו כאן היו שונות מאלו של כדור הארץ ועם זאת קיים דמיון מסוים במסלולים האבולוציוניים. היצור הזה הוא ההימור שלי למי שיכבוש את העולם הזה. ראית איך שאר היצורים פינו לו דרך כשהתקרב לעברנו? זה קורה תמיד. גם כאן וגם באוקיינוס שלמטה. וכשהוא צד, הטרף בכלל לא מגלה התנגדות, הוא פשוט נכנע. יש תמנונים בכדור הארץ שמהפנטים את הטרף שלהם באמצעות החלפת צבעים. אבל זה לא מה שקורה איתו. הוא איננו משנה את צבעו ועלי להודות שכרגע אין לי מושג איך הוא עושה זאת. אם כי יש לי השערה שהוא משחרר למים אי אילו חומרים שמשפיעים על הטרף שלו. אבל אני עדיין בודק את זה".

"יש עוד אחד כזה כאן?".

"ממש לא. הוא היחיד כאן ולמיטב ידיעתי כרגע הם די נדירים. לפי שעה ידוע לי רק על עשרות בודדות במי האוקיינוס. הם חיים בנפרד ובמרחקים עצומים אלה מאלה. כל אחד מהם הוא המלך בטירה שלו".

"יש להם טירות?" התפלאה אביב.

"לא, ברור שלא." אמר גורדון ובגלל שאביב עמדה לצידו היא לא ראתה את הקשת העצומה שבה נעו עיניו בתוך ארובותיהן, "אני פשוט מתרגם לשיחלל ביטוי מהשפה האנגלית. 'המלך בטירתו' הינו כינוי ליצור ששולט באופן מוחלט במרחב המחיה שלו. המלך הזה שלט ללא עוררין על מרחב גדול פי ארבעים בערך מגודל המיכל הזה. ומרגע שהגיע לכאן – הוא מולך כעת בשררה מוחלטת".

אביב הציצה בפניו של גורדון. עיניו נצצו בגאווה.

"אשמח לשתף אותך במעט נתונים" אמר גורדון בעוד גלים כחולים מתחלפים על פניו. לפתע הופיע טקסט בשיחלל על גבי החומה השקופה. היה זה קובץ עובדות על היצור שריחף מולם במים. נתונים לגבי משקל, מידות וכדומה. אפילו מיצג תלת ממדי של היצור הופיע שם וסב על צירו בשלוש מאות ושישים מעלות.

"וואו, איך עשית את זה?" התפלאה אביב.

"באזורי התצפית דפנות המיכל משמשות גם כצגי מידע".

"את זה הבנתי. התכוונתי לכך שלא נגעת בכלום וגם לא נתת הוראה קולית".

"אה, כמובן. אני יכול לתפעל את כל התחנה הזאת באמצעות מערכת שקוראת את הפעילות המוחית שלי. אני נותן הוראות באמצעות מחשבותיי בלבד. אילו הייתי לבדי לא הייתי מקרין את המידע הזה מצג. הייתי מבקש לקבל אותו באופן אישי והוא היה מופיע בשדה הראייה שלי".

"מערכת מציאות רבודה?".

"כן, בהחלט".

"מרשים מאד. למנהל שלי אין מערכת שכזו. אבל זה הגיוני לתחנה שלנו, שהיא קטנה בהרבה מזו".

"מערכת כזאת היא דבר יקר. ואתם עוסקים בכריית מתכות מאסטרואידים. האם תחנתכם באמת תצדיק את ההשקעה?".

"אני מבינה שטאקט הוא לא חלק מתוכנית ההכשרה למנהלי תחנות חלל".

מיצג המידע נעלם והיה כלא היה.

"כמדומני היינו בדרך למרפאה, גברת…"

"חרמוני".

"חרמוני" אמר גורדון, מבטא בקושי את העיצור הגרוני בתחילה המילה. הניצוץ בעיניו נעלם והקרירות שבה לפניו.

"אכן" השיבה אביב.

גורדון הסתובב ופסע בנחישות. אביב הלכה אחריו ורגע לפני שיצאה מחדר התצפית התבוננה מעבר לכתפה. היצור הענק עוד היה שם. מרחף במים ומביט בה.

"בבקשה," אמר גורדון, "המרפאה לשירותך".

הם עמדו לבדם במבואת המרפאה. שולחן קבלה ומספר עציצי נוי ניצבו בה. דלתות הובילו לחדרי טיפול.

"איפה כולם?" שאלה אביב בעודה בוחנת את המבואה.

"מה זאת אומרת 'כולם'? ביקשת לקבל את שירותי המרפאה והבאתי אותך למרפאה. את יכולה לקחת כל מה שאת צריכה או להשתמש בכל ציוד שיכול לעזור לך. בבקשה".

"דוקטור גורדון, איפה הסגל?"

"סגל?"

"הרופאים, האחים, פקיד הקבלה. איפה הסגל של המרפאה הזאת?"

"על איזה סגל את מדברת, גברת חרמוני? אני הוא האדם היחיד בתחנה הזאת. מלבדך, כמובן".

אימה קרה ומוחשית ביותר דרכה את כל חושיה של אביב. תחושת הבטן שליוותה אותה מהרגע הראשון הפכה לאגרוף קמוץ בקרביה.

"דוקטור גורדון," היא אמרה לאט, מביטה היישר אל תוך עיניו, "איפה כל האנשים שצריכים להיות בתחנה הזאת?".

"איזה אנשים? אני הוא מנהל התחנה הזאת וזה הכל".

הוא דיבר בטבעיות, נרגן קצת למשמע שאלתה.

"מנהל בלי צוות? לבד לחלוטין?"

"כן".

"דוקטור גורדון, באתי הנה מתחנה קטנה בהרבה ואנו צוות של ארבעים ושמונה בני אדם. בתחנה בסדר גודל כזה צריכים להיות לפחות מאתיים אנשי צוות".

"אין כאן אף אחד מלבדי. אילו אמרת שאת רוצה לראות רופא הייתי מסביר לך את המצב ומונע את בזבוז הזמן הזה לשנינו".

על המחיצה מאחורי גורדון הופיעה מפת "אתה נמצא כאן" של התחנה. גם ארבע המעבורות הגדולות, המעבורות הקטנות והקליפסו הופיעו בתרשים העילי. היה זה צג מחשב שהתעדכן לפי מצב אמת ואפילו המעבורת של אביב הופיעה בו.

"אז איך אתה מסביר את המעבורות הגדולות האלה?" שאלה אביב וניגשה אל המפה.

"מה?" תמה גורדון וניגש למפה בעקבותיה.

"אתה רואה את ארבע המעבורת האלה?" היא שאלה והצביעה עליהן.

"כן".

"אלה מעבורות פינוי לשעת חירום. כל אחת מהן יכולה לשאת חמישים בני אדם והן מפוזרות בצורה אחידה לאורך הטבעת החיצונית כדי שלכל איש צוות תהיה מעבורת קרובה בעת הצורך. אם אתה האדם היחיד כאן – מדוע יש כאן ארבע מעבורות פינוי?"

"אמממ… אולי בשביל צוות עתידי" הוא אמר ונראה מבולבל קלות.

"צוות עתידי? אתה רוצה להגיד שאתה עושה כאן הכל לבד? מה עם הקליפסו? פשוט צללת איתה לבד באוקיינוס ושלית איתה את כל היצורים הללו? לגמרי בכוחות עצמך?"

"הקשיבי היטב, גברת חרמוני. אין לי זמן לשטויות האלה. אני מנהל את התחנה הזאת. אין כאן אף אחד מלבדי ואת מפריעה לעבודה שלי".

"אין מצב שאתה עושה את כל העבודה הזאת לבד!" הפטירה אביב.

"אין מצב?" עיניו של גורדון הצטמצמו בכעס, "באיזה מין ביטויים מגוחכים את משתמשת נגדי? את יודעת מי אני!? אני דוקטור הריסון גורדון ואני מנהל את התחנה הזאת! הבנת?! אני המנהל כאן ואני מנהל את התחנה הזאת לבד!"

הוא צעק בזעם את המילים האחרונות ופניו האדימו. אביב התכוננה למחות על אופן הדיבור שלו אבל גורדון פלט ממעמקי גרונו נהמת זעם פראית, חטף כיסא מסתובב בשתי ידיו והניף אותו מעל ראשו. אביב קפצה הצידה בעוד הכיסא ירד בקשת וריסק עציץ נוי. היא צרחה. אילו קפצה שמאלה יכלה להיות עכשיו שוב במסדרון. אבל היא קפצה ימינה – אל תוך מבואת המרפאה. גורדון והכיסא עמדו כעת בינה לבין היציאה. גורדון פלט נהמה נוספת והניף שוב את הכיסא מעל לראשו. אביב ראתה שוב את בסיס הכיסא – כוכבית שבקצה כל אחת מזרועותיה גלגל קטן – יורד לעברה בקשת. היא נאלצה לסגת עוד יותר פנימה אל תוך המרפאה והכיסא פספס אותה במילימטרים.

"הצילו!" היא צרחה, אבל ידעה שאין טעם – אף אחד לא שומע אותה בתחנה הזאת. לפתע נעלם ההלם הראשוני והיא תחבה את ידה לכיס מעיל הרוח שלה. היא שלפה משם את הכלי הקטן וכיוונה אותו באיום לעבר גורדון שבלם את עצמו בטרם הניף את הכיסא שוב.

"איך את מעזה!" הוא זעם עליה.

גורדון לא הצליח להבין איך מערכת האבטחה של התחנה לא זיהתה את האקדח כשאביב עלתה לסיפון. אבל אז הוא הביט בכלי שוב והבין על מה הוא באמת מסתכל. הוא פלט נהמה נוספת והניף את הכיסא. אביב חמקה הצידה ומתוך פחד וייאוש לחצה על ההדק של מקדח הפלזמה. להבה כתומה נזדהרה בקצה הקנה הקצר של הכלי אך שום קליע או קרן לא נפלטו ממנו. מחול הטירוף נמשך. היא ידעה שאין לה סיכוי לגעת בו עם קנה הכלי. זרועותיו היו ארוכות משלה והן אחזו בכיסא. מסת השריר של זרועו הימנית הייתה גדולה יותר מזו של שתי זרועותיה יחד. היא ידעה מה יקרה לה אם הכיסא יפגע בה. אבל גורדון היה מבוגר ממנה כמעט פי שתיים. עם כל הנפה והנפה הוא נדרש ליותר ויותר זמן כדי לאסוף את הכוחות להנפה הבאה. אביב למדה את הדפוס וחיכתה לחלון הזדמנויות ארוך מספיק.

ההזדמנות שלה הגיעה. גורדון התנשף לאחר שהכיסא נחבט שוב ברצפת המרפאה. הוא היה בתנוחת רכינה ואביב בעטה בבטנו מלמטה. הוא זעק בכאב ונפל. הכיסא נשמט מידיו. היא ידעה שזה לא מספיק. היא קפצה לקרבת ראשו ובעטה ברקתו השמאלית בעוצמה. הוא איבד את הכרתו והיא נסה החוצה. בתחילה היא רק רצה עד שהבינה שלרוץ ללא יעד לא יעזור לה כלל. היא נעצרה מתנשפת מול אחד מצגי המפות שהיו קבועים לאורך המסדרון. לקח לה רגע לקרוא את המפה ולתכנן את המסלול הקצר ביותר לחוף המבטחים שלה – רציף העגינה חמש.

היא החלה לרוץ שוב, אבל הפעם עם יעד ברור. הפעם היא גם קפצה על המסוע שהתעורר לתנועה תחת רגליה ורצה עליו. המסוע הוסיף רבות למהירותה. מקום המפלט שלה לא היה רחוק. רק מעלית אחת ומסדרון אחד עמדו בינה לבינו. במעלית היא לא יכלה לרוץ. עובדה זו תסכלה אותה מחד גיסא ומאידך נתנה לה הזדמנות להשיב את רוחה. דלתות המעלית נפתחו ומסדרון ארוך נפרש בפניה. אבל בסוף מסדרון זה הייתה הדלת שהובילה לרציף העגינה המיוחל. היא זינקה מהמעלית היישר אל המסוע והחלה לרוץ עליו. המסוע הניע אותה קדימה והיא חשה את מהירות תנועתה הגבוהה. קצה המסדרון הלך והתקרב. עוד רגע… עוד רגע…

ולפתע אביב עפה באוויר והתרסקה על המסוע. היא התגלגלה קדימה וחשה כאב בפרקי ידיה ובברכיה. היא צרחה בכאב והרימה את עצמה במאמץ רב לישיבה. היא הבינה מייד מה קרה. המסוע חדל לנוע באחת והיא נפלה קדימה כאילו מעדה על עצם כלשהו. היא נעמדה בקושי רב ונשענה על מחיצת המסדרון, מתנשפת ונאנקת בכאב. איך ייתכן שהמסוע הפסיק לפעול? שאלה את עצמה.

"טיפשה!" הדהד קולו של גורדון ברחבי המסדרון וצמרר את עורה, "אני שולט בכל דבר בתחנה הזאת! חשבת שתוכלי לברוח ממני?"

לא. היא לא חשבה על זה כשקפצה על המסוע. הייתי צריכה להלום עוד פעם בראש שלך, חשבה. אולי עם הכיסא. קול צחוקו של גורדון בקע ממערכת כריזה סמויה. קצה המסדרון לא היה רחוק והיא דידתה את יתרת המרחק עד לדלת. הדלת לא נפתחה אוטומטית. כמובן. לוח השליטה הקטן שהיה מותקן לצידה לא הגיב למגע שלה. היא ניסתה לתחוב את אצבעותיה למרווח שבין שני חצאי הדלת ולהפריד ביניהם בכוח. שני החצאים לא זזו כלל. הנעילה הייתה הרמטית. המעבורת שלה הייתה כל כך קרובה אליה. ועם זאת, כל כך רחוקה.

פתאום היא שמעה אוושת אוויר. כמו רוח פרצים. רוח פרצים בתחנת חלל? רוח לא יכולה להיכנס אל תחנת חלל. היא יכולה רק לצאת. אביב הביטה סביבה באימה. מבלי לראות דבר היא הבינה מה מתרחש. גורדון נתן הוראה לרוקן את המסדרון הזה מאוויר. הוא ודאי נעל גם את המעלית שבקצה הנגדי. המסדרון היה ארוך אבל היא יכלה לשמוע שקצב יניקת האוויר היה מהיר.

המקדח! היא שלפה את מקדח הפלזמה והחלה לחתוך בדלת המוצקה. היא חתכה לעצמה פתח קטן בחלק התחתון של הדלת. תוך כדי הפעולה היא חשה בזרם אוויר שעבר מרציף העגינה למסדרון לאורך קו החיתוך שלה. בתוך הרציף, מסתבר, לחץ האוויר היה עדיין רגיל. היא חתכה פתח מינימלי שיאפשר לגופה להזדחל פנימה ועברה דרכו אל רציף העגינה. היא יכלה לראות את המעבורת שלה מתחת לרגליה. היא ניגשה אל לוח ההפעלה של ממשק העגינה שהיה מותקן על מוט שהזדקר מהרצפה. רק אז הבינה כמה חסרי תוחלת היו מאמציה. הלוח הזה, כמו הלוח של המעלית, היה נעול לחלוטין ולא הגיב למגע שלה. המעבורת שלה נמצאה מתחתיה והיא לא יכלה כלל לגשת אליה.

ואז היא שמעה שוב את אוושת האוויר. גורדון החל לרוקן את האוויר גם מרציף העגינה. היא סרקה בעיניה את הרציף הקטן ומצאה את אשר חיפשה. "חליפות חלל" היה כתוב בשיחלל מעל ארון ציוד שהותקן באחת המחיצות. היא ידעה שהארון יהיה נעול וחתכה מסביב למנגנון הנעילה באמצעות המקדח. היא פתחה את דלתות הארון לרווחה וראתה בו שלוש חליפות חלל תלויות זו לצד זו. הן היו בדיוק מהדגם שהייתה רגילה אליו מתחנת הבית שלה. אביב בחנה בזריזות את מדי החמצן החיצוניים של החליפות. כל חליפה הייתה מצוידת במאגר חמצן מלא שהתחלק בין המיכל הראשי למשני שלה. ללא שהיות היא הידקה את המקדח לירך הימנית של אחת החליפות משל היה אקדח. היא עטתה את החליפה במהירות מבלי להסיר אף פריט לבוש מגופה. היא הפעילה את מנגנון האיטום ההרמטי של החליפה וזו התהדקה על גופה והתאימה את עצמה למידותיו באופן מושלם.

היא החלה לנשום את חמצן החליפה. בשולי שדה הראייה שלה יכלה אביב לראות מידע מסוגים שונים שהוצג על הצד הפנימי של קסדתה. היא ראתה בין היתר את כמות החמצן שברשותה ואת לחץ האוויר החיצוני שהלך וצנח. אביב הכירה היטב את קצב צריכת החמצן של גופה בחליפה שכזו. היה לה חמצן לשבע שעות בקירוב. בתנועות זריזות היא פירקה משתי החליפות הנותרות את מכלי החמצן הראשיים והמשניים שלהן. היא חיברה את ארבעת המכלים למארז הציוד הגבי שלה במקומות המיועדים לכך. כעת היה לה חמצן לעשרים ואחת שעות בקירוב. בעת הצורך יידע המוח של החליפה להחליף את אספקת החמצן ממכל למכל. היא ידעה שהמכלים הנוספים גרמו למראה שלה להיות מסורבל משהו. אבל המראה החיצוני שלה לא היה כרגע בשום אופן בראש מעיניה.

אבל מה עם גורדון? שתיקתו הפחידה אותה יותר מצחוקו המרושע. לפתע היא שמעה סדרת נקישות מתכתיות מוכרות מתחת לרגליה. ממשק העגינה הופעל. גורדון נתן הוראה לשחרר את המעבורת שלה מהתחנה. היא הביטה מטה לעבר המעבורת דרך הצהרים הגדולים. היא ידעה בדיוק מה יקרה ברגע שהמעבורת תתנתק מהתחנה. וזה אכן קרה. המעבורת התנתקה והכוח הצנטריפוגלי שנוצר מסיבוב התחנה העיף אותה מהתחנה והלאה. תוך שנייה נעלמה המעבורת משדה הראייה. אביב ידעה שהיא תילכד בקרוב בשדה הכבידה של כוכב הלכת ותישרף באטמוספירה שלו במהלך הנפילה החופשית. אבל היו לה עשרים ואחת שעות של חמצן ומקדח פלזמה. היא לא הרשתה לעצמה להתייאש. עדיין.

אוושת האוויר? לאן נעלמה אוושת האוויר? היא לא שמעה אותה עוד. אביב הביטה במד לחץ האוויר החיצוני ונדהמה לגלות שלחץ האוויר בחדר הלך ועלה. האם גורדון התעשת וחדל מניסיונותיו לרצוח אותה? תוך שניות חזר לחץ האוויר ברציף לאטמוספירה אחת. ואז היא שמעה את הנקישות. שוב הופעל ממשק העגינה. הממשק, היא הבינה באימה, עומד להיפתח. כעת הבינה לשם מה רצה גורדון שלחץ האוויר ברציף יחזור לתקינותו. היא רצה לעבר הדלת וניסתה להידחק דרך הפתח שדרכו נכנסה. אבל זה היה מאוחר מדי. הממשק נפתח והאוויר החל לזרום מהרציף החוצה אל החלל. היא חשה כאילו רוח חזקה נושבת בפניה ונאחזה בכל כוחה בשולי הפתח. הרוח הרימה אותה לגובה ולפתע התגברה מאד. אביב הבינה שגורדון פתח את הדלת שבקצה המסדרון כדי לשגר עוד כמות של אוויר לעברה ממפלסי התחנה השונים. הרגלים שלה נמתחו לאחור מעוצמת נהירת האוויר וזה, לפחות,  היה לטובתה.

"הפעל סילוני כף רגל! עוצמה מרבית!" היא זעקה בתוך קסדת חליפתה והצמידה את רגליה זו לזו.

שני סילונים קטנים החלו לבעור באמצע של כפות הרגלים בחליפה שלה. בעבודתה בתחנת הבית שלה צברה ניסיון רב בתעופה באמצעות מערכת ההנעה של חליפות חלל. אבל שני הסילונים הקטנים לעומת מסת האוויר שנדחקה החוצה אל החלל היו משולים לארמון חול מול צונאמי. זרם האוויר הכניע את אצבעותיה והיא עפה אחורנית לעבר הממשק הפעור לרווחה כסירת דייגים הנשאבת לתוך מערבולת. היא הצליחה להיאחז במוט שהחזיק את לוח השליטה של הממשק וכרכה את זרועותיה סביבו. רגליה נשאבו אל תוך הממשק הפתוח וגופה התקפל לתנוחת כיפוף מכאיבה. היא חשה שהסילונים לא מספקים התנגדות כלל, כאילו לא פעלו. תוך מספר שניות תשו כוחותיה והיא נשאבה דרך הממשק תוך כדי חבטות מכאיבות בדפנותיו. היא הועפה אל החלל. זרם האוויר, התנועה הסיבובית של התחנה והסילונים  – כל אלה השפיעו על כיוון מעופה והיא טסה תחילה ללא כל שליטה ואף בסחרור מסוים.

העולם העוין הסתחרר סביבה. התחנה, האוקיינוס העצום, החלל השחור, השמש הצהובה שזהרה במרחק ולא סיפקה כל נחמה. היא ראתה שהאוקיינוס מתקרב אליה. אם לא תפעל מהר – תיכנס לנפילה חופשית אל פני כוכב הלכת ותישרף באטמוספירה שלו כמו המעבורת שלה.

"אני לא מתפגרת על הפלנטה עם השם הכי מטומטם בגלקסיה!" זעקה אביב בינה לבין עצמה וכיוונה את רגליה מטה. הסילונים התגברו על כוח הכבידה והיא החלה לטוס מעלה אל מעבר לגובה המסלול של התחנה. היא הפעילה את מערכת הקשר של החליפה באמצעות פקודה קולית ופתחה שידור בכל התדרים.

"זריחה אדמונית. חוזרת: זריחה אדמונית. אני אביב חרמוני מתחנת לייל. אני נמצאת מחוץ לתחנת קוסטו ויש כאן מצב חירום. מנהל התחנה מנסה לרצוח אותי וכעת אני נמצאת מחוץ לתחנה בחליפת חלל עם חמצן לעשרים ואחת שעות. ייתכן שהוא ינסה לפגוע בי שוב". היא כמעט הוסיפה "באמצעות מעבורת" אבל בלמה את פיה לבל תיתן לדוקטור רעיונות אם הוא מאזין. קריאת המצוקה שלה, ככל תקשורת חלל, הוקלטה אוטומטית בידי החליפה. היא שידרה אותה שוב מספר פעמים ואז חדלה מכך כדי לחסוך באנרגיה. ואיזה טעם היה בכלל לקריאה הזאת? היא תיקלט בעוד שבע שעות בתחנת לייל. ומה אז? גם אם תישלח מעבורת לעברה במירב המהירות ובאופן מיידי – היא תגיע שעות רבות לאחר שמכל החמצן האחרון שלה יתרוקן. עם החליפה שלבשה גם לא יכלה להגיע בכוחות עצמה לתחנת הבית שלה. לא היה לה מספיק חמצן, לא היה לה מספיק דלק לסילונים ולא הייתה לה מערכת ניווט שתיקח אותה לשם.

בצער רב מאד נאלצה אביב להודות בכך שמבחר האפשרויות שעמד בפניה היה מוגבל לשתיים. מרחבי החלל שבתוך עשרים ואחת שעות יהפכו לקבר שלה – או תחנת קוסטו. לא היה לה מה לחפש בחלל. תחנת הבית שלה הייתה הדבר הקרוב ביותר מעשה ידי אדם והיא לא הייתה נגישה אליה. תחנת קוסטו הייתה גיהנום מרחף אבל היא הייתה משהו. טוב אי עם מפלץ מלב הים. היא הביטה לעבר התחנה וכוכב הלכת. היא כבר הייתה יחסית רחוקה מהם ולא בסכנה של נפילה חופשית. "מה לכל מרחבי החלל מתרחש בתחנה הזאת?" היא שאלה את עצמה. הדבר היחיד שניחם אותה היה העובדה שלפי שעה היא לא ראתה מעבורת טסה לעברה. אם יחפוץ בכך, גורדון יכול לנגח אותה באמצעות מעבורת ולא להמתין עשרים ואחת שעות למותה. איפה שאר הצוות של התחנה הזאת? נטשו? מתו? יצאו לשיט תענוגות באקוואריום בזמן שהמנהל שלהם מפגין את כישורי הכנסת האורחים שלו?

היא הכריחה את עצמה לחשוב. היא שרדה עד עכשיו. אסור לה לוותר. חייבת להיות דרך שבה היא יכולה להשתמש בתחנה לעזרתה. היא בוודאי לא תוכל להשתמש במעבורות של התחנה וגם לא במעבורות הפינוי והקליפסו. אבל חייב להיות משהו…

תרמילי החילוץ! כמובן. איך לא חשבה על כך קודם. התקן חייב התקנה של תרמילי חילוץ לפחות כמספרם של אנשי הצוות בכל תחנת חלל. הם היו גיבוי למקרה של תקלה במעבורות הפינוי או למקרה שלא ניתן להגיע אליהן. העובדות החשובות מבחינתה של אביב היו שהתרמילים היו אוטונומיים לחלוטין ושניתן היה להיכנס אליהם הן מתוך התחנה והן מחוצה לה. מערכת ההפעלה של התרמילים הייתה מנותקת לחלוטין מכל המערכות בתחנת החלל. המאפיין נועד למנוע התפשטות של תקלה במערכות התחנה למערכות התרמילים. האפשרות לפתוח את התרמילים מן החוץ נועדה לתת לצוות חילוץ את היכולת לפתוח תרמיל במקרה שהאדם שנמצא בו איבד את הכרתו או פצוע מכדי לפתוח אותו בכוחות עצמו. כמו כן, נועדה אפשרות זו למקרים בדיוק כמו המקרה של אביב – כשהכניסה לתרמיל מבוצעת מחוץ לתחנה ולא מתוכה.

אם מערכת ההפעלה של גורדון נותנת לו שליטה גם בתרמילים – הרי שזו הפרה של התקן לבניית תחנות חלל. אם זה אכן המצב, היא תגלה זאת בדרך הקשה. בלאו הכי זה היה הסיכוי האחרון שלה. בלב חושש מאד סובבה אביב את גופה לכיוון התחנה והחלה לטוס לעברה. הטבעת גדלה וגדלה על רקע האוקיינוס העצום שנצץ בשברירים מסנוורים. היא הרגישה שהיא עושה איוולת. מתקרבת אל קפסולת המוות הזו במקום לנוס ממנה. אבל משמעותה של מנוסה הייתה מוות ודאי במרחבי החלל. לא היו לה ברירות. כשהתקרבה, תרה בעיניה אחרי תרמילי החילוץ שאמורים היו להיות מסומנים באופן בולט על דפנות התחנה. היא זיהתה שורה של תרמילים וניווטה את טיסתה אליהם.

מחוץ לתרמיל היו ידיות אחיזה והיא תפסה אחת מהן בידה השמאלית ונאחזה בה בכוח. היא כיבתה את הסילונים בכפות רגליה. באחיזתה את הידית הצטרפה אל התנועה הסיבובית של התחנה ותוך שניות חשה את כוח הדחייה הודף אותה מן התחנה והלאה. בידה הימנית החלה לתפעל את לוח השליטה הקטן של תרמיל. לחץ האוויר בתוך התרמיל היה אטמוספירה אחת. היא לא רצתה לאבד את האוויר הזה עם פתיחת התרמיל. היא נתנה הוראה לשאוב אוויר זה אל המאגרים. היא תיכנס אל התרמיל כששורר בו ריק ותימלט מכאן. באוויר של התרמיל תשתמש רק כאשר יאזל מלאי החמצן של החליפה שלה. פתח התרמיל נפתח וחשף את תוכנו המרופד. לא היה שם מקום רב להתרווחות. אבל הכלי איפשר טיסה בתנאים של נוחות סבירה לאסטרונאוט הנס על נפשו והלא בררן.

היא עמדה להיכנס אל תוך התרמיל כשלפתע חשה את ברכיה מתקפלות. המבערים שבעקביה הופעלו בשיא העוצמה והיא הועפה הלאה מהתחנה.

"לא אמרתי לך שאני שולט בכל דבר בתחנה הזאת?" היא שמעה את קולו של גורדון באוזניה ונתמלאה באימה טהורה.

רגליה לא הגיבו עוד לרצונה. הן הפנו את עצמן לאי אלה כיוונים ולה לא הייתה שום שליטה על כך. גורדון כיוון את טיסתה הלאה מכוכב הלכת ולעבר השמש הצהובה. היא הייתה צריכה לחשוב על זה, הודתה בינה לבינה. האפשרות ליטול שליטה מבחוץ על חליפה הייתה קיימת גם בתחנה שלה. היא נועדה למקרים של התעלפות בתוך החליפה וכדומה, להצלת חיי אדם במצבי חירום. כעת השתמש בה גורדון כדי להטיס אותה אל השמש הקטלנית. עדיין הייתה לה שליטה על ידיה ולרגע היא שקלה להשתמש במקדח כדי להשמיד את המוח של החליפה. אבל הפעולה תפסיק את כל התפקוד של החליפה והיא תמות מחנק או מקור תוך זמן קצר. אולי עדיף כך? הרהרה. הדלק לסילונים יאזל זמן רב לפני שתגיע אל הכוכב. אבל המסלול שלה לעבר הכבשן המימני נקבע והוא היה מטרה שקשה להחטיא. היא תמות בחנק תוך עשרים ואחת שעות ומקץ שעות רבות נוספות – תושמד הראיה היחידה לרצח שלה בתופת חסרת הרחמים שלקראתה דהרה.

דמעות עלו בעיניה של אביב. שם, ישירות מולה גם אם במרחק של שעות אור רבות, זהרה שמש שהייתה דומה מאד לשמש הישראלית שבאורה גדלה. בילדותה אהבה אביב לעצום את עיניה ולהרים את ראשה לעבר השמש שזהרה בשמי התכלת. החום ליטף את פניה ודרך עפעפיה העצומים בחוזקה ראתה מחול של שברירי אש. כעת הייתה השמש שמולה כדור קטן של אור הטובל בחלל שחור. מסלולה היה מקובע. שמש אחת נתנה לה חיים. שמש אחרת תשמיד את גופה המת.

אך לא! תקוותה עוד לא אבדה. אביב הושיטה את ידה הימנית לאחור וניתקה את אחד ממכלי החמצן הנוספים שלקחה עימה. היא נאחזה חזק בידיות שלצידי המיכל והצמידה את תחתית המיכל אל מותנה הימנית. היא כיוונה את המכל מעט קדימה – כנגד כיוון טיסתה. היא פתחה את השסתום שבראש המכל. הגז החל דולף החוצה במהירות והסיט את מסלולה. הידיות לא היו על המכל במקרה. המכל נועד לשמש כאמצעי דחף בעיתות חירום שכאלה. הוא סיפק דחף שהתגבר על דחף הסילונים וכעת נעה אביב בקשת שהרחיקה אותה ממסלול התנגשות עם השמש. היא ציפתה שבכל רגע יחל גורדון לשחק עם רגליה ולכוון את טיסתה חזרה אל השמש. אך זה לא קרה. הוא גם לא דיבר. זה היה מחשיד מאד.

אביב השלימה תנועה של חצי מעגל וכיוונה את טיסתה חזרה אל תחנת החלל. תרמיל החילוץ עדיין היה האפשרות היחידה שלה להימלט מהטירוף הזה. אבל איפה גורדון? מדוע הוא לא מתעקש על מסלול המוות שקבע עבורה? הייתכן שחזר לעשתונותיו? פתאום כבו הסילונים שבכפות רגליה. היא ניסתה להזיז את רגליה והצליחה בכך. החליפה שוב הייתה בשליטתה. גורדון כנראה איבד הכרה, חשבה. או אולי מת? היא התפתתה להגיד: "דוקטור גורדון?" אבל בלמה את לשונה. אם הוא אכן חסר הכרה – היא לא רצתה להעיר אותו. זאת הייתה מחשבת סרק, שכן חליפתה לא הייתה משדרת את קולה בלאו הכי מבלי שתפתח ערוץ תקשורת. ובכל זאת החליטה אביב לגזור על עצמה שתיקה. היא הפעילה את הסילונים וטסה חזרה לעבר התרמיל הפתוח.

כאשר הגיעה אל התרמיל הפתוח הבינה שהיא לא יכולה להיכנס אל תוכו עם חליפת החלל. אם גורדון יחזור לפעולה ויפעיל את הסילונים של חליפתה כשהיא בתוך התרמיל – יצית הדבר את מאגרי הדלק והאוויר של התרמיל והוא יתפוצץ. היא הייתה מוכרחה להיכנס אל התרמיל, לסגור אותו, לצאת מתוכו דרך הצד הנגדי אל תוך התחנה ושם להיפטר מהחליפה. היא החלה לפעול בזריזות. כאשר הייתה בתוך התחנה השילה מעליה את החליפה כאדם הזורק בגד שעולה באש. היא התכוננה לנעול את עצמה בתוך התרמיל ולהימלט איתו אל החלל.

"פולשת! פולשת! מה… מה  את עושה כאן? מי את?" קולו של גורדון הדהד במסדרון שבו מצאה את עצמה.

קולו הטיל עליה אימה כתמיד. אבל הפעם היה בו דבר מה שונה. הוא נשמע מבולבל.

"פולשת, "הוא המשיך, "אני רוצה לדעת מה את עושה בתחנה שלי. למה לקחת חליפת חלל? למה את מנסה להיכנס לתרמיל חילוץ? הרי אין מצב חירום".

"דוקטור גורדון?"

"כן?… רגע! איך את יודעת את שמי?"

הוא לא זוכר. הוא פשוט לא זוכר, חשבה אביב.

"אתה נמצא במרפאה במקרה?"

"כן. איך? איך את יודעת את זה?"

"אתה לא זוכר כלום, הא?"

"מה… מה אני אמור לזכור, בשם מרחבי החלל!?"

הסתלקי מכאן, אמרה אביב לעצמה. נוסי כל עוד האפשרות קיימת. היכנסי אל התרמיל ופלטי את עצמך מהתחנה הארורה הזאת ומהאיש האיום הזה. אבל היא לא יכלה. גורדון נשמע מבולבל, אבוד. ואיפה כל הצוות של התחנה הזאת? יכול להיות שהיא התקווה היחידה שלהם. האם היא יכולה לנטוש אותם? במקום הזה? עם האיש הזה?

"דוקטור גורדון, אני צריכה לבקש ממך להתנתק ממערכת ההפעלה שבה אתה משתמש כדי לשלוט בתחנה הזאת". היא דיברה בנחישות. מנסה להפיח בטחון בפעולות של עצמה.

"מה? למה שאעשה זאת? איזו מין בקשה זאת?"

"דוקטור, אתה נמצא בסכנה. כל התחנה הזאת נמצאת בסכנה. אתה חייב להקשיב לי. האם יש לך אפשרות להתנתק מהמערכת? לשלוט בתחנה באופן ידני?"

"כן. האפשרות קיימת. אבל בשביל מה? על איזו סכנה את מדברת? מה את בכלל עושה פה?"

היא ידעה שהיא חייבת למקד את תשומת הלב שלו.

"דוקטור, המחקר שלך נמצא בסכנה. כל המחקר החשוב שנעשה בתחנה הזאת נמצא בסכנה. תן לי לעזור לך. התנתק מהמערכת".

"מה זאת אומרת המחקר שלי בסכנה?" הוא נשמע יותר ממוקד כעת, מודאג.

"אני יכולה להסביר הכל. אני מוכנה לענות על כל השאלות שלך. אבל בשני תנאים. ראשית, שתתנתק ממערכת ההפעלה. שנית, שתפגוש אותי במרכז המבצעים של התחנה".

"כל זה הכרחי? פשוט הסבירי לי מי את ומה את עושה כאן".

"דוקטור, אתה נמצא במרפאה, נכון? התעוררת שם, נכון? המרפאה נראית כאילו עבר בה טורנדו, נכון? יש לך פציעה בצד הראש?"

"איך… את… יודעת את זה?" לא היה כל בטחון בקול שלו, רק פחד.

"אתה מבין שאתה צריך אותי? אני אענה על כל השאלות שלך. אבל בשני התנאים שהצבתי קודם. אחרת אני קופצת אל התרמיל הזה ומשאירה אותך לגורלך. אותך ואת והמחקר שלך".

למשך כמה רגעים ארוכים השתררה שתיקה במסדרון השומם. אביב יכלה לשמוע את נשימתו של גורדון בוקעת חלושות ממערכת הכריזה הסמויה.

"בסדר, " הוא אמר, "אפגוש אותך במרכז המבצעים. אעביר את השליטה בתחנה להפעלה ידנית".

"מצוין. יש לי רק עוד שאלה אחת. יש עוד אנשים בתחנה מלבדי ומלבדך?"

"לא. מה פתאום? למה שיהיו? אני המנהל של התחנה הזאת ואני האדם היחיד שצריך להיות כאן".

טוב, חשבה אביב, זה לפחות נשמע כמו גורדון של פעם.

אביב מצאה את גורדון יושב לבדו בחדר המבצעים הגדול. הוא ישב מול לוחות שליטה גדולים ומול צג ענק שהיה שחור ברובו. מושבים בלתי מאוישים רבים היו בחדר וגורדון נראה בודד. עבור גורדון, כך נראה, לא היה שום דבר מוזר בנוכחותו הבודדה בחדר שמובן מאליו כי היה מיועד לאנשים רבים.

"בשביל מה את צריכה את זה?" שאל גורדון במצמוץ עיניים כשראה את מיכל החמצן שאביב החזיקה מתחת לבית השחי השמאלי שלה.

"לא משנה כרגע" השיבה אביב.

היא שמחה על כך שמראה מכל החמצן הסיח את דעתו מידה הימנית שהייתה תחובה בכיס מעיל הרוח שלה. היא הבחינה בתחבושת בצד ראשו של גורדון – במקום שבעטה בו. היא הביטה בצג העצום. המלבן הענק היה מחולק למלבנים רבים קטנים יותר אך רק בחלק קטן מהם נראתה תמונה כלשהי. היא ראתה חלקים חיצונים של התחנה, את כוכב הלכת, את השמש.

"רק המצלמות החיצוניות פועלות" היא אמרה.

תחילה גורדון פשוט הביט בה ומצמץ. מבטו היה סימן שאלה גדול. הוא נראה כאדם שהתעורר בחדר ואינו זוכר איך הגיע לשם.

"המצלמות, גורדון. נראה שרק החיצוניות משדרות משהו". היא אמרה בניסיון למקד אותו. גורדון הביט בצג.

"כן, כך נראה".

"קצת מוזר, לא?".

"כן, אני מניח".

"בתור מנהל התחנה, אתה לא חושב שכדאי שתדע מה מתרחש בתחנה שלך?"

"כן, ברור שכדאי", הוא אמר בעודו מביט בה במבטו הלא ממוקד.

"אז אולי עדיף שתפעיל את כל המצלמות".

"בוודאי".

שאר המשבצות המלבניות בצג העצום ניעורו לפתע לחיים והחלו לשדר מראות מפנים התחנה. הדבר אירע בלי שגורדון נגע בלוחות השליטה או הגה פקודה קולית כלשהי.

"שקרן!" זעקה אביב והסיטה לעברו את פתח השסתום של מיכל החמצן.

ידה הימנית שלפה מהכיס את מקדח הפלזמה ולחצה על ההדק. היא החזיקה את קצה המקדח הבוער כמעט בצמוד לשסתום.

"או שתתנתק ממערכת ההפעלה או שאני שורפת אותך כמו פרגית ביום העצמאות!"

גורדון נראה המום. הוא רק הביט בה בפה פעור ובעיניים ממצמצות. אביב כיוונה את השסתום לאחד המושבים הריקים ופתחה אותו. קילוח החמצן שפרץ מהמכל התלקח והפך לרשף ארוך שפגע במושב והצית אותו. אבל הצהרת הכוונות של אביב הייתה קצרת חיים. שני קילוחים של חומר בולם תבערה פרצו מהרצפה. קילוח אחד כיבה את המושב הבוער וקילוח אחר החניק את נשיפת התופת של המיכל. אבל היה די בכך. גורדון נראה כעת ממוקד ביותר – ומבועת כליל.

"בסדר! בסדר! אני אתנתק מהמערכת!" הוא אמר, "הנה, עשיתי זאת".

"עשית מה?" שאלה אביב וכיוונה את השסתום ישירות אליו.

"העברתי את מערכת ההפעלה לשליטה ידנית".

"איך אני אמורה לדעת שעשית את זה?".

"הנה, הביטי" אמר גורדון והצביע על איזור קטן בלוח השליטה. "מערכת הפעלה במצב ידני" היה כתוב שם בשיחלל.

"איך אני יכולה לדעת שזה באמת המצב?" תבעה אביב.

"אהה… את לא יכולה. את פשוט צריכה לסמוך עליי".

"לסמוך?! עלייך!?"

"כן, עליי" השיב גורדון, נעלב משהו.

"קצת קשה לי לעשות את זה, גורדון".

"מדוע? מה הבעיה? ומה בכלל מתרחש פה? למה העניין עם מערכת ההפעלה כל כך חשוב לך?"

"כי ניסית להרוג אותי באמצעותה!"

"אני? להרוג אותך?"

"אתה לא זוכר כלום, הא?"

"לא. אני לא זוכר שום דבר כזה ואני לא מבין על מה את מדברת ומה את בכלל עושה בתחנה שלי!"

"גם אני רוצה תשובות, גורדון. תן לי רגע. אל תזוז מהמקום שלך".

אביב החלה לסרוק את הצג הענק. היא עברה משבצת משבצת. עיניה קלטו מסדרונות, מעבדות, דירות פרטיות, חדר כושר, מועדון – וכולם היו ריקים לחלוטין. ואז – נבלמו עיניה על משבצת אחת. "אודיטוריום" היה כתוב בשיחלל בכותרת המשבצת. בתמונה נראה חדר רחב ידיים. במה גדולה הייתה שם, ושורות רבות של מושבים. לאודיטורים היו שתי כניסות – אחת בכל צד.

לקח זמן עד שאביב הבינה במה היא מסתכלת. לאט לאט עיכלה תודעתה את המראה. כל אחת מהכניסות הייתה חסומה לחלוטין. ליד כל כניסה הייתה ערימה של בני אדם זה על גבי זה. גברים. נשים. כמה ילדים. אף אחד מהם לא זז. צבעי העור השונים היו חיוורים כולם. הבעות של סבל ואימה היו קפואות על כל הפנים. אביב הציצה בפינת המשבצת שבה הופיעו נתונים על החדר. "לחץ אטמוספרי – אפס" היה כתוב שם. ריקון חדר מאוויר, כך נראה, היה אחת משיטות ההרג החביבות על דוקטור הריסון גורדון.

"עכשיו אני יודעת מה קרה לסגל שלך" אמרה אביב בשקט והידקה את אחיזתה במיכל ובמקדח, "ומדוע כל חיות המחמד מסתובבות חופשיות".

גורדון קם והביט באי אמון גם הוא במשבצת. הוא נגע בלוח השליטה והתמונה גדלה בין רגע ומילאה את מלוא הצג. פרטי הזוועה היו ברורים יותר כעת. ניתן היה לראות את הצבע בעיני האנשים הפעורות. ניתן היה לראות גילאים שונים, אורכי שיער שונים בתסרוקות שאיבדו מצורתן. אביב הבחינה בגוויה אחת של גבר צעיר שהייתה נפרדת מכל שאר. היא הייתה מוטלת ליד הפודיום על במת האודיטוריום.

"מה זה? מי האנשים האלה?" מלמל גורדון.

"זה הסגל של תחנת המחקר קוסטו. מה שנשאר ממנו".

              "אבל אני הוא הסגל של התחנה הזאת. רק אני".

              "זה נראה לך הגיוני? התבונן בחדר הזה, גורדון, הוא אמור להיות מאויש באנשים רבים".

              "אני הוא הסגל של התחנה. אני המנהל וזהו".

              "אז מי הם כל האנשים האלה? דוקטור גורדון. כל האנשים המתים האלה".

              "אני… אני לא יודע," אמר גורדון וצנח חזרה אל מושבו, "אני… אני לא יודע מה קורה… מה קרה…".

              "אתה יכול להחזיר את התצוגה למצב הקודם?"

              "כן" השיב גורדון ונגע בלוח השליטה. הצג חזר לתצוגת המשבצות. אביב האמינה לגורדון. היא לא חשבה שהוא מזייף שליטה ידנית בתחנה. הוא נראה אבוד. מפוחד. אביב שבה לסרוק בעיניה את המשבצות השונות. היא תרה אחר עובדות נוספות, תשובות נוספות. עיניה נעצרו על אחת המשבצות. "דירה פרטית מספר 1 – מנהל התחנה" הייתה הכותרת. הדירה שנראתה בתמונה הייתה בהחלט ראויה למנהל התחנה. חדר אורחים נאה נראה שם, עם ספה גדולה ושולחן קפה. ליד השולחן שכבה גווייתו של גבר.

אביב הביטה בלוח השליטה והבינה איך להגדיל את התמונה. היא נגעה בלוח והתמונה מילאה את הצג. גורדון התבונן גם הוא. הגבר היה בגיל העמידה אך צעיר יותר למראה מגורדון. פצע גדול וגדוש בדם קרוש השחית את רקתו השמאלית. פסלון מוזהב היה מוטל על הרצפה. פסלון של כוכב לכת המוחזק על עמוד. כוכב הלכת היה מגואל בדם.

"מה?… מי זה?" מלמל גורדון.

"זאת הדירה שלך?"

"לא".

אביב החזירה את תצוגת המשבצות.

"אז מה היא הדירה שלך?" שאלה.

"הנה, זאת" אמר גורדון והצביע על משבצת שהייתה צמודה למשבצת של דירת מנהל התחנה. "דירה פרטית מספר 2 – סגן מנהל התחנה" היה כתוב בכותרת.

"זאת הדירה שלך?" שאלה אביב.

"כן, אבל איך זה יכול להיות?"

"אתה לא המנהל של התחנה הזאת, דוקטור גורדון. אתה הסגן. כלומר – היית הסגן".

"אני לא מבין… אני לא מבין…" מלמל גורדון וניתק את עיניו מהצג.

גורדון שקע במושב, כאילו מחפש את התשובות בתוך עצמו. אביב לא חשה כעת שהגבר האבוד הזה מאיים עליה באופן כלשהו. היא הרשתה לעצמה להניח את מיכל החמצן ונשארה רק עם המקדח.

"דוקטור גורדון, מערכת ההפעלה מופעלת על ידי מנהל התחנה בלבד, נכון?"

"כן" הוא השיב מבלי להרים אליה את עיניו.

"אם הגבר הזה היה מנהל התחנה והוא מת מסיבה כלשהי – השליטה עוברת אוטומטית אל הסגן, נכון?"

"נכון" השיב גורדון והרים אליה את עיניו הדואגות.

"אני רוצה להציע סברה לגבי מה שקרה כאן, בסדר? סברה בלבד".

"בסדר" השיב גורדון.

אביב חשה לפתע עייפות גדולה. היא הבינה שלא הייתה לה מנוחה לרגע מאז שהגיעה אל התחנה הזאת. היא התיישבה באחד המושבים הנטושים ונתנה לגופה לנוח מעט. היא המשיכה לאחוז בדריכות במקדח.

"אני חושבת," היא פתחה, "שעד לא מזמן היית סגן המנהל בתחנה הזאת. הגבר הזה שם היה המנהל. אני חושבת שהדבר הראשון שקרה הוא שהרגת אותו. ברגע שזה קרה השליטה בתחנה עברה מהמוח שלו למוח שלך ויכולת לעשות עם התחנה כרצונך. בשלב הזה זימנת את כל הסגל, ללא יוצא מן הכלל, אל האודיטוריום. אבל אתה נשארת בחוץ. ברגע שכולם היו בתוך החדר – רוקנת אותו מאוויר בעזרת מערכת ההפעלה. אחד הגברים הצליח להגיע בכוחותיו האחרונים אל הפודיום שכולל מחשב ולשדר את אות המצוקה שקיבלנו. בשלב הזה גם כיבית את כל המצלמות הפנימיות של התחנה. אני לא אהיה מופתעת אם נגלה שהן כובו בסמוך לזמן שבו שודר אותו המצוקה".

ממקום מושבו נגע גורדון בלוח השליטה.

"המצלמות לא פועלות מזה שלושים וחמש שעות".

אביב הייתה עייפה מכדי לבצע את החישוב בשקט בראשה והחלה לחשוב בקול רם.

"המרחק בין התחנות שלנו הוא שבע שעות אור. לאות לקח שבע שעות להגיע אלינו ואני נשלחתי לכאן מייד עם קבלת האות ובמהירות המירבית. טיסתי לכאן ארכה עשרים ושמונה שעות. שבע ועוד עשרים ושמונה שווה שלושים וחמש. כן. כיבית את המצלמות מייד לאחר… לאחר שהרגת את כולם".

"אבל זה לא יכול להיות. איך את יכולה להאשים אותי בדבר כזה? אינני זוכר את הדברים האלה. מעולם לא היה כאן אף אחד מלבדי".

"מצלמות לא משקרות. וגם לא מאגרי תיעוד. בוא נסתכל במה שתועד במצלמות הפנימיות לפני עשרים שעות, דוקטור".

גורדון הביט בחוסר בטחון בלוח השליטה שמולו.

"אתה מעדיף שאני אעשה זאת? אני חושבת שאסתדר עם המערכת שלכם".

"לא. אין לי מה להסתיר".

גורדון החל לתפעל את הלוח ואביב ראתה את תוצאות פעולותיו על הצג הגדול.

"מה קורה כאן?" שאל גורדון את עצמו כשגילה שכל המידע ממאגרי התיעוד מתשעים השעות האחרונות נמחק.

אבל בסרטונים שהוא כן מצא – נראתה תחנת חלל שוקקת חיים. בני אדם רבים נראו במסדרונות, במעבדות, במועדון – בכל רחבי התחנה. גורדון הביט באי אמון במה שנגלה לעיניו. אחיזתה של אביב במקדח הפלזמה התהדקה. אם המצלמות החיצוניות פעלו כרגיל במשך כל הזמן הזה – סביר להניח שהמידע מהן לא נמחק. היא יכולה להראות לגורדון את ההגעה שלה לתחנה, את המעבורת שלה מנותקת מהתחנה ומועפת אל החלל – ואת עצמה מועפת בעקבותיה.

אבל האם זה מה שהיה חשוב כרגע? מצד אחד – היה לה עסק עם רוצח המונים שניסה לטשטש את עקבותיו. מצד שני – לא נראה שהוא זוכר את מעשיו: אחרת לא היה מפעיל את המצלמות הפנימיות וחושף את אשר אירע. הגורל שפקד את סגל תחנת קוסטו – האם האיום עבר?

"אתה מתחיל להאמין לי? שמעולם לא היית האדם היחיד בתחנה הזאת, ושלא תמיד היית המנהל?"

"אני לא זוכר שום דבר מזה". גורדון קם ממושבו והחל להתהלך במרחבי החדר.

"ולמה שאפגע בכל האנשים האלה?" לפתע הביט בה גורדון במבט ממוקד.

"בשביל זה באת לכאן? בשביל לעצור אותי?"

"אינני שוטרת. אני רק גיאולוגית שנשלחה בתגובה לאות מצוקה. ואני חושבת ששנינו צריכים להבין מהר מאד מה התרחש כאן כדי שנדע אם אנחנו בסכנה או לא".

"ומה אז? תיצרי קשר עם הרשויות כדי שיבואו לעצור אותי?"

"אני לא באמת יודעת מה קרה כאן, דוקטור. אמרתי לך שזאת סברה בלבד. אבל רגע לפני שאני אומרת שכדאי שנסתלק מכאן – בשתי מעבורות אישיות נפרדות, כמובן – אני חושבת שכדאי שננסה להבין מה קרה כאן. כדי למנוע סכנה נוספת".

"אין לי תשובות בשבילך. אני לא זוכר מי כל האנשים האלה או איך הם הגיעו לאודיטוריום".

"דוקטור גורדון, האם חשת מוזר בזמן האחרון?"

"מה?"

"אני יודעת שזו שאלה מוזרה. אני רק מנסה להבין מה התרחש כאן. האם הכל מרגיש לך כמו תמיד? האם קרה משהו מוזר בימים האחרונים?"

גורדון התהלך לפנים ולאחור במרחב החדר.

"עכשיו הכל נראה לי מאד מוזר," הוא התהלך עוד, "אבל את יודעת, היה לי חלום מוזר במחזור השינה האחרון".

"על מה חלמת?".

"הדבר המוזר ביותר הוא שאיני זוכר על מה היה החלום. ואם מתעוררים באמצע חלום, אמורים לזכור. אני רק זוכר את התחושה. תחושה של מצוקה קשה. הרגשתי שאני מקיץ מסיוט".

"אבל אינך זוכר את תוכן החלום".

"לא… והיה עוד משהו מוזר. כשהתעוררתי, חשתי צורך למשש את צידי גופי, כאילו שרציתי לוודא שיש לי את המספר הנכון של ידיים ורגלים. מוזר, לא?"

"ספרת את הידיים והרגלים שלך?" שאלה אביב והזדקפה במושבה.

"כן. כמה מוזר. כאילו שיכול להיות מספר אחר".

"המלך".

"מה?"

"למלך יש מספר אחר של ידיים".

"נכון, אבל איך זה קשור?".

"יכול להיות שחלמת על המלך?"

"אולי. אינני זוכר".

"כמה זמן המלך נמצא כאן?" שאלה אביב והתיישבה על קצה המושב, חושיה מחודדים.

"אני… אני לא זוכר בדיוק. אני מאד מבולבל כרגע באופן כללי… רגע, איך את יודעת על המלך?"

"אתה הראית לי אותו. זה עוד משהו שאינך זוכר".

"אני לא מבין מה קורה פה".

"אני מבינה את זה, דוקטור גורדון. אבל התאמץ בבקשה. נסה להיזכר. כמה זמן המלך נמצא בתחנה?"

גורדון שב לנוע בפסיעות איטיות לכאן ולכאן ברחבי חדר המבצעים הדומם.

"קשה לי מאד להיזכר… אבל כמדומני אינו נמצא כאן זמן רב, רק כמה חודשים… היה לנו קשה לעקוב אחריו…"

"לנו?" התפרצה אביב לדבריו.

"מה?"

"אמרת 'לנו'. השתמשת בלשון רבים. למי היה קשה לעקוב אחריו?"

גורדון לא זז עוד. מבטו הופנה פנימה במאמץ עילאי להיזכר. לפתע, הרים את עיניו לעבר הצג.

"לנו," אמר, "לי ולדוקטור ריינהארט".

"מי זה דוקטור ריינהארט?"

גורדון התקרב אל הצג והצביע על האיש ששכב ללא רוח חיים ליד שולחן הקפה שלו.

"במשך הרבה זמן התקשינו למצוא שעת כושר כדי לאסוף לכאן פריט מזן המעושרים הענקיים. הצלחנו לתפוס רק את הקטנים. אבל אני התעקשתי שנשיג גם אחד גדול".

"אתה מתחיל להיזכר? במנהל התחנה? באנשים אחרים?"

שתיקה נפלה על דוקטור גורדון. אביב בחנה את פניו בעיון רב. יותר משסרקו עיניו את הצג אשר מולו סרקו עיני רוחו את נבכי זיכרונו. הבעת תדהמה הלכה וכבשה את פניו.

"אלוה אדיר… אלוה אדיר… מה עשיתי?"

אביב התפתתה לתקוף אותו בשאלות אך ידעה שכעת מוטב לשתוק.

"מה עשיתי… מה עשיתי.." מלמל גורדון והתרחק מהצג, "אני זוכר אותו. אני זוכר את כולם. חבטתי בריינהארט עם… עם אחד הפרסים שלו לחקרי כוכבי לכת. ואז… אז עשיתי את מה שכבר הבנת שעשיתי".

גורדון צנח על אחד המושבים ושמט את כתפיו. ראשו החל לצנוח והוא תפס אותו בשתי כפות ידיו. אצבעותיו נתחפרו אל תוך רעמת שיערו הכסוף והתחבושת על רקתו השמאלית התקלפה ממקומה. זעקת אימה וכאב נמלטה מפיו.

"מה עשיתי! מה עשיתי!" הוא זעק לעבר הרצפה.

אביב יכלה לשמוע אותו מתייפח. דמעות צלולות נחתו על הרצפה. רקתו השמאלית שתתה טיפות דם קטנות. היא קמה ממושבה ופסעה פסיעה אחת לעברו.

"דוקטור גורדון, אני חושבת שמשהו מוזר מאד קרה לך," היא דיברה באיטיות, ברכות, "ואני חושבת שזה קשור איכשהו למלך".

"ואת!" הרים אליה גורדון את ראשו בפתאומיות שהבהילה אותה וגרמה לה לסגת אחורנית, "מה שעשיתי לך! ניסיתי להרוג גם אותך! אני כל כך מצטער. אני לא מבין.. אני לא מבין…".

"דוקטור גורדון, אני יכולה לקרוא לך בשמך הפרטי?"

"כן".

"מצוין. רק שאינני זוכרת אותו".

"הריסון".

"הריסון. הקשב לי. אני מבינה שאתה צריך לעבד דברים מאד קשים כרגע. אבל אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יצא מכלל סכנה כרגע. ואני אומרת שוב – אני חושבת שזה קשור למלך".

"למה את חושבת כך?" שאל גורדון ומחה דמעות מעיניו בשרוול חלוקו הלבן שהוכתם בדם מרקתו.

"אמרת שחלמת שהיו לך יותר זרועות ממה שצריך. אולי חלמת על המלך. אולי חלמת שאתה המלך. כשראיתי אותו בפעם הראשונה תקף אותי גל של אימה. חשבתי שזה קשור בחוויה מהילדות שלי אז לא ייחסתי לזה חשיבות. אבל עכשיו אני חושבת שזה היה חשוב מאד. האם גם אתה הרגשת כך – כשראית אותו בפעם הראשונה, מקרוב?"

גורדן שתק לכמה רגעים והבעת מאמץ ניכרה על פניו.

"כן. היה משהו כזה. אני לא השתתפתי במשימת האיסוף שלו אל התחנה. אבל הצוות של הקליפסו נראה נרגש מאד לאחר שהעבירו אותו אל האקוואריום. הם באמת נראו מפוחדים קצת. שאלתי אותם מה קרה והם פשוט אמרו שרגעי התפיסה היו מאד דרמטיים. שהם פחדו שהיצור הענק ישבור את הקליפסו. ברור שהיה זה פחד לא רציונלי. ואז… אז אני ניגשתי לראות אותו. במשך דקות ארוכות הוא שחה לכל עבר ברחבי המיכל. ואז הוא קלט אותי בעמדת התצפית. הוא שחה לעברי והביט בי – כמו שהביט בך. אני חושב שבאמת הרגשתי פחד אז. אבל זה נראה לי כתגובה טבעית למראה היצור הענק. הפחד הגיע ונעלם. זהו. אחרי זה המשכנו לחקור אותו".

"דוקטור, אמרת שאין לך הסבר לכך שחיות אחרות מפנות למלך את הדרך כשהוא שוחה, ולכך שהוא מצליח לשתק את קורבנות הטרף שלו".

"נכון".

"הייתכן… הייתכן שיש לו שליטה מוחית על היצורים האלה? שהוא גורם להם לחוש פחד?"

"חשבנו על זה בהתחלה. אבל לא נראה לנו הגיוני שיצור כה פרימיטיבי יפתח יכולות שקיימות באופן תיאורטי בלבד. שליטה מוחית מעולם לא אובחנה אצל אף מין בכדור הארץ".

"אבל זה לא מין מכדור הארץ. כוכב הלכת הזה הוא ממלכה חייזרית. כל החיים כאן הם משהו זר וחדש, נכון?"

"נכון".

"אינני אקסובילוגית. אני גיאולוגית. אבל אני שואלת אותך – האם ייתכן שהמסלולים האבולוציוניים כאן יפתחו יכולות שונות בתכלית מאלה שבכדור הארץ? גם בקרב יצורים שנראים לנו כנחותים?"

"אני משער שזה אפשרי".             

אביב קמה ממקומה והחלה לפסוע אנה ואנה.

"דוקטור, אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי לגבי מה שקרה כאן".

"בסדר" אמר גורדון כאדם שאינו יודע האם הוא מאזין לחדשות טובות או רעות.

"אתה זוכר את השיחה שלנו במרפאה?"

"כן, עכשיו כן. ניסיתי להרוג אותך…"

"מתי?! מתי בדיוק?!"     

"כשאמרת ש'אין מצב' שאני מנהל את התחנה הזאת לבד".

"ולמה דווקא אז, דוקטור גורדון?".

"זה הכעיס אותי… זה…"

"פגע באגו שלך?"

"בדיוק".

"ואיך הייתה התחושה להיות הסגן של מנהל התחנה הזאת? המנהל שיותר צעיר ממך?", אביב שאלה בנחישות ובדריכות. היא רצתה להוכיח את הטענה שלה – אבל לא יותר מדי…

"לא אהבתי את זה במיוחד, אני מודה".

"הנה מה שאני חושבת שקרה כאן. אני חושבת שלמלך יש יכולת לזרוע פחד במוחותיהם של היצורים האחרים באוקיינוס. כך הוא שולט במרחב המחיה שלו – זה מה שהופך אותו למלך בטירתו. הוא ניסה להפעיל את היכולת הזאת על צוות הקליפסו, אבל זה לא הצליח מעבר לרגע. כמו גם איתך ואיתי. ולמה שיצליח? אנחנו יצורים מעולמות אחרים? הרי לא תצפה ממנו להבין שיחלל, נכון? והמלך – המלך כועס. הוא כועס מאד. אתם חטפתם אותו מהסביבה הטבעית שלו וזרקתם אותו לאקוואריום שלכם. בעצמך אמרת שהמלך התקיים בטבע במרחב שגדול פי ארבעים מנפח האקוואריום. אני חושבת שהמלך שונא…כלומר שנא כל איש ואישה בתחנה הזאת. הוא חיפש דרך לנקום בכם. והוא בחר בך למימוש רצונו. אתה מבין?"

"נראה לי. המשיכי".

"למלך יש כנראה יכולת קריאת מחשבות מסוימת. היו לו חודשים ארוכים לסרוק את המוחות של האנשים בתחנה. הוא חיפש את האיש הראוי לביצוע המשימה. והוא בחר בך. הוא חש את המרמור שקיים בך על אי היותך מנהל התחנה. מרמור שבוודאי הושלך בצורה כלשהי על כל האנשים בתחנה, נכון?"

"אני מודה שזה נכון. אבל… אבל אף פעם לא תיכננתי לפגוע במישהו מהם".

"זה לא מה שאני אומרת. היצור חש את המרמור שלך, את התסכול שלך. הוא ידע שאם הוא ישלהב את הרגשות האלה בך – אתה תבצע עבורו את הנקמה שהוא חפץ בה. היצור הבין שתקבל שליטה בתחנה אם תהרוג את ריינהארט. ומי ששולט בתחנה – יכול גם להרוג את כולם".

"אבל מדוע אני עוד חי? מדוע אני לא הייתי בתוך האודיטוריום?"

"כי אתה גם הדרך היחידה שלו לצאת מכאן, דוקטור. בלעדיך הוא יילכד כאן. אתה עוד נושם – כדי שתוכל להחזיר אותו הביתה".

גורדון קם ממושבו והביט באביב.

"הקליפסו. כל היום מצאתי את עצמי חושב על הקליפסו ללא סיבה מובנת. זה בטח המלך שמנסה לגרום לי להוציאו מכאן".

"בדיוק. אז אתה מסכים איתי. אתה מבין שעלינו להחזיר אותו לאוקיינוס במהירות האפשרית?"

"ומה אז? איזה ערובה יש לנו שהוא לא יהרוג אותנו ברגע שנשחרר אותו? עלייך הוא עוד יכול לחוס – אבל עלי? גם אני אשם במה שקרה לו, בהבאתו לכאן".

"כל התופעות המוזרות האלה – מה שקרה עם ריינהארט והאודיטוריום, החלומות – האם זכור לך משהו כזה לפני הגעתו של המלך לכאן?"

"לא".

"הוא כנראה לא יכול היה לשלוט כשהיה שם למטה ואתם פה למעלה. הוא צריך קירבה. צריך לשחרר אותו באוקיינוס ולנוס חזרה לתחנה. הקליפסו – אתה יכול להטיס אותה? בבקשה אמור לי שאתה יכול".

"אינני יכול. אבל זה לא משנה דבר. המחשב של הקליפסו הוא בינה מלאכותית. הוא למד מכל המשימות הקודמות שלו. אוכל להפעיל אותו באמצעות פקודות קוליות. מבלי להיעזר במערכת ההפעלה".

"לא! אסור לך להתחבר מחדש למערכת ההפעלה! אם תתחבר – אתה עלול לתת לו שליטה בכל התחנה".

"אני מבין. אבל אם הסברה שלך נכונה – הוא יכול להשתלט עלי גם עכשיו ולגרום לי להתחבר למערכת".

"אבל עובדה שהוא לא עושה את זה, נכון? הוא מבין שהמצב משתנה לטובתו. אנחנו חייבים להחזיר אותו הביתה. ואסור שנחשוב בכלל על משהו אחר. אתה מבין, דוקטור, שאסור שנחשוב על דברים אחרים…?" היא הביטה עמוק אל תוך עיניו כשאמרה זאת.

"כן. אני מבין. נלך ישר אל הקליפסו. רק נעבור במרפאה קודם. אני חייב לסדר את התחבושת שלי".

כעת היה זה תורו של גורדון להביט עמוק בעיניה של אביב והיא הבינה שלביקור במרפאה יש מניע נוסף.

גורדון אייש את מושב הטייס הראשי של הקליפסו ואילו אביב איישה את מושבו של טייס המשנה. גורדון נטל שליטה קולית על הספינה והורה למחשב לקבל פקודות גם מקולה של אביב, במקרה הצורך. גורדון לא היה צריך לעשות הרבה. הוא הורה לספינה לפתוח בנוהל החזרת פריט מהתחנה אל האוקיינוס. כמו כן, הוא הורה לספינה לפתוח בנוהל שיבת חירום מיד עם השלמת המשימה. הספינה התנתקה מממשק העגינה ותוך זמן קצר חשו שני היושבים תנאים של אפס כבידה.

אביב וגורדון שאבו מים מבקבוקים שעוצבו במיוחד לשתיה באפס כבידה. שניהם היו מותשים ורעבים ופשטו על מאגרי המזון לשעת חירום שהיו בספינה. לצד המים הם כרסמו חטיפים יבשים של פירות ודגנים. זה בהחלט לא היה המזון המועדף על שניהם – אך אחרי מה שעברו הוא היה בחזקת ארוחת גורמה.

"ואוו, ארוחת מלכים" אמרה אביב תוך כדי לעיסה.

"איזו ארוחה?" שאל גורדון.

"עזוב. לא אמרתי כלום".

הקליפסו סיימה את מסלול הקשת הקצר שלה והתחברה אל ממשק מיוחד בדופן התחנה שהוביל ישירות אל האקוואריום. גורדון ואביב חשו את שובו של הכוח הצנטרופוגלי.

"עוד כמה רגעים הממשק ייפתח, " אמר גורדון, "כשזה יקרה – המים שבאקוואריום והמים שבמיכל של הספינה יהפכו לגוף מים אחד".

"ואיך המלך יידע להיכנס למיכל?"

"החלק של הממשק שבתוך האקוואריום יתחיל להבהב. ההבהוב ימשוך אליו את החיות השונות. יש אמצעים להבריח את החיות הלא רצויות בנוהל החזרת פריט – אבל אני חושב שלא יהיה צורך במקרה של המלך".

ואכן לא היה צורך. תוך פחות מדקה הופיע המלך והחל לשחות בהחלטיות לעבר פתח הממשק המהבהב. החיות האחרות סרו מדרכו והוא נכנס יחידי אל תוך המכל שבפנים הספינה. הם יכלו לראות את פנים המכל על גבי צג בלוח השליטה של הספינה. המלך שחה תחילה במעגלים ברחבי המיכל אך נרגע מהר.

"וואו," אמר גורדון, "זה היה קל יותר משציפיתי".

"ברור. אין אף יצור באקוואריום הזה שרוצה לשוב הביתה יותר ממנו".

הקליפסו המשיכה במשימתה. הספינה התנתקה מהממשק והחלה לטוס לעבר פני השטח של כוכב הלכת.

"נגיע אל איזור המחיה שלו בתוך מספר דקות." אמר גורדון, "אני מקווה שהכל יהיה בסדר," הוא הוסיף ונגע באופן בלתי רצוני בכיס חלוקו הימני. גם אביב לא יכלה שלא להגניב מבט לעבר הכיס הימני במעיל שלה. שם, מוטמנים בתוך הכיסים של השניים, היו מזרקים תת עוריים עם חומר מרדים. גורדון החליק את הפריטים לכיסי שניהם כשהיו במרפאה והחליפו את התחבושת שלו. בלי להחליף מילה ידעו שניהם למה מיועדים המזרקים ובאיזה מקרה עליהם להשתמש בהם זה כנגד זו, או ההיפך.

השדה הכחול של האוקיינוס מילא את שדה הראייה שלהם מבעד לשמשה הקדמית הענקית של הספינה.

"הספינה עומדת להיכנס לאטמוספירה" הודיע להם המחשב של הספינה בקול נשי.

חבטה קלה זעזעה את הספינה. הזוהר הכחול של האוקיינוס התחלף בשלהבת כתומה שנראתה מבעד לשמשה הקדמית וחסמה לחלוטין את שדה הראייה.

"ואוו, יפהפה" אמרה אביב. מסך האש הכתומה התפוגג והם היו בשמי כוכב הלכת, שכעת גם יכלו לחוש את כוח הכבידה שלו. השמים היו צלולים, למעט עננים בודדים.

"אם שנינו טועים," החל גורדון לדבר, "אנחנו סתם מחזירים עכשיו פריט שנאסף במאמץ רב", הוא דיבר מבלי משים, מתוך עייפות.

"דוקטור!" צעקה עליו אביב בלחישה, "אסור לך לחשוב כך! חשוב על משהו אחר!"

הטעות שעשה נסכה אימה על פניו של גורדון וקרעה אותו מעייפותו.

"הביטויים שהשתמשת בהם, 'אין מצב' ו'כמו פרגית ביום העצמאות', ממש ביטויים מוזרים, לא?" גורדון אמר בהעדר נושא אחר לשיחה.

"אני ישראלית. לפעמים אני פשוט מתרגמת לשיחלל עגה משפת האם שלי".

"שפה מאד מעניינת, השפה הישראלית".

"אין דבר כזה שפה ישראלית. היא נקראת השפה העברית. על שם העם העברי".

"מעניין. אני יכול להבין את 'אין מצב'. זה די מסביר את עצמו. אבל מה מיוחד בפרגית ביום העצמאות?"

"יש לנו מסורת עתיקת יומין של עריכת פיקניקים עם צליית בשר על האש ביום העצמאות. לאחרונה יש הרבה התנגשויות סביב המנהג העממי הזה. ההתאגדות נגד התאכזרות לבעלי חיים רוצה למגר אותו. הם מתעקשים שייעשה שימוש רק בבשר שגודל במעבדה או בתחליפי בשר. ביום העצמאות האחרון הרוחות סערו, אנשים משני הצדדים נעצרו".

"אני חושב שגם נושא השיחה הזה או המחשבה הזו אינם המיטביים עבורנו כעת", אמר גורדון בשקט.

"אתה צודק, דוקטור. אז מה אתה אומר על העננים היפים האלה?"

הם המשיכו לפטפט כך על מזג האוויר עד אשר נעצרה הקליפסו וריחפה באוויר בגובה מאתים וחמישים מטרים מעל פני הים.

"עכשיו מגיע החלק היפה ביותר במסע שלנו" אמר גורדון.

ספינת החלל-אוויר-מים החלה לרדת אנכית, שקעה מתחת לגלים והמשיכה לצלול מטה מטה. אל מול עיניה של אביב נגלה מראה שהיה דומה לאשר ראתה בתוך האקוואריום – אך מדהים אף יותר. התווך התת ימי שקק חיים בגיוון בלתי נתפס. להקות דגים ענקיות הסתחררו במרחק, דגים צבעוניים נסו מפני הספינה ונעלמו, דגים גדולים ואמיצים יותר הסתקרנו והתקרבו. מעושר קטן, קרוב משפחה רחוק של זן המלכים, שחה כלפי מעלה בשאננות. הם התבוננו בצג שהראה את מה שהתרחש בתוך המכל. המלך היה רגוע במהלך הטיסה הנה, אך כעת ניעור לתנועה. הוא שחה נמרצות במעגלים במכל הקטן שאפילו לא היה מספיק גדול לאפשר לו לפרוס את זרועותיו למלוא אורכן. הקליפסו נעצרה.

"זהו. הגענו לנקודה המדויקת שממנה נאסף המלך. פתח המכל עומד להיפתח", אמר גורדון.

"ואז אנחנו מסתלקים מפה?"

"בהחלט".

הקליפסו פתחה את הפתח של מכל המים הפנימי שלה. ללא שהיות זינק החוצה המלך ושחה מן הספינה והלאה. תוך שניות אבדה צלילתו במצולות. הקליפסו החלה בנוהל שיבת חירום. הם חשו כיצד קיבותיהם נדחקות מטה עת החלה הספינה לשעוט כלפי מעלה במהירות השיוט התת ימי המרבית שלה. אור השמש סינוור את עיניהם כשניפצה הספינה את תקרת הגלים והתרוממה אל על.

"ואוו, ככה עוד לא טסתי" אמרה אביב.

"גם אני לא. נחזור אל התחנה בעוד דקות ספורות". לא עברה דקה והספינה טסה מעל האטמוספירה לעבר תחנת הבית שלה.

"דוקטור גורדון, אני חייבת לשאול משהו. איך ייתכן שהסמכות שלך כמנהל תחנה עוקפת את מערכות קיום החיים בתחנה? איך ייתכן שיכולת לתת לתחנה את ההוראות שנתת?"

"הנחת העבודה היא שבכל תחנת חלל, בכל רגע, יכולה להתפרץ מגפה כלשהי. או אפילו יצור חיזרי שישתחרר ויגרום נזק. אמנם מצאנו רק יצורים ימיים שלא באמת יכולים להשתחרר מהאקוואריום, אבל מישהו ימצא מתישהו יצור יבשתי וירצה לחקור אותו בתחנה כלשהי. המגפה, אגב, לא חייבת להיות חייזרית. אדם יכול לשאת בגופו זן חדש של וירוס קורונה ולהעמיד סגל שלם של תחנה בסכנה. בסופו של דבר הוחלט שלמנהל תחנה לא תהיה רק הסמכות לאטום אגף מסוים בתחנה אלא גם… לעקר אותו", הוא הגה את המילים האחרונות בקושי רב, "לשם כך ניתנו למנהל מספר אפשרויות. יכולתי לפעול גם בדרכים אחרות. נוראיות עוד יותר".

שתיקה נפלה על דוקטור גורדון. אביב לא אהבה את שתיקותיו.

"דוקטור גורדון?" היא שאלה בזהירות, ידה דרוכה לשלוף את המזרק.

"כשנחזור אל התחנה, נלך ישר אל המרפאה. יש שם עשרה תאי הסגר לצרכי בטיחות רפואית. יש בהם מיטה ושירותים. כל מה שאדם צריך. אכנס אל תוך אחד מהם ואז אתחבר מחדש למערכת ההפעלה. אני יודע שסיכמנו שלא אעשה זאת. אבל זאת הדרך היחידה שבה אוכל לתת הוראה שאת תא ההסגר יהיה ניתן לפתוח רק מבחוץ, באופן ידני. אחר כך לא זו בלבד שאתנתק מהמערכת אלא גם אתן הוראה להשבית אותה כליל כך שלא אוכל להתחבר אליה מחדש גם אם ארצה. לא רציתי להשתמש באפשרות ההשבתה עד עכשיו למקרה שנזדקק למערכת ההפעלה".

"אני מבינה מה אתה רוצה לעשות. אבל אתה יכול לנעול את עצמך גם בדירה שלך. שם יהיה לך הרבה יותר נוח".

"זה לא מגיע לי. אחרי מה שעשיתי מגיע לי לשבת בתא קטן. בטח אשב בתא כזה עד סוף ימיי".

"אינני חושבת כך. מרגע שהפעלת מחדש את מצלמות התחנה הן גם מתעדות הכל. כולל המצלמות בספינה הזאת. יש תיעוד לכך ששיתפת פעולה איתי ושלא ניסית לפגוע בי שוב. גם אני אעיד על כל מה שקרה כאן ואבהיר שעזרת לי להסיר את האיום מעל שנינו".

"המצלמות תיעדו גם את הווידוי שלי".

"דוקטור, מה שקרה כאן מצריך חקירה מדוקדקת. אני בטוחה שאנשים יבינו שנפלת קורבן לחייזר שהסכנות בו לא היו ידועות. מבחינתי המלך הוא כמו נמר שברח מהכלוב והרג את שומר הלילה בגן החיות. אף אחד הרי לא יכעס על הנמר".

"אבל המלך לא הרג אף אחד. אני הרגתי. אם המלך הוא יצור תבוני שעשה הכל בזדון – הרי שכרגע שחררתי את היצור היחיד שיכול להציל אותי מאשמה נוראית. אבל כל זה הבלים. המלך לעולם לא יעמוד לדין. אני כן. אלוה אדיר… איך אסתכל לכל בני המשפחות שלהם בעיניים? איך אסתכל לבת שלי בעיניים?"

"דוקטור, תן לרשויות החוק לחקור את מה שקרה כאן. מבחינתי עזרת לי להתמודד עם מין מסוכן ולהסיר את האיום ממנו".

"זה מאוחר מדי. הנזק כבר נעשה".

הקליפסו עגנה בממשק העגינה המיוחד שלה. גורדון נטל לעצמו כמה מארזי מזון ובקבוק מים וקם בדממה ממושבו. במרפאה עדיין ניכרו סימני המאבק שהתחולל בה קודם לכן. גורדון, שמוט כתפיים ומותש, פסע לעבר תאי ההסגר.

"אתה בטוח שאינך מעדיף להיות בדירה שלך?" שאלה אביב כשנעצרו שניהם מול אחד התאים.

"כן. אני בטוח".

"מה יקרה עם התחנה לאחר שתשבית את מערכת ההפעלה?"

"היא תעבור להפעלה ידנית מלאה. תוכלי לעשות בה כרצונך. כל המערכות החשובות מתנהלות באופן אוטומטי בלאו הכי".

"ואם אצטרך עזרה כלשהי ממך?"

"התא מחובר למערכת הכריזה של התחנה. נוכל להיות בקשר כשנרצה".

"בסדר גמור".

גורדון נגע בלוח השליטה של התא ושתי הדלתות השקופות שלו נפרדו בהחלקה לצדדים. הוא נכנס פנימה. בתא היו מיטה, שולחן קטן עם כיסא, חדר שירותים נפרד. מלבד היותו לבן לחלוטין ונוח למראה – הוא בהחלט נראה לאביב כתא כלא. גורדון הסתובב לעברה של אביב. גורדון השליך את מארז המזון והבקבוק לעברה של אביב ובאופן רפלקסיבי היא תפסה אותם. באותו הרגע תחב גורדון יד אחת אל הכיס של אביב ושלף משם את מקדח הפלזמה. בידו האחרת הוא הדף אותה. הוא צעד אחורנית ודלתות התא נסגרו לפתע. הוא שמט את המקדח לרצפה וקרס לישיבה על המיטה.

"מה אתה עושה!?" שאלה אביב באימה ושמטה לרצפה את מארז המזון והבקבוק. גורדון עצם את עיניו. אזעקה ואור אדום מהבהב החלו לבקוע מלוח השליטה של תא ההסגר. "לחץ האוויר בתא נמוך באופן מסוכן, לחץ האוויר בתא נמוך באופן מסוכן" נלוותה אזהרה קולית. אביב הביטה במד הלחץ האטמוספרי של פנים התא. הוא צנח באופן מהיר.

"הריסון! לא!" היא זעקה לעבר הדלתות השקופות שמולה.

ממקום מושבו פקח גורדון את עיניו והביט בה בעיניים שלוות ועצובות. היא לא יכלה לשמוע את קולו, רק לקרוא את תנועות שפתיו. "זאת הדרך היחידה" הגו שפתיו, "זאת הדרך היחידה".

"לא!" זעקה אביב וניסתה לפתוח את התא באמצעות לוח השליטה. אך היא כבר ידעה שזהו מאמץ חסר טעם. הלוח לא הגיב למגע שלה.

"דוקטור גורדון! אתה לא יכול!"

היא צעקה וחבטה באגרופיה בדלתות התא. הפולימר השקוף והחזק התכופף קלות תחת חבטותיה אך לא נסדק ולו במעט. אביב סבה אחורנית, חטפה כיסא ובכל כוחה הטיחה אותו בדלתות. שוב התכופף החומר ולא נסדק. לחץ האוויר בתוך התא הלך וצנח. אביב המשיכה לחבוט חבטות ייאוש חסרות טעם בחומר הארור.

"לא! הריסון! לא! אתה לא אשם! אתה לא אשם! פתח את הדלתות! חשוב על הבת שלך!"

היא ראתה את עיניו של גורדון מתמלאות בדמעות. היא חשה כה חסרת אונים מול החומה השקופה שמולה. אילו רק היה המקדח בידה.

"הריסון, גם אתה קורבן כאן! זאת לא הדרך!" עיניה התמלאו בדמעות וגרונה החל להשתנק בהתכווצויות.

דמעות זלגו מעיניו של גורדון. ופתאום – הסתובבו עיניו בתוך ארובותיהן והוא התמוטט מהמיטה אל הרצפה.

***

דוקטור הריסון גורדון עמד על קצה צוק תת ימי. מולו – צנחה תהום אל עומקים אפלים שנדמו חסרי קץ. הרחק מעליו הייתה תקרת הגלים, והשמש נראתה דרכה כנצנוץ חלוש וקר. הוא לא עטה חליפת אמודאים. הוא פשוט עמד כך, במעמקי האוקיינוס, על קצהו של צוק תמיר, לובש את בגדי העבודה שלו. לא היה לו קר, ולא חם, והוא נשם בקלות. לפתע, לכדה תנועה כלשהי במעמקי התהום את תשומת ליבו. משהו זז שם למטה. זז לעברו. התנועה הלכה והתבררה. היה זה המלך. המלך שט אליו כלפיו מעלה מהתהום. המלך שט מעלה מעלה ולבסוף נעצר, מרחף במים, מול גורדון. השניים התבוננו זה בזה. המלך בחן את גורדון בשתי עיניו הענקיות. גורדון עמד נפעם אל מול היצור הנפילי. מעולם לא עמד כך מולו – ללא מחיצה כלשהי.

המלך הושיט קדימה שתיים מעשר זרועותיו והניח את קצותיהן על כתפיו של גורדון. הקצוות היו ענקיים ונחו בכבדות על כתפיו. אבל לא היה איום במגע הזה. גם לא הכאבה. לפתע עיגל המלך את שאר זרועותיו ויישר אותן במהירות. גופו העצום זינק מעלה מעלה. תחילה שחה לעבר השמש אך חיש מהר שינה את מסלולו ונעלם במצולות. דוקטור גורדון נשאר יחידי על קצה הצוק.

***

אביב ישבה על רצפת המרפאה כשגבה שעון על דלתות תא ההסגר. רגליה היו מכונסות וזרועותיה מונחות על ברכיה. ראשה נח עליהן והיא התייפחה בבכי, כתפיה רועדות. לפתע נפתחו הדלתות ומשב אוויר חזק הדף אותה אל תוך התא בעודו מעיף פנימה פריטים קטנים ממרחב המרפאה. לחץ האוויר התאזן במהירות והיא התאוששה וזחלה לעברו של גורדון. היא מצאה אותו משתנק לאוויר.

"הריסון! הריסון!" היא צעקה.

היא תפסה את חלוקו באזור החזה וקרעה אותו לרווחה. ריאותיו עלו וירדו במהירות. לפתע פקח את עיניו.

"הריסון, הריסון, אתה בסדר?"

גורדון התרומם לישיבה ונשען בגבו על מחיצת התא. אביב רכנה לצידו.

"היה לי… היה לי חלום… אני חושב" הוא אמר תוך ניסיון להסדיר את נשימתו.

"חלום? איזה חלום?"

"חלמתי על המלך… חלמתי שאני מתחת למים והמלך מרחף מולי… ואז… הוא הניח שתיים מהזרועות שלו עלי".

"ומה קרה אז?"

"אז… אז הוא פשוט שחה לדרכו… ו.. ואני…"

"כבר לא רצית להרוג את עצמך?"

"כן. בדיוק. את חושבת שהוא אחראי לחלום הזה? כמו שהוא נכנס לראש שלי קודם".

"אני חושבת שכן, הריסון. אני חושבת שהמלך ניסה להגיד לך שהוא סולח לך".

קילומטרים רבים מתחת לתחנה שחה המלך בחופשיות ובהחלטיות לעבר מרחב המחיה שלו. המרחב שממנו התרחק לא במעט בעת מנוסתו המבועתת מפני הקליפסו. כתמיד, כל היצורים שניקרו בדרכו פינו לו דרך. אך עיניו קלטו במרחק דבר מה בלתי צפוי. מעושר ענק אחר, צעיר וקטן ממנו, שחה בביטחון של בעל בית במרחב המחיה שלו. הוא מעולם לא נאלץ להתמודד עם אתגר שכזה קודם. האם ייאלץ להפעיל על בן מינו את כוחותיו המיוחדים? או שמא תוכרע ההתמודדות במחול של עשרים זרועות? אבל לא היה צורך בכך. המעושר הצעיר הבין את החוצפה שבמעשיו. כשראה את המלך במרחק מיהר לזנק ולהסתלק מהאזור. המלך שחה אל מרכז מרחב המחיה שלו שהתפנה מהפולש שניצל את העדרותו. המלך שב לטירתו.

תגובות

2 Comments

  • גיא
    On אוקטובר 24, 2020 6:26 am 0Likes

    סיפור נהדר, רווי בהמצאות ובעומק רעיוני. בד״כ לא מתחברת ל״ישראליות״ במד״ב אבל פה זה פשוט עובד. זה מצחיק וחכם, ולא מאכיל את הקורא בכפית. אהבתי את ההומור הדק. איפיון הדמויות היה מוצלח והחזיק לכל אורך העלילה בעקביות. במובנים מסוימים – קריצה ל״סולאריס״, בגרסה פחות מיסטית. סיפור רב רבדים, קולח, לא נתקע, והסיום מקסים. כל הכבוד, ברי.

  • עופר
    On דצמבר 8, 2020 6:45 pm 0Likes

    אהבתי את הסיפור, הסגנון מזכיר סיפורי מדע בדיוני של תור הזהב עם הדהוד של סולריס.

השאר תגובה

דילוג לתוכן